מורשת יהדות מרוקו

מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים

ל. מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים. וגם הנערים יום התחניכם במצות תפילין, מושיבים אותם בהיכל הם והילדים הבאים עמהם, ודורשים דרשה בענין מצות ציצית ותפילין שמלמדים אותם המורים. וגם ביום ש״ ת מושיבים בהיכל חתן המסיים התורה וחתן המתחיל התורה. ומצאתי למוהר״ח פלאג׳י ז״ל, בס׳ יפה ללב, או״ח סי׳ קן, אות ו, וז״ל: כב׳ נוהגים לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים, כדי שכל הנכנס יכיר ויגמול חסד זכר למקדש. ומה גם שבית הכנסת נקרא מקדש מעט. מו״ה מעיל צדקה, אות תשנא, דף מח ע״ג, ויעו״ש. ועיין כך החיים הבבלי, סי׳ קן אות מז. ומרן פסק באבל לשנות מקומו.

מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת

לא. מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת, ביום צאתם מהאבלות מחליפין החלוק שלהם, ואין מחליפין אלא בבית המת שנתאבלו שמה, ואין מוליכין החלוק לביתם לכבסו רק מכבסין אותו בבית האבילות, ובורחין מזה כבורח מן הנחש.

מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש

לב. מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש. והטעם דדגים נאמר בהם אסיפה, והצדיקים נאמר בהם אסיפה.

מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת.

לג. מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת. ובערים אחרות עושים אףלתשעה חודשים. ונראה שהמנהג שלנו יש לו בסיס על מה לסמור, דראיתי למוהר״ א הכהן האתמרי זצ״ל, בס׳ מדרש אליהו, דרוש שביעי, שעמד על זה, וז״ל: ונחזור על המנהג הקבוע לספוד ולבכות למת אחר תשלום השנה, והטעם למנהג עם מה שפירשנו לא ימנע מן החלוקה, דההספד הזה סיוע בין לצדיקים בין לרשעים. אם הוא רשע וישב בגהינם י״ב חודש, אנו בוכים עליו ומייללים עליו לסייעו להוציאו החוצה, משום שההספד שסופרים ומספרים שבחיו שהיו בו, הוא סיוע להעלותו מיד. והוא דרך משל למי שישב כמה זמן בתור הבור העמוק ולא היה רשות לצאת משם, וכשנתנו לו רשות אינו יכול לעלות אם לא יתנו לו יד לסייעו. ג״כ אחר י״ב חודש ניתן לו רשות לזה לצאת מגיהנם, והבכי וההספד הוא כמתפלל עליו לסייעו על ידי הבכי וסיפור שבחיו וכו'. וכן לגבי צדיקים אחר י״ב חודש שנשמתו שוב אינה יורדת בזה העולם כדפירשנו, אז ההספד והבכי וסיפור מעשיו, הוא סיוע לו להעלותו ליותר מדרגה שבג״ע. והשם ברחמיו יזכנו להיות כמוהו ולעמוד במחיצת הצדיקים, לחזות בנועם ה׳ ולבקר וליכנס בהיכלו אמן, עכ״ל. ומה טוב מנהג עי״ת מקנאס יע״א, שבליל פקידת השנה נאספים בערב בבית הנפטר, ואומרים כי הם נאספים לעשות הספד, ואומרים קינות בקול רם בתמרורים המשברים את הלב. ועיין בס׳ מדרש אליהו הנדז', שהביא ראיות להספד השנה. וראיתי למהר״א הכהן ז״ל, בם׳ חסדי כהונה, דף נב, וז״ל: מה שנהגו ישראל לעשות פקידת השנה אע״פ שכבר עשו כל שלשים יום הראשונים, דכל י״ב חודש הנשמה עולה ויורדת והוי בפניו, ואין יכולין לומר כל שבחה אבל בתשלום השנה שעולה ואינה יורדת, הוי שלא בפניו ויכולין לספר כל שבחיה דקיי״ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, יעויי״ש.

מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת

לד. מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת. עיין יוד״ע, סי׳ רמס סעי׳ טז בהגהה, מה שנוהגים לפסוק צדקה עבור המתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין ומהני לנשמותיהן (רקח סי׳ ריז).

מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו

לה. מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו ושמו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, וכמ״ש מרן או׳׳ח, סי׳ קנד ס״ב, דזהו גניזתן שיהיה לו קיום. וראיתי בשיירי כנה״ג, יו״ד, סי׳ שנג, שכי עמ׳׳ש הטור, אין מניחין ס״ת על מטתו של חכם. וכי על זה עיין הרדב״ז, ח״א, סי׳ קז, כתב הרלנ״ח, בסי׳ סג, דהשתא עבדינן לחכם במיתתו מאי דלא ס״ל בחייו כשהוא דבר מוסכם, עכ׳׳ל. וודאי מזה נשתרבב מנהג זה. ודין זה הוא במס׳ מגילה דף כו, ס״ת שבלה קוברין אותו אצל ת״ח ופסקו בטור ובשו״ע יור״ד, סי׳ רפב. והרב תורת חכם למוהר״י ידיד הלוי, ח״א, סי׳ ג, עמוד עז, עיי׳׳ש.

מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר.

לו. מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר. ועיין להרב החבי״ף ז״ל, בס׳ רוח חיים, יוד״ע, סי׳ שעט אות ב, שנתעורר בזה וציין לעיין בס׳ אבק דרכים, סי׳ יג_; ותפארת למשה, מ״ש בעניו זה. ובהלויית המת קפדי שלא להתערב עם הנשים, רק אנשים ונשים לבד, עיין זוה״ק, פ׳ ויקהל דף קצו ע״א. ועיין שדי חמד, ערך אבילות, אסיפת דינים סימן קצט, שאסר בזה דעות החולקים והאדיר כדרכו בקדש.