מורשת יהדות מרוקו

את התגובות על יחסו של ברנר אל היהדות במאמרו ניתן לסווג לשלוש רמות טיעון: האחת – אלה דברי כפירה, ואכן הם נחשבו דברי כפירה גם בעיני לא־דתיים, בהם: אחד העם. השנייה – אלה דברי הסתה להמיר את הדת. זה טיעון מופרך, שכמה עיתונים צידדו בו, ודי בקריאה מוקפדת של המאמר כדי להיווכח במופרכותו, גם בלי לדעת מיהו ברנר האדם והסופר, שהרי נאמר במאמר במפורש שהאמונה הדתית בנוסח זה או זה אינה רלוונטית לקיום היהודי. אולם כאמור יש במאמר גם זילות של קודשי ישראל לעומת אמפתיה כלפי הבטים נוצריים משיחיים, והקורא בו עשוי להסיק כי אהדתו של ברנר אל שתי הדתות אינה במידה שווה. הרמה השלישית – שהמאמר נכתב תמורת שלמונים, זו טענה חסרת שחר שכמעט אין פרסום שצידד בה ואכן רבים גינו את ׳החרות׳ על שהעז להשמיעה.

היתה סברה שכנראה ידעו ב׳החרות׳ על השמועה בדבר הקשר של ברנר עם המיסיון בעת שהותו בלונדון. אולם אילו ידע ׳החרות׳ על כך בהתחלת הפרשה היה ודאי מפרסם זאת משום שהעיתון היה לחוץ מפני כובד הטענות נגדו. רק בשלב מאוחר של הפרשה, בכ״א סיוון, כשהוויכוח דעך, פירסם ׳החרות׳ ידיעה שברנר עבד כמגיה קבוע של ספרי המיסיון. לא נראה לי אפוא כי פרט זה שימש מניע בביקורתו של ׳החרות׳. סביר יותר כי חריפות ביקורתו יסודה בחרדה מפני פעילות המיסיון

בארץ, ש׳החרות׳ נאבק נגדה בתוקף כמו נגד השותפות בין המיסיונר המומר ש׳ פיינגולד ובין משפחת בן־יהודה בהוצאת ׳הצבי׳.

ברנר השיב להאשמה זו של ׳החרות׳ כלפיו באותה מטבע, כלומר אתם מכורים: ׳האם אין זו שגעון ונבלה של הדיוטים פראים? האם לא ברור של״סנסציה״ כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה […]׳. ואילו מערכת ׳הפועל הצעיר׳ לא הואילה להתדיין עם ׳החרות׳, ובשולי תגובתו של ברנר ציינה כי היא מובאת לפרסום על־פי בקשת הסופר, ׳אף על פי שאנחנו חושבים לפחיתות הכבוד גם לו וגם לנו להכנס בדברים עם ״החרות״ בשאלה זו׳.

כחודש לאחר התגובה הראשונה, ׳החרות׳ חזר בו חלקית מההאשמה בדבר שלמונים. כלשונו: ׳האם אמנם חטאנו בשאלתנו הסתירית: ״כמה אתם מקבלים שכר פעולתכם?״ האם הזכרנו כסף? האמנם אך בכסף אפשר לשלם פעולה כזאתי׳ זו התנצלות קלושה, אבל במאמר נוסף, חזר בו ׳החרות׳ גם מהאשמת ברנר כמסית: ׳רגילים אנו המזרחנים ילידי הארץ לחבר את מלת ״אפיקורס״ כשם נרדף את ״מומר״ ו״מסית״׳. זו שוב התנצלות צולעת אף כי כאן הכוונה הטובה גלויה, לחזור מן ההאשמה בצורה שתיראה מכובדת. לאחר שנתיים, ׳החרות׳ התנצל כליל על חלקו בפרשה, וכלשונו: י״ח ברנר שנפגע באמת שלא כדין על־ידי ״ החרות״ עבר על זה לסדר היום׳. אכן ברנר עבר לסדר־היום. ר׳ בנימין דיווח כי על כתיבתו ב׳החרות׳ הגיב בתר בחיוב. ואף זו, ברנר עצמו פירסם דווקא ב׳החרות׳ כתב התקשרות אשר 33 תלמידים בירושלים שנשבעו על נאמנות לעברית הפקירוהו בידו, כדי שיפרסמו ברבים אם אחד מהם יחלל שבועתו. שלא כמו ברנר, שהתפייס בסוף, ׳הפועל הצעיר׳ לרוב התייחס אל ׳החרות׳, בהקשרים שונים ובמאמרים שנכתבו בידי סופרים שונים, בשלילה בוטה בתכניה ובלשונה ולא־אחת שזורה בנימה עדתנית נמוכה, ללא סדק של פיוס.

אסכם את טיעוני ׳הפועל הצעיר׳ בדברי ריבות אלה על־פי עניינם. ׳החרות׳ הוא עיתון ירוד ברמתו, חסר תוכן ואחריות ציבוריים ועילג בלשונו; יוצא לאור בידי מו״ל ועורך חסרי כישורים (לדברי י״ח ברנר, ק״ל סילמן); עיתון חקיין, פטפטן, שוקי(א׳), ׳בבחינת חרש שוטה וקטן שאין [לו] דעה משלו׳(י׳ ל־ן); עוסק בבעיות מדומות(׳מחפשים תמיד בשבילנו עסקים חדשים׳, כמו לייסד עיתון יהודי בערבית); ואין בו שום רמז לתרבות (ק״ל סילמן, י׳ רבינוביץ), משמע אין להתייחס אל הכתוב בו כמושא לדיון ציבורי; עיתון חסר עקרונות (א׳); מחובר לכוחות השחור (למשל, למנהל בנק אפ״ק, הנוהג ׳להציל את הרכוש היהודי מהפועל העברי׳ – י׳ רבינוביץ); עיתון של ׳בקשיש׳, שהמאמרים והידיעות בו מתפרסמים, או מנועים מלהתפרסם, על־פי שלמונים. זו האשמה חמורה שראוי לפרט בה.

ק״ל סילמן טען ש׳החרות׳ כתב: ׳כי ״אגודת נטעים״ היא פנמה וכי היא תגלה עוד את קלון החברה׳. מכאן שהעיתון רמז ל׳נטעים׳: שלמו לנו, כדי שנשתוק. אולם העיתון לא פירסם מאומה, וכאשר חבר ׳אגודת נטעים׳ שלח לו תגובה הוא לא פירסם דבריו ׳משום שיקר בעיניו כבוד הישוב! […] אנו יודעים שבמערכת הזאת מקבלים על הדרישה ומקבלים על הפרישה׳. התיאור העובדתי כאן הוא מפותל ועמום, הגיונו לא סביר ולשונו גסה, מלווה בחרפות (׳עתונות הפקר מנוולת׳) ובהתחכמויות זולות (״׳ראו הזהרנוכם!״ כלומר משה א׳ עזריאל וח׳ בן־עטר […] קוראים לעם ישראל […]׳ ועוד). גם ברנר כינה בראשית הפרשה, כאמור, את ׳החרות׳ עיתון מכור, ללא ביסוס עובדתי, ואילו במאמר אחר כתב על רב שמעל בכספי בית־היתומים ו׳החרות׳ פירסם את דברי מאשימיו ואת דברי הרב, ולטענת ברנד קיבל כסף משניהם. גם י׳ רבינוביץ האשים את ׳החרות׳ בקבלת שלמונים וגם במאמרו מסכת העובדות נפתלת ועמומה עד כי איני יכול לתמצתה, אבל סיומו הוא מאלף:

אין בידי די הוכחות מוחשיות שאוכל להגיד ש׳החרות׳ קבלה שכר בעד הריקלמה; אבל […] דברים כאלה אינם נעשים בחנם […], ואילו יכולתי להוכיח באותות ובמופתים הייתי אומר פשוט: ׳החרות׳ הוא עתון של בקשיש שלסופר ישר אסור להשתתף בו אבל מה אעשה ואין בידי הוכחות.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'צאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ' 343-341