מורשת יהדות מרוקו

איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.

לאיטליה נודע מקום בעל חשיבות ראשונה במעלה בתהליך שנגזר מן הגירוש של היהודים מספרד ומן העיצוב מחדש של מפת ההתיישבות היהודית באירופה בתקופה שלאחר שנת 1492. לתיאורו של התהליך, ראוי להבחין בין שני פרקי זמן : זה של השנים שתיכף לאחר הגירוש, ולעומתו התקופה הארוכה שלאחר העשור השלישי של המאה ה-16.

משנוכחו יהודי ספרד לדעת, שאין להם ברירה אלא לבחור בין ההגירה לבין ההמרה לנצרות, הועמדו שלומי אמוני ישראל בפני ההכרח להסדיר לעצמם ולבני משפחותיהם את ההגירה הלכה למעשה. האפשרויות לא היו רבות.  כיוון שהכניסה לצרפת הייתה אסורה ליהודים, לא עמדו בפניהם כי אם כיוון יציאה אחד ויחיד ברך היבשה – פורטוגל. ואמנם לשם פנו בתחילה רבים מבין יהודי קסטיליה המרכזית והמערבית. מלך פורטוגל דרש מן מהגרים תשלום מס מיוחד עבור היתר הכניסה לארצו, ותמורת זה הבטיח לספק להם תוך זמן מסוים אוניות להפלגה בדרך הים.  מספרם של מי שנהנו מן ההסדר ההוא אינו ברור די הצורך, וההבדלים בין הנתונים כה גדולים, שקשה להציע אפילו סדר גודל משוער בביטחון כלשהו. על כל פנים, רק מעטים מן המהגרים הללו סכו לצאת מפורטוגל בדרך הים על פי הסיכום עם מלך פורטוגל. המלך לא עמד בהתחייבותו. יתרה מזו, לימים אף נאנסו כל יהודי פורטוגל לעמוד בטקס טבילה, שבעקבותיו הוכרזו הם כנוצרים להלכה ולמעשה רנ"ז – 1497. לעומתם, מי שלא בחרו לצאת לפורטוגל, נאלצו לנסות להבטיח לעצמם מקום על אחת האוניות, שהועמדו לרשותם לפי חוזים מיוחדים שנחתמו בין בעליהן לבין נציגי הקהילות, והפליגו לשני כיוונים עיקריים : צפון אפריקה ולאיטליה.  ואכן, לשם פנו רוב יהודי קסטיליה הדרומית וכן יהודי ארגון, ליאון וּולנסיה – הראשונים, כמובן בעיקר אל עבר המגרב הסמוך, ואילו האחרונים אל עבר איטליה.

 איטליה לא הייתה בימים ההם מדינה אחת כבימינו. היא הכילה מספר גדול של מדינות קטנות וקטנות פחות, שנשלטו על ידי משטרים שונים :בדרום נמצאה מלכות נאפולי, שמלכה התייחס לבית המלכות של מלך אראגון. צפונית למלכות נפולי השתרעה מדינת הכנסייה, שהאפיפיור שלט בה כמעין מלך חילוני, בראש צבא וממשלה ; יותר צפונה נמצאו דוכסות טוקסנה, שבירתה פירֶנצי ; מדינת הדוכס לבית אֶסטֶה, שבירתה פֶרָרה. מדינת הנסיכים ולימים דוכסים לבית גונזגה, שבירתה מנאטובה ; הרפובליקה של לוּקָה, של גֶנואה ושל ונציה ; הדוכסות של מילאנו ; ועוד כמה מדינות ערים יותר קטנות.  האיים של סיציליה ושל סרדיניה היו כפופים ישירות למלכי ספרד, ועל היהודים שבהם חלה גזירת הגירוש בדיוק כפי שהיא חלה על יהודי ספרד.

בדרך הטבע הייתה איטליה יעד מועדף מאוד עבור המגורשים. ראשית, בעלי האוניות, שהפליגו מספרד, היו ברובם אנשי ג'נובה ומיעוטם אנשי ונציה, ונתיבי הפלגותיהם היו נתיבי הקשר בין ספרד לאיטליה. שנית, כפי שמתברר מאחדים מן ההסכמים בין בעלי האוניות ונציגי הקהילות, שנשתמרו בארכיוני ספרד, האוניות, שברובן היו קטנות למדי, הועמסו עד לקצה גבול האפשר כדי להגדיל את הרווחים מן הנוסעים.שכן הנוסעים חוייבו בתשלום גבוה יחסית ולא הורשו לעלות בלא תשלום, פרט לשני נוסעים בלבד בכל אונייה. בתנאים כאלה נמצאה כמובן ההפלגה לאורך החופים בטוחה יותר מאשר בים הפתוח, ועבור ימאי ג'ינובה היה כמובן נמל האם של עירם יעד מועדף ביותר.

שלישית, לרבים מיהודי ספרד נצטיירה איטליה בוודאי כארץ מקלט מועדפת ; בימים ההם עמדה איטליה בסימן של שגשוג כלכלי ניכר ; האוכלוסייה היהודית שבה, שמנתה כשלושים וחמישה אלף נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כשישה מיליון תושבים, הייתה שנייה באירופה בגודלה אחרי זו של שבספרד, ויהודי ספרד עצמם כבר נמצאו במקרים רבים בקשרים מסוגים שונים עם יהודי אטיליה.

לשם השוואה יצוין, למשל, שהאוכלוסייה היהודית של פולין לא מנתה בימים ההם יותר מאשר אחד עשר אלף יהודים. שפת המקום ותרבותו היו קרובות למדי לאלה של הגולים מאונס, ולמעשה לא נדרש מהם מאמץ מיוחד כדי להשתלב כאן במערך הלשוני והתרבותי. ברבות מערי איטליה, ובמיוחד בנפולי וברומא, נמצאו כבר ספרדים רבים כל כך, ששכונות שלמות היו בעלות צביון ספרדי מובהק – ואין בכך פלא, שכן נפולי הייתה בירתה של מלכות השייכת להלכה לכתר ארגון, ואלו רומא נשלטה על אז על ידי אפיפיור ספרדי, אלכסנדר השישי לביתך בורגֶ'ה 1492 1503, שהעניק לחצרו צביון ספרדי מובהק.  אין צורך לומר שבשל כל הסיבות הללו הייתה איטליה יעד מועדף ביותר עבור יהודי סיציליה, שכאמור, צו הגירוש חל גם עליהם. כדי להגיע לאיטליה לא היה על יהודי סיציליה כי אם לעבור את מיצר מסינה בלבד.