מורשת יהדות מרוקו

ישיבת חב"ד באגדיר…..

בתש"׳ (1950) באמריקה הרחוקה, ימים ספורים לפני שנפטר הרבי הקודם שניאורסון, חמיו של הרבי מלובביץ', הוא קרא לחתנו ומסר לו מעין צוואה רוחנית: יש לעזור ליהדות מרוקו. לאחר פטירתו, פנה הרבי מלובביץ' לרב מיכאל ליפסקר, אשר שהה בזמנו בפריז לאחר שעזב את רוסיה מולדתו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, וביקשו להגיע למרוקו ולהתחיל במעשה. הרב ליפסקר קיבל את מצוות הרבי והתיישב בעיר מקנס, הידועה בחכמיה היהודיים ובכינו״ה "ירושלים של מרוקו". ר׳ ברוך טולדנו, הרב המקומי, קיבל את פני המשפחה החדשה. כך נוצר הגרעין הראשון של חב״ד.

הפעילות שעיקרה חינוך תורני זכתה לתמיכת הג׳וינט, ואט אט התבססה והורחבה. באותה תקופה, על סמך מפקד שנערך ב־ 1951, מנתה האוכלוסייה היהודית במרוקו כ־000,300. נפש (כ־150,000 יהודים עלו לארץ הקודש עם קום המדינה). ברשת חב״ד חונכו כ־9,000 תלמידים בתלמודי תורה ובישיבות. שש שנים מאוחר יותר, במאי 1956, הגיע הרב עזריאל חייקין למרוקו כשהוא בן 25. קודם לכן, בגיל 16, היגר לאחר המלחמה לאמריקה מרוסיה שבה נולד. בניו יורק למד אצל הרבי מלובביץ' ונשלח מטעמו למרוקו. בברכתו נישאו שרה לבית ליפסקר והרב חייקין הצעיר ביום ט׳ באדר 1956. תפקידו הראשון במרוקו היה מבקר ראשי של בתי הספר של רשת "אוהלי יצחק״, שהיו פזורים בכל מרוקו. היה עליו לנסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר ולפקח על ניהול המוסדות בהם.

באותה שנה הגיע הרב חייקין לאגדיר במשימה ברורה: לחזק את הקהילה היהודית בייסוד ישיבה לצעירים. הוא מצא בעיר קהילה נעימה בת כ־2,500 יהודים אשר קיבלה אותו בסבר פנים יפות ובמאור פנים. התארגנה חברה שבה השתתף אבי זיכרונו לברכה, מר יעקב רבוח, ועוד מספר אנשים שהחינוך הדתי היה קרוב ללבם. תפקידיה היו לגייס משאבים להקמת הישיבה ולגייס תלמידים מן הסביבה הקרובה. הרב כיתת את רגליו, הגיע למשפחות היהודיות, הדלות ברובן, הדרות בסביבות אגדיר, כגון אינזגן, טרודנט, טיזניט, ולכל הכפרים הקטנים. הוא שכנע את ההורים להעביר לידיו את ילדיהם כדי שיזכו לחינוך דתי.

וכך היו אומרים לו ההורים: "יש לנו שני בנים. ניתן לך האחד, והשני נשמור". ההורים היו זקוקים לעזרת הילדים כדי להתקיים ולשרוד בתנאים הקשים של עוני מרוד. רמת הלימודים באותם הכפרים שאפה לאפם, וההורים לא ייחסו שום ערך ללימודים לשמם.

בתחילה נרשמים כשלושים ילדים ונערים, גילאי 17-10. התלמידים לומדים ברובם בתנאי פנימייה. הרב דואג למגוריהם בבית משפחה של יהודי מקומי. חלק מן התלמידים אקסטרנים. בבוקר לימוד׳ קודש, ואחר הצהר״ם מעט לטינית, כלומר צרפתית, קרוא וכתוב, מעט חשבון, אך העיקר הוא לימוד מצוות ותפילות. שם הישיבה "אוהלי יוסף יצחק" על שם הרבי מלובביץ' הקודם, כמו שמותיהם של כל מוסדות חב״ד במרוקו. לאחר מכן הרב שוכר בית רחב ממדים, "בית המושל" (La Maison du Gouverneur) על הגבעה מול הים ומול ״מלון גוט״ה" (Hotel Gauthier). בחגיגה גדולה ובתרועה רמה נחוגה חנוכת הבית.

הרב נזכר בילד שהגיע לישיבה הזוטרה, ובלילה הראשון התעקש לדבר עם הרב לפני שפרש לשנת הלילה. לא מדריך ולא מורה. אין הוא מבקש כי אם את הרב הגדול בכבודו ובעצמו. "מה שאלתך?״, שואלו הרב. "איזו ברכה יש לברך על המיטה?". הנער אשר לא ידע מימיו סדינים ומיטה של ממש היה משוכנע כי יש ברכה מיוחדת ללינת לילה במיטה מוצעת…

המורים היו בוגרי הישיבות מקזבלנקה וממקנס. הרב חיים אלבז היה אחד המורים החביבים ביותר על הרב חייקין, והוא מינה אותו לסגנו. הרב אברחצירה היה מורה מקומי מאגדיר. בערבי שבתות פוזרו התלמידים בין המשפחות היהודיות. מעשה זה מקרבם לקהילה, וכך נוצרת ערבות הדדית. זכור ל׳ כי אבא זיכרונו לברכה היה חוזר מבית הכנסת בלוויית שנ״ם־שלושה ילדים לבושים בחליפות ועניבות, ראשיהם חבושים בכובעים שחורים. פניהם נראו לי רציניים תמיד ועגולים משהו. הם היו מתיישבים לצדי אבא, אשר היה משדלם לומר דבר תורה ולפרט מה למדו בישיבה במשך השבוע. תשובותיהם המהוססות ובעיקר המבטא המאונפף שלהם הצחיקו את אחי ואותי. היינו מתכופפים מתחת לשולחן ומחניקים את צחוקנו. יהי זכרם ברוך של אותם ילדים אשר הגיעו לאגדיר בתקווה להשכיל ולגדול, ומי ידע מה עלה בגורלם! כאשר הותקן הגז בישיבה, מחוסר ידיעה של הטבחית ומחוסר זהירות של הרב פרצה דלקה, והרב נכווה בדרגה שלישית. המקרה זכור היטב לכל יהודי העיר, אשר דאגו לרב והתפללו לרפואתו. ואכן, תודה לאל, הרב נרפא, אך זקנו ניזוק… כמה ימים לפני פורים של 1959 העלה המושל החדש של אגדיר חשד כי הרב עוסק בפעילות ציונית, ולכן – בבגידה. אמנם אין ידיעה ברורה שאכן זאת הייתה הסיבה לסילוקו של הרב מן העיר, אך קיימת גרסה לסיפור: פעילי עלייה אספו משפחות אחדות מן הכפרים והביאו אותן לאינזגאן. הושיבו אותן בבית הכנסת. לא היה להן דבר: לא אוכל ולא מקום לינה מסודר, רק רצפת בית הכנסת. באגדיר היה מחסן של הג׳וינט. שם הוחזקו מצרכי מזון אשר חולקו לנצרכים. גם הישיבה קיבלה מצרכים מאותו מקור. הגיעו אותה עת אנשי אינזגאן וקיבלו מן המחסן מזון לאותן משפחות אשר עמדו כאמור לעלות ארצה. כך נקשר עניין חלוקת המזון לישיבה, וממילא – למנהלה. שאלו וחיפשו: מיהו העוזר לעליית היהודים? נודעה זהות הרב. לשון אחר: "תפרו לו תיק״, כלשון עדותו.

עצרו את הרב, ונפל הפור: בתוך 24 שעות עליו להיעלם מגבולות המדינה. עובדת היותו אזרח אמריקני הצילה אותו ממאסר או אף ממוות. לא הועילו הבקשות והתחינות של משלחת ראשי הקהילה שנזעקו לעזרתו והגיעו עוד באותו לילה לפאשה של העיר וניסו לשדלו בדברים, אך לשווא. מבוכה גדולה הייתה מנת חלקם. סירבו בלבם להיפרד ממנהיג רוחני בשיעור קומתו של הרב חייקין, והתנגדותו הנחרצת של הפאשה לא הייתה סבירה בעיניהם. ואולם ספק הוטל גם בלבם: שמא באמת הרב בוגד?! לבסוף כבשם הפחד, נכנעו ואף נרתעו מהושטת עזרה גלויה לאשת הרב, שזה עתה ילדה את בתם הבכורה ושבה מבית החולים. הרב נזכר כי לאחר שלושים שנה, כאשר ביקר את הרב שטרית כאן בארץ ישראל, פנה אליו הרב שטרית וביקש לדעת: "האם תוכל לומר ל׳י היום את האמת? האם נכון הדבר שעזרת לעלייה?״.

אבל באותה עת גורלית הוחלט לסלק את הבוגד, ומיד. שליחים מטעם ממשלת מרוקו הגיעו אליו ולא הרפו ממנו עד שסילקוהו מחוץ לגבולות מרוקו. הם ליוו אותו לקזבלנקה באוטובוס (לא היה להם כסף לכרטיס טיסה. לרב דווקא נמצא הכסף). הקונסול האמריקני הגיע למשטרה, שחרר את הרב, העלהו למטוס הראשון, וכך נחת הרב חייקין בפריז בפורים 1959. הוא הותיר במרוקו את שרה אשתו, שילדה כאמור שבועיים קודם לכן. תוך שבועיים מכרה־פיזרה־זרקה הרבנית חייקין את כל תכולת דירתה ונסעה בעקבות בעלה הגולה. צער גדול נצטערה הקהילה, אשר נקשרה לדמותו החיננית והאהובה של הרב. אך מה רבו מעשיך ה'! מעז יצא מתוק: גורל הוחלף בגורל, וכך ניצלו חיי המשפחה היקרה. מה שנדמה היה כצרה גדולה התברר לימים כרווחה גדולה: משפחת חייקין התגוררה בקומה השביעית של הבניין הגבוה ביותר באגדיר. שנה לאחר מכן הוצאו מאותו בניין, שקרס ברעש האדמה ונבלע כלא היה, שתי גוויות. בין ההריסות הייתה דלת דירתה של משפחת חייקין, ועליה מכתב מן הרבי הגדול לרב חייקין שיחיה (מקובל היה לתלות על גבי הדלת מסמכים חשובים)…

לאחר נסיעתו של הרב נשאר הרב חיים אלבז זיכרונו לברכה לנהל את הישיבה, שהרי מינה אותו הרב חייקין לסגנו. הרב ח״ם אלבז היה אמור להינשא לבחירת לבו שהתגוררה במקנס. באותו לילה טרגי נספה ברעש עם ארבעים תלמידי חכמים שאתם נשאר ללון, וכל זאת בשעה שכלתו ציפתה לו בכיליון עיניים. המסכנה. בבית העלמין הקטן והמיוחד באגדיר, סמוך לציון מקום קבורתו של רבי כליפא מלכא זצ״ל, יש מצבה צנועה המכסה על אבדן גדול.

לעדות הרב אני מוסיפה עדות של ניצול הישיבה, מוטי רביבו, אשר סיפר לי בהתרגשות רבה את הזיכרון שהוא נוצר בלבו מן המפגש הראשון שלו עם הרב חייקין, אשר הזדמן לבית הכנסת בטיזניט. כך הוא מספר:

זה היה בשנת 1956. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, לאחר תפילת שחרית. הייתי אמור ללכת לאחר התפילה לבית הספר ”אליאנס׳׳

של העיירה. פנה הרב חייקין אליי ואמר לי: ׳׳אתה רוצה לבוא ללמוד בישיבה של אגדיר?׳׳. הייתי בן תשע. אני זוכר שאבא הגיב מיד בשלילה. ׳׳הוא קטן עדיין. אמו לא תיתן לו׳׳. הרב שלמה סויסא, רב בית הכנסת, נכח בשיחה. אני זוכר את תנועת ידו ואת דיבורו הנמרץ. הוא פנה אליי בערבית. ׳׳לך, לך, תלמד תורה״. דרך אגב, הרב שלמה סויסא הזה קבור בהר הזיתים בירושלים. אני, שלא כל כן אהבתי את הלימודים בבית הספר, מיד ״נדלקתי על הרעיון׳׳. אמרתי לאבא: ”אני לא רוצה ללמוד עוד בצרפתית. אני רוצה ללכת לישיבה׳׳.

הגענו הביתה. למשמע הרעיון המטורף אימא הגיבה קשה מאוד. אך עקשנותו עזרה לי. ארזתי את בגדיי בציפית של כרית, שמתי את החבילה על כתפי, וכך יצאתי עם הרב יד ביד לכיוון M.T.C, חברת האוטובוסים. מיד אהבתי את הרב. גם החיים בישיבה היו טובים.

שררה אחווה של אמת בין התלמידים. כולנו אהבנו את המורים, שדאגו לנו, חיבקו ועודדו אותנו. לא ידענו לבטא כהלכה את המילה ״לובביץ״׳, ושיבשנו את שמה. בפינו נקראה הישיבה ׳׳לוביטוש”. לי היו כבר במקום שני בני דודים מטיזניט שלמדו בישיבה. למדו שם גם חמישה־שישה חברים מטיזניט. אני זוכר כמה מהם. בתחילה למדנו באיזה בניין. אחר כך עברנו לווילה של הפאשה. קראנו לזה הווילה של ״הבאשה״. אותו פאשה, שתמך בשלטון הצרפתי הנאור וכנראה גם עשה אתם עסקים, ברגע שמרוקו קיבלה את עצמאותה, מיד ברח ממרוקו פן יתפסו אותו. הבניין היה בן שתי קומות. בניין יפהפה. למטה חדרי הכיתות שהיו מרווחות, מפוארות. אני זוכר שהקירות היו מכוסים במוזאיקה עד לשלושה רבעים של גובה הקירות. למעלה חדרי מגורים. ישנו במיטות דו־קומתיות. היינו אולי עשרה או שנים עשר בחדר. היה טוב. בחצר הפנימית הייתה מזרקה, ובחצר החיצונית גן עם עצי פרי. הרב יהודה שטרית לימד את הרמה הראשונה של לימודי העברית. הרב פחימה לימד את הרמה השנייה חומש. הרב דרעי לימד את הכיתה השלישית משניות. ומי הוא הרב שלימד גמרא? איני זוכר. פעמיים בשנה חזרנו הביתה לשלושה שבועות, בראש השנה ובפסח. בישיבה לא היה חסר לנו דבר. את סעודות השבת סעדנו על שולחנו של ״בעל בית״. כך קראנו למארחים שלנו. אני אכלתי אצל רבי דוד אבו חצירה ואשתו הסיבה. הם קבורים בכניסה לבית העלמין של אגדיר. אני זוכר שדיברנו עברית עם הרב חייקין. הערצנו אותו ואהבנו אותו. הוא היה לבוש במעיל השחור שלו והיה קושר את האבנט. בשעת תפילה התעטף בטלית. חיכינו בקוצר רוח לרגע שבו יצביע על אחד מאתנו שיעבור לפני התיבה ויקרא בתורה. בעינינו זה היה פרס. אני זוכר את הטבחית שהייתה ממרקש. אני זוכר את היום שנשמע פיצוץ של בלון גז, והרב נפצע. קראנו תהילים, התפללנו, אמרנו את התפילה המיוחדת ״ויעבור”. ברוך ה׳, הרב ניצל, אבל כשעזב בכינו המון. אני גם זוכר שבאותה שנה, האחרונה של שהותי במקום, שנת 1960, נפטרו שני תלמידים. זו הייתה תעלומה לגבינו. אנשי אגדיר דאגו מאוד.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ'79-73

אגדיר, 23 בפברואר 1960

דבר וחצי דבר לא יכול היה להפריע לשורת האנשים הנמתחת בשלווה נעימה לאורך החוף השקט והמשתזפת בחומה של שמש מלטפת לאחר יום עבודה מאומץ. אנשי אגדיר אלה חיים את חייהם בנחת ובכבוד ובשוויון, ואין בהם גזענות משום סוג. הכול שווים בעיני הכול. מראה הבריות הנינוחות המתפרקדות על החוף והמפקירות את הגוף לליטופיהן הרכים של הרוח ושל השמש לא בישר דבר וחצי דבר על האסון העתיד לפקוד את העיר. ובכל זאת היו סימני ביכורים. ב־23 בפברואר 1960 בשעה 12:15, שעת צהר׳ היום, זעזעה את התושבים נהמה עמומה כעין רעם רחוק ומתגלגל. באחד הבניינים המודרניים בן תשע הקומות זזה עגלת תה ממקומה. רטט קל אחז בבתיהם, אך עדיין לא בלבם, עדיין לא בחייהם. תחילה חשבו כ׳ אירע פיצוץ לא הרחק מכאן. או אולי הייתה זו משאית כבדה שחצתה את הכביש במהירות וטרפה בדהרתה את דממת הרחובות המתעלפים בחום הצהר״ם. הרעד הורגש במיוחד בשקע השכונות פונטי וטלבורז׳.

בעיר דיברו הכול על "הדבר", אך מביני עניין היו כבר משוכנעים כ׳ מדובר ברעידת אדמה. איש לא זכר מקרה דומה באגדיר, אף על פ׳ שרעידות אדמה רבות ובעצמות שונות פקדו את אלג׳יריה השכנה ואת צפון אפריקה בכלל. לכאורה רעידות אלה לא דווחו מעולם, אך למעשה, כבר ב־1954 דיווח מר דבראך, מנהל המכון לגאופיזיקה של הגלובוס בקזבלנקה, לכנס הססמולוג׳ הבין־לאומ׳ ברומא על עקומת המוקדים בעשרים השנים האחרונות המצביעה על סיכון גבוה בכיוון אלג׳יריה דווקא. ובאמת, ב־21 בפברואר 1960 בשעה 08:13 פקד רעש הרסני את מלוזה באלג׳יריה.

אגדיר, מוצאי שבת 27 בפברואר

כדור הירח מתחיל במילואו. בבתי הכנסת נישאה תפילת "יעלה ויבוא". ערב ראש חודש אדר הלילה. לאחר השקיעה רעם התותחים מודיע על תחילת חודש הרמדאן. מזג האוויר נפלא. באטלס הבינוני השקדייה פורחת ומבשרת את בוא האביב. שבוע טוב.

אגדיר, יום ראשון 28 בפברואר

יָצאו הגדירים אל פלח החוף בן ארבעים הקילומטר בין אגדיר לבין מפרץ ז׳יר, לבלות את יום החופשה החם במיוחד, הגם שאנו בסוף פברואר! בשעה 15:00 לערך תמהו הנופשים למראה הגל החזק אשר שטף את החוף. צחקו והתייבשו עד הערב. כששבו לביתם הוסיפו ליהנות מאווירת החג המיוחדת של ערבי הרמדאן ומילאו את הרחובות כמיטב המסורת.

אגדיר, יום שני 29 בפברואר 11.45

נשמע רעם תת־קרקע׳ וזעזע את יסודותיהם של רוב הבניינים. הפעם לא היה ספק: זו רעידת אדמה. העיר החצויה בוואדיות אשר לאורכם התנשאו רבי הקומות, טולטלה: סדקים נבעו פה ושם, חלונות נשברו פה ושם, טיח וגבס נשרו מן הקירות פה ושם.

בשעה זו בדיוק התקבלו במשרדי המועצה לעבודות ציבוריות האלונים לבדיקת הנזקים של הרעידה ב־23 בחודש. שאלונים אלה חולקו לבוחנים אחדים. גם אם עורר הרעש הקטן עניין רב אצל תושבי אגדיר, לכלל דאגה לא הגיעו; אולי מן הסיבה הפשוטה שעירם לא היוותה מעולם מוקד לרעש של ממש.

ובכל זאת, היו באגדיר כמה אנשים ניצולי רעידת האדמה של אורלאנוויל (Orleanvilles) ב־1954 אשר באו לעיר החדשה ליהנות מן החיים ולשכוח את עברם. למשל, משפחת קולומב הצטרפה לבנם ג׳ורג׳ אשר זה עתה קיבל משרת נוטריון. כשנשאלו, ענו מיד ובשלווה גמורה כ׳ התופעה ידועה להם מעברם הקרוב; רעש קטן, ובחלוף כשבוע עוד אחד קטן, וכעבור שבוע נוסף – "הבום" הגדול. בני קהילה קטנה של יוצא׳ איטליה, בעלי ניסיון דומה ברעידות אדמה, חשבו כי יש לפנות את העיר או למצער להזהיר את תושביה. בין אנשי אגדיר היו גם יוצאי יוון, שחרף היותם בעיר עשרות שנים זכרו היטב את הרעשים בפלופונם בילדותם. מורה צעירה להיסטוריה ולגאוגרפיה בתיכון אשר בדקה את המבנה הגאולוג׳ של האזור התמלאה דאגה וחלקה את מחשבותיה עם ידידים: עמק הסום שלרגלי האזורים ההרריים עלול לספוג מכה אנושה. אבל באגדיר המשיכו האנשים את חייהם. הערב התנהל בנועם באוויר החמים. במסעדת "הקזינו״ על החוף, אשר נבנתה ארבעים שנה קודם לכן בתקופת החלוצים וכונתה "הסירנה", היו עסוקים בהכנת הסעודה האחרונה לפני סגירת המקום. כדי להרחיב את המבנים על החוף לרווחתם של המתרחצים הוחלט להחריב את הצריף הישן, ולמחרת היום, ב־1 במרס, עמד פטיש ההרס להכות. וכך, בשעותיה האחרונות של "הקזינו" סעדו בה את לבם רבים מן התושבים סעודת פרדה חגיגית. מועדון הרוכבים ערך בה את מסיבת הסיום שלו. הקונסול הצרפתי במרוקו, מר ז׳וד׳, ורעייתו נענו להזמנת חברים והתארחו בעיר. התושבים נטו ללון באותו לילה בהשקט ובבטחה, גם אלה אשר הראו סימני דאגה. כולם, חוץ משתי משפחות יווניות, משפחות ג׳ורג׳אלדס, אשר העדיפו ללון באחוזתן בעמק הסום. שתי משפחות אחרות באותו עמק התאספו לחגיגת יום הולדת נדיר של אחד מהם, יליד 29 בפברואר. אימהות רבות איחרו לעלות על משכבן. חן היו עסוקות בתיקון האחרון לתחפושות שילדיהן ילבשו למחרת היום בגני הילדים. הלוא ערב mardi gras היום (חג נוצר׳ שמתחפשים בו).

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 88

וְהַזּוֹכְרִים אוֹמְרִים
כִּי בָּעֶרֶב הַהוּא
הָיְתָה תַּאֲוָה מְתוּקָה לְשֵׁנָה
בְּעֶרֶב יוֹם שְׁלִישִׁי זֶה הָיָה
הוֹי אִמָּא.

 (מתון שירו של ארז ביטון, ״רעידת אדמה באגדיר״)

טלבורז; הרובע היהודי והמוסלמי, שוקק חיים. השכנים הכפריים הגיעו כבכל לילות הרמדאן לחלוק את הארוחה החגיגית לשבירת הצום עם בני משפחה או חברים. הילדים הקטנים במיטות, אך הבוגרים ממלאים את הרחובות, נפגשים, מדברים, צוחקים. הנשים מתכנסות סביב כוס תה רענן ועוגות הדבש. בקולנוע "סהרה״ הקרנת הסרט הסתיימה, ואחרת עומדת להתחיל. בלילות הרמדאן נהוג להוסיף הצגת לילה לגברים המוסלמיים. המנהל, מר ג׳ורג', יוצא לנשום אוויר בין שתי ההצגות. עוזרו מטפל בגלגול הסרטים. הלילה ענוג. השמים זרועי כוכבים, בהירים במיוחד.

מר ג׳ורג׳ נשען על קיר הגינה באמצע הכיכר. השעה 23:41 בדיוק כאשר הוא מרגיש סחרחורת פתאומית. הוא רואה את בניין הקולנוע ואת זה שלידו מתנדנדים. העיר כולה ניעורה כמו ביד ענקים, והרצפה נכנעת להלוך ושוב חזק ביותר, צפונה ודרומה. נענוע אדיר מטלטל את הבניינים, מעקמם ומשברם. אורות פנטסטיים מאירים את השמים בגוונים אדומים וכחולים וחושפים מראה נורא: עיר שלמה נהרסת. רעש עצום ורב עולה מן האדמה, מעין רכבת ענקים בדהרה מתפרצת, מעין מהלומות תותחים. הרעש כה אדיר עד כי עדים שלמרגלות בניין מתמוטט אינם שומעים כלל את מפולת מאות הטונות של חומרי בניין. המציאות עולה על כל דמיון. והיא אימה חשכה.

נדירים הם העדים אשר יכולים לקבוע בוודאות את משך האירוע: עשר עד 14 שניות. כך מאשר מאוחר יותר המרכז הססמולוג׳. אך ברור כי השבר נעשה בשתי פעימות, והפעימה השנייה, שהחלה בשנייה העשירית, היא ההרסנית ביותר. ברובע של עבודות המועצה לעבודות ציבוריות, שהראשון נבנה כזכור בשנים 1927-1923 בידי האירופים, האדון והגברת דוהם יושבים לנשום אוויר על מרפסת ביתם. והנה הם רואים את הבניין Brise Marine, הניצב כמה מאות מטרים מהם, נפער לשניים ומתמוטט בענן של אבק. הרעש מגיע מהר מאוד לשיאו ונפסק באותה מהירות שהחל. ההד האחרון של הרעש הגדול מתמוגג באוויר עם הנענוע האחרון של הרצפה.

דממת מוות נושרת על העיר ומסתרגת בעלטה עבה ובענן אבק. לא סערת רוחות ולא הצפת מים ולא הפצצה מעשה ידי אדם יוכלו להשתוות בעצמתן לרעש האדמה הזה. בחושו את זעזוע הרצפה הנשמטת תחת רגליו, אין לו לאדם אלא לפחוד פחד מוות. נוראותו של הרעש גדולה מכל מה שאדם מסוגל לדמות בנפשו. האנרגיה האצורה המשתחררת מן האדמה ומנערת אותה, כמוה כפצצות מימן אחדות. ריח גופרית שולט בכיפה, כמו נפחה האדמה את אשר במעיה ופרקה את מטענה.

השקט לא יישאר עוד זמן רב. לא יחלפו אלא רגעים אחדים של שקט הלום לפני שברבעים הפגועים ביותר, כמו טלבורז', פונטי והעיר החדשה, תתפרצנה זעקות השבר של הנמחצים תחת ההריסות. רק עוד דקות אחדות של שקט המום לפני שבגרון חנוק, בלב פועם, בפחד מוות יצאו מן ההריסות הניצולים – גברים, נשים וטף – בבגדי הלילה שלהם או אף עירומים, כי כך לנו במיטותיהם מפאת החום הכבד. הבתים ננטשים בחטף מחשש התמוטטות נוספת או מאוחרת. הנה עוד דקות אחדות של עלטה לפני שפנסי המכוניות יאירו את הבתים שמהם בוקעות קריאות לעזרה של הקבורים החיים. כך נראית אחרית הימים!

באזור המוכה ביותר בעיר, טלבורז', ילדה קטנה כבת עשר מתעוררת בבהלה. כל גופה הקטן עקוד בצורה משונה. במיוחד שיערה הארוך. היא איננה זזה. בקושי נושמת. אפה כואב. פיה מלא אבנים וחול. עיניה נפערות אל תוך עולמה ההרוס.

כל שהיא רואה הוא חושך וצלמוות. היא שומעת עמומות את קול אביה המונה את שמות אשתו וילדיו אחד לאחד: מסוד׳! לאה! מוניק! רז׳ין! מיזו! היא רוצה לענות, אך גרונה נחנק. היא רוצה לצעוק, אך קולה משתתק. היא כה צמאה. לא, היא איננה חושבת על שום דבר ברור. רק חשה את הזעזועים החוזרים ונשנים המנענעים את האדמה. כל כמה שניות. אולי דקות. בעצם אין לה ידיעה ברורה של זמן. היא נרדמת ומתעוררת לסירוגין.

מה זה? איפה היא? גופה לכוד בין שברי קירות, בין אבנים. אך הנה היא מצליחה להזיז את ידה השמאלית. גם את הימנית היא מרגישה. מה עם הרגליים? אמנם הן מקופלות, אך יש לה תחושת חיים בהן. היא שומעת קולות. ושוב קולו של אבא. הפעם היא אומרת: "אבא, אני צמאה נורא". היא בטוחה כ׳ אבא יגיע מיד ויחלצנה. עד היום היא מחכה.

היא מצליחה לפלס דרך. מעל לראשה חור קטן. אולי תנסה להגדילו. היא שולחת יד מעל לראשה. ועוד יד. כמו תינוק מרחם אמו. הנה, היא בחוץ. בזכות מידותיה הקטנות היא מצליחה להשתחל בין השברים של מה שהיה ביתה וילדותה. שיערה הארוך סתור על פניה. אפה נפוח וכואב. שן אחת נשברה בפיה, והוא מדמם. היא אינה מרגישה את כאביה האחרים.

לילה. אך הנה היא עומדת על הריסות ביתה שנתערמו לערמה דמוית חרוט. היא עומדת עליהן ברגליים יחפות. רק החלק העליון של הפיג׳מה הלבנה מכסה אותה. למטה אנשים שהיא אינה מזהה בבירור קוראים לה לרדת. לאט, לאט. היא מתעכבת עוד מעט קט על המראה הנורא. היא יודעת שהעולם שלה נשבר, והיא עומדת על שבריו.

הנה היא כבר רצה בדילוג על האבנים ומגיעה למטה. זוהי בריחתה מהמולת ילדותה. למטה אוספים אותה ומושיבים אותה עם ילדי שכנים בלתי מזוהים. מה קורה? איש אינו מדבר אתה, מסביר לה. מסביב עמודי חשמל ממוטטים. חוטי חשמל גלויים. היא אינה מנסה לפענח את המציאות המבולבלת המוזרה הזו. חיילים צרפתיים מתרוצצים סביב ערמת ההריסות לאור פנסי מכונית. אחרי כמה זמן יגיע לצדה גם אחיה הפצוע. הוא מושב לצדה. מה יש לו ביד? ומדוע

ראשו קיבל צורת אבטיח משונה? הנה אחותה הגדולה. הביטחון למראה המוכר, הידוע, האהוב מתחיל לשוב אליה. הנה אחותה האהובה, לאה. על כתפיה ז׳קט צבאי. גם רגליה יחפות. כמה זמן חולף עד אשר מעלים אותה, את אחיה ואת אחותה למכונית צבאית לכיוון בית חולים שדה?

בטלבורז׳ אימה ותדהמה! מעטים מאוד הבניינים החפים מפגע. מאות בניינים נהרסו עד היסוד. הרובע אשר שקק חיים לפני כמה שעות קרס והשתנה ללא הכר. סימון הרחובות נעלם. כמה ניצולים יש מבין אלפי תושביו? אלפי נפגעים! נהוג בקרב המוסלמים שלאחר הצום היומי הנשים אינן יוצאות מביתן, ולעומתן הגברים מתרועעים אלה עם אלה בקולנוע או בבתי הקפה ומכינים עצמם לקראת יום המחר. הודות למנהג זה ניצלו גברים מוסלמיים רבים, ואילו הנשים נלכדו בבתיהן ונספו.

הרחוב המרכזי, המכיל חנויות רבות, נהרס כליל. חנות נעליים יחידה עומדת פתוחה לרווחה. כל הזגוגיות שבורות. ניצולים יכולים לקחת לעצמם נעליים. אין למי לשלם.

רוב היהודים התגוררו ברובע זה. עתה כבר אי־אפשר לזהות את רחובותיו. הניצולים עוברים מבית לבית בחיפוש אחר בני משפחה או חברים יהודיים. יצחק אביסרור, בעל חברת האוטובוסים, נכנס לאחד האוטובוסים שברשותו ויוצא לחפש ניצולים יהודיים ומובילם לבית החולים של חיל האוויר והים הצרפתי ולחווה הפרסית שלו שעל דרך  Oued Soussוב־Ait Melloul ולחוות של משפחות יהודיות אחרות. לאיש יש אישור הסעה, ועל כן שוטרים מתלווים אליו. כל הלילה נוסע האיש בין החורבות הלוך ושוב. הוא מעמים גם מתים. ותלמידי הישיבה? מי ידע גורלם?

ההמולה רבה גם בבית החולים הגדירי. כל הצוות הרפואי – רופאים, אחים ואחיות, ביניהן נזירות – ממהר לפנות את 400 המיטות לפני שהבניין קורס. נס גלוי הוא שאף לא אחד מן המאושפזים נפגע.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 91

ישֶש, המרוחק כשני קילומטרים מוואד׳ טילדי והקרוב לשלושת בת׳ העלמין של שלוש הדתות (האיסלאם, הנצרות והיהדות), חרב כולו על אלפי תושביו המוסלמיים. ברובע ויל נובל (Ville Nouvelle), שנבנה בדמות פרסה על ידי בוני העיר בשנות השלושים, נפגעו בעיקר הבניינים החדשים הגבוהים, וילות יוקרתיות, משרדים ממשלתיים ובתי מלון גדולים. בית הדואר לא נפגע. כך גם מרכזיית הטלפונים. אך מחמת הזעזוע שום תקשורת אינה מתאפשרת. במרכז השכונה, בקומה הרביעית בבניין "קסו" (Cassou), אחד הראשונים שנבנו ב־1934, בוערת החנות לחומרים כימיים: זו בערה יחידה, ומכבי האש אינם מצליחים להשתלט עליה בגלל מחסור במים זורמים. למרבה המזל האש נחנקת בטונות חומרי הבניין. הם חונקים גם את בני האדם תחתיהם. בצד אחר של אותו בניין שנותר ללא פגע, הדיירים נוטשים את דירותיהם ורצים במדרגות. אלה שהתגוררו מעל החנות עוברים דרך הסורגים אל השכנים.

מר ז׳אבן (Jabin), האדריכל, אינו מסוגל לקפוץ בשל נכות ברגלו. אשתו רצה החוצה להזעיק עזרה. בינתיים האיש מתבונן ממרפסת ביתו ומבחין בשני כבאים. הוא צועק לעברם, אך אחד מהם, לאחר שקירב את פנסו, מחליט להמשיך בדרכו ואומר לחברו בערבית: "עזוב, נחזור אחר כך. זה זקן". לקריאתו הנואשת של האיש על המרפסת ולשמע גידופיו וקללותיו הנמרצים בערבית, שבים השניים על עקביהם ומצילים אותו. כך זוכים הם גם לברכת אללה. היכן ״מצאו המילים אשר יתארו נאמנה את הבדידות הנוראה של הניצול או הניצולה שאינם שומעים עוד את קול אהוביהם ומתעקשים לאתרם? המצילים מעריכים את סיכו״ הנפגעים להצלה ומעדיפים לפסוח על "המקרים" הקשים ולחלץ מן ההריסות מהר ככל האפשר את "המקרים" הקלים ביותר. או אז נשאר האדם בבדידותו ובייאושו ובתפילתו ובתקוותו. או אז יושב האדם וזועק חסר אונים את שמות יקיריו: יעקב! יעקב! אייכה? כל הלילה וכל היום יסתובב האדם סביב קבר האחים ולא יֵדע אם חיים אֶחיו או מתים.

"היכן את, פרח היסמין היפה שלי?״, האב קורא לבתו.

על המרפסת העליונה של בניין שהתמוטט על ארבע קומותיו, אישה מבוהלת וילדיה צועקים לעזרה. חייל הבא לחלצם אומר: "קפצי, גברתי, מעל המעקה!״. והיא עונה לו: "אבל אני בקומה הרביעית, אדוני״. והוא משיב לה: "לא, את בקומת הקרקע" . די בכמה צעדים לחייל ולניצוליו להגיע לרחוב. כך מתאר אחד הניצולים את שראו עיניו מיד לאחר האסון:

הרובע הישן פננטי סביב המעיין של הפורטוגזים נהרס כמעט כליל. מאות משפחות הדייגים לכודות חיות או מתות תחת הריסנות בתיהן. הדרן המובילה לרובע הצופה על הנמל והנשען על שיפולי ההר של הקסבה, נפגעה קשות, ואי־אפשר לעבור דרכה. הקסבה, המצודה מימי הפורטוגזים, התמוטטה רובה ככולה על 823 תושביה.

איש אחד מצא את עצמו ישוב על מיטתו, ורק צעדים אחדים הפרידו בינו לבין הרחוב. אשתו ששכבה לצדו נעלמה, ולעומת זאת בנו אשר ישן במיטתו בחדר אחר נמצא לידו. זוג הועף מן הקומה הרביעית ונשאר על מיטתו כמעט ללא פגע, ואילו האם אשר ישנה בחדר סמוך נבלעה מתחת להריסות.

מאות נסים מסוג זה ומאות אסונות מעין אלה התרחשו בלילה המר והנמהר. לרשימת הנסים יש להוסיף את הישרדותם של שני הגשרים מעל הגיא טילדי שבעומק שלושים מטר, המחברים את טלבורז' לעיר כולה. האחד חיבר בדרך המלך את כל דרום מרוקו לקזבלנקה, ועליו נעו כלי רכב כבדים בהגבלת 16 טונות, ואילו על השני נעו כל כלי הרכב אשר יכלו לנוע. באופן מפליא שניהם עמדו בטראומת הרעש.

ככל שמתרחקים ממרכז העיר, הפגיעות נחלשות. ברובע התעשייתי הבניינים שלמים לרוב. פחות או יותר. אנשים קופצים בבהלה מקומות גבוהות ונפצעים ופוצעים אנשים אקראיים. אחרים עוזבים את ביתם ערומים למחצה בבגדי לילה ורצים החוצה.

נזכור כי הבילוי בבתי קולנוע היה נהוג כל ימות השנה (עדיין לא היו טלוויזיה, וידאו וכו^,) ובמיוחד בימי הרמדאן. אלה שהיו בהצגת קולנוע בשעת הרעש הופתעו לפני תום ההצגה, והם אצים החוצה בבהלה, הגם שבתי הקולנוע לא נפגעו. הצגת הסרט של אלווים פרסליBagarre à King Créole הצילה אחדים. מה גדולה תדהמתם של היוצאים מבית הקולנוע ונזרקים באכזריות ובחדות מן המציאות הבדיונית אל המציאות הלא בדיונית של… מה שהיה ביתם. איך לא ישתגע הבחור הרץ להריסות שמתחתיהן קבורים הוריו ושבעת אחיו? מה רבים האנשים הרצים לבתי הוריהם, לילדיהם, ליקיריהם, לחבריהם ולמכריהם כדי לראות אם שלום להם, ואינם מוצאים אלא ערמת אבנים ובטון המכסה עליהם! איך תתואר במילים חרדתם של ההורים אשר ניצלו מן הרעידה, והם מצפים לאות חיים מבנם שיצא לקולנוע וטרם שב? והוא מצדו, לנוכח המראה המזוויע משוכנע שהנה הוא מגלה כי חרב הבית, וכי המשפחה אבודה בין חורבותיו. האנדרלמוסיה כה גדולה עד שאלה אינם מוצאים את אלה. כך קרה גם למתפללים במסגד. אלה שרצו החוצה נפצעו במנוסתם מאבנים מתמוטטות. אלה שנותרו במקומם לא נפגעו.

לא רק גורלם של בני האדם נותר עלום. כך היה גם גורלם של מבנים. בבניין הפינתי ״סוד בילדינג״ (Sud building) חיים דיירים בשתי הקומות העליונות, ובארבע התחתונות יש משרדים וחנויות. הנה תמונה של הבניין היפהפה והמודרני שבשדרות Lucien Saint לפני הרעש.

באחת הדירות העליונות גרה משפחת פסקל (Pascal), מחלוצי אגדיר של שנות השלושים, בעלי חנות לצילום בבניין הסמוך, בניין "קסו". בני המשפחה נטשו את הווילה הגדולה שלהם לטובת דירה שכורה כדי להתקרב לחנותם. לאחר הרעש הם נמצאו במיטתם ללא רוח חיים, לאחר שהקומה שלהם התמוטטה על הקומות התחתונות שלא היו מאוישות ונותרו כמעט בשלמותן. הנה שלוש תמונות אשר ימחישו את השבר.

בקומה העליונה התגורר נוטריון רווק בשם קולומב (Colomb) עם הוריו. שפר מזלם, ודירתם לא ניזוקה. אך כאשר יצאו לרחוב נזכר הבחור בתיקים חשובים מאוד וביקש להצילם. את סופו של האירוע אולי לא קשה לכם לנחש, אך לא תנחשו את צורתו: כאשר הזיז מדף מספרייתו כדי לשחרר את הקלסר המבוקש, התמוטט עמוד הבית, וגופו נותר תקוע בין החורבות עד שיצאה נשמתו.

בניין "בולי" (Bohly), הראשון שנבנה בשכונה, התפצל לשניים. משפחת גרוניו (Grognot) עם תשעת ילדיה מצליחה לרדת במדרגות בזהירות. אך כאשר האב נוכח לדעת כי חסר אחד, הוא שב על עקבותיו, ובדחילו ורחימו מגיע למיטת בנו… הנם את שנתו ללא מפריע. הוא אוחזו בזרועותיו כמוצא שלל רב ומורידו לרחוב. בני משפחות אחרות שלא שפר מזלם נקברו חיים תחת ההריסות.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 98