מורשת יהדות מרוקו

נידונים לאחר מותם

גם משפטו של מי שנידון לאחר מותו נפתח בהודעת התובע ובהזמנת היורשים להופעה לפני בית־הדין לשם הגנה על קרובם הנפטר. גם במקרה זה ניתן מועד של 30 יום, ועם תום תקופת־החסד הגיש התובע את תביעתו והציג את עדיו בהתאם לסדר הקבוע. ולאחר שהוגשה התביעה ניתן מועד נוסף (של 15 יום או של 30 יום), והיורשים הואשמו במרדנות. אם לא הופיעו הוכרזו בתום המועד מורדים, וגם דינם יצא כדין מורדים בכנסיה ובמלכות, ועל רכושם נצטוה שיהא מוחרם. המשפט נוהל לפי קו התביעה בלבד. אם היו לנפטר יורשים שדאגו לשמו שכרו להם מערכת־סניגוריה שניתנה מטעם בית־הדין.

פרשה זו של נתבעים לדין שנידונו לאחד שנפטרו מן העולם היא מיוחדת במינה, על שום מספרם הרב של נידונים אלה בתקופת־פעולתה הראשונה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. בין נתבעים אלה נמצא באותו זמן דק אחד שיצא זכאי מלפני הדין, וזאת כנראה על שום קשרי־המשפחה של חתנו חואן די הארו, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.״ משפט זה אין לו רע בתקיפה שאנו עומדים בה. אמנם, קובעות הוראות ,1498 שאין לערוף משפט נגד נפטרים כשאין להוכיח את אשמתם. אך הוראה זו היא בלתי־מובנת, שכן מה צורך להורות בענין זה, ואולי היו מקרים שנפטרים־אנוסים נידונו ללא יסוד כלשהו? אין לשכוח שפגיעתה של האינקויזיציה ביחס לנפטרים היתה בראש וראשונה בצאצאיהם של הנידונים הללו, ומהם ודאי רבים שהיו נוצרים נאמנים ומסורים לנצרות. הללו נתרוששו ומטה־לחמם אבד להם. מן הבנים נשללה הזכות לתפוס משרות ציבוריות לשני דורות, ועל בנות הוטלו הגבלות לדור אחד מלאחר פטירתו של הנאשם.

נמצא שבמהותה לא הבדילה הפרוצידורה המשפטית של האינקויזיציה בין סוגיהם של נידונים. היא רק הוסיפה פרטים לשם הוכחת צדקת האמצעים שנקטה. פרטים אלה, מהם עקרוניים, מוכיחים על הבדלים בין נידונים לנידונים עד לשלב מסוים בפרוצידורה-בשפיטה ממש, ובהוצאה לפועל של פסק־הדין. עתה נבחן את היסודות שעליהם נבנה המשפט ונראה כיצד קבעה האינקויזיציה את דרכה במשפטיה נגד האנוסים.

ג. העדות והעדים

לעדות נועד החלק החשוב ביותר במשפט האינקויזיציה. העדות איפשרה להלכה ולמעשה (להוציא את הוידוי, והוא כעדות – אם נזכרים בו שותפים לקיום מצוות) את פתיחת הפרוצידורה המשפטית ואת עבודת בית־דינה של האינקויזיציה. בלא עדים הבינה האינקויזיציה שפעולתה לא תוכל להתקיים, ולכן נקטה כל הדרכים להגנה על עדיה. היא שמרה על סודיות זהותם של אלה שהעידו למענה והסתירה כל פרט שהיה בו כדי לרמוז מי היו עדיה. בצדק העיר לי, שצד זה בפעולתה של האינקויזיציה הוא הנודע ביותר לגנאי. אלא שסיבתה של סודיות זו מובנת היא וברורה: כיצד תפעל האינקויזיציה בהעדרם של עדים־מודיעים ? לא האינקויזיציה הלאומית־הספרדית המציאה שיטה זו, היא קיבלה אותה מן האינקויזיציה האפיפיורית שקדמה לה בימי־הבינים. מאידך גיסא, השיטה להסתיר את זהות העדים הייתה קיימת ונהוגה בכלל, והיא בבחינת שיטה בבתי־הדין החילוניים בספרד ובצרפת החל במאה הי״ג. ההכרח להסתיר את זהותם נבע, כפי שנראה, מן הסכנה שריחפה על ראשי העדים להיענש על־ידי בני־המשפחה, קרוביהם וידידיהם של הנתבעים לדין. לפי בקשת האינקויזיטורים ציוה עוד אינונקטיוס הרביעי על שמירה קפדנית של סודיות שמות העדים.

 לסודיות זהות העדים נמצאו מתנגדים, אלא שהויכוח על שמירת סודיות זו, או אי־שמירתה, מעולם לא יצא מתחום הדיון ולא נכנס לתחום הקיום הממשי. אבל בשנת 1298 ציוה בוניפציוס השמיני לגלות את שמות העדים כל עוד אין צפויה להם סכנה. לדעת לי נהגו כך בקסטיליה, והפרסום של העדויות שהורו עליו במשפטו של סנצ׳ו די סיאודד ב־7 בינואר 1484 הוא פרסום שמות העדים. הוא הסתמך גם על הודאות נובמבר 1484, שציותה עליהן הסופרימה, שפרסום שמות העדים רשות היא. ייתכן שסמיכות התאריכים בין נובמבר 1484 (ההוראות) לינואר 1485 (הפרסום), והדיון החוזר בנושא זה בהוראות הסופרימה, הם שהטעו אותו. לא מצאנו בשום משפט־אינקויזיציה כל רמז לפרסום שמות עדים, לא כל־שכן במשפטם של סנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו-המשפט הראשון שבו פתח בית־ הדין בסיאודד ריאל את פעולתו. זאת ועוד. רק במשפטים שהיתה בהם מערכת־סניגוריה, כלומר משפטים של נידונים בפניהם, נתפרסם תוכן העדויות מתוך העלמה מוחלטת של התנאים והנסיבות שהיה בהם כדי לסייע לנאשם לזהות את אלה שהעידו נגדו. תוכן העדויות נמסר לסניגוריה כדי שזו תבנה את קו־הגנתה. במשפט שאין בו מערכת־סניגוריה פירושה של הודעת בית־הדין על פרסום העדויות אינו אלא סיום של שלב מסוים בפרוצידורה המשפטית. עוד יש להוסיף ולהדגיש, כי מתוך בדיקת הוראות הסופרימה אין אנו למדים שזו תשאיר ענין כה מכריע במהלך המשפט, פרסום שמות העדים, להכרעתו של כל אינקויזיטור, ויהא המאומן ביותר בפעולתו והנאמן ביותר בדרכו. הרשימות הארוכות של שמות אנשים שהם שונאים לנאשם, רשימות שנעשו מתוך נסיון לבטל את עדותם, מראות כמה נרחבת היתה מסגרת

החיפושים מצד הסניגוריה כדי למצוא עילה כלשהי לביטול עדויות. בשיטת פרסום שמות העדים כאילו ניתן המפתח עצמו לביטול העדות לידי הסניגוריה, כדי שזו תוכיח שנאה וקנאה מצד העדים לנאשם וכך תהרוס את כל בנינה של התביעה. הסתרת זהותם של העדים היא שהשמיטה למעשה את הקרקע מתחת רגליו של הנאשם. הוא אמנם ידע במה הוא נאשם, אלא שהוא עמד תוהה, אף אם אמת בפי התביעה, מי היו אלה שהסגירוהו לידי האינקויזיציה. חוסר־ידיעה זה הוא שהכביד ביותר על הנאשם, והוא אנוס היה לחפש בכל הכיוונים האפשריים אחרי מסגיריו־עדיו, ולעתים היה כמגשש באפלה. בחיפושים אלה ובהזכרת שמות העלו הנאשם ומשפחתו פרשיות מעניינות ביותר של יחסי־אנוש, דרכי־קיום ואורח־חיים בעיירה קטנה, שיחסי שכנים והסתכלותם קבעו לעתים קרובות את גורלו של אדם לחיים או למוות. זהו ערכן המיוחד של הרשימות הארוכות של שמות, שלעתים נוטריון בית־הדין עצמו מחק אותן מתיק הנאשם תוך ציון שאינן נוגעות לענין. אמנם אינן נוגעות למשפטו של הנאשם, אלא שהן מאלפות לגבי מעמדו של הנאשם במקום־ מושבו ומקומו בסביבתו שלו.

מן הדין שנצביע כאן על קושי גדול וחמור לדעתנו, מבחינת מתן דין צדק, שנבע מסודיות זהותם של העדים. לא ייתכן שהסופרימה לא נתנה דעתה לענין זה, והוא האפשרות שעדי־תביעה יוזמנו על־ידי הסניגוריה להעיד מטעמה לטובתו של הנתבע לדין. ואמנם מצאנו שאכן קרה כדבר הזה, שעדי־תביעה הוזמנו על־ידי הסניגוריה במשפט מאיור גונסאליס, אשת פרו נוניס פראנקו, בלי שהמשפחה תעלה על הדעת כלל את האפשרות שהעד העיד מטעם התביעה. סודיות זהותו של העד היא שחייבה את בית־הדין להסכים לכך שהללו יוזמנו להעיד על־פי השאלון שהסניגוריה הגישה. אין ספק שעדים מסוג זה הודרכו על־ידי שופטי האינקויזיציה או התביעה להשיב באי־ידיעה על שאלון הסניגוריה. מצב זה יש בו כדי להביא ad absurdum  את כל שיטת סודיות זהותו של העד, שהרי לא יעלה על הדעת כלל שאותו עד יעיד גם מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה. נראה שסודיות זהות העדים היתה עקרון בעיני האינקויזיציה. עקרון שנעשה שיטה שאין להרהר אחריה, והאינקויזיציה מרצונה שלה הביאה לידי התעלמותה מעקרונות משפטיים שאין לעבוד עליהם. שיטה זו נעשתה ביודעין, שאם האינקויזיציה הלאומית־הספרדית רצתה להצליח במשימתה היה עליה לשמור על זהות עדיה, ויהי מה. שהרי ברור, כי אף חסרי־היכולת שבנתבעים לדין, קרוביהם יעשו כל שביכלתם כדי להיפרע מאלה שהביאו חורבן על קרובם ובן משפחתם. בסופו של דבר לא נפתרה השאלה כלל בכל תולדות ימיה של האינקויזיציה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל

בילדותי, כמו רבים מבני דורי בישראל, נחשפתי גם אני לסיפורים מרגשים ולרומנים על האנוסים. גם אני האמנתי שכל האנוסים קיימו חיים יהודיים בסתר, מתחת לאפה של האינקוויזיציה, היו חברים באחוות חשאיות ולא פעם נתנו את נפשם על אמונתם; ונוצריותם לא הייתה אלא מסכה שטחית, בשעה שבלבם ובנפשם הוסיפו להיות יהודים טהורים וזכי לבב. סופרים פופולריים והיסטוריונים כבדי ראש גם יחד תרמו לתמונה הרומנטית הזאת. אולי ביקשו להעצים את רגשי הלאומיות היהודית ולחזק את הגאווה הציונית.

לאחר בדיקה ביקורתית הגעתי למסקנה שאין רגליים לסברה שהאנוסים, אפילו אלה שקיימו בסתר כמה מנהגים יהודיים, נשארו יהודים נאמנים לחלוטין בתוככי לבם, ונהגו כנוצרים רק מן השפה ולחוץ. כאילו זהותו של אדם, בייחוד זהותו הדתית, היא מין מטבע זהב טהור, נקי מסיגים, שאפשר להסתירו בכספת שבלב ובחיים הפנימיים; או כאילו חייו של אדם יכולים להתחלק חלוקה חדה לשני חלקים, והחלק החיצוני אינו משפיע כלל על החלק הפנימי ואינו מושפע ממנו. התפיסה התמימה הזאת מקומה בעולם של שאיפות רומנטיות, אבל אינה עולה בקנה אחד עם הדינמיקה הפילוסופית והפסיכולוגית של הזהות האנושית.

תופעת האנוסים בספרד באה לעולם בעקבות שני גלים של המרות דת המוניות (1414-1391 ו־1492). למרות הצלחה כלכלית ומידה של חירות פוליטית הוטבע על האנוסים אות קין חברתי, והם נרדפו בידי האינקוויזיציה. הם היו ״האחר שבפנים״, משתייכים ואינם משתייכים בעת אחת; רוב היהודים דחו אותם בתור בוגדים ועריקים, ורוב הנוצרים הוותיקים ראו בהם יהודים וטענו שדמם אינו טהור. בגלל הבידוד החברתי החלקי הזה, ובייחוד בשל עירוב רעיונות ואורחות חיים נוצריים ויהודיים, לקו רבים מן האנוסים בזהות חצויה, בחוסר מנוח, בתסיסה חברתית ומרדנות דתית – ואלה היו למאפייניהם המעניינים ביותר.

ענייני הרציני באנוסים החל כשכתבתי על הפילוסופיה של ברוך(בנדיקטוס) שפינוזה. אין הוגה אחר בעת החדשה שהיה רדיקלי יותר משפינוזה בביקורתו על העולמות הרוחניים של היהדות והנצרות כאחד ובחריגה מן הדת ההיסטורית כולה. תהיתי איך הצליח הצעיר היהודי הזה לחולל מעלל אדיר שכזה. מה אפשר לו להתנתק באורח מוחלט כל כך מן המסורת התאיסטית שעמדה ביסוד העולם המערבי בימי הביניים ולהחליפה ב״פילוסופיה של אימננטיות״ רדיקלית (כמו שקראתי לה)[ אימננטיות- פנימי, מהותי, תוכי, כלול בתוך, טבוע בפנים ] , שהשפעתה ונוכחותה ניכרות בצמתים מכריעים של המחשבה המודרנית?

רמז מבטיח מצאתי בכתבי המלומד הגרמני קרל גבהארט, מראשי המהדירים של שפינוזה, ובעקבותיו בחנתי בתשומת לב את המאפיינים האנוסיים ברקעו ובשנותיו הראשונות של שפינוזה. בעזרת חומרים היסטוריים וטקסטואליים שחזרתי את ״הקשר האנוסי״ של שפינוזה – את הדפוסים האנוסיים החוזרים ונשנים בחייו ובמחשבתו. בעקבות המחקר הזה כיניתי את שפינוזה (בחלק א׳ של ספרי שפינוזה וכופרים אחרים) ״האנוס של התבונה״.

אבל למה לעצור בשפינוזה ? לא נדרש לי זמן רב לגלות שלסאגה המרתקת של האנוסים יש הסתעפויות אינטלקטואליות חשובות כשהן לעצמן, מעבר לאישיות כלשהי ולפרשה מסוימת. עם השנים צללתי אפוא לתוך נושא האנוסים בזכות עצמו. למזלי כבר נעשה בתחום הזה מחקר מסועף מאז מלחמת העולם השנייה(ראו פירוט בנספח), שרובו התמקד במחקרים פרטניים ומקומיים, ועכשיו עומדים לרשותנו מסמכים רבים גם בדפוס. עם השנים ייחדתי תקופות ממושכות לנושא המסעיר הזה, ונראה לי שתרומתי לו עשויה להיות מחקר אינטגרטיבי, שנועד לקהל רחב של אינטלקטואלים ומסופר מתוך זיקה לנושאים הפילוסופיים שהסיפור מעלה.

התוצאה היא חיבור היסטורי־פילוסופי ולא דווקא מחקר רגיל באחד מן התחומים המיוחדים. בחרתי בצורת הכתיבה הזאת (שכבר עשיתי בה שימוש בשפיכתה וכופרים אחרים, ואפשר למצוא אותה גם בכתביהם של רבים אחרים כגון ארנסט בלוך, הנס בלומנברג, חנה ארנדט, מישל פרקו, צ׳רלס טיילור, ז׳וליה קריסטבה ועוד), מפני שאני נמנה עם מי שסבורים שאין לנתק סוגיות פילוסופיות מן ההקשר הקיומי וההיסטורי שבתוכו נוצרו והבשילו. איני שותף לאמונתם האפלטונית של פילוסופים רבים מן האסכולה האנליטית, שרעיונות מתקיימים בתוך חלל לוגי טהור משלהם, ואפשר לעסוק בהם עיסוק פורה באמצעות ניתוח לוגי ולשוני בלבד בלי קשר להשפעות ולדיאלקטיקה של הזמן, ההיסטוריה והתשוקה.

בספר הזה העיון הפילוסופי רוכב אפוא על הנרטיב ההיסטורי האמפירי, והוא בא לידי ביטוי בעיקר באמצעותו. הסיפור המרכזי מתרכז באנוסים היהודים ועוסק בהתפתחות המאורעות ההיסטוריים על ציר הזמן: בה־בעת (ובמישור אחר) התיאור ההיסטורי מבקש להסביר את המאפיינים הפנומנולוגיים המיוחדים לאנוסים – שבהם, לטענתי, אפשר להבחין באפשרויות ובסממנים אוניברסליים נוספים של נפש האדם – ולעמוד על הזיקות שבינם ובין עליית צורות החיים המודרניות.

נושא שעובר כחוט השני בסיפור הוא השניות, או הזהות המפוצלת של האנוסים, והנרטיב בוחן אותו על צורותיו וביטוייו המגוונים, המנוגדים זה לזה ולפעמים אפילו סותרים זה את זה. בכך הספר מציג כבתמונת תבליט את אופיין הלא־אינטגרלי של זהויות האדם בתור תבנית יסוד של המצב האנושי, שתופעת האנוסים חושפת אותו מתוך הטרמה של המצב המודרני המאוחר. בימים רחוקים יותר נחשבה הזהות המפוצלת לדבר מה מגונה ואסור לפי חוק, חטא חברתי ומטפיזי חמור, שהעובר עליו צפוי לעונש מידי האינקוויזיציה (ולימים מידי הלאומנות ותנועות ״אינטגרטיביות״ דומות). הספר הזה מבקש לטעון שאדרבה, זהויות כאלה אינן בגדר סטייה שולית כלל, אלא הן צורה אמיתית ונחוצה של הקיום האנושי, שראוי לראות בה צורה בסיסית של חירות, ואפילו זכות יסוד של האדם. לעומת זה הרעיון הרומנטי בדבר ״האדם האינטגרלי״(ואפילו רעיון ה״אותנטיות״ בכמה ממובניו) הוא אידיאל מפוקפק וטמונה בו סכנה פוטנציאלית. בפרשנות מסוימת הוא עלול להביא לידי הונאה עצמית קיומית, ובגלגוליו הפוליטיים הוא עלול להיות גורם לחוסר סובלנות ורדיפות.

מעבר לסוגיה הזאת, הנושאים הפילוסופיים שעולים מתוך סיפורם של הקונברסוס מקיפים כמה קבוצות של מושגים ורעיונות:

זהות ואחֵרוּת

• צורות חדשות של אחרות: לדוגמה, האנוס בתור ״האחר שבפנים״ מחליף את היהודי בתור האחר המסורתי.
• ריבוי או פיצול זהויות, שבא לידי ביטוי בכל סוגי האנוסים.
• יצרי זהות: היצרים האלה ממלאים תפקיד חשוב בהסברת (א) העימותים בין עירונים נוצרים חדשים וישנים; (ב) פעולת האינקוויזיציה; (ג) מדיניות טוהר הדם; (ח ריבוי טיפוסי הקונברסוס, מן המתייהד האדוק (ואפילו מקדש השם) ועד המומר האנטי־יהודי הקנאי או הקונברסו מתקן הנצרות.
• אשליית הזהות ההומוגנית, שבאה לידי ביטוי באידיאולוגיה השלטת בספרד מן המאה החמש־עשרה עד המאה התשע־עשרה.

סובייקטיביות ועצמיות

• גילוי העולם הפנימי והפוטנציאל המיוחד והרחב הגלום בו.
• משמעות הסובייקטיביות כמרכז קיומו של האדם.
• עליית המצפון האינדיבידואלי וההתנגדות למסורות הקיימות.
• ראיית מקור הערך בהישג האישי ולא במעמד המולד או בדם; הופעתו של תחום הפרט; והדחף לעצמיות בתור אידיאל חדש.

ראשית החילוניות

• אדישות ליהדות ולנצרות גם יחד, חריגה מכל הדתות ההיסטוריות.
• הדגשת העולם הזה בתור אופקו העיקרי של האדם; הטלת ספק בעולם הבא או שלילתו.
• פנייה אל הדאיזם או אל דתיות ״אוניברסלית״; אימוץ מטפיזיקה מרומזת של אימננטיות.
• דֶאִיזְם הוא השקפה  פילוסופית נונתאיסטית, אודות  רעיון האלוהות , הדוגלת בקיומה של מציאות  מטאפיזית ראשונית-נצחית הקודמת

(4) מאפייני יסוד של עליית המודרניות. אלה באים לידי ביטוי מוקדם ברוב הקטגוריות האחרות שהובאו לעיל, ובדפוסים אחרים של חוויית האנוסים(ראו רשימה בפרק 19).

לבסוף, בתור מדיום שאפשר את התהליכים האלה ראוי עוד להזכיר את הצורך בשיח אירוני ובדפוסי תקשורת מחתרתית המבוססים על רמזים וכפל לשון.

הדיון בנושאים האלה בספר אינו מופשט. בדרך כלל הם מוצגים באמצעות ביטוייהם המוחשיים בניסיון ההיסטורי. לפיכך הממד העיוני של הספר שלוב ושזור בדרך שבה הסיפור מסופר והתמונה ההיסטורית מצוירת. ועם זה, כמה נושאים פילוסופיים נעקרים מתוך הנרטיב ונדונים בנפרד (כמו בפרקים 20-19, על המודרניות המערבית והמודרניות היהודית, ובמידת מה גם בפרק 14).