דוד עובדיה


פאס וחכמיה-אגרת פאס-המאה הראשונה לאלף הששי-רבי דוד עובדיה זצ"ל

המאה הראשונה לאלף הששי

 הרשב״א שהיה בשנת מ׳ לפרט האלף הששי כמ״ש הרב צמח דוד וכו' כתב בתשובה סי׳ אלף קפ״ה, תשובה לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאם ע״ש. ועיין להרב כנה״ג חלק אבן העזר בתחילת ההשמטות שכתב וז״ל, אמר המאסף מצאתי כתוב בכתב יד בלשון הזה, נמצא כתוב בכתב יד של החכם המופלג כה״ר יוסף ן׳ גליל ז״ל, דבר נפלא וז״ל, אמר יוסף, נכנסתי לעיר פאס שנת מ״ז ובקרתי למר דוד בן זכרי, והוא מוטל על ערש דדי מחולי שנפטר בו, והיה מדבר עמי עד שתודיעני מה שאני מספר, והוא שאמר לי שאירע בזאת המדינה שכהן אחד גירש את אשתו ולבסוף רצה להחזירה מה שאין הדבר ראוי לו מן הדין, ועמדתי על הגט והוא חתום בשני עדים, אלא שהאחד הוא קרוב לכהן הנז׳ והתרתי לו להחזירה. אחר שעיינתי בדין. ומנעתי אותו מלהחזירה עד ששלחתי שאלות למר יהודה ג׳ייאן נ״ע למרוקיס ולמר יצחק ן׳ עמאר לסיפתה והגיעוני תשובתם שהכהן הנ״ז אינו יכול להחזירה עם היות שהעד קרוב. ושלחתי שאלה להרב המופלא הרשב״א זלה״ה וסיפרתי לו כל המעשה והשיב לי כמו שהוריתי בחזרת הכהן את אשתו, ע״כ מה שמצאתי כתוב. ואני תמיה שראיתי בתשובה להרשב״א סי׳ אלף קפ׳׳ה שלוחה לפאס למר דוד ן׳ זכרי ז״ל, ע״כ לשונו הצריך למבוקשינו.

המאה השנית לאלף הששי

הרשב״ץ שבא בשנת קנ״א (1391) מגירוש ספרד לאלגיזאיר כמ״ש ספר יוחסין ובמערכת הגדולים כתב בס׳ התשב״ץ ח״ב שאלה רכ״ד תשובה לפאס לכה״ר יצחק נחמיאש י״א, ובתוך השאלה כתוב בזה״ל, ובקהל גדול כקהל ההוא וכוי. ובחלק שלישי שאלה רפ״ה כתב לחכמי פאס בזה״ל, האיתנים מוסדי ארץ העומדים על אדון כל הארץ להם הגלגל קורא להם גודרי פרץ יגדיל ה׳ תורתכם ויאדיר אני הנכסף לשמוע את שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש וכוי.

ובסוף התשובה כתוב בזה״ל נר אלהים נשמתם כל חדרי מרכבה חופש, גובה להם ויראה להם שם ה׳ נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס, חכמים חבירים מקשיבים זקנים צדיקים וטובים על מלאת יושבים במדינת פיס. תרבה תפארתכם, ואנשי מצותכם יהיו כאין וכאפס, ע״ך.

בסוף המאה הנ״ל היה גירוש היהודים מפאס אלבאלי. ומצאתי בסוף חומש כתוב על קלף בכתב יד וז״ל; בינ״ו נגרשו קהל פאס בעונותינו הרבים והרעים שנת קצ״ח לפ״ק (1438) והיה גלות מר ונמהר לישראל, ונגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח. ע״כ.

עוד מצאתי כתוב בקונטריס אחר בכתב יד ישן וז״ל, טלעו ליהוד ללמלאח שנת הקצ״ח ליצירה מן אדרוב אלאדי פאס אלבאלי ע״ך 6. ונתברר לי שהוא כתב כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה. ובכתב יד אחר מצאתי בזה״ל ש׳׳ג לגלות פאס אלבאלי שעלו התושבים להאלמללאח שנת הקצ״ח ליצירה והיה זה סיבת היין שמצאו בקערה של בית התפילה 7.

הערת מספר 6 – עלו יהודי המללאח שנת הקצ״ח ליצירה מן רחובות שבפאס הישנה.

הערה מספר 7 – ר״י טולידאנו, נר המערב עמי 421 מספר: שמצאו המושלמים בבית תפלתם יין בקערה וחשדו ביהודים כי ידם היתה במעל הזה. ובכן עברת ההמון נתכה אז על ראשם. הם יהודי פאס שישבו מעולם בפנים המדינה הישנה גורשו אז בחמת נקם, רבים מהם ניתנו להורגים ביד המון העם הקנאים, ורבים נאלצו להמיר את דתם, והנשארים משפחות אחדות הרחיקו מקום שבתם מחוץ למדינה ויבנו להם את ה״אלמלאח״ הוא מגרש היהודים הנועד רק להיהודים מאז והלאה עד היום הזה. ע״כ וראה הלאה בעמי 171 כנראה שמה שמסופר הוא רמז על הגזירה הזאת ממש.

ובסוף הכתב ההוא כתוב בזה"ל ע״ך מ״ך (עד כאן מצאתי כתוב) אני הצעיר המעתיק מקונטריס אהובי ידידי מאח יקיר לי בן גילי החסיד העניו הותיק כהה״ר יהודה אבן צור בכה"ר ראובן זצוק״ל. וחתום כמוה״ר עובד אבן עטר זל״ה ולפי החשבון בשנת תק״א היה החכם הנז׳ כותב לוח השנה ההיא.

נהגו העם-רבי דוד עובדיה ז"ל- צומות ותעניות

צומות ותעניות

א.                                 המנהג להגיד עננו בד׳ תעניות בכל תפלותיו כמ״ש מרן באו״ח סימן תקס״ה ס״ג והפירוש בכל תפלותיו, היינו ערבית שחרית ומנחה כמ״ש מפרשי השו״ע שם, ורבינו הטור שם כתב יש מהגאונים שכתבו שאין לומר אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס וכו׳ וכ״נ באשכנז, ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית (הדרישה שם כתב אעפ״י שיאכל וישתה כל הלילה אח״כ מ״מ אומר עננו מפני הקבלה שקבל עליו בתפלת המנחה ועיין בב״י) שחרית ומנחה וכן היה נוהג א״א הרא״ש זצ״ל וכו׳ ע״כ. וראיתי בספר כפ״ה שם אות טו״ב וכן הוא מנהג בני ספרד דבט״ב אומרים אותו גם בלילה בתפילת ערבית אבל בג׳ תעניות אין אומרים אותו בלילה בתפילת ערבית שחוששין לדעת הרז״ה וכו׳ ע״כ. ולא ידעתי מאין לו זד, שהרי רבינו הטור כתב שמנהג בגי ספרד לאומרו גם בלילה שלפני התענית. ושוב ראיתי בספר ויקרא אברהם בקונטריס מקום שנהגו, על תענית, שנוהגים כמנהגנו שהש״ץ מכריז על עננו בערבית שלפני התענית קודם תפילת י״ח והכוונה היא להזכיר עננו בש״ת וכמ״ש מרן סי׳ תקס״ה מהרי״ף והרא״ש ודלא כהדז״ה וכו׳ ואנו קבלנו הוראות מרן. ואין לתמוה איך בליל התענית דהוא אוכל אומר עננו וכו׳ יעויין שם בב״י ע׳׳כ, וע״ע בספר פאר הדור להרמב״ם ז׳׳ל סי׳ ע״ו שהשואל שאל על מה שכתב בחבורו הל׳ תענית פ״א הל״י שצריך לו׳ עננו במנחה בערב הצום, ואיך יאמר ביום צום התענית הזד, ולא התענה עדיין והרמב״ם השיב לו שאין בזה שום דבר שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת יעו״ש שהבי״ר שיכול להתפלל ערבית של שבת מערב שבת וכו׳. וע״ע להרשב״א ז״ל ח״א סי׳ שפ״ז שכתב וז״ל לעניו דינא אומר ענגו בליל כניסת התענית דאע״פ שעתיד למלא כרסו אפ״ה אומר עננו ביום צום התענית הזה דכיון שנכנס אותו יום שמתענה בו הו״ל כאומר עננו ביום זה של תענית שקבלתי להתענות בו עכ״ל.

ב.                                  לא נהגו בשום תענית לשאת כפים במנחה כי היו מקדימין להתפלל מבעו״י והוי כתפילת מנחה של יוה״ך ועיי׳ בשו״ע או״ח סי׳ תקס״ו ס״ה ובמג״א שם סקי״א ובמחצ״ה ישם. וגם אם במקרה התפללו מנחה מאוחר לא אמרו לא נשיאות כפים ולא אמירת אלקינו דאין לחלק וכ״כ הרב יפה ללב בסי׳ קכ״ז אות ה׳ שמנהג אזמיר שאפי׳ במנחה של ת״ץ (ר״ל שמתפללין סמוך לשקיעת החמה) אין אומרים אותה ועיי׳ בספר קרית חנה דוד או״ח סי׳ פ״ז מה שהאריך בזה.

ג.                                  בקריאת התורה בפרשת ויחל, ביום התענית צבור כשמגיע הקורא בתורה לי״ג מדות לא היה ממשיך והצבור היו אומרים אותם ביחד ואח״ך חוזר עליהם הקורא עיי׳ הרא״ש פ״ק דר״ה שכתב וז״ל וכן נהגו לאומרן בכל גלות ישראל שהחזן אומר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ואם כי הוא ז״ל מדבר סתם על כל ויעבר שאומרים החזן והקהל, אולי גם זה שהוא בקריאת התורה בכלל. ועיין בספר לדוד אמת סימן יו״ד אות י״ד וז״ל שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקול רם וחוזר וקוראן ע״כ. יעו״ש דקא עסיק מר בקריאת הש״ץ פרשת ויחל. ועיין בשו״ת פאר הדור סי׳ ד׳ להרמב״ם שמנהג הזה היה בעיר סכנדרייא אלא שאין לו מקור בתלמוד והזכירו רק רבינו סעדיה. ושוב מצאתי בספר ליצחק ריח לאחד מרבני עיר פאס בליקוטי או״ח אות קו״ף בהלכות ס״ת סעיף ג׳ וז״ל בת״ץ שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקו״ר וחוזר וקורא הש״ץ וכן מנהגינו עכ״ל.

ד.                                  בתענית צבור בחזרת הס״ת היינו אומרים יענך ה׳ ביום צרה בלי התחלת המזמור, מזמור לדוד.

ה.                                 .בימי חורפי שמעתי מאבא מארי ז״ל שהבשר שנשאר ממה שאכלו בשבת בנתים שבת שלפני ט׳ באב, היו אוכלים אותו אחרי השבת, כבשר נחירה וכו׳ בשעת המלחמה וכשנכנסו לארץ שכבר הותר אין לומר שיחזור לאיסורו, והיא בעיית רבי ירמיה בגט׳ חולין די׳׳ז וה״ב דכוותה. ומטו בהיתר זה משם הרה״ג עמור אביטבול זלה״ה, וכעת ראיתי בספר דבר אמת למהר״י מונסונייגו סי׳ ג׳ אחרי שהזכיר מנהג שתי קהלות. קהלת מוריסוקוס מדינת ומחוז מראקס שאינם אוכלים בשבת זו רק בשר מלוח שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים ומטגנים אותו בשמן. וקהל לעזאמא שבאו מגרוש ספרד שנוהגים לאכול בשר כרגיל, כתב וז״ל ושמענו שבעיר צפרו כך המנהג פשוט אצלם לאכול תבשיל בשר הנותרים משיירי תבשיל השבת וכן הלכה רווחת אצלם עכ״ל. ואחרי שנסתפק שם איך היתד. הקבלה אצלינו, רצה להבי״ר מבשר נחירה הנ״ל, ואח״ך שדי בה נרגא דשאני ההיא דבשר נחירה דכיון שהבשר הותר א״א לומר שיחזור לאיסורו. אבל כאן הבשר מצד עצמו אין בו איסור מן הדין, והנודר הוא שאסרו על עצמו, ובשבת שפירשו בשעת קבלת הנדר לאוכלו שרי והנותר באיסורו עומד מצד הנדר עצמו יעו״ש שכתב שהראיה מבשר נחירה היא ראיה חלושה ובקל יכול האדם לדחותה ע״כ. ועיין בספר עקרי הד״ט ובספר קול אליהו או״ח סי׳ מ״ה שהבי״ר מדברי הרא״ש על מ״ש רש״י בבעיית רבי ירמיה דלא נ״מ מדי אלא דרוש וקבל שכר. והרא״ש ז״ל שם כתב וז״ל ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המעין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו וכו׳ עכ״ל. ולפי דברי הרא״ש הללו אין מקום לאותו חלוק שרצה לחלק הרב דבר אמת הנ״ל. וע״ש בספר קול אליהו שמסיק דהר מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל ושרי ליה לאיניש למיכל שיורי שבת ור״ח ע״כ, שו״ר בספר שדי חמד אסיפת הדינים מערכת חמץ ומצה סי׳ יד בסוף אות יו״ד שהביא מ״ש בספר בני יששכר וספר קול אליהו שנשמע באומרים בשם מהר״א יצחק שהיה אוכל משיורי ר״ח ושבת ושכן נהגו אחריו יעו״ש.

ובספר כה״ח באו״ח סי׳ תקנ״א אות קמג ראיתי אח״ך, שהביא את דברי ה׳ קול אליהו שם ודברי הברכ״י דבריו במחב״ר בקו״א שאין למחות במקילין, יעו״ש ובאות קמ׳׳ד. ומנהגינו בבית אבא ז״ל, שאמא נ״ע היתד. נותנת השיורים לקטנים. שוב אמרו לי שהנוב״י מה״ת יו״ד סי׳ ס״ד הביא סברת רש״י והרא״ש על בעיית רבי ירמיה הנ״ל ורש״י ז״ל לית ליה הסברה הדמיונית של הרא״ש ז״ל. ומזה יצא לו ס״ס להחמיר בנדונו. ושגם להרא׳׳ש ז״ל היא בעיא דלא איפשטא ואיכא ס״ס להחמיר. אפילו בדרבנן. יעו״ש ובצל״ח חולין שם.

המאה החמישית לאלף הששי-פאס וחכמיה כרך א' -רבי דוד עובדיה זצ"ל

המאה החמישית לאלף הששי

בתחילת המאה ההיא היו רבנים בפאס מהר״יר סעדיה אבן דנאן, ומוהר״ר עמנואל סירירו, והיה ויכוח ביניהם ובין מוהרר״י ששפורטאט רב בסאלי בשנת ת״ב (1642) והודפס בספר אהל יעקב, שאלה ח׳.

בספר עת ספוד שייסד כמוהר״ר יעב״ץ יסד קינה וכתב בתחילתה בזה״ל, לפטירת החכם השלם ד״ומ אב״ד (דיין ומצויין, אב בית דין) דמתא פיס יע׳׳א כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה שנתבקש בישיבה של מעלה אור ליום ששי בשבת ט״ו יום לאדר שנת התמ״ט ליצירה (1689) ע״כ, מובן מאליו שאינו מוהר״ר יהודה עוזיאל החתום בתקנות לפי סדר השנים.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לפטירת החכם השלם הדיין כמוהר״ר שאול אבן דנאן ז״ל שנלב״ע (שנפטר לבית עולמו) בז׳ באלול שנת התמ״ט (1689) ליצירה, ע״כ. עוד כתוב בספר הנז' קינה קוננתיה כשנתבקש בישיבה של מעלה מורינו הרב דו״מ העניו כמוהר״ר מנחם סירירו ז״ל ביום שבת קודש שבת משוש לבנו בכ״ג לחדש אדר שני שנת התס״א ליצירה (1701) ע״כ. ויסד עליו קינה בכל יום מז׳ ימי השבוע. וקינה של יום ראשון כתב בזה״ל, כשהכנסנו מטתו לבית מדרשו הוא בית הכנסת הי״ג הנקרא על שם החסיד כמוהר״ר סעדיה אבן רבוח זצוק״ל שיש בו שני פתחים, אחד במזרחו ואחד בדרומו. בית הכנסת הזה לא נתברר לי מקום תחנותה, אבל ודאי היא נחרבה שנת תפ״ד (1724) כנ״ל.

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה קוננתיה על תלמיד חכם חסיד וכשר ושמו הר״ר יצחק בן אלבאז ז״ל שהיה שגור בפיו ספר ש״ע (שולחן ערוך) כולו, והיה מסיימו כל שלושים יום, ונלב״ע יום ראשון בשבת ז״ך לתמוז התס״ב ליצירה (1702), עוד כתוב בספר הנר נתבקש בישיבה של מעלה מורינו החכם השלם דו״מ (דיין ומצויין) וחסיד הרב המובהק סבא דמשפטים מוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בשעה א׳ מליל חמישי בשבת י״ד לכסליו שנת מפיו דעת ותבונ״ה היא שנת התס״ד (1704) לסוף מ״ח שעות לנזילות שנפל עליו ונקבר באותו לילה באשמורת הבקר בכנופייא רבה, ולא יכלו להתמהמה יען היו צריכים להטמן הקהל ביום מפני חמת המציק, וקוננתי עליו קינה זאת בליל חמישי בעת קבורתו. וייסד עליו קינות בפקידת השבוע ובפקידת החדש ובפקידת השנה. ובתחילת הקינה של פקידת השבוע כתב וז״ל, וביום ד׳ בשבת שהוא יום פקידת השבוע קוננתיה עליו ועל מדינת פיס שאבדתו ע״כ. ולפי סדר הזמנים לא זהו הרב החותם בתקנות .

עוד כתוב בספר הנ״ז, קינה זאת קוננתיה לשמועת ה״ה דו״מ כמוהר״ר משה ה״ן חמו זלה״ה אב״ד במתא צפרו יע״א שנלב״ע בכ״א לאלול התס״ז (1707) עוד כתוב בספר הנז' קינה לשמועת הרב החסיד כמוהר״ר דוד הכהן זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא תיטוואן יע״א שנתבש״ם (שנתבקש בישיבה של מעלה) ביום שבת קודש י״ט יום לתמוז שנת התס״ח ליצירה (1708) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה לשמועת הרב החסיד ה״ה כמוהר״ר יצחק דילויה זלה״ה אב״ד ור״מ דמתא מארוויקוס יע״א שנתבש״מ בחדש אב שנת התע״א ליצירה (1710) ע״כ.

עוד כתוב בספר הנז' בששי בשבת י״א יום לחדש תמוז יה״ל (יהפכהו ה׳ לטובה) בשנת התע״ב (1712) נשרף על קידוש ה׳ הבחור עולה שכולה כליל ריח ניחוח לה' כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל נ״ע הי״ן(ה׳ ינקום נקמתו) בנו של אדוני דודי הישיש ונבון הכשר יר״א (ירא אלקים) וסר מרע כה״ר משה אבן צור ז״ל יעלה לרצון על מזבחו ובית תפארתו לכפרה על כל בית אביו וכל משפחתו, וקוננתי עליו קינה זאת.

עוד כתוב בספר הנז' ביום ששי בשבת י״א לתמוז שנת התע״ב (1712) לעת ערב ג״כ נשרף הגביר הנכבד עולה שכולה כליל לגבוה כה״ר יצחק הנקרא עמארא נ״ע הי״ן. (נחו עדן, ה׳ ינקום נקמתו) וקוננתי עליו קינה זאת. עוד כתוב בספר הנז' בשלישי בשבת שני ימים לחדש אב יה״ל שנת התע״ג (1713) ליצירה נתבש״מ ה״ה דו״מ פלפלא חריפא כמוה״ר שמואל הצרפתי זלה״ה, וקוננתי עליו קינה זאת.

הרב מהר״ש הצרפתי הנ״ז הוא הרב המחבר ספר נמוקי שמואל וספר דברי שמואל, וקונטריס ערוגת הבושם, וקונטריס מעולפת ספירים. וכתבו מהריב״ע ומהריזב״ץ זלה״ה בהקדמת נימוקי שמואל, עדיין נמצא בד הבנים בניו יש״ץ כמה פסקים וחידושי דינים אשר פעל ועשה, ועוד כמה אגדות מהתלמוד אשר ייעד לקרוא בשם פתח עינים. עוד כתבו הרבנים הנז' בהסכמה הנ״ז שנתבקש הרב המחבר זלה״ה בישיבה של מעלה בן ג״ן שנים, ע ״יש.

עוד כתוב בספר הנ״ז, הה ליום המר והנמהר, יום ו׳ בשבת ו׳ ימים לאלול אחר שש שעות ביום שנת הדע״ת (1714) וסימנך כולם קדושים ובתוכ״ם ה׳ לפרט האלף הששי גרם החטא ויגדל עון בת עמי עד אשר רוח אפינו משיח ה׳ נלכד בשחיתותם, ונהרג על קדושת ה׳ ידי״ן (ידיד נפשי) רוחי ונשמתי הבן יקיר לי תלמידי החשוב החכם השלם החסד הקדוש כהה״ר משה הכהן זצוק״ל ואתו עמו אחיו הנבון כהה״ר שם טוב הכהן נ״ע, בניו של ה״ה הותיק עמיתנו בתורה ומצוות זקן שקנה חכמה כמוהר״ר נחמיה הכהן זלה״ה. וקבלתי ממנו שהר״ם הנ״ז נולד בד באדר שנת התמ״ג ליצירה (1683) וקוננתי עליו קינה זאת, וייסד עליו קינות אחרים.

ובספר ראש משביר להרב מהר״ם בירדוגו זלה״ה בדף ע״ז ע״ב, כתוב בזה״ל, מכאן ואילך נתמעטה השקידה בעוה״ר (בעונות הרבים) שגרמו לבוצינא דנהורא החסיד ז״ל; שנהרג הוא ואחיו ביום ששי חצות היום, שנת למען דע״ת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלקים, הלא הוא החסיד עושה לילות כימים בלי גוזמא, ולא שח שיחת חולין כלל, עניו ישר ונאמן, הן אלה קצות שבחיו, ובפרט שהיה כאברהם אבינו ע״ה, השיב רבים מעון, מרגלית טובה תלויה בצוארו, החכם כהה״ר משה בכה״ר נחמיה הכהן זלה״ה, והנכבד גומל חסדים, מרבה צדקות, מגדל תלמידים, משיא אומללים יתומים ויתומות, כהה״ר שם טוב אחיו תנצב״ה (תהי נפשם צרורה בצרור החיים), מכאן והלאה אני כותב בלי פנאי ובלי כוונה ז״ש (זה שמי) נאום הטרוד קטן וצעיר משה בירדוגו ע״כ.

עוד כתוב בספר, עת ספוד הנז׳ נתבקש בישיבה של מעלה ה״ה כמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה, אחיו של כמוהד״ר וידאל זלה״ה, אור ליום ב׳ בשבת ז״ך לחדש חשון שנת התס״ת (1707) והוא כבן ע״ה שנים ומחצה, וקוננתי עליו קינה. וגם בזה הסתיו נלב״ע ה״ה כה״ר נחמיה הכהן ז״ל, וגם נלב״ע בט״ו לשבט כהה״ר יעקב בן עטר בכהה״ר אברהם זלה״ה.

הרב מ״ז (מר זקני) מוהר״ר יוסף הנ״ז הוא אביו של מר זקנינו הרב המפורסם מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ומוהר״ר וידאל אחיו הנ״ז חיבר מפתח המאמרים שבתנחומא ומכילתא וספרא וספרי, והנה הוא כמוס עמדי כתב יד, ובסופו כתוב בכתב יד מ״ז הרב אליהו הנ״ז וז״ל מחבר מפתח תנחומא ופסיקתא ומכילתא וספרא וספרי הנ״ל, ה״ה הדיין המצויין חרב המובהק אדוני דודי כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בנו של ה״ה מפתח חמש מגילות הנ״ל, נאם אליהו ע״כ.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ'114-111

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר