מורשת יהדות מרוקו

תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)

הבן השלישי לר׳ יצחק (הראשון), הגאון הצדיק, החריף ומפולפל, רבינו אברהם פינטו הוא הנהר השלישי היוצא מעדן, הקרוי חידקל, על שם מימיו החדים וקלים( ברכות נט), הם מימי תורתו הקולחים בעוז, ומעלתן נשגבה, בהיותם חדים בבהירותם. קלים לשכון בלב שומעיהם, ומברים את תלמידיו שומעי לקחו.

גאון עצום היה ר׳ אברהם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. דרך לימודו, בעיון נמרץ, ובהעמקה חודרת. צולל לתוך נבכי הסוגיא, עומד על כל הזויות העמומות בה, ממרקן ומלטשן, סולל בה דרך מרווחת, ודולה הימנה מרגליות מבהיקות באור נהיר ובהיר. אש התורה לוהטת סביבו, ומאירה את מוחותיהם של תלמידיו, השואפים בפה פעור לקח אמרותיו המשמחים כנתינתם מסיני.

רבי אברהם בתבונתו, נחשב כאחד מאותם תלמידי חכמים המעניקים חמה בחכמתם המרובה, וכך תארוהו חכמי דורו: ״הרב הגדול, ה״ה המעיין הגדול, חסיד, ועניו מאד מאד, , ובקי בכל מיני חכמות״.

בעת שהגיע ר׳ יעקב פינטו למרקש, נוכח לראות, כי בני העיר שקועים ראשם בלימוד תורת הקבלה, וכפי המסופר לעיל, שאפילו ילדי העיר הכירו תורה זו. כתוצאה מכך רבתה העזובה בלימוד תורת הנגלה, העיסוק בש״ס ופוסקים הלך ודעך מעט הונח בקרן זוית.

ר' יעקב חשש מאד מפני ההשלכות העלולות לצמוח מכך, כי הרי לימוד המשנה וגמרא,  הלכה ופוסקים, זהו העיקר. אם לא יעסקו בהם, מאין יצמחו גדולי תורה, ומי יורה לעם את חוקי התורה, הלא אם אין גדיים אין תיישים. מלבד זאת, בעקיפין יגרם מכך נזק גם ללימוד תורת הקבלה, כי הרי רק מי שמילא כרסו בחכמת התלמוד ובהוראת ההלכה, ראוי לעסוק גם בחכמת הנסתר, ובהעדר תלמידי  חכמים הבקיאים בתורת הנגלה, לא יצמחו גם אותם יחידי סגולה הראויים להחכים ברזי הקבלה.

משום כך הסיק, כי עליו להקים ישיבה לבחירי הנערים, בה יעסקו בלימוד התלמוד בלבד , כדרכן של הישיבות בעם ישראל כל הדורות. ישיבה בה ילמדו את דרכי העיון והעמקה, בסברא ישרה ונכונה. מתלמידיה יידרש להשקיע את כל מעיינם בלימוד הגמרא, עם ראשונים ואחרונים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומהם תפוץ תורה בישראל.

לצורך הגשמת משימה זו, נדרשה דמות מיוחדת שתעמוד בראשות הישיבה אישיות מרוממת ומושכת, שתוכל להציב אתגר רוחני סוחף, שיתמודד בהצלחה מול המשיכה לצפונות תורת הרז. תלמיד חכם המסוגל לטפח בתלמידיו שאיפות וכמיהה להתמסרות מוחלטת ללימוד התורה, ולמקד סביבו את צמאונם לגדול ולצמוח. דמות חינוכית, שדיוקנה יהווה מגדלור זורח, המורה ומנחיל את הדרך הנכונה, בלימוד, במידות, בקדושה וטהרה.

לשם כך שם ר׳ יעקב את עינו על אחיו ר׳ אברהם. אישיותו הקורנת של ר׳ אברהם התאימה לתפקיד במלא המובן, שכן מלבד גאונותו העצומה, ניחון גם בכח הסבר יוצא מן הכלל, בשפה נעימה וברורה, במסירות לתלמידים, בצירוף נועם מידות. ענוה נדירה, קדושה ופרישות. ר׳ יעקב פנה לר׳ אברהם אחיו, וקרא לו לבא אליו למרקש, לעמוד בראשות הישיבה שהקים. ר׳ אברהם נענה לקריאת אחיו, קיבל על עצמו את העול, והיטה שכמו למטרה הנעלה, להחזיר את עטרת לימוד התלמוד למקומה הנכון.

ר׳ אברהם הצליח מאד בתפקידו. השמועה אודות הישיבה החדשה, ודרכה המיוחדת, התפרסמה במהירות רבה. כל צורב חפץ להצטרף לשורותיה, ולהימנות בין תלמידיו של ר׳ אברהם. לא רק בני העיר באו לחסות בצילה, אלא מכל ערי וכפרי דרום מרוקו נדדו בחורים צעירים, כשבליבם כמיהה עזה, ללמוד בישיבתו של ר׳ אברהם, ולחסות תחת כנפי חכמתו. את העול הכספי של ניהול הישיבה, נטל על כתפיו האח הבכור, ר׳ שלמה, שהיה בעל נכסים, ושמח להחזיק מהונו את ישיבתו של אחיו.

וכך, תקופה קצרה לאחר בואו של ר׳ אברהם למרקש, החל לימוד הנגלה לחזור ולפכות בעז בין בתי מדרשותיה, והוא המעיין הגדול, אשר הנחה את בני מרקש באורחות עיון התורה וההעמקה בה. כאשר אמרנו: ר׳ אברהם בבחינת הנהר השלישי – חידקל, בהיות מימי תורתו חדים וקלים, החודרים בלב שומעיהם. תלמידיו עלו והתעלו במעלות התורה, והוכרו בכל מקום כחריפים ביותר. בכך התקיים בו מאמר חז׳׳ל (ברכות נט:): ״האי דחריפי בני מחוזא, משום דשתו מיא דדגלת (- חידקל)״. היינו: חריפותם של בני העיר באה להם, מחמת ששתו ממימי תורתו של ר׳ אברהם.

נראה להם בחוש הראות

ברם, לא רק תורתו הברורה ושפתו הבהירה עמדו לו, אלא גם קדושתו המצורפת לענווה מופלגת, יחד עם מסירות אין קץ לתלמידיו, הם שיצרו את השילוב להצלחתו. שכן, מענוותנותו המופלאה נוצר מעין אגם ענק האוגר בתוכו את מימי התורה כי כך דרכה של תורה, כדרכם של מים הנקווים במקום נמוך, כמאמר ( תענית ז.): ״למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים ( ישעיהו, נח,א), לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״. ומאגם שכזה, הרי כה קל ונח, לכל עורג לאפיקי מים, לבוא ללקק בנחת, ולרוות צמאונו מן המים הזכים.

עם מעלה זו השתתפה חסידותו ופרישותו, כי קדוש וטהור היה ר׳ אברהם, דומה למלאך ה׳ צבאות, וכבר אמרו חז״ל (מועד קטן יז.): ״אם דומה הרב למלאך ה׳ «יבקשו תורה מפיו״. פשוט וברור שזה וזה גרמו שהצליחה בידו מלאכת שמים, וישיבתו שגשגה מאד מאד.

אולם נראה שהציר היסודי להצלחתו היה: מסירותו לתלמידיו, ודאגתו הכנה להצלחתם הרוחנית. ר׳ אברהם דאג לטפח כל תלמיד ותלמיד, השקה אותו בנאמנות, ניכש בעדינות את מידותיו שאינם ראויות, עודד, דרש, והמריץ, לטפס במעלות הסולם העולה בית א-ל.

לפיכך, אין פלא שנקשר לתלמידיו בעבותות אהבה, עד שמסופר עליו, שגם לאחר שנסתלק לישיבה של מעלה, היה בא לישיבתו, ולומד עם תלמידיו, ובשנה אחת אף נראה להם בחוש הראות. (ראה שם הגדולים אות א׳ ערך ראב״ן (אות קצט), מה שכתב אודות רבינו יחיאל אבי הרא״ש בשם מהרח״ו.) ספר קורא הדורות כת״י, אוסף כתבי היד הרבניים בישיבה אוניברסיטה, כת׳׳י מס׳ 382.

תאריך פטירתו של ר׳ אברהם לא ידוע לנו, וגם על זרעו אין בידינו פרטים, אולם פועלו הגדול שפעל, שלא תשתכח תורה מישראל, הם העומדים לו, שלא ימוש זכרו לעולם.