מורשת יהדות מרוקו

כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן

כאן יסופר על ראשית צמיחתה של קהילת יהודי וואזן 

קשר בניה עם קדושת ציון הקדוש רבי עמרם בן דיוואן חוויות בני הקהילה׳    

ותיאור  הנפלא של ימי ההילולות

שעד שלישי

קהילת יהודי וואזן

ידוע שהתחלת הישוב היה בכפר אַשְׁגֵ׳ן, ועד היום יש בחורבות הכפר סימני ישוב יהודי, כגון סיוד בצבע אדום וכחול(נגרה ונילה).

בתאריך בלתי ידוע ברחו היהודים בגלל המלחמות בין השבטים, ועברו לוואזן ששם היה השריף שולט במצב ויכול  להגן עליהם. שלטון השריף היה עובר בירושה, לפעמים היה  טוב ליהודים ולפעמים פחות.                                                                                   

הערת המחבר: א"ם למסרת-קהילת יהודי וואזן, מאמר זה נכתב ע״י הרב שלום ישראל נ״י יליד העיר וואזן והוא אחד מחכמי ומחשובי העיר שימש בה שנים רבות כחזן פייטן שוחט ומלמד תורה, אח״כ שימש כמזכיר ראשי בבית הדין הרבני של כזהבלנקה וכעוזר אישי של הגאון כמוהר״ר שלום משאש שליט״א. היום תושב עיר קודשינו ירושלים דדהבא וממשיך לשמש כחזן ראשי ומוסר שיעורים בביכנ״ס בית שמואל, יה״ר שלא יעדי מינן דניה ניקריה בבריאנת איתנה אויר ימים ושנות חיים אכי״ר.

שריף אחד מינה יהודי בשם דניאל אוולאי ממונה על ביתו ועל כל נכסיו. הגיע עד כדי כך שאיש שנדון למאסר, למלקות או אפילו למות, אשר הצליח לברוח מיד השוטרים והגיע לפתח ביתו של דניאל אזולאי, היו משחררים אותו, לפי שביקש מקלט בבית אהובו של השריף.

אבל השבטים מסביב לששאוון, בני משתארא, בני מזגלדא, רהונא וכו׳ לא קבלו עליהם מרותו של השריף, והיו אפילו תוקפים את העיר.

פעם אחת באו בני משתארא שהיו רעבים ללחם, וביקשו מערבים של וואזן שיתנו להם המֵלָאח והיהודים שבו. תושבי העיר הערביים התנגדו והיתה עקב זה מלחמה קשה ביניהם.

היהודים עלו לבית השריף, רק מר זקני יוסף עמרם ז״ל שהיה אז ילד קטן, היה יושן ומהבהלה שכחו אותו היהודים ונשאר לבד בבית.

כשהתעורר לא ידע מה קרה, עלה על הגג, וראה איך שהערבים נלחמים זה בזה, וראה במפלת בני ׳משתארא׳ שברחו לכל עבר.          

כשגדל היה עושה בכל שנה סעודה גדולה אשר היו קורין לה פורים 'די בני משתארא' אני זוכר בית אחד מהשיר שחברו לרגל המאורע:

זה היה בכ״ט / לחודש שבט / בוואזן בשנת / התרנ״ג ליצירה.

עוד שיר בערבית:

קאלו נזיוו עלא לגראס / נדכלו למדינא בלקיאס / הל וָואזַן דרבוהום בלקרטאס / בני משתארא משאוו מקטועין אראס.

היה פעם שריף שהיה ממש משוגע, ועשה הרבה צרות ליהודים, והרבה משפחות ברחו לעיירה לקאסר.

לעיתים היו גם בעיות בימי השוק, ימי ד׳ וה׳ שהיו באים לעיר מכל הסביבה כל אחד עם הנשק שלו, ובגלל ויכוח קטן, בין שני אנשים, או בשביל ביצה אחת או בצל אחד היו יורים אחד בשני, ומשפחת ההרוג היו רצים לנקמת דם, והענין  נהפך למלחמה קשה. היו אומרים אז אשוק נקסאר ז״א השוק  נשבר. כל הסוחרים היו בורחים ובפרט היהודים והיו עוזבים כל הסחורה, והפראים עטו על השלל. |

למרות המצב, שדרי״ם היו באים מארץ ישראל, והמפורסם  שבהם הוא רבי עמרם בן דיוואן זיע״א ובנו רבי חיים. הצדיק נפטר באשג׳ן ובנו נפטר בדרום ע״י מראכש (כפי שיסופר עליו לקמן). על המנהגים של הקהילה אפשר לכתוב ספר שלם.

אני אזכיר מהם בקיצור: כשנולד בן זכר היו עושים שמונה ימים ״תחדיר" עד יום המילה. היו סוגרים החדר לפני הלילה מעבירים חרב על הקירות, קוראים תהלים כשבחוץ בוערים גחלים ועליהם מלח כדי להבריח את השדים. היו תולים על הדלת ראש תרנגול, קליפת חסה ועוגיות, כדי שהשדים יאכלו אותם ולא יזיקו לרך הנולד.

כמובן כשנולדה בת לא היו עושים כל זה, ולהם פיתרונים. אולי בשביל שהשדים לא מעוניינים בבת.

(ראיתי אני המחבר טעם בבן איש חי, שהביא דברי החיד״א בשם מהרח״ו  ז״ל האומר שהטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים ובלידת הנקבה הכל עצבין מפני שהנקבה יש בה הרבה יותר זוהמה מן הזכר. לכן לענ״ד הסיטרא אחרא יותר רוצה לינוק מהחלק הקדושה שבזכר)

שמחת בר מצוה היתה רגילה, רק היו עושים חינא לבחור  ערב אחד לפני עלייתו לתורה.

ימי שמחת חתן עם כלתו היו נמשכים שבועיים, שבוע של הכלה ושבוע של החתן. בליל שבת וביום שבת היו מביאים את החתן לבית הכלה בטקס מיוחד. היו עומדים ברחבה של הבית והנשים היו שרות ׳לַעְרוֹבִי'

בערובי הזה היו שבחים על היופי של הכלה ועל החכמה והפיקחות של החתן, וגם היו עקיצות לצד השני דהיינו בין שתי המשפחות, כשכל אחד משבח את הצד שלו הוא, עם עקיצות מילים בין שני הצדדים.

אז אחד מהמשפחה, האב או הדוד היה חושב שהכוונה אליו, היה מגיב בצעקות ורוגז, והיה יוצא בכעס.

המסובים היו הולכים אחריו ומחזירים אותו, והאשה שאמרה ׳הערובי׳ היתה נשבעת ברבי עמרם ובכל הצדיקים שלא נתכוונה אליו, אבל כדי להראות שלא נכנעה או פחדה ממנו, היתה אומרת:

אנא מא קולית / ווילא קולתי קולית / קולית קולית / ובאקי נקול. אני לא אמרתי ואם אתה אומר שאמרתי, אמרתי ואומָר עוד. אחר כך הנוכחים היו מתערבים והכל על מקומו בא בשלום.

על חברה קדישא אפשר לכתוב ארוכות. היו קבוצות הרוחצים, לְבִייָאתַא. אְרְפָאדָא. והיה זכות לאדם הנבחר לשרת בקודש ולשמש בחברא קדישא.

היה ביד ׳שֵׁךְ׳ החברה רשימה של כל התושבים ובכל מקרה, היה מטיל גורל של 16 אנשים מתושבי העיר שהיו נושאים המת לבית החיים באשג׳ן.

לפני בוא הצרפתים לוואזן האיזור היה שייך לבלאד אשיב״ה, ז״א אזור המרד, ולא לבלאד למכזן, אזור השלטון. והמתנגדים האחרונים מכבוש הצרפתים היו באזור שלנו.

המנהיג שלהם היה עבד לכרים שקבע המטכ״ל שלו באשג׳ן. השלטונות יעצו ליהודים לקבור את מתיהם בינתיים בשטח שנתנו להם הנקרא בְלְעְדִיר. קברו שמה זקנה אחת, והקבר שלה נעלם ולא נמצא ומאז לא רצו לקבור שמה והיו הולכים לאשג׳ן, אפילו שהיתה בשנות השלושים בתוך מלחמה סכנה מרחפת על הקברנים המשיכו לקבור שם את מתיהם, וב״ה לא קרה שום דבר לאף אחד.

חוץ מזה כשהיה גשם, וזה לא היה חסר, היו הנהרות והוואדיות עולים על גדותיהם והבוץ בדרכים ולמרות זה מי שעלה בגורל היה הולך בלי שום עיכוב. מי שהיה חולה או מחוץ לעיר היו שוכרים לו בחור אחד והיה משלם לו שכרו.

היו ימים שנשארו בזכרונם של בני העיר כמו היום שנפטרה אשתו של משה טרזמאן, שהיו שטפונות בדרכים ולמרות כל הסכנות נקברה באותו יום.

בליל המימונה אף אחד גדול או קטן לא היה יושן, כולם היו שותים עד שהגיעו לשכרותו של לוט, ובחמש בבוקר כל העיר הלכו לרחוץ פניהם בעין אגמיה בדרן שהיתה כולה שכונה של ערבים.

היו עושים רעש גדול, מה יעשו 1000 או 1500 שיכורים, משם היו עוברים לבית הפאשא ועושים שם שמח עם רעש גדול. הערבים היו מקבלים אותם בזרועות פתוחים, היו מאמינים שזה מביא להם מזל טוב, והפאשא היה נותן להם מתנות.

יש עוד הרבה מנהגים ואמונות תפלות שהיו נוהגים אצל אנשים תמימים.

אדם אחר היה לו מנהג, לקחת באותו מעמד ביצה קשה להוריד ממנה החלבון ולשים במקומו פלפל חריף סודאנייא ולאוכלה.

יש עוד כל מיני חוויות של יהודים תמימים וישרים בלבותם, אשר חיו בעוני ומאידך באושר ובנחת והעיקר בעבודת השם ובאהבת הזולת.

למשל אחד היה מנהג שלו לבוא ביום המימונה לבית יעקב כהן ולקבל שם ארבעים מכות על הרגלים ״תחמילה״ |ולא היה מוותר על זה בשום אופן.                 

עוד מנהג היה אצל יהודי וואזן, על כל דבר היו נשבעים בשם רבי עמרם בן דיוואן וזה מרוב הקשר העמוק והאמונה בצדיק.

א"ם למסרת

׳ תַחְמִילָא – אמצעי ענישה של מלמד ילדים תשב״ר נעשת ע״י ׳הפ׳אלאקא' דהיינו ילד שעשה בעיות למלמד, היו שני ילדים הגדולים שבחבורה מרימים את רגליו של הילד והרבי מכניס לתוכם את הפאלקא הבנויה ממקל עץ עבה עם חבל הקשור בו מקצה אל הקצה וע״י סיבובים נקשרים שני רגלי הילד וזה איפשר לרבי להכות בכף הרגל באופן חופשי ע״י ׳סאווט׳ שהוא שוט מעור העשוי מגיד מיובש של שור.

איסור שבועה בשם ה׳ ובשיתוף שם הצדיק. מאת ר׳ יוסף משאש זצ״ל.

בעיר הנ״ל ראיתי שערוריה, כי רגל על לשון רוב המון העם והנשים והילדים, לישבע כל היום אף על דברים קלים שאין בהם ממש, בשם ה׳ בשתוף שם הצדיק, שאומרים ״ולאה ורבי עמרם״. והוכחתים על זה, בפה רך ובפרו, וביום השבת ס׳ ויגש, בעלות המנחה, בשרתי צדק בקהל רב, רק על הדבר הזה, והזכרתי את המאמר, אומרים לנשבע הוי יודע שכל העולם נזדעזע וכו', (שבועות ט״ל) והמאמר, מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה וכו' (גטין ל״ה). והמאמר, אלף עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכלם נחרבו בשביל שבועת שוא (מדרש איכה). והמאמר, כל המשתף ש״ש ודבר אחר נעקר מן העולם'(סנהדרין ס״ג, ועי' תוספ׳ שם). ועוד דברי הראב״ע ז״ל ע״פ לא תשא וכו', ע״ש. ועוד כמה דברים, כאשר חנן אותנו החונן ב״ה.

אני היו״ם ס״ט

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן-עמ' 223-214

ראשית בואם של יהודי קהילת כפר אַשְגֵ׳ן

[כתבה זו במילואה נכתבה ע״י ידידנו החוקר מר משה דהאן נ״י].

הקהילה הקטנה היהודית שהתנהלה מראשית יסודה בכפר זה היתה למעשה קליטה מתוכננת שנאלץ השריף הגדול שנחשב לבעלות היחידה של האיזור המשולש הגובל עם  שבט ״מסמודה״ מצד צפון, עם שבט ״רהונא״ מצד מזרח ועם שבט בני ״מזגלדה״ ועם שבט ״בני מסתרה״ מצד דרום, מעין סטטוס פיאו דלי שנקבע לאזור שליטתו של השריף הגדול שהשתרע על מאות אלפים הקטרים שתושביהם כולם היו כפריים תושבי ההר, אשר התפרנסו מפאלחה ומגידולי שדה.

לפני בוא השלטון הצרפתי, וכל תושבי המשולש השריפי היו נחשבים כארסים של השריף, מתוצרתם לקחו שתי הידות  ולאוצר השריף נתנו שליש אחד.

האריסים עסקו גם בגידולי צאן ובקר ובבעלי חיים אחרים, בהמות המשא שימשו לתושבים הכפריים להובלת תוצרתם מהשדות, ולמשאות בין כפרים, ולהובלת תוצרתם לשווקים.

כפטרונם של האריסים והפלחים השריף היה צריך לדאוג לצרכיהם, למחייתם ולכל הנחוץ לצורך קיומם, כגון:

בעלי מלאכה ליצור מטוויות לצמר הכבשים, וכן גם לעיבוד עורות ליצור נעליים, לחייטות ולתופרים, לנגרים, לצורפים, לפחחים שיצרו כלי בישול מפח, לברזליים, לנפחים וכו׳, ומעל לכל למרדענים שעבדו מרדעות לבהמות המשא.

לפני קרוב למאתיים וחמישים שנה השריפים התחילו להביא לצורכי פרנסתם יהודים בעלי מקצועות שונים מכל הסוגים.

ועל מנת לא לאפשר להם לגור עם המוסלמים. העדיפו השריפים לאפשר להם לגור בכפר ״אשג׳ן במרחק תשעה ק״מ מהעיר, בגלל שהעיר וואזן מקודשת לאיסלם. לשם נהרו יהודים מהערים פאס, מכנס, רבאט מרקש, כמו כן מהרבה עיירות אחרות ומהאטלס.

חוץ מהעיר כַּזַה־בְּלַנְכַּה אשר עדיין לא היתה קיימת, על שטחה היה קיים רק בית לבן קטן שהיה שייך לדייגים  הספרדים שבאו לדוג באיזור האטלנטי של מרוקו.      ן

במרוצת השנים היהודים התבססו ונהיו גם הם לתושבים קבועים ונתנים של השריף, היו כתבי עת שהעריכו מספרם בכשלושים משפחות.

מצבם הכלכלי כעוסקים בכל מיני מלאכות היה איתן, לכן הצדיק רבי עמרם במגביות שערך באיסוף כספים למען ישיבות חברון הספרדים לא פסח נם על הכפר.

וכפי שכתב הרב יוסף משאש בספרו "אוצר המכתבים" שהצדיק כאשר הגיע לכפר אשג׳ן חלה שם במחלת ריאות קשה (שחפת) נפטר ונאסף אל עמיו.

חברה קדישא המקומית טיפלה בפטירתו ובקבורתו, זה היה ביום תשעה באב. כשהגיעה השמועה לערי מרוקו הגדולות קיימו יום הספד ובכי תמרורים עליו, והחל מאותה שנת פטירתו, היו יהודים מכל ערי מרוקו באים לקיים הילולתו.

היהודים הראשונים, שידעו על גדולתו וקדושתו של רבי עמרם בן דיוואן, היו רבני ומשוררי העיר מכנם.

כי לאחר מנוסתו מחברון עם בנו באו למכנס וגרו בה כשמונה שנים, הם היו הראשונים ואחריהם יהודי פאס ועיר צפרו שהתחילו לעלות לקבורתו ביום פטירתו.

הילולתו נקבעה ליום ט״ו באב שהוא יום טוב, וכל שנה באותו תאריך התחילו לנהור לקבורתו ולהילולתו וכל הסביבה עם יהודי הכפר אשג׳ן שרובם באו ממכנםס להשתקע בכפר אשג׳ן, וכשיום הילולתו התפרסם ונהיה לעובדה, המון עולים באו מכל קהילות מרוקו להשתטח על קברו.

רק אחרי כשלושים שנה שהקהילה הקטנה של יהודי כפר אשג׳ן עברו בהסכמת השריף שהתרצה ואיפשר ליהודים לעבור להשתקע בעיר וואזן, בניהם של התושבים הותיקים, רק אז התחילו לקיים יום ההילולה.

מיד עם עזיבת היהודים את כפר אשג׳ן. הערבים הכפריים  מאשג׳ן התחילו בהריסת בתי היהודים שברובע היהודי, עד השנים שלפני עלות היהודים לישראל כמה מותיקי העיר וואזן מתוך סקרנות היו הולכים לדלות מים זכים מהמעין שממנו שאבו היהודים מים לשתיה.       

המעיין נמצא ברובע היהודי. ושם עדיין בהריסות הבתים, ניכרים העתיקות בצבעים הססגוניים שבהם צבעו היהודים את בתיהם.

משפחות אחדות שהוריהם באו מכפר אשג׳ן להתגורר בעיר וואזן המשיכו לקיים את יום ההילולה של רבי עמרם ביום ט״ו באב, ואלו הן:

משפחת משה לוי, משפחת יוסף עמרם, משפחת יצחק צרוייה, ומשפחת מכלוף צרוייה.

בזמן ההוא שֵיך היהודים היה איש מכובד ושמו דניאל אזולאי, ועל שמו קראו בית הכנסת של דניאל (ראה מה שכתבנו עליו בעמוד 215)                                

ויש משפחות אשר עד היום מקיימים ההילולה גם בראש חודש אלול שהוא חודש התשובה והרחמים.

 השפלת יהודי וואזן ע״י השורפה ראשי ה״זאווייה״

ההשפלות שהיו מנת חלקם של יהודי וואזן בזמן שילטונם של השורפה של וואזן, היו בלתי נסבלים ומכאיבים, היו השפלות שהוכתבו ליהודים כמיעוט מושפל ומשולל זכויות.

ואלה נקראים ״איגרת עומר״, או חוקת מיעוטים, אשר היתה מפלה לרעה. וזאת נקראת חוקת הדימי שפירושה חייבים המוסלמים להשפיל את היהודים ואת דתם. אחת מההשפלות הבולטות היה האיסור ליהודים לבנות בית כנסת חדש בעיר, אסור ליהודי לנעול נעליים חדשות ברשות הרבים אלא אם כן מיד יצבע אותם בצבע שחור, אסור ליהודי לנעול נעליים ליד מסגד, אסור לו להתהדר בלבוש מכובד, אסור לו לרכוב על סוס אלא על חמור.

בראות מוסלמי יהודי עובר ברחוב, היהודי היה חייב לפנות – לו הדרך על מנת לא להתחכך עימו, ולדבריהם דבר זה מטמא אותם.                            

ראשי ה״זאוויה״ הם ראשי הדת המוסלמי, למדני ומלמדי דת האסלנו.

להתהדר, ז״א לא ללבוש ג׳לאבי׳ה איכותית ולא תרבוש אדום אלא שחור.                                                                        

ליהודים היה אסור לקיים תהלוכות, ולמוסלמים היה מותר להטריד תהלוכות לויית המת, בכלל היה אסור ליהודי להרים יד או להשתמש בכח נגד הערבי.

יש להוסיף: ׳השורפה׳ שהיו משושלת ׳הסונים׳ שהם כביכול יותר קיצוניים וקנאים לדת האיסלם היתה דרגת עליונותם מרשה להם להוסיף עוד השפלות אישיות על היהודים כגון:

מוסלמי שיפגוש יהודי ברחוב יגיד לו ׳תרים^, והיהודי חייב לציית ולעשות תנועת הרמת כתף אחת והנמכת הכתף השניה.

אם הערבי ירצה לבזות היהודי יגיד לו לעשות תנועת הפלית כנים מראשו, יעמוד היהודי ויבצע כרצון הערבי התנועות המגונות האלה.

יש לציין שכל הגזרות האלו היו בתוקף רק בתקופות צרה ורוגז כ״כ לא היו  בכל הערים, וכ״ז היה עד בוא הצרפתים למרוקו בשנות 1907. "הכוונה בזה, שכאשר הגוי רואה יהודי בדיר ורוצה לבזותו כי בעיניהם הוא מקולל ח״ו. היה הגוי קורא לעברו ״האג׳״ דהיינו תרים הכתף לאות השפלה ולדאבונינו היהודים היו רגילים לזה ומבינים את כוונתם, יש לציין 

שזה היה לפני בא הצרפתים למרוקו. ועל הרוב היה דבר זה נוהג רק     בשכונות גויי הכפרים.

בין יתר ההפליות היתה גם מניעה מהיהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור.

מתוך בירור או התחקות לפירוש האיסור האחרון הנזכר הגעתי אני למסקנה אחת לפי עניות דעתי, חודש הרמדאן אצל המוסלמים אינו כחודשי היהודים או הקלנדר הנוצרי, שהחודש הוא יציב וקבוע ואצל היהודים גם כן הוא קבוע, מה שלא קיים אצל המוסלמים, אצלם שנה אחת הרמדאן יפול בחורף, פעם בסתיו, פעם באביב ופעם בקיץ, פשוט הוא מסתובב חודש נייד, יכול להיות פעם בינואר או בחודש אוקטבה

בדרך כלל הוא חודש ירחי כמו העברי לפי לוח קבוע ובתור שכזה יכול פעם במשך 12 שנים ליפול בחודש תשרי.

יוצא שיום הכיפורים שלנו יחפוף את היום התשיעי או העשירי בחודש רמדאן, היות והמוסלמים צמים בכל חודש רמדאן יום כיפור יצא יום צום גם ליהודים ונם למוסלמים.

נהוג אצל המוסלמים שעל מנת להפסיק יום הצום הם תוקעים במין חצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר כדי שהמאמינים הצמים ישברו את הצום.

ליהודים ביום כיפור בשעת הנעילה שיוצא באותו זמן כשאנחנו תוקעים בשופר והם בחצוצרה, כדי שקול השופר לא ישמע ולא יבלבל את הצמים שלהם ראשי הדת המוסלמית ״העולמה״ הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור בשעת הנעילה.

אך האיסור אינו חל על שני ימי ראש השנה שבהם היהודים תוקעים שופר בשעות שלפני הצהרים. והתקנה של איסור תקיעת השופר יהודי וואזן המשיכו לקיימו אפילו תחת השלטון הצרפתי.

כשהיו קוראים תפילת ויעבור ה׳ היו אומרים אותו בקול רם. כדי שקול השופר לא ישמע להם וזאת כדי לטשטש אותם.

בעיר וואזן היו בימי קדם היהודים מכופפים ראשם תחת הספסלים והחזן מתכופף תחת התיבה ותוקע בשופר, במשך הדורות שכחו יהודים אלו טעם הדבר, מדוע ולמה עושים זאת למרות שאותו מנהג היה קיים עד ימינו אנו.

אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן