מורשת יהדות מרוקו

הצרפתים שרק עכשיו נפטרו משלטון הכיבוש של היטלר בארצם, נכנסו לתסבוכת חדשה בצפוךאפריקה. באלז׳יריה ובתוניסיה קמו תנועות התנגדות להמשך שלטון הכיבוש של הצרפתים בארצותיהם, והחלו בפיגועים במגמה לגרום לתסיסה בקרב הציבור. השלטון הקולוניאלי הצרפתי באלז׳יריה, שנמשך כבר מאה ועשרים שנה, התערער מיסודו ומעמדה של צרפת הגדולה התערער במדינה זו וכן גם בטוניסיה. גם במרוקו התערער השלטון של צרפת הגדולה התערער במדינה זו וכן גם בטוניסיה. גם במרוקו התערער השלטון של צרפת למרות שרק ארבעים שנה חלפו מאז התבססותו בארץ זו. הצרפתים הודיעו על החלטתם לראות באלז׳יריה ובטוניסיה חלק בלתי נפרד מצרפת ואילו על מרוקו הכריזו הצרפתים מלחמה גלוייה. הם התחילו איפוא, לרדוף את מנהיגי־תנועות־השחרור כמו עלאל אל פאסי ורבים אחרים, והשליכו אותם לכלא כאסירים־פוליטיים. תנועות השיחרור הגבירו אח פעילותן בערים הגדולות והמלך מוחמד החמישי מצא עצמו בין הפטיש לבין הסדן. ראשי תנועות השיחרור תבעו מהמלך לדרוש את פינוי מרוקו על ידי הצרפתים ואילו הצרפתים עצמם דרשו מהמלך להכריז על מדיניותו הברורה של המשך שלטונם במרוקו. המלך הצעיר נקט בצעד מחוכם והכריז בכלי־התקשורת שהוא פועל לטובת הענין והמדינה. שני הצדדים קיבלו את הכרזת־המלך כשכל צד פירש אותה לטובתו, ומייד אחרי זה חלה רגיעה במצב. הדיבורים על סילוק הצרפתים ממרוקו הביכו את רוב תושבי־המדינה שחיו בפיגור משווע. הצרפתים מצידם ראו בהכרזת המלך וברגיעה במצב, נצחון שבא בעקבות תגובתם החריפה לכל ההתקוממות נגד שלטונם במרוקו. הם המשיכו במדיניותם הנוקשה ובמקרים רבים הקשיחו את עמדתם. אך במקביל ״נזכרו״ לפתע שעליהם להעסיק את האוכלוסיה המובטלת ברובה והשרוייה בתנאי עוני ורעב. הם הפעילו תוכניות־פיתוח שונות בכל רחבי־הארץ בהן הועסקו מאות אלפי־עובדים ערביים במגמה לשפר את תנאי־הקיום שלהם ובד בבד להשכיח מהם את ענין הכיבוש.

בגוראמה, המשיך המושל דובארי את שלטק־היחיד שלו ביד קשה. הוא שימש כקודמיו בעת ובעונה אחת כמושל צבאי, כראש עיר ובשופט. כל עוזריו היו ערביים, תריסר זקיפים ונוטרים חמושים לשמירה על החוק והסדר, קבוצה של ארבעה פקידים בעיריה, ומועצה של שייכים ערביים שהתכנסו אצלו לישיבות עירוניות וניהלו בית־משפט, שהיה למעשה מין שילוב של בית־דין צבאי בתוך בית־משפט אזרחי.

יום המשפטים של המושל דובארי היה מחזה מעניין ומרתק ויחד עם זאת מזעזע. המושל מופיע בתוך רחבת־העיריה בליווי שומרים חמושים כשהוא מגולח למשעי, לבוש במדים מבריקים ומגוהצים להפליא ובידו החזיק בדרך כלל שרביט יפה ודק. כובעו בעל־מצחיה קושט בסרט מוזהב וכתפיו היו מעוטרות בדרגות הקצונה. על חזהו היו תלויות האותות והמדליות של הצלחותיו בשרותו הצבאי ועל שרוולי מעילו הצבאי, סרטי־זהב בקצוות. לאורך מכנסיו בצדדים החיצוניים, היו תפורים סרטים בצבע לבן, וצבע מדיו היה זית כהה מבריק. מאות האנשים שנקראו לדין היו יושבים על הרצפה מול בית־המשפט ובהתקרב המושל אליהם, קמו על רגליהם והצדיעו לו. הוא החזיר לכולם בהצדעות חטופות בקצב צבאי מובהק, ובכניסה לבית המשפט התקבל בלחיצות ידיים של השייכים הערביים ובברכות חמות. צורת הפניה אל המושל בדרך כלל, ובמיוחד ביום המשפטים, היתה ״מון קפיטאן (סרן) וכשדרגתו הייתה נמוכה, היו כולם פונים אליו בשם ״מון ליוטננט״ (סגן).

כל העובר על כלל זה היה צפוי לגערה ונזיפה חמורה. אך אם היה חוזר על שגיאתו וקרא לו בשמו הפרטי היה צפוי האיש לעונש חמור עד למאסר מיידי. קשריו ויחסיו של דובארי עם כולם היו עניניים, ובשום מקרה לא אישיים. הזקיף בוזמעה התחיל לקרוא בקול רם מפתח בית־המשפט לבא בתור ומידי פעם, נראה מישהו קם מתוך השכבה הלבנה של מאות מצנפות הערבים היושבים תחת כיפת־השמיים וממתינים כל היום למשפטם. המשפטים היו מהירים, ובזה אחר זה היו כולם נכנסים ויוצאים כשכל אחד הולך לכיוון אחר. מי לכלא, מי למעצר עד להעברתו לעיר־המחוז ״קסר סוק״, מי לתשלום קנס בעיריה ומי לחופשי. היו גם כאלה שנשלחו ל״מטמורה״ — הלוא היא באר עמוקה מתחת לאדמה, הידועה לשימצה. למטמורה היו השומרים מורידים את האסיר ״המסוכן״ או סתם כזה שנראה בעיני המושל הצבאי כחצוף, בעזרת חבלים, והוא הועלה רק פעמיים ביום בזמן הארוחות. גם יהודים רבים הורדו למטמורה וביניהם סולי, השייך של היהודים, ילו משה ומאיר עקו. מאיר עקו הרבה להטריד את המושל במשפטי־הגירושין שלו מנשותיו הרבות בזו אחר זו. הוא היה צעיר פיקח, ותחביבו היה להתחתן כל שלושה חודשים ולהתגרש כדי להתחתן שוב עם אחרת. הוא לא עשה חשבון של יופי וגיל ונשא נשים מבוגרות ממנו בהרבה בגלל רכושן שמשך את עיניו.

אחד המשפטים שהעסיק את דובארי זמן רב, היה משפטם של שני בחורים יהודיים — מימון ילו ומכלוף יחיה. השניים הואשמו על יחי נווד ערבי צעיר, בכך שאחד מהם פגע בשיניו בהטלת אבן במקלע־יד. מכיוון ששניהם היו באותו גיל, גובה ולבוש: מכנסיים שחורים רחבים וחולצה צהובה. השניים

  סרבו להעיד זה כנגד זה והמושל שלח אותם לכלא. למשפט הובאו עדים יהודים שהיו איתם בעת המעשה כאשר יצאו מלימודיהם בבית־הכנסת, אך הם התבלבלו ונשלחו גם־כן לכלא. המשפט ארך זמן רב, בהתערבותו של סולי השייך, שוחררו השניים לאחר ששילמו קנס־כספי. אחרי שיחרורם הודה מימון השובב שהוא אשר שיחק במקלעו ופגע בערבי בעת שזה היה עסוק במכירת עצים אשר חטב בדרך לעיירה.

בעת שהותם של השניים בכלא, ניסה הנוטר הערבי עבד־ארזאק להשפיע על המושל להחמיר בעונשם. הוא עשה זאת מאחורי־הקלעים בגלל שינאתו ליהודים. עבד רזאק היה ידוע בעיירה כשונא־יהודים בגלוי, ולא פעם הציק להם והתבדח על חשבונם. חבריו לשרות, הסתייגו מהתנהגותו הגסה כלפי היהודים, אך הוא היה מוטרד מחיי השלווה והליכוד של יהודי העיירה גוראמה. יום אחד בא לעיירה הרב הגאון מאיר אבוחצירה מהעיר ארפוד שבתאפילאלת. הרב הצעיר, יפה־התואר וגבה־הקומה, אשר זקן שחור עיטר את פניו והופעתו, בלבושו המהודר היתה מעוררת יראת־כבוד, היגיע לעיירה על פי הזמנת־הקהילה. היהודים נתפנו מכל עיסוקיהם וקבעו תור כדי לארחו בכבוד והדר. בכל בית נתקבל הרב בחמימות ובלבביות רבה, כאשר כל היהודים מלווים אותו ממקום למקום, בוקר וערב בשירה ובריקודים. והנה יום אחד כאשר עברו היהודים בבוקר עם הרב מבית־הכנסת לביתו של יחיה יסו, כשהם שרים ורוקדים סביבו, ראה אותם עבד רזאק הערבי וחמתו בערה בו על הכבוד הרב שרוחשים היהודים לרבם. עבד רזאק התקרב אל היהודים שהקיפו את הרב אשר כבש עיניו באדמה לבל תתקלנה חס וחלילה בפניהן של הנשים. עבד־רזאק פנה אל עבר המדרכה הסמוכה כולו זעם וחימה, והחל להטיח עלבונות ביהודים, וכאשר היגיעה חמתו של עבד חאק לשיאה, אמר לעבד אלבאקי חברו: ״היהודים מפטמים את רבם כמו בעל־חיים״. הוא אך סיים את משפטו זה, בו השווה את הרב לבעל־חיים ולשונו התקפלה בתוך פיו שנתעוות, והוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. חברו הטוב עבד אלבאקי שמעולם לא פגע ביהודים ורחש להם תמיד כבוד, הבין מייד שקללת הרב ירדה על עבד רזאק ואמר לו: ״הזהרתיך! עכשיו לך חפש, מי שיחזיר לך את כושר דיבורך״.

מימון ילו הצעיר, היה לא רק שובב אלא גם סקרן מאוד, והיה עד למה שקרה לעבד־רזאק ושמע את דבריו על הרב. הוא פתח בריצה לעבר היהודים ששהו בביתו של יחיה יסו וסיפר להם את מה שאירע לעבד־רזאק. היהודים היו מרוצים מן הקללה שירדה על עבד רזאק, שונא היהודים, והמשיכו

במסיבתם החגיגית עם הרב הנאור.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-עמ'70

עבד־רזאק הלך לרופא, ניסה כל תרופה אפשרית ורק לאחר שבוע־ימים של שיתוק, באה משלחת של נכבדי־הערביים בבקשה ובתחינה לרב הגדול למען ירחם על עבד־חאק המסוגר בביתו. הרב הגא ניצל את ההזדמנות הטובה והזהיר את השייכים הערביים לבל ייטפלו ליהודים ולבל יפריעו להם במינהגיהם, בחגיהם ובחייהם. הוא נטל כוס מים ולאחר שבירך עליה, יצאו איתה השייכים לביתו של עבד־רזאק. השייכים הערביים עמדו מולו בעת שלגם מהמים של הרב, והפלא הגדול התחולל לנגד עיניהם. עבד רזאק פתח פיו, לשונו השתחררה וכושר־הדיבור חזר אליו מייד אחרי ששתה מן המים.

רבים הניסים שחולל הרב מאיר, וכן אביו הגדול, הרב ישראל אבוחצירה, המכונה באבא־סאלי. השם אבוחצירה היה ידוע בכל רחבי־הארץ ואף בחלק גדול של העולם היהודי כולו. אביו שייסד את ישיבת־אבוחצירה בתאפילאלת, היה הרב הגאון זצ״ל, רבי יעקב אבוחצירה. הוא היה עובד אדמה צנוע בחייו. מילדותו היה מחונן ומוכשר בחסד עליון. הוא נתגלה לציבור הרחב לגמרי במקרה, כאשר רב גדול מאלז׳יריה, בשם רבי מרדכי היגיע לתאפילאלת וחיפש אדם מלומד בתורה ללמד אותו גמרא. כאשר נתקל רבי מרדכי ברבי יעקב אבוחצירה, ישבו ולמדו יחד תורה כל הלילה ועם שחר קם רבי מרדכי מלא התפעלות מבקיאותו וגאוניותו של רבי יעקב, עד כדי כך, שישב בו במקום וחיבר עבורו שיר מיוחד:

דבריו מאוד עתקו

גם מצוף דבש מתקו

נשקו…

באמרי פיו חסד ואמת ליעקב.

הרב מרדכי נשא את רבי יעקב הצעיר על כתפיו והחל לרקוד עימו, כשכל הקהל מקיף אותם בשירה ובריקודים בבית־הכנסת.

הרב הגאון, רבי יעקב אבוחצירה חיבר ספר־שירים מלא זיו ורזי־עולם ״יגל יעקב״. עשה בלימוד ימים כלילות, סייר בערים ובעיירות והפיץ את תורת־ישראל וחוכמתה בקרב היהודים. הוא אף חיבר ספר ביאורים ופירושים לספר הספרים, ״לבונה זכה״, ואת ימיו האחרונים עשה במסע גדול לארצות־ המזרח־התיכון, כנראה בדרכו לארץ הקודש. הוא נפטר במצרים בשנת 1880. קברו של הרב יעקב נמצא עד היום בעיר דמנהור שבמצרים. צאצאיו המשיכו במסורת גאוניותו עד היום הזה.

מאז ומתמיד שרר כבוד הדדי בין שחי האומות — הערבית והיהודית. הערבים העריכו וכיבדו את גדולי־התורה שבקרב היהודים. רבים המשכילים והמלומדים הערביים שהודו בפה־מלא שהיהודים הם עם נבחר עלי־אדמות, ואלוהים נתן להם את התורה כדי שממנה ישאבו השראה כל אומות העולם. לא קרה שערבי מלומד בקוראן יזלזל בכבודו של רב גדול בישראל. מקרה מסוג זה של עבד רזאק היה אופייני רק לערבי שהיה בור ועם־הארץ. שינאתם העיוורת של אנשים מסוגו של עבד־ראזק העבירה אותם על דעתם.

לאחר המקרה החליט עבד־רזאק להתפטר מתפקידו הציבורי כנוטר, והפך לידידם של היהודים ובן־ביתם. הוא נהיה נגר במקצועו.

בעוד אנשי העיירה ממשיכים בחייהם הצנועים ומשתדלים להתגבר על הקשיים שהערים עליהם המושל דובארי, אירע אסון מחריד. בערב יום שני של חודש אב, שיחקה קבוצת נערות יהודיות ברחוב. הן יצרו מעגל וסובבו בו תוך כדי שירה וריקוד שובבני, והנה, תוך כדי משחקן, הגיח בדהירה מסעוד אמסלם, על סוסתו של כליפא דודו, ברחוב בו שיחקו הנערות. למסעוד היתה שליטה מלאה על הסוסה, אלא ממש באותו רגע שהיגיע אל קבוצת הנערות הרוקדות, סובב ראשו לאחור כי נדמה היה לו שמישהו קרא לו. אז, נכנסה סוסתו של מסעוד בדהרה לתוך מעגל־הנערות אשר התפזרו לכל עבר בצעקות. נערה אחת, שלא הספיקה להימלט מפני הסוסה הדוהרת, נדרסה למוות כשאפרסק נגוס בידה. מסעוד דרס את מסעודה. אבל כבד ירד על יהודי־העיירה בשל מות מסעודה והיא אך בת שלוש־עשרה. הרוחות התלהטו בקרב משפחות־הנערה ונכבדי־העיירה חששו לנקמה ופעלו מייד למען פיוס. המושל דובארי דרש מהיהודים לגלות לו כיצד קרא האסון, אך נכבדי־העיירה החליטו להעלים ממנו את הענין וסיפרו לו שהנערה נדרסה על־ידי הסוסה כאשר איש לא רכב עליה. הוא ידע שאין זו האמת לאמיתה, אך לא יכול היה לעשות מאומה נגד אוכלוסיה מלוכדת כמשפחה המשתדלת לפתור את בעיותיה בינה לבין עצמה. רק אחרי שהמושל דובארי ויתר באי־רצק על העניין, יכול היה מסעוד הדורס לצאת ממחבואו שבו הסתגר מספר שבועות מפחד נקמה או מאסר על מות הנערה בתו של חאקי יחיה בן יחיה משה.

המושל דובארי המשיך להתרכז בענייני־״הביטחוך של העיירה ולרחרח בקרב היהודים שלא ינסו לעבור את הגבול לעבר פלסטין. ואילו בקרב הערבים עשה ככל יכולתו לבל יצטרפו לתנועות־השחרור של מרוקו, אשר היו במלוא תנופת התארגנותן. בד בבד עם ביסוס עמדתם של הצרפתים ברחבי־המדינה, והחלטתם הנחושה לדכא ולמגר ביד קשה כל גוף המנסה לערער על שלטונם במרוקו, החלו הצרפתים בהעסקת ההמונים בעבודות יזומות. לעיירות הקטנות מסוגה של גוראמה, היגיעו הוראות באמצעות המושלים הצבאיים על־מנת לנסות לסייע לתושבים הכפריים בחקלאות, בסלילת דרכים בין הכפרים ואפילו לפתוח בתי־ספר. לראשונה מזה ארבעים שנה של שלטון־הכיבוש הצרפתי במרוקו, החליט המושל דובארי לפתוח בית־ספר ראשון בעיירה גוראמה. המושל הנמרץ והאכזר, פתח בית־ספר בצורה פרטיזנית, פרימיטיבית ביותר ועשה זאת מתוך צורך להיענות בחופזה לפניית השלטונות מלמעלה. הוא זימן אליו את השייך הרוש או חמאד ואת ראש קהילת־ היהודים, כדי לרשום ילדים שיתחילו ללמוד בבית־ספר. כעבור מספר ימים היו הילדים מוכנים מול לשכתו של המושל דובארי. הילדים היו בגילים שונים, משמונה ועד שמונה עשרה שנה. דובארי לקח על עצמו את תפקיד מנהל בית־הספר, המורה היה לא אחר מאשר פקיד העיריה ״עלי״. המנהל־המושל והמורה — הפקיד צעדו בראש התלמידים בליווית שני השייכים והורים רבים למרכז העיירה.

אחד הנוטרים, פתח בפני כולם את בית־המשפט והאולם הקטן הפך לכיתה. כאשר נכנסו כולם פנימה, היה לוח שחור תלוי על הקיר מול שולחנו של המושל והתלמידים החדשים נצטוו לשבת על רצפת־המרצפות, שהיתה קרה כקרח. התלמידים הערבים ישבו בצד ימין ועמיתיהם היהודים ישבו בצד שמאל, כאשר מעבר חוצה ביניהם וכולם פניהם ללוח. המורה עלי פתח בהסבר קצר, חילק הוראות והנחיות, סיפק לוחות שחורים קטנים וגיר לתלמידים, ונופף במקל עץ־הזית שהחזיק בידו בצורה מאיימת. תלמיד שלא יתנהג כשורה יחטוף מצליפותיו. הלימודים החלו בלמידת האות א׳, וכאשר כולם ביטאו אותה כראוי וכתבו אותה על לוחותיהם, עבר עלי המורה לאות ב׳. כאשר למדו התלמידים לבטא אותיות אלה, הם עשו זאת, בהוראת המורה, בשירה. התלמידים התחילו לצייר אותיות על הלוחות, כשהם גוחנים. מאחור נראו רק גביהם הקמורים. הקטנים שבין הילדים היו משתרעים על הרצפה החלקה ומתאמצים בכל כוחם לחקות את הגדולים ולכתוב יפה את האותיות. כשחש המורה עלי שהתלמידים מפריעים לו בעבודתו גער בהם בצעקה. יצחק בן חמו, נמוך הקומה, צחק לקול צעקתו של המורה עלי, וזה הצליף בו עזות במקלו. יצחק הקטן זעק מכאב, והמורה כיוון שוב לעברו את המקל במגמה להזהירו, אולם הוא לא נזהר דיו, וקצה המקל הדק דקר את עינו של יצחק. יצחק קם ממקומו כשידו על עינו ורץ לביתו. בזה הסתכם יום הלימודים הראשון בבית־הספר החדש של גוראמה. כולם קמו על רגליהם ושוחררו לבתיהם . המורה

עלי נראה משוחח בחוץ עם השייכים סולי והרוש כשהוא מסביר להם שלא התכוון לפגוע ביצחק הקטן. השייך הרוש או אוחמאד קבל את ההסבר והלך לו. הרוש לא דאג לילדיו, הם לא למדו בבית־ספר זה, כי אם נשלחו, בעזרת המושל, ללמוד באחד מבתי־הספר המובחרים שבמרוקו, בקולג׳ אזרו, שהיה בית־ספר עם פנימיה והיו בו תנאים מצויינים בעיר השלג, ההרים, היערים והקייט ״אזרו״. בקולג׳ הזה למדו בעיקר בני־השייכים, העשירים, המיוחסים והמכובדים של אזור גדול זה שהתמשך והתחבר לאזור תאפילאלת.

לצרפתים היה ביטחון מופרז שהם קונים להם תמיכה רחבה להמשך שלטונם במרוקו. אולם תמימותם זו בגדה בהם, והם לא שיערו לעצמם שדווקא מקולג׳ אזרו ואחרים כמותו, תיפתח עליהם הרעה.

תנועות־המחתרות של שיחרור מרוקו העמיקו חריש בבתי־ספר מסוג זה של קולג׳ אזרו, וראשי־תנועות אלה הירצו בפני אלפי־התלמידים את דבר השיחרור, החירות והמאבק עליהם. יורש־העצר, הנסיך הצעיר חסן, חביב־הקהל, שהיה נערץ בעיקר על הצעירים, נהג לבקר תכופות בכל בתי־הספר להשכלה גבוהה במדינה, ולשוחח עם אלפי התלמידים בנושאים לאומיים. הוא ביקר בקולג׳ אזרו פעמים מספר והצליח לכבוש את ליבם של הצעירים, בנים לשייכים וראשי שבטים שעדיין התנגדו לרעיון של שיחדור מרוקו מעול הצרפתים.

מה רבה היתה גאוותם של בני־השייך הרוש, כאשר היו מספרים לאביהם אודות פגישותיהם ושיחותיהם עם הנסיך חסן. אביהם של הבנים לא היה מרוצה מסיפורי־בניו על שיחרור־המדינה ועל רעיון גירוש הצרפתים ממנה, אולם מחוסר־ברירה נהג למלא פיו מים.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה- עמוד 73

עד סוף שנת הלימודים, הצליח המורה עלי ללמד את קבוצת־הילדים את הא״ב ואת המספרים עד מאה. המנהל, הלא הוא המושל דובארי, החליט לבחון בעצמו את התלמידים ולפקח על עבודתו של המורה עלי. בזה אחר זה, הוכנסו התלמידים פנימה ללשכתו של המושל, והוא בחן אותם בעזרת לוח עליו היו רשומים המספרים והאותיות שנלמדו במשך כל השנה. בעזרת מקל קטן הצביע המושל על האותיות והמספרים והתלמיד היה עונה. אם עשה הנבחן שלוש טעויות, היה נכשל ונדחף בגסות החוצה על יחי הזקיף בוזמעה. אלה שהצליחו, נשארו בתוך לשכתו של המושל כשהם קורנים מאושר ומביטים בעמיתיהם הנבחנים בזה אחר זה. רבים הצליחו במבחן, אולם מי שהצליח יותר מכולם היה משה ממן הגבוה, אשר רק כניסתו ללשכתו של המושל וגובהו הרשימו אותו והוא פטר אותו מהבחינה באומרו לו:

״אתה גדול, אתה מבין הכל״. גובהו של משה ממן הציל אותו מכישלון בבחינה, כי אלמלא כך, לא היה מסוגל להצביע אפילו על האות א׳. יחד עם משה ממן, קיבלו כל העוברים בבחינות שי מדובארי המושל, אשר כלל שישה מטרים בד לבן עם פסים כחולים. דובארי הורה לתלמידים להכץ תלבושת־אחידה לשנת־ הלימודים הבאה. רבים מהם היו זקוקים ללבוש, והייתה זו עבורם הזדמנות לתפור לעצמם בגד חדש. הצלחתו זו של המושל דובארי, דירבנה את הממונים עליו לפתוח בית־ספר מסודר על פי התקן המקובל.

ואכן, בשנת 1946 נפתח בית־ספר של שישים תלמידים, כשמתוכם מנו היהודים שליש. המורה היגיע הישר מאלז׳יריה וביתו של הרוש השייך הוכשר כבית־ספר מאוורר ומרווח, עם כל הריהוט והאבזרים הדרושים. הכפריים קינאו באנשי־העיירה היהודית, שילדיהם לומדים בבית־ספר מודרני צרפתית וערבית ודרשו מהמושל לדאוג גם לילדיהם. המושל הבטיח וביקש שיתאזרו בסבלנות. הלחץ על המושל גבר, והמורה אידריס נדרש לקלוט ילדים אחדים מבניהם של שייכי־הכפרים. אידריס התנגד אך לבסוף נכנע והוסיף כסאות בודדים בצידי החדר שהיה מלא בלאו הכי.

הצפיפות הקשתה על התלמידים ועל המורה כאחד. התוצאה היתה שהיהודים נדחקו החוצה, והחלו לנשור מהלימודים. אז הציע כליפא דודו, ראש הקהילה היהודית לשעבר, לאנשי ועד־הקהילה לפנות לאירגון ״אליאנס״ בקאזאבלנקה, ולבקש מהם שיפתחו בית־ספר יהודי כפי שעשה ארגון זה בערים הגדולות. בשנת 1948 היגיע נציג ״אליאנס״ על־מנת לבחון ולבדוק את הבעיה מקרוב ומייד החליט לאשר פתיחת בית־ספר יהודי ראשון בעיירה. סוף סוף נאלצו ראשי ״אליאנס״ הבטלנים, שישבו במשרדי־הפאר בקאזאבלנקה, לפתוח בית־ספר יהודי על פי בקשת־יהודי־העיירה. המורה ששלחו היה שלום אפריאט מהעיר סיפרו, ולזכותו זקפו יהודי־העיירה את מה שלמדו ילדיהם בשלוש שנות־הלימודים הראשונות. המורה אפריאט קיים שתיים ושלוש כיתות בעת ובעונה אחת, ולימד בו זמנית את כולם, ומפאת קמצנותם של ראשי ״אליאנס״ אשר לא ראו לנכון לפתוח יותר מכיתה אחת לילדי־העיירה אשר מנו למעלה ממאתיים נפש. רק שבעים תלמידים נתקבלו עם פתיחת בית־הספר, לגבי השאר, קבע ארגון ״אליאנס״ שאינם ראויים ללמוד.

העיירה גוראמה התעוררה מתרדמתה וחידושי־האופנה חדרו לתוך החברה היהודית. הילדים — בבית־ספר, הצעירים החליפו את לבוש הז׳לבה בחליפה מודרנית, והנשים גם הן, לא פיגרו אחרי נשות־הערים הגדולות בלבוש ובתכשיטים. אם במשך שנים רבות, הייתה התחבורה בעיירה נחלתו הבלעדית של מולאי הערבי, הרי כיום נוספו לו מתחרים כמו האוטובוס של היהודי האמיד סוסו מתאלסינט, שהיה מקשר את העיירה עם העיר פאס דרך מיסור לאורך ארבע־מאות קילומטרים. שלמה יחיה, סולי, יחיה יסו ואחרים, קנו משאיות להובלה. אנשים רבים התקינו מכשירי־טלפון בבתיהם הפרטיים, והמושל שקל אף להביא ״גנרטור״ לאספקת־חשמל לתושבים. בינתיים, רכשו היהודים מנורת־נפט מסוג לוקס אשר אורה היה חזק יותר מאור מנורות הקרבים. המושל דובארי התקין מדרכות נוספות ברחובותיה הרחבים של העיירה, משאבות־מים באחדות מבארות־המים, והעיקר היה שהצעירים חברו יחדיו והקימו חברה צעירה ותוססת.

הם הפרו את המוסכמות והכללים והחלו להטיף להינתקות מהעבר הפרימיטיבי והמיושן של המבוגרים. המבוגרים מצידם לעגו לחייהם של הצעירים וטענו שהם חסרי־תוכן ואין בהם יושר, הגינות ואושר. הם החזירו מלחמה שערה לבניהם וטענו כנגדם שמעשיהם גורמים לדאגות ומלווים בתככים וקנאות. ״הבל הבלים מה שאתם עושים״, הטיחו האבות כנגד הצעירים ולא ויתרו על המשך המסורת שבאה לידי ביטוי באחווה ובליכוד ולא בתחרות של מי ירודח יותר, מי יבנה ביתו יפה יותר ומי יסע לערים הגדולות לא לצורך. בעוד נטוש המאבק ביניהם, באה בשורה ממרחקים.

בשורה שרבים פיקפקו בהגשמתה אי־פעם, ואחרים שללו אותה תכלית שלילה. מדינת־ישראל קמה לתחיה.

כבר שבוע ימים שהעולם כולו מדבר על מדינת־ישראל כעל מדינת־ היהודים וכבר קמו עליה המדינות השכנות הערביות לכלותה בעודה באיבה, ורק היום היגיעה הבשורה לאזני יהודי העיירה הנשכחת. העולם כולו רעש וגעש על תחיית־ישראל אחרי אלפי־שנים. מקץ שבוע, באו אנשים מחוץ לעיירה, העירו את יהודיה מתרדמתם ובישרו להם. שמו של דוד בן גוריון נישא בפי כל. הערבים השמיצו אותו, על שגזל את מולדת הפלסטינאים, והיהודים שבחו אוחו על שהאיר את עיניהם לאפשר להם לזקוף את ראשם בגאוה. השמועות על המלחמה בארץ הקודש המחודשת, רדפו זו את זו וכולם התחילו להתענין בגורל האזור והמדינה. אף יהודי לא יורשה לצאת את גבולות המדינה. הם עשו זאת לפי דרישת בעלי־הבתים הערביים וכולם דברו על ימיה הספורים של ישראל שזה עתה נולדה מחדש ועוררה את תחושת הגאוה היהודית האמיתית בליבות מיליוני־היהודים ברחבי־העולם. הערבים צרו עליה מכל עבר, האנגלים שזה עתה פונו ממנה החרימו אותה והצרפתים מנעו את יציאת־היהודים מצפון־אפריקה לבל יצטרפו לאחיהם בישראל. חלום שנגנז במשך אלפי־שנים בלב־עם קטן, מפוזר בין האומות, מנודה ומושפל, שהחליט לקום ולבנות את מולדתו מחדש. כולם מסתערים וצרים עליה מבית ומחוץ. הוא שנאמר: לא בגולה ולא במולדת ימצאו היהודים את מנוחתם, והיא תוטרד בכל אמצעי וכל דרך כבעבר. עולם חדש? עידן חדש! דור חדש? משיח?

חלום בן אלפיים שנה של עם קטן אכן מתגשם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה-עמ' 76