מורשת יהדות מרוקו

^{פיוט על רשב״י וחביריו}

^{מיוסד על עשר ספירות וסופן ס׳ מסעוד חזק}

^{בר יוחאי ה׳ עמך, רוכב שמים בעזרך, סידנא בר יוחאי.}

^{כתר עליון בראש נכתרת, אמון מופלא מוצנע גלית, מאד נעלית, אשריך אשרי יולדתיך:}

^{רוכב וכו׳}

^{חכמה תעוז תרום ימיניך, ברוך אתה בפרי בטניך, רבי אלעזר בנך כמוך, הן נסיעותיך:}

^{רוכב וכו׳}

^{בינה סוד עולם הבא שמה, רבי אבא ידע מקומה, ציירה רקימה, בצדק אחזה פנימה:}

^{רוכב וכו׳}

^{חסד ה׳ לבש מרה, על קו ימינך רבי יהודה, מרגלית חמודה, להגיד בבוקר חסדיך:}

^{רוכב וכו׳}

^{גבורה נתגבר כארי, רבי יצחק עץ עושה פרי, כבצלאל בן אורי, לכל יבוא גבורתיך:}

^{רוכב וכו׳}

^{תפארת אדם אור מראיהו, רבי יוסי בר יעקב הוא, נועץ ויבינהו, סוד תורה ה׳ בפיך:}

^{רוכב וכו׳}

^{נצח ענף אחד הוא היה, הוא אחד מבני עליה, הוא רבי עזקיה, שובע שמחות את פניך:}

^{רוכב וכו׳}

^{הוד מוצל נאצל וזרח, רבי ייסא לחבורה ארח, ציץ יציץ ופרח, פתח לבנון דלתיך:}

^{רוכב ובו׳}

^{יסוד נעלם בסוד הדעת, רבי חייא לבנות לטעת, בל אוזן שמעת, תשיש בשמחות את פניך:}

^{רוכב וכו'}

^{מלכות דוד בת שבע נקראת, רבי יוסי שם לו עטרת, לאות למשמרת, לספר כל מלאכותיך:}

^{רוכב וכו'}

^{מה טוב ומה נעים שבת אחים, עשרה שלמים כאור זורחים, לנצח נצחים, ירויון מדשן ביתך:}

^{רוכב וכו'}

^{סתר סוחרה וצנח, מגברא דאית ליה בעינא, בשפל קול תחנה, לראות בטובת בחיריך:}

^{רוכב וכו'}

^{עמדתי על עמדי משתאה, כי ראיתי עצמי דל נכאה, איש שוגה ברואה, בושתי הרים פני אליך:}

^{רוכב וכו'}

^{ואיברי מטו בסערה, נתפרקו כל חוליית השדרה, בפחד ובמורא, רגזו וחלו מפניך:}

^{רוכב וכו;}

^{דלותי ולי יהושיע, בחסד ובאמת תופיע, שפע טוב תשפיע, כעת יבורך בית עבדיך:}

רוכב וכו'

^{חיי אריכי גם נעימי, ובני סמיכי וחכימי, ומזוני רויחי אלימי, עיני כלו לישועתך:}

^{רוכב וכו׳}

^{זוהר סתריך גליי נא, נפלאות אביעה אבינה, סודות באמונה, אשר צפנת ליריאך:}

^{רוכב וכו׳}

^{קולי יערב וצפצופי, מציון משוש מכלל יופי, לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך:}

^{רוכב וכו'}

^{דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- עמ' 162}

^{שבחי צדיקים ר׳ דוד הכהן הראשון}

^{האגדה ידעה לספה שהרב דוד הכהן ממגורשי שיביליה, בתום מסע מפרך הגיע למקום מסויים, התפלל לה׳ והוציא לו ולאנשיו בדרך נס מים מסלע. מסביב לנקודת מים זו נבנתה שכונת היהודים.}

^{רבנו סעדיה אדאתי}

^{יש אומרים שאחרי גירוש שיביליה הרב הגיע לאיזור נאדור בקירבת מליליה, ויש אומרים שהרב היה שד״ר מארץ ישראל. הרב חי בבדידות באיזור נאדור. האגדה מספרת שהרב שלח להודיע ליהודים להכין לו הדרוש לקבורתו כי שעתו קרובה להפטר מהעולם. אך היהודים לא התייחסו לבקשת הרב. אז הרב פנה למוסלמי וביקש עזרתו והדיע לו שאחרי פטירתו, תתחולל סערה וסלע יכסה את הקבר. אחרי פטירת הרב נבקע סלע מההר וכיסה את מקום מנוחת הרב. יהודים רבים ממרוקו ומאלג׳יריה באים להשתטח על קבר הצדיק, קוראים משניות ולומדים זוהר. משלמים דמי כניסה ל״מוקאדם״ הוא מוסלמי שומר המקום.}

^{תאורירת: הצדקת בנת אל חמוס}

^{היתה צדקת בעיר תאורירת. פעם המוסלמים העלילו על רבנים שהשקו יין למוסלמי אחד ועצרו את הרבנים. יהודיה בשם בנת אל חמוס אמרה להם: רבותי אם אתם מבטיחים לי גן עדן אומר להם שאני נתתי את היין! והרבנים הסכימו. לקחו אותה למוסלמים וסיפרה שהיא נתנה יין למוסלמי. ענו להם המוסלמים: זה שקר כדי לשחרר אותכם. אז הרבנים אמרו למוסלמים: עשו לנו כטוב בעיניכם. היהודיה שיכנעה אותם שהיא מכרה היין והיהודיה נהרגה על ידי המוסלמים. לא רחוק ממקום קבורתה פרץ מעיין. אשה באה לצדקת ורגליה נפוחות. אף תרופה לא עזרה וגם לא קמיע. מרחו לאשה את הרגלים במי המעיין ופתאום היתה בריאה ועמדה על רגליה. מאז החלו האנשים להשתטח על קברה.}

^{אוטאט: ר׳ אברהם עבו בן יחייא}

^{לר׳ אברהם עבו היה שמש. פעם בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עדנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה? ענה שהוא התחיל להטיל מימיו על מקום הצדיק. משפחת הערבי הביאה שמן למאור, התחננו, וסוף סוף נרגע האיש והלך. בחלום בא הצדיק לערבי ואמר לו זו הפעם האחרונה שהוא יקבל את בקשתו, בפעם הבאה טירות המוסלמים יהרסו! מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו.}

^{פיגיג: ר׳ אברהם בן סאלם}

^{בפיגיג יש בית קברות עתיק. פעם בית הקברות לא היה מגודר, באו אנשים ובנו גדר, אך כל פעם הגדר נפלה. היהודים הלכו לפחא חשבו אולי הערבים הורסים את הגדר. הפחא העמיד שומר. היהודים בנו שוב קטע, והגדר נפלה. קם יהודי זקן שהחליט לצום ולעשות פתרון חלום. חלם והנה הצדיק ר׳ אברהם בן סאלם ע״ה אמר לו שהגדר נופלת מפני שהשאירו את קבר הצדיק מחוץ לגדר. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה להתמוטט. הרבה אנשים באים להשתטח על קבר ר׳ אברהם וכולם חוזרים בריאים ושלמים.}

^{Figuig, (en amazighe : ⵉⴼⵉⵢⵢⴻⵢ Ifiyyey; en arabe :}

 ^{فݣيݣ فجیج ou فقیق) est une ville située à l'extrême-est du Maroc, à la jonction entre les hauts plateaux et le nord du Sahara occidental, à quelque 368 km au sud de Oujda.}

^{La ville-palmeraies est nichée au cœur d'un cercle de petites montagnes qui forment une sorte de corolle de fleurs tout autour d'elle. Les dattes satisfaisaient aux besoins premiers des habitants jusqu'à la perte d'immenses territoires dans et au-delà de la corolle. Son climat est de type semi aride méditerranéen, à aride ; mais l'intérieur de l'oasis forme un microclimat très contrasté avec les territoires environnants.}

^{Malgré son ancienneté et sa beauté, elle reste isolée et manque d'infrastructures.}

^{Figuig connut l'existence d'une ébauche d'université sous l'impulsion de Abdeljabbar el Figuigui puis de son fils, Mohammed Ben Abdeljabbar el Figuigui au xve siècle, au sein de laquelle étaient enseignés l'algèbre et la théologie islamique. Son autre fils, Ibrahim Ben Abdeljebbar El figuigui, est connu pour avoir composé ce que certains considèrent comme le premier recueil de cynégétique moderne : Rawdat Al soulwan (Le jardin de consolation).}

^{מיסור: ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא}

^{אנשים נהגו להשתטח על קברו בערב שבת ובערב ראש־חודש. פעם אחת בערב שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על יד קבר הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להכנס מפחד להפריע לו בתפילה. חיכו זמן רב אבל היות שזה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב אמרה אשה לחברתה: בואי ניכנס נדליק ויקרה מה, נכנסו ולא מצאו אף אחד.}

^{שומר המקום היה ערבי, יהודים באים לבקר קבר הצדיק ומי שהיה בא, מביא סעודה ונותן למוסלמי, ואחר כך השומר היה מטפל באנשים. באו יהודים עם הרבה נרות, פעם גנב הערבי שתי נרות, שם אותם בכובעו והלך הביתה, שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים, חזר לקבר הצדיק, הכניס ידו תחת הכובע ומצא שתי נרות. בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר אני ערבי, אני גנב, אני לא מוכן להמשיך לשמור. ביקש סליחה מהצדיק ועזב. יוסף בן שושן היה שומר המקום מאז שהערבי עזב. הוא היה חסיד וצם בהפסקות. מאז באו יהודים מווהראן ובנו מעל הצדיק חדר גדול.}

^{Le nom de la ville Missour est traduit en arabe par « Al yousre » qui s'explique en français par la prospérité et la générosité. Missour se dit de quelqu'un qui est prospère, et généreux.}

^{Missour et une ville implantée dans un désert de pierres. Un mélange de plaines et de petit vallons ce qui donne un paysage atypique et idéal pour les randonnées 4×4 ou quad (qui sont pratiquées depuis peu). Le grand marché (souk) a lieu le mercredi sur la place du marché. Trois hôtels sont installés dans la ville pour les voyageurs ainsi que quelque cafés pour se détendre. À quelques kilomètre de là, un geyser naturel a été canalisé pour faire une station de bain chaud (l'eau sort à 60 °C).}

^{La population des villages alentour est très accueillante et vit majoritairement de l'agriculture. Le village (douar) le plus proche est Igli. Ce dernier a la particularité d’être traversé par le fleuve Moulouya qui parcourt un tiers du Maroc.}

^{ר׳ יוסף תורג׳מן}

^{(לפי יששכר בן עמי בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, י­ם)}

^{ר׳ יוסף היה זקן מופלג. פעם קם לקרוא תיקון חצות, וליד קערת המים של הנטילה, פנה לה׳ יתברך ואמר לו: קח ממני את הנשמה כי אינני רוצה לסבול יותר. מיד ירדו לו מלאכים ואמרו לו שבקשתו התקבלה. שאל מהם: מתי אמות? ענו לו: בליל הסדר הראשון לא ימות, ולמחרת ליל הסדר השני, תהיה הפטירה. היו לו אחד עשר בנים וביניהם בת אחת. היא היתה נשואה לר׳ יעקב, גם הוא צדיק גדול, ר׳ יעקב בן שושן. שלח לקרוא לכל בניו ולבתו ולא אמר להם שום דבר. גזר תא ציפרניו, עשה טבילה, והתלבש וקרא לבניו לחגוג אתו. שאלו אותו למטרת הזמנה זו, ענה שהוא רוצה שהם יחגגו אתו. ישבו אתו בליל הסדר הראשון. למחרת התפללו אתו, ובליל השני כאשר רצו לישון ביקש מהם לא לישון ומסר להם שמות האנשים שיטפלו בו עד הקבר. אמר לאשתו שלא לדאוג ולא לקדש בליל שבת עד שהוא יבוא ויקדש בעצמו. היא לא תראה אותו אבל תשמע את קולו. פעם בא שכן ששמע קול בעלה. ענתה שאין אף אחד. אמר לה: שכנתי, גם אני ירא שמים. מסרה לו את הסוד ומאז הפסיק לבוא לקדש. כאשר נפטר ורצו להרים את המיטה, לא יכלו. הביאו הרבה גברים ולא יכלו, גם חכמים וגם תלמידים. היה שם חכם מירושלים. אמר להם שהשוק דרכו תעבור הלוויה לא נקי, הוא טמא. הביאו מים, רחצו את השוק ורק אז יכלו להרים את המטה.}

^{דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב-הערצת הצדיקים- עמ' 165}

^{ר׳ שלמה כהן — ארבי לקביר}

^{בזמן הרב הושם במעצר יהודי עשיר גדול בשם דוד אנפאח, הוא נעצר על ידי משה אל־הרהאר — ר׳ שלמה כהן הלך אצל משה הנ״ל וביקשו לשחרר את העצור. משה ענה לרב שלא הוא עצר אותו אלא מושל העיר אל חג׳־אחמד. הרב הלך אצל המושל וביקש ממנו לשחרר את דוד אנפאח. ענה לו המושל: לך למשה אל הרהאר הוא שביקש שאעצור אותו, אם משה רוצה שאשחרר אותו כך אעשה. הלך הרב אצל משה אל הרהאר וזה נתן לו תשובה כבפעם הראשונה. הרב הרים מקלו נפנף בו באויר ומשה אל הרהאר נפטר על המקום. נפטרו בני משפחתו, עשרה, בתוך זמן קצר.}

^{ר׳ דוד הכהן ראב״ד ווהראן}

^{יהודי נכנס אצל הרב לספר שבתו ב״מ לפי סיפור הרופאים עומדת עוד אותו יום להיפטר מהעולם. הרב עודד את רוחו וחיזקו, נתן לו מים בשביל בתו. היהודי רץ לביתו, הבת שתתה המים, והחלימה וניצלה.}

^{ר׳ שלמה כהן, חכם דצבאן}

^{גנב שנכנס באמצע לילה לבית הרב, סידר את החפצים שגנב ועמד לצאת אך הדלת הראשית אינה נפתחת. הגנב השתדל והתאמץ לפתוח אך הדלת לא נפתחת. החזיר את החפצים למקומם והדלת הראשית נפתחה מאליה. ניסה שוב הגנב לקחת סחורתו והדלת במקודם אינה נפתחת. הבין הגנב והסתלק כלעומת שבא.}

^{פעם אחת נסע ר׳ שלמה עם מושל העיר בדרכם למראקיש. ר׳ שלמה אמור היה להצטרף לדיינים שהיו צריכים לשבת על כסא המשפט לפסוק דין במשפט אחד. באמצע הדרך עברו לכפר בן חמד כי המושל צריך היה לשפוט שם בדיני ממונות בערכאותיהם וכשגמר המשפט ביקש המושל מר׳ שלמה שיצטרף שוב להמשיך בדרכם למראקיש אך הר׳ שלמה סירב בתוקף להצטרף להמשך הנסיעה. מיד בצאתו את העיר קרה אסון המכונית התהפכה ועלתה באש עם המושל ביחד וצדיק ממוות נחלץ. ובהגיע השמועה למראקיש, יצאו כל נכבדי העיר להקביל פני הצדיק ועשו לו סעודת הודיה בשיר ותהילה לנורא עלילה (מעלות לשלמה עמ׳ י״ג).}

^{הרשב״ש והריב״ש}

^{שני הרבנים הגיעו לעיר אלג׳יר ללא אישור השלטונות. מלשינים הביאו אל חצר המלכות ידיעה שהגיעו שני רבנים והיהודים ערכו להם קבלת פנים רועשת. עד מהרה הובאו שני הרבנים לפני המלך, ונחקרו. בתום החקירה התברר שהרבנים פרצו גבול המלכות ללא אישור, הופנו והוכנסו אל הכלא שהשהיה בו היתה קשה ופגעה בהם ובכבוד תורתם. באחד הימים בשעת הבוקר נשבו רוחות חזקות, וירד גשם זלעפות וענני אבק פרשו עלטה על אלג׳יר. עצים נעקרו, גלי הים התרוממו, ונחשולי המים היכו זה אחר זה, גל התנגש בגל ומים רבים הגיעו לבתים ראשונים בקרבת החוף. המהומה והסערה גברה בעיר מחשש שטפון העיר. המלך השקיף מחלון ארמונו וחשב כי סוף העולם קרב. ההמון ברח מהבתים והתאסף קרוב לארמון. עתה בקע קול המשרת הערבי של הכלא וסיפר כי מה שקורה הוא תוצאת מאסרם של 2 רבנים יהודים — בלי לשאול הרבה, רץ המלך לכלא ופנה אל הרבנים לעשות משהו להרגעת הרוחות והים. אמרו הרבנים: יהודים אנחנו ועיסוקנו בדת ה׳, אין אנו אויבי הארץ ולא לרגל אותה באנו. התפללנו לה׳ על העול שנגרם לנו וקרה את אשר קרה. מיד שוחררו הרבנים. הם קראו למשרת ואמרו לו: לפני זמן מה שמנו בידך נייר רשמנו מה שרשמנו, ובקשנו אותך להשליך אותו לים, עכשיו אנו נותנים בידך כתב נוסף, לך לאותו מקום והשלך אותו המימה. וכך עשה. נטל את הנייר והשליכו במקום האמור. הרוחות שקטו, הגלים נחו, והים נח מזעפו.}

^{(מתוך ״במחיצת חכמים ורבנים, באר שבע, עמ׳ 53, יעקב לסרי)}

^{שבט לקרארמא:}

^{בסוף המאה התשע עשרה נודע ששבט מכפר זא עומד להגיע לדבדו ובכוונתו להתנפל על שכונת היהודים. התוקפים הגיעו רוכבים על סוסים ופרדות לקרבת נהר דברו, ועליהם לחצות הנהר, אחרי כן, הדרך פתוחה לדברו.}

^{בני הקהילה הסתגרו בבתיהם ומתכוננים לגרוע ביותר ב״מ… והנה ליד נהר דבדו קורא נס: הסוסים לפתע נעצרים, מסרבים להתקדם לתוך הנהר. כאשר הבהמות הופנו לצד כפר זא, הם הולכים! אך לצד דבדו, לחצות את הנהר, הם מתעקשים ולא זזים!}

^{ראשי התוקפים ניסו להוליך הבהמת בכה, משך יומיים ולא הצליחו! אז עמד ראש התוקפים, הודה, והכריז: אחי! זכות אבותם הקדמונים של יהודי דבדו עומדת להם! חיזרו בכם!}

^{המוסלמים קלטו המסר ושבו למקומם, והגזירה נתבטלה!}

^{(שמעתי ממרת זקנתי נ״ע)}

^{מקרה מוזר של מלחמה גדולה סמוך לדבדו בין שני מיני עופות העורב והחסידה על פני רקיע השמים עד אשר כסו את עין הארץ בהמוניהם הרבים ויתקבצו וילחמו יחד שלושה ימים רצופים ובכל יום בבקר השכם התאספו שני מחנותיהם וילחמו יחד כל היום ויפלו מהם לאלפים. ובשני הימים הראשונים נצח העורב את החסידה. אך ביום השלישי נצחה החסידה את העורב והפילה ממנו הרוגים במספר רב, והערבים אמרו שסיבת מלחמתם היתה לרגלי עורב אחד שהמית חסידה אחת. החסידות הזעיקו את מחניהם על העורבים.}

^{(תולדות אליהו, לר״י ילה, עמוד 39)}

^{דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'173}