מורשת יהדות מרוקו

(ב) בין תרגומים מעברית לתרגומינו משפות זרות

הרושם מבדיקת תרגומים אחדים משפות זרות בהשוואה לתרגומים מעברית הוא, שבאלה שתורגמו משפות אחרות היסוד העברי מצוי יותר. נראה שהסיבה היא, ששעה שמתרגמים מעברית מרגיש המתרגם יותר במודע את מלאכתו ובשבילו תרגום הוא תרגום, ואם אינו מתרגם מלה נמצא מרגיש שלא צלחה מלאכתו בידוי, לכן הוא נזקק למלים בערבית תמורת אלה שבעברית, אף אם הללו שכיחות ושימושיות בתוך שפתו הערבית היהודית. לעומת זאת שעה שהמתרגם מתרגם משפה זרה לערבית אין היסוד העברי מודע לו והוא בא כחלק בלתי נפרד משפתו הערבית. כך למשל בתרגום ספר מאנגלית, שיצא לאור בהודו, בליטוגרפיה בשנת 885 ו, בשם ״חכאיית משה רבינו עליו השלום״, באים יסודות עבריים בממוצע של מלה אחת בכל שני עמודים(וכדאי להשוות זאת להקדמת הספר, בת חמש שורות וחצי, שיש בה שבע מלים עבריות: עניין, ישראל, משה רבינו עליו השלום, הנ״ל, בקיצור, דהיינו).

בבדיקת 35 העמודים הראשונים מצאתי 14 מלים וכמה מהן חוזרות פעמים אחדות. רבות מן המלים הללו הן מן המלים העבריות השכיחות ביותר בערבית היהודית העיראקית. ואלה הן:

 חידושים (עמי 6, 36);

 דהיינו(עמי 18);

עניין(עמי 19, 28);

יתקנון בינו(עמי 25) =

 יתקנאו בו_; בהמות (עמי 31);

חם וחלילה ח״ו(עמי 30);

מבול (עמי 35);

קרבנות (עמי 36).

יש מלים שפעם באות בעברית ופעם בערבית: כמו המלים:

ציון(למצבת קבר) אבל גם ״נישאן״;

חלום, גם ״חלם״.

ויש מלים וצירופים הבאים בעברית ואפשר שהמתרגם לא מצא להם אקויוולנט בערבית היהודית העיראקית:

משפט צדק (עמי 8);

עם קשי עורף! (עמי 26);

שרביט (עמי 30 — פעמיים).

ויש מלים שכמעט בכל תחומי הערבית היהודית השתמשו בהן, כמו: חניטה (עמי 26).

השימוש ביסודות ארמיים:

 היסוד הארמי נתפס בתודעת המשתמשים בלשון כחלק בלתי נפרד מן היסוד העברי, אלא שהשימוש בו מועט. בדרך כלל היסודות הארמיים משמשים בתחום הלימוד וההלכה בפיהם של תלמידי חכמים, ומיעוטם גם בפי ה״מבינים״: |[ייתכן שהשוחט יתעייף ויאבד את הרגישות] ואיכא חשש נבילות ח״ו . ובדיעבד אידא רבטהא לגוי חלאל = בדיעבד אם סגר אותו [את התנור הפתוח בשבת] הגוי, מותר .| אסור שהאדם ידבר עם חברו בזמן קריאת התורה] ואפילו בין גברא לגברא [כלומר בין עולה אחד לעולה הבא אחריו] [מצוות רבות] אין בהן אלא] חיבוב מצוה בעלמא (ק״מ ג, י). |[השחיטה ביום טוב שני גורמת לכך שיש חילול יום טוב] בפרהסייא . |בשלמא לחוואיז די פייד בנאדם… ־ בשלמא הדברים שבידי האדם [אבל …] [יש מצוות שאין בהן] מצות עשה לא דאורייתא ולא דרבנן (ק״מ ג, י). אחת המילים המצויות גם בלשון הדיבור היא דווקא מן חית הומא יהוד דווקא = מכיוון שהם יהודים דווקא . דרבהא השי״ת בואחד למרד כביר דהיינו הבלת ־ הכה אותה השי״ת במחלה גדולה, דהיינו השתגעה. קאלו לחכם דינא הכי ואס האדא הווא סרע = אמר לו החכם: ״דינא הכי״! האם זהו פסק הדין [שאני ראוי לוז] . |[נאמר ב]גמרא הלכה כבתראי. |[אמר החכם לאותם בחורים:] למי כולי האי. תכון סי סיעתא דשמיא = תהיה סייעתא דשמייא [ויהיה ילד כשר, דהיינו צדיק וישר]. וענדהא אדין ספקא דאורייתא לחומרא = [קריאת שמע היא מן התורה] ויש לה דין [=הלכה] ״ספקא דאורייתא לחומרא״ .  |שוחטי מתא = שוחטי העיר

וכן: אושפיזין, בעגלא ובזמן קריב = בקרוב, בר מינן, לכולי עלמא_ז מלכא משיחא, קרקפתא דלא מנח תפלין, רבון עלמין, ועוד.

ה. עריכת הגלוסר

השם: הקטגוריה השמנית כוללת חלקי דיבר שונים: שמות עצם ושמות תואר, כולל שמות המיודעים דרך קבע (כגון גוי, גזירה, גדול, טוב, אמתי, רשעות, אם, אתון, בת_; לאויר, לגיאות, לגזל); צורות בינוני סביל (כגון בטוח, מהול, מהודר, מהולל, מטופל, מוקצה, מועיל); מילות יחס, מילות חיבור ומילות קישור, כולל אלה המורכבות משתי תיבות (כגון אחר, אחר כך, אם כן, אם לאו, אפילו, אפילו הכי, אצל, בשביל, זולתי, מאחר, למען); שמות מספר וכינויים (כגון אחד, איזה – כינוי המשמש כמילת סיתום לציון אי יידוע); תוארי פועל (כגון אדרבא, אמן, אפשר, דהיינו, ודאי, כאמור, כבר, תיכף). תוארי פועל הפותחים באות יחס או במילת יחס עברית דינם כדין צירוף.

מבנה הערך של המילה: הערך הראשי הוא הצורה הגרודה של היחיד בנפרד, והוא רשום באותיות גדולות. גם בשמות שצורת היחיד שלהם אינה מצויה בפועל בקורפוס מובא השם הגרוד ביחיד כערך ראשי, אולם הוא רשום בחצי סוגריים מרובעים: אריה], כלל זה אינו חל על שמות שצורתם היסודית היא צורת רבים, כגון חיים, יסורין, תוספות [=בעלי התוספות לפירוש רש״י בתלמוד],מגורשים.

ליד הערך עשוי לבוא תעתיק המילה בפי האינפורמנטים (§61), פירוש המילה (§62) ודוגמות (§§64-63). גם צירופים חופשיים הפותחים במילת הערך, כולל צירופים שיש בהם יסודות ערביים או שמות פרטיים, מובאים בדוגמות הערך (§§78-76). מידע נוסף העשוי להופיע בסוף הערך הוא אזכור הצירופים של כל אחד ממרכיבי הצירוף תעתיק: היסודות הכתובים נקראו בחלקם בפי אינפורמנטים אחדים (ראה דקדוק, §§5,3). קריאתם משמשת בסיס לתעתיק שבגלוסר תוך ציון מוצאו של האינפורמנט: (מ) = מראכש, (ד) = דמנאת, (פ) = פאס. לדוגמה,|גביר gibir gibirim (ד): האדאך לגביר כאן ישכן פואחד לבלאד = אותו גביר היה גר בעיר אחת (ש«צ א 2). אויר lavir ־ (פ): שזר כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = העצים מקררים את האוויר החם של המקומות האלה (ח׳ צ121). במקרים של הגייה דומה לא פירטתי את מוצא האינפורמנטים.

ולבסוף, השימוש במלים עבריות בשני הטקסטים גם הוא שונה בכמותו. במכתב הראשון מצאנו עשרים ושתיים מלים, וברובן הגדול הן גם מלים שימושיות בקרב דוברי הערבית היהודית העיראקית, וחלק מהן הן מותכות בתוך הערבית:

• כולל — המלה חוזרת פעמים אחדות בטקסט. ראוי לציין את השימוש המיוחד במלה במשפט זה: ״מה אקדר אסיר כולל״, היינו, איני יכול להיות ״כולל״ בעצמי. השימוש הוא בתוספת אל אלתעריף (ה׳ הידיעה) בערבית: אלכולל.
• שפע — במשמע פרנסה ועושר, וגם המלה הזאת באה עם אל אלתעריף: ״אלשפע״.
• מנהג — הוא נהגה בקריאה הבבלית ״מנהג׳״(בלא דגש בגימל).
• בת — מופיעה עם ה׳ הידיעה ״אבו הבת״(=אבי הבת).
• ארעד — שימוש בפועל רעד במשמעותו העברית ולא הערבית. הפועל רעד בערבית משמעו ״לאיים על״, ״להתרעם על״.

6 – נתעלף — שימוש בנתפעל כלשון חז״ל ולא כלשון המקרא.

7 –  צער — פועל זה מופיע בטקסט שלוש פעמים, הן כפועל ״תצאערו״ והן כשם ״בצער״. הפועל שימושי בפי כל השכבות, ואין לו תחליף בערבית.

8. זקן — משתמשים במלה רוב הדוברים, ובמיוחד חדר השימוש מבית הכנסת בהזכרת נשמות, כגון: ״המרוחם הזקן״.
9. בגדים — שימוש בהקשר לחתונה לרוב.
10. מעות — כנ״ל.

11. כלה — הרבה פעמים בטקסט. בנ״ל.

12. חתן — הרבה פעמים בטקסט. כנ״ל.

13. הדיינים — מלה בלא תחליף בערבית היהודית העיראקית, בפי כול.

14. צדקה — כמשמעותה בלשון חז״ל. במיוחד נפוץ שימושה, ככל הנראה, בהשפעת הערבית ״צדקה״ במשמעות דומה: צדקה חסד. אך יש הבדל בהיגוי המלה בין זו שבערבית לזו שבעברית, והיהודים הוגים בעברית צדקה.

15. נדבה — שימושית בפי כול.

16 בטוב — בדרן כלל כברכה, כפי שזה מופיע בטקסט שלנו: ״אללה יגעלהו בטוב״, היינו,״אלהים (יתנהו) יברכהו בטוב״. 17. נפטר — שימושה בפי כול. בפי הנשים ״מופטר״ בחילוף נ/מ.

18 הזקנה — שימושי פחות מהמלה זקן; ראה לעיל.

19. החכמים — שימושי בפי כול בלא תחליף.
20. פקיד — שימוש מיוחד לעניין הנישואים במינוי ״פקיד הנישואין״. אין שימוש שלא קשור לזה.
21. רחמנים — שימושית בפי כול.

22.-  מצוה — שימושית בפי כול בלא תחליף.

אף על פי שרובן המוחלט של המלים שבמכתב הראשון שימושיות, הרי בריכוזן יחד הן מהוות שפע בלתי רגיל ובלתי פרופורציונלי. ולעומת זאת במכתב השני מצאנו עשר מלים, אך הן ברובן שימושיות בפי כול:

1 . אבוד — ארבע פעמים בטקסט זה: ״תרוח ללאבוד״, היינו: ״תלך לאיבוד״ ובן בצורה מקוצרת: ״פלוס אל איבוד״(הכספים שהולכים לאיבוד).

2. כלה — הרבה פעמים; ראה לעיל.
3. קמיע — שימושית בפי כול וכמעט אין לו תחליף, אלא ב״טלסם״, שאף היא באה מהארמית.
4. פראים — שימושה נדיר בפי יהודי עיראק.
5. חתן — הרבה פעמים; ראה לעיל.
6. לבהלה — במשמע ״לאיבוד״. שימושה נדיר.
7.  וכו' — שימושית אצל הכותבים.
8. צער — כשם עצם: ראה לעיל.
9. שבת — שימושית בפי כול.

10 . חנוכה וט״ו בשבט ופורים — שמות המועדים ושימושי בפי כל, לשניים הראשונים אין תחליף בערבית, ורק לאחרון יש שם ערבי ״אלמגלה״(= ״המגילה״).

ראוי לציין, שיש מלים בטקסט הראשון המופיעות בטקסט השני, מה שמעיד מצד אחד על שימוש מעורב במלים שכיחות ובמלים נדירות מן המרכיב העברי בטקסט הזה ומצד אחר על שכיחותן של מלים מסוימות ושימושן בטקסטים השונים. מלים כמו חתן, בלה, חכמים, בגדים, צער לא רק שהן שכיחות בערבית היהודית הבגדאדית, אלא אין להן תחליף בערבית זו.

בהבדלים בין הז׳אנרים הספרותיים ההבדל הבולט והצפוי הוא זה שבין הספרות העממית לבין הספרות המלומדת של תלמידי חכמים. תפוצת המלים העבריות בספרות העממית קטנה בהשוואה לספרות הדתית המוסרית של תלמידי חכמים. נראה לי שהסיבה העיקרית לכך היא השוני בנושאים. הספרות העממית חילונית ברובה, ולכן ההזדמנויות לשימוש ביסודות עבריים מועטות הן, אבל עם זאת אין הם נעדרים לחלוטין; דווקא כאן צפויות ביותר המלים המותכות.