מורשת יהדות מרוקו

ז. נגד יבום על ידי אח משומד

ר׳ אליהו מזרחי(נפטר רפ״ה/1525) דן בשאלה בדבר אדם ערירי שאחיו היה משומד. כדי למנוע שאשתו תתיבם על ידו, כתב לה גט על תנאי שאם ימות יהא הגט תקף. מיד לאחר שמסר את הגט לשליח להוליכו לאשה – נפטר. השאלה האם הגט תקף. תשובת הרא״ם חיובית, בין השאר מהנמוק דלקמן:

וכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דמתייא לידי תקלה (=וכי חכמים מתקנים דבר שמביא תקלה?) והתורה שאמרה ״כי ישבו אחים יחדיו״ (דברים כה: ה) אחים ביהדות קאמר, ד״דרכיה דרכי נועם״ כתיב, ולשמא יחזור (בתשובה) לא חיישינן.

ח. נישואי אשה שנייה – אם הראשונה מורזית

הרשד״ם דן במעשה באשכנזי שאשתו מורדת ורוצה לשאת אשה שנייה. השאלה האם תקנת רבינו גרשום חלה עליו גם במצב זה. מסקנת הרשד״ם:- רבי שמואל די מדינה

לא יעלה על דעת בן אדם שיהיה האיש אסור בנחשתים ידיו ורגליו ואשתו שוחקת ממנו. חלילה, שיש בזה כמה איסורים ודרכי התורה דרכי נועם הם, ודבר כזה לא עלה בדעת הרב לתקן עליו.

מותר לו אפוא לשאת שנייה ואין בידו און. אדרבא, המעכב בידו הוא החוטא.

ט. כפיית אשה לעבור לעיר אחרת

בהלכה קיימות הגבלות על הוצאת האשה מעיר מגוריה לעיר אחרת, לפי רצון בעלה (אהע״ז, סי׳ עה). אולם יש מצבים בהם מותר לבעל לכפותה לעבור למקום אחר. אדם רשאי לכפות את אשתו לעבור לעיר אחרת, אס במקום מגורי האשה חייו של הבעל בסכנה. שני חכמי מארוקו, ר׳ יעקב אבן צור, ור׳ ידידיה מונסונייגו כותבים: כיון שהתורה דרכיה נועם, הרי אם יוכיח על ידי עדים שבהליכתו לעיר מגוריה הוא מסתכן, רשאי לכוף אותה לבא לעירו.

י. בחלוקת ירושה בין האלמנה והבנים

ר׳ יעקב אבן צור נדרש להכריע בסכסוך בין בנים הדורשים חלקם בירושת האב ובין אמם, הטוענת שבעלה הבטיח לה בכתב את כל רכושו. החכם מצדד בזכות הבנים, וכותב: ״חס ושלום שתורתנו הקדושה שדרכיה דרכי נועם תסכים על זה, ואנן סהדי (=אנו עדים) שגם הבעל כשכתב לה, לא עלה על דעתו שתטול הכל ותניח את בניו״. החכם אומד את כוונתו של המוריש ומניח, שרצונו היה שגם הבנים יירשו, כי כך מחייב ההגיון והצדק, כשאין להעלות על הדעת שהאב רצה לשלול מבניו את הירושה כליל. יש כאן שיקול המנוגד לפורמליזם, המתבטא בכתב שהאשה נאחזת בו^.

יא. מוציאים נכסי הבעל שתפשה האלמנה

היו אלמנות שהעמידו את היורשים בפני עובדה, ותפשו את נכסי הבעל, ואילו היורשים, או האפוטרופוסים, רצו להוציא הרכוש מידיהן. בנושא זה דן ר׳ יוסף קארו. הוא דוחה זכותן בנכסים בששה נימוקים, ומסיים כך:

בזה אין מדת הדין לוקה והוי דרכיה דרכי נועם, כי בהיות הנכסים ביד שליש יוכלו היתומים לפקח בשלהם ולישא וליתן בהם על ידי השליש, וזה דין אמת ומשפט צדק־.

יב. טובת הילד

שלומו וחינוכו של הילד הם שיקול מכריע, כאשר דרכי ההורים נפרדות. כרגיל, הילד אצל אמו עד גיל שש, ומעל זה אצל האב, כי הוא מחנכו לתורה ולמצוות. אולם אם קיימת מגבלה אצל האם המעמידה בספק את יכולתה לטפל בתינוקה, הדין שונה. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו, מחכמי מכנאס (נפטר תר״ג/1843). מעשה באדם שגירש את אשתו העיוורת, ויש לו בן בגיל שנתיים. הוא משלם לה מזונות כפי שקבעו ז׳ טובי העיר והחכמים, אבל רוצה לקבל את הילד, כי הוא חושש שבהיותה סומית לא תוכל לגדל אותו כדבעי ולהשגיח עליו, ״וגם דרכם של תינוקות לטייל ולשחק בשווקים וברחובות ואמותיהם משמרות אותם״. האב אומר, כי הדין שהתינוק אצל אמו אמור ״דוקא באשה שלא כהו מאוריה, כי לא דברו חכמים אלא בחיים ולא במתים, וסומא חשוב כמת לכל דבריו, והתורה דרכיה דרכי נועם, ואם בנו יישב אצל אמו הסומא, ימשך ממנו כמה נזקים וחבלות, משום שאין לה כח לגדל אותו״. אף כי הדברים מושמים בפיו של האב, אלה דברים שהחכם מסכים עמהם, בהתבסס על ״דרכיה דרכי נועם״

יג. סקרנו נושאים בתחום המצוות שבין אדם לחבירו. יש גם דינים שבין אדם למקום שפסוק זה הובא כאסמכתה. ר׳ בנימין זאב מסתמך על כך בהקשר לסיבת האמירה של ״ויהי נועם״ במוצאי שבתות, ור׳ יעקב בן שמואל חאגיז(ש״פ-תל״ד, 1674-1620) בענין דין התעטפות בטלית. אולם מאלפים הנושאים בתחום יחסי האנוש בהם נאמר פסוק זה, כדי לבסס הלכה מקובלת, או כדי לבטא עמדה חדשה.

לסיכום, המקורות שהזכרנו הם רק מבחר מתוך הספרות של התקופה, ואף מאלה ניתן ללמוד, כי הפסוק ״דרכיה דרכי נועם״ משמש אסמכתה לשורה של מצבים בהם תחושת הצדק של הדיין מתקוממת נגד פורמליזם משפטי, שיש בו עוות או עוול לאדם. וכן ברצונו לטפח תודעה של אחוה ושלום, קיומם של סדרי חברה לטובת הציבור. ההלכה מעניקה לדיין מרחב של שיקולים התלויים בהגיון וברגש מוסרי, תוך חתירה לצדק מירבי, התחשבות בפרט ובתנאי חייו. טובת האדם ושלומו הם מטרה קדושה, שהשופט והמנהיג נדרשים לשים לנגד עיניהם. כאמור, ההתנהגות הנתבעת, לפי הדוגמאות שהבאנו, תואמת נורמה מוסרית מקובלת ולא מידת חסידות או לפנים משורת הדין.

סוף המאמר " דרכיה דרכי נועם "