אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

בחינת דרכם היהודית של אנוסים אלה היא גם בחינת דרכו של בית־דין האינקויזיציה. על האינקויזיציה ושיטותיה נכתבו מחקרים רבים בעצם ימי קיומה ולאחר שעברה מן העולם. כאן ביקשתי למצות את ענינה ודרכה מתוך תיקי האינקויזיציה עצמם! מן האמור באותם תיקים על אנוסים אמרתי לשחזר את בנינו של בית־דין האינקויזיציה על שיטות פעולתו, גישתו, אמצעיו ותנאי עבודתו. על־ידי כך נמצאתי מביא לתחום המחקר ההיסטורי היהודי אמת מידה מיוחדת, שכוחה יפה ללמד על כלל בתי־הדין ועל כלל קהילות אנוסי חצי־האי האיברי, על דרך חייהם וכן על יחסו של כל בית־דין למציאות הציבורית של היהודים ושל האנוסים בארצות ההן.

מבקש אני להודות כאן לכל אלה שעמדו לי במחקרי זה בכל שלביו. ראשון לכל – מורי ורבי הפרופ׳ יצחק בער, שקרא את כתב־היד, והרבה למדתי מהערותיו. אף אומר אני תודה לפרופ׳ פרנציסקו קנטירה־בורגוס, מנהל המכון ע״ש אריאס מונטאנו לחקר היהדות והמזרח הקרוב! פרופי פדריקו פרץ־קאסטרו, מנהל המכון לחקר היהדות הספרדית! המנוח דון בניטו פואנטיס־איסלר, לשעבד מנהל הארכיון הלאומי במדריד ! דון פדרו לונגאס בארטיבאס, לשעבר מנהל המדוד לכתבי־יד בספריה הלאומית במדריד! הגב׳ פילאר ליאון־טליו, מנהלת המדור למיקרופילמים בארכיון הלאומי במדריד! פרופי חבייר די סאלאס, סגן מנהל מוזיאון פראדו! הגב׳ איזבל פרץ־ולירה, מנהלת הארכיון העירוני בסיאודד ריאל! דון תומס מגליון, מנהל מעבדת הצילומים בספריה הלאומית, מדריד! ועמהם אנשי אריאס מונטאנו שנענו לי בכל דבר הן בימי שבתי בתוכם במדריד והן לאחר שובי לירושלים. ותודתי מקרב לב לד"ר שאול הראלי, ניו־יורק, שטרח ונסע עמי במיוחד לסיאודד ריאל וצילם בה את צילומי הנוף המובאים בספר.

לא תהא תודתי שלמה אם לא אמנה את מר א״י פוזננסקי, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, שסייע עמי בנסיעתי לספרד לדלות מן הגנוז שם בארכיונים, שהוא יסוד החיבור הזה! ד"ר א׳ מירסקי מן האוניברסיטה העברית, שקרא את כתב־היד והעיר לי הערות חשובות! מר י׳ לוריא ומר א״ד שפיר אנשי הוצאת עם עובד, שנטלה על עצמה להוציא ספר זה לאור, ועמהם, בחינת אחרון־אחרון, מר י״צ גורדון שהגיה את הספר בעין יפה. כולם עשו באהבה לספר זה ולמקדשי־השם הנזכרים בו.         המחבר

ירושלים, האוניברסיטה העברית. חנוכה תשכ״ה

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בהקשר לשערורייה של הכזבנים מברגנסה, שהצליחו להטעות לחלוטין את האינקוויזיציה של קואימברה, אשר הורתה לעצור נוצרים ותיקים באשמת התייהדות: אחת מן העדות הכוזבות, איזבל דה קריאאו (Carriao), אלמנה בת שישים, כשהוחזרה לבית הסוהר ענתה בקלילות ובהעזה לחקירה החמורה שעשו לה: היא ענתה שלהתייהדות בברגנסה, שהודו בה עד לעייפה, קדמו הוראות בימוי מתוכננות היטב, שמטרתן להגיע להודאות במהירות סבירה ועל ידי כך לצאת לחופשי במהירות ועם עונש קל. ועל כן, אמרה, ״קודם כול קל מאוד ׳להלשין׳ על הכול ועל כולם. הדבר מועיל ומוצא חן בעיני האינקוויזיטורים, ובו בזמן גם מגביל אותם, במובנים של זמן, מרחב וכוח אדם, ובכך מונע בדיקה מינימלית באובייקטיביות כלשהי.

יהדות פורטוגל במוקד

שנית, היא מעלה את השאלה אם בית הדין מבקש הלשנה לשם הלשנה, כל המרבה הרי זה משובח, גם אם לא על בסים עובדות.

שלישית, מה שקורה חמור מאוד, ממש אסון, שכן האינקוויזיטורים מאפשרים להכות אותם בתדהמה, בשיכרון, וניתן להשביע אותם באינסוף תיאורים של הודאות מפורטות בהתייחדות טריוויאלית, שטחית, נטולת צבע וריח, בלתי משמעותית, תוך העלמה בטוחה של החלק האינטימי והעמוק שבאמונה היהודית. אפשר היה אפילו לתאר את היהדות כדת במשבר, שחוקה מסדרה של טקסים פורמליים [.״]

במילים אחרות, איזבל דה קריאאו הצליחה בשלוות נפש מופלאה להסביר מה שכולם ידעו בברגנסה – שהאינקוויזיטורים הסתפקו במעט ולכן המתייהדים הצליחו. המהלך היה נכון: להוליך את בית המשפט לפגיעה עצמית באמינותו, ובה בעת היו המתייהדים יוצאים מבתי הסוהר, כפי שציפו, בלי חבלות גדולות, בעוד אלה שנהנו ביותר מצרותיהם של ״בני האומה״ חשו על עורם את טיבה של האינקוויזיציה. (חקירתה של איזבל דה קריאאו ראו להלן, נספח ב).

במאה שלאחריה, בשנת 1632, התייצבו שתי נשים בפני בית הדין של האינקוויזיציה בליסבון על מנת להלשין על זוג מסוים שעסק במעשי סדום, עברה שהייתה, כפי שראינו, בתחום השיפוט של הלשכה הקדושה. אבל לא היה להן קל להסביר איך הייתה להן גישה אל המידע, פרט שבחשיבותו הן המעיטו, כמו גם בערנותה של האינקוויזיציה. הן הצטדקו בידע מקרי שנודע להן כאשר הוזמנו ־'ארוחת הצהריים אצל אותה משפחה. אחרי הארוחה הלכו לנוח ואז הזדמן למלשינות לראות את הדברים דרך סדק בקרשי הדלת.

הסיפור לא נראה אמין גם בעיני הכמרים המכובדים שקיבלו את העדות, ועל כן פתח בית הדין בחקירה. הם גילו ״שהאישה הפוזלת שאמרה ששמה ז׳ואנה בפטיסטה היא למעשה אינז וארגש (Vargas), בת 30״. עתה קבעו גם שהמלשינה השנייה היא בריטש דה קואררוש (Quadros), בת 35, ולא מריה פרננדה; שתיהן היו נוצריות חדשות, אחיות, רווקות, והתפרנסו מעבודות מחט.

אינז פעלה כך מתוך ייאוש, כפי שהודתה מיד אחרי שהאמת התגלתה והיא נעצרה: הייתה לה פרשת אהבים עם הנאשם, כריסטובאו משדו, אשר גבה את כבודה והתנהל אתה בלי ידיעת הוריו, באמתלה שיישא אותה לאישה. ואחרי מותם המשיך בקשרים הבלתי חוקיים האלה, עד שהיא, המתוודה, התעייפה מן הדחיות, אחרי שהוא בזבז את כל מה שהיה לה, שהייתה שולחת לו כמתנות כדי לרצות אותו. לכן תבעה אותו כבעלה בפני בית המשפט האזרחי, אבל לפני שהתיק הונח על שולחן הכומר הממונה על ענייני משפחה, כריסטובאו משדו הלה התחתן בחשאי עם ברברה דה פיגיירדו. אז הזמין אותה לבית מסוים, נשבע והבטיח שיבטל את הנישואין ויקח אותה – המתוודה – לאישה, ועד אז יפרנס אותה. הוא גם נתן לה קבלה בחוזה רשמי, אך 14 חודשים עברו מאז ולא נתן לה יותר מאשר 20 ליטר (אלקיירה ומחצית, מידת נפח) חיטה, ולא נתן לה את הכסף שהבטיח. הוא פנה אליה במילים רעות, כאשר המתינה לו בסאו לזרו, שם היה נוהג לבקר בבית היתומים ובסביבתו. וסיפרו לה שהוא מוציא את דיבתה רעה שלא בנוכחותה. וכאשר דיברה אתו סיפרה לו שבן דודו בדרג ראשון, לואיז דה גואש דה ארגאו ביקש שייתן לו אחת מבנותיו לאישה, אך הוא לא רצה לתת לו מפני שהוא קמצן. והיא שמעה, איננה יודעת ממי, שאותו לואיז דה גואש התייצב לפני הלשכה הקדושה בעבור ״החטא הנתעב״(מעשי סדום), ושהאינקוויזיציה הזאת עצרה אחד ממשרתיו והשני ברח.

וכאשר התלוננה נגד כריסטובאו משדו הנ״ל באוזני כלתו, שהתחתנה בגנבה עם בנו, אותו הרגו ליד הדלת שלה, ועכשיו היא נשואה לצורף … היא אמרה לה שהיו צריכים לשרוף גם את כריסטובאו משדו וגם את סוליס, בלי להסביר מדוע.

ועל כל אלה, היא, המתוודה, החליטה הערב לבוא להעיד עדות שקר בפני הלשכה הקדושה, נגד כריסטובאו משדו הנ״ל, ולהאשים אותו שראתה אותו מבצע את ״החטא הנתעב״ עם אשתו הנ״ל, ושוחחה עם אחותה הנ״ל לאמור: ״אחותי, האם למי שגורם לנו כל כך הרבה רע נעשה לו כל כך טוב…״.

אומרים מפי העם שאין דבר גרוע יותר מאישה נבגדת. באותם ימים מצב כזה היה באמת נורא ואיום, מפני שמעבר לפגיעה בכבוד עמדה הבעיה הכלכלית החמורה, מה עוד שלפי דברי אחד העדים ״היו [נגדן?] תביעות משפטיות ועדיין עלולות להיות, ואביהן התרושש, במלאכה ובממון ועם מחלת אשתו […]״״בגלל כל הצרות האלה הן התפרנסו מעשיית ריבות למכירה, והעוני גבר, כך שעכשיו הן עניות מאוד.״

במקרה תפס אותן ברגע האחרון צו המעצר, מפני ששתי האחיות ארזו אחרי ההודאה את המזוודות, ומכיוון ש״הזדמנה להן אנייה והעלו אליה מעט הדלות שהייתה להן…״, היו מוכנות להפליג להמבורג, שם הייתה להן אחות נשואה.

בסופו של דבר הסיפור היה מתוכנן טוב יותר מאשר תיארו לעצמם האינקוויזיטורים. אחרי חילוקי דעות קלים הם קבלו לבסוף את ההמלצה המקלה ביותר וגזרו עליהן ארבע שנות גלות בקשטרו מארים.

תעוזה זו, המשקפת את ״יראת האלהים המעטה״ של שתי הנשים, אינה יכולה להשתייך לטינה בלבד, או אפילו להיותן נוצריות חדשות, אלא גם – ובוודאי במידה לא פחותה – להיותן נשים. הן הרבו לשהות בבתי הסוהר של האינקוויזיציה לא בגלל היותן נשים, אלא מפני שמצבן זימן להן עמדות והתנהגויות, תכונות מזג ורגש, שבדרכים שונות ומשונות הצטלבו עם הדרך החד־סטרית, לפעמים ללא מוצא, של הלשכה הקדושה.