מורשת יהדות מרוקו

אליעזר בשן

יונה פארינטה

מקדם ומים כרך ו

יליד מרוקו, כנראה; ניהל עסקי מסחר בין מרוקו לגיברלטר, ובנסיעותיו מילא שליחויות שונות בין הסולטאן ומושל טנג׳יר לקונסול הבריטי הכללי ולמושל גיברלטר. העביר מכתבים וכספים לתשלומים בשני הכיוונים, והיה גם פרשן למכתבים אלה. שימש תורגמן אצל הסולטאן, וכתמורה זכה להקלה בתשלומי מכס בייצוא בקר לגיברלטר. בו בזמן שירת את הבריטים, ודאג לאספקה טרייה לצוות של אנייה בריטית בתטואן בספטמבר 1773 . יעץ למושל גיברלטר כיצד לנסח תשובה לסולטאן. מסר מידע חיוני לבריטים. ואולי פסגת הישגיו בשירות הבריטים היא הצלחתו לשכנע את הסולטאן שיסתלק מיזמתו להעלות את המכס לאספקה המיוצאת לגיברלטר. אינו נזכר במקורות עבריים, אלא רק בתעודות של משרד החוץ ומשרד המושבות הבריטי בין ה־23 במאי 1770 ל־26 במרס 1779, ולאחר מכן על ידי בנו אברהם, שבמכתביו בין ה־19 ל־26 במאי 1783 פירט את תרומת אביו לאינטרסים של בריטניה."

מסעוד דילאמאר

מסעוד דילאמאר, בן למשפחת סוחרים שהייתה מקורבת לסולטאן, שימש סוכן של הסולטאן באירופה. ישב באמסטרדם החל בשנת 1775, היה לו סוכן בלונדון, ושם הוא ביקר מדי פעם. בין 1782 ל־1786 מילא ארבע פעמים שליחויות בשם הסולטאן למלך בריטניה. פעמיים העביר את תשובות המלך ג׳ורג׳ השלישי לסולטאן. בין הפעולות שעשה עבור הסולטאן בשנים 1786-1783 הייתה תביעת פיצויים לסחורות שהבריטים החרימו באחת מאגיות הסולטאן. מגעיו עם הדיפלומטים הבריטים במרוקו התבטאו במסירת מידע ובמתן הלוואה, שלא ברור אם הוחזרה: שניים מהם הסתייגו ממנו, ואחד משניהם אף התנגד לחלקם של יהודים בשירות הדיפלומטי במרוקו.

לאביו שלום, שהיה תלמיד חכם ומקובל, חמישה בנים שעסקו במסחר או בבנקאות והיו סוכני הסולטאן ומקורבים אליו. רומאנילי כותב עליהם, שבהיותו במזגן ביקר בביתו של אחד האחים, מרדכי, והוא מכנהו ״איש חכם וישר וירא אלקים, היו לו ארבעה אחים, שנים אתו במזגן ואחד באמשטרדם בעושר וכבוד לבטח״. והכוונה למסעוד, שבא לשם בשנת 1775. בתעודות של הארכיון הבריטי מצוי מידע עליו מן ה־1 ביוני 1782 עד דצמבר 1790.

בספטמבר 1782 התבקש מסעוד למסור למלך בריטניה מכתב מהסולטאן, שבו הציע הסולטאן בין השאר לחדש את הסכם השלום והסחר בין שתי המדינות, והודיע כי יעניק לבריטים פריבילגיות שונות. דילאמאר מסר את המכתב למלך ב־13 בספטמבר, והוסיף בעל־פה פרטים בהתאם להנחיות הסולטאן.

וזה הרקע להצעה: עד סוף שנת 1780 הייתה האוריינטציה של הסולטאן פרו־בריטית. אז הוא חתם על הסכם עם ספרד, ולפיו העמיד לרשותה את נמלי טנג׳יר ולרש למשך שנה, החל ב־1 בינואר 1781, תמורת תשלום והחזרת מאה שבויים מרוקאים מספרד. כתוצאה מכך גורשו מטע׳יר הקונסול הכללי הבריטי ואזרחים בריטים ששהו בה. כשתם מועד ההסכם, בסוף שנת 1781, החליט הסולטאן לפתוח את שני הנמלים הללו לכל המדינות, ושיגר את דילאמאר לבריטניה כדי לחדש את הסכם השלום בין שתי המדינות.

בתחילת שנת 1786, בהיותו באמסטרדם, קיבל מסעוד שלושה מכתבים מהסולטאן כדי להעבירם למלך בריטניה. תשובת המלך נמסרה למסעוד ב־7 במרס 1786 כדי שיעבירנה לסולטאן. צ׳רלס דף כעם על שתשובת המלך עברה דרך ״היהודי מסעוד״, אבל התערותו לא הועילה. הסולטאן ענה למלך שוב באמצעות מסעוד, ובדצמבר 1786 התבקש לאחרונה למסור מכתב של הסולטאן למלך. לאחר כשלושה חודשים אישר המלך שקיבל את מכתבו של הסולטאן באמצעות ״היהודי דילאמאר״.

חיים בן לחסאן

סגן קונסול של בריטניה בתטואן בשנים 1790-1785. לפני כן העסיקו הממונה על האספקה בגיברלטר כסוכן בתטואן. לא ידוע ממקורות עבריים, אלא רק מחומר ארכיוני בריטי. בהתכתבות בינו ובין מושל גיברלטר נדונה בעיית המכס שהסולטאן הטיל על מצרכי מזון. כיוון שהבריטים לא מיהרו למלא את דרישותיו של הסולטאן, העלה הסולטאן את המכס. לאחר שאניות הסולטאן תוקנו בגיברלטר, הובטח שהמכס יוחזר לתעריף הקודם, הנמוך יותר. בן לחטאן מסר מידע למושל גיברלטר על האירועים במרוקו. למרות זאת הביע המושל דעה שלילית על העסקת יהודים, כי ״הדבר מנוגד לאינטרסים הבריטיים״.

תפקידו העיקרי היה בהפשרת המתיחות בין בריטניה למרוקו, שהחלה בספטמבר 1787 ונמשכה בשנת 1788. המתח החל בכך, שבריטניה סירבה להעמיד לרשות הסולטאן שתי אניות מלחמה שהוא הגה להעניק במתנה לסולטאן העות׳מאני עבדול חמיד(1789-1774) ; הבריטים לא רצו לפגוע ביחסיהם עם רוסיה, אויבת העות׳מאנים. כתגובה הפסיק הסולטאן את האספקה לגיברלטר. היה חשש שמרוקו תכריז מלחמה על בריטניה, רוסיה והולנד. כתוצאה מהאווירה המתוחה פרצו מהומות בתטואן במרס 1788 . הקונסול הבריטי הכללי ג׳ימס מריו מטרה(Matra) אמר עליו, ש״למרות היותו יהודי גילה זהירות ואומץ לב בעת המהומות וגילויי האיבה כלפי הבריטים״.

באפריל 1788 שיגרה ממשלת בריטניה את הקומודור קוסבי בראש שייטת למרוקו, ועמו מכתב מהמלך ג׳ורג׳ לסולטאן, שבו הוא הביע את רצונו לשלום. בשם בריטניה ניהל את המשא־ומתן לשלום בסודיות בן לחטאן. הוא התקבל לריאיון אצל הסולטאן, כשהאדם היחיד שהיה נוכח הוא גזברו היהודי של הסולטאן ונאמנו בשם Baha או Baxa (הכוונה למרדכי אשריקי). הסולטאן נשבע, שיחתוך את בן לחטאן לחתיכות אם יזכיר לווזירים שלו או למושל טנג׳יר את המשא־ומתן הסודי שניהל. הוא מילא תפקיד דו־צדדי, וחזר מהסולטאן בתור שליחו לקונסול הבריטי הכללי ולקוסבי. במכתב שנשא עמו ביקש הסולטאן שיאמינו לכל דבריו של בן לחסאן ״כאילו נאמרו מפיו של הסולטאן עצמו״.

הידיעה האחרונה עליו היא מה־ 6 במאי 1790, כשלושה שבועות לאחר עלות יזיד על כיסא הסולטאנות. הוא נתפש בידי חיילי יזיד ונאסר. הוא שוחרר הודות ליחסו החיובי של יזיד לאעלים. לפי המקור האחרון שבו נזכר בן לחטאן, הוא שוחרר כשהוא רעב ופצוע מכף רגל ועד ראש.

לבסוף נציץ, כי במנגנון של שגריר מרוקו בלונדון הועסקו שלושה יהודים, לפי מקור מה־7 בינואר 1763 : משה מסיאם, ״ליגנויסט״(בקי בלשונות), יהודה אזואלוס ו־י׳ כהן בשירות שאינו מוגדר. יש לשער שהשגריר הביאם ממרוקו, או אולי באו כבר קודם ללונדון.

בניגוד למעמדה של קבוצת היהודים שתיארנו, שזכתה לעושר, לכבוד ולפריבילגיות, הרי רוב יהודי מרוקו היו נתונים להגבלות והשפלות בהתאם ל״תנאי עומר״, סבלו בהתנכלויות וחיו בעניות. רק מעטים תוארו כאנשים שניצלו את מעמדם אצל השלטונות כדי לסייע לאחיהם במצוקתם. מחמד העסיק יהודים בחצרו לא מאהבת מרדכי, אלא משום שהיה זקוק לניסיונם ולכישוריהם. יחסו להמוני בית ישראל לא היה שונה מזה של סולטאנים אחרים.״ כאמור, היו יהודים ששירתו את האינטרסים של שני הצדדים. הבריטים העסיקו יהודים למרות ההסתייגויות, כי הם פעלו ביעילות.