מורשת יהדות מרוקו

כששניהם נכנסו לרכב, היא התניעה והחלה לדהור ברחובות ריקים שתושביהם שרויים עדיין בשנת ישרים. השלווה אופפת את העיר, למעט שאון גלי הים שמהדהד מרחוק. הוא הביט בה חליפות מזווית עינו כשהוא מנסה לאתר תווים ספרדיים בפניה היפים לנוכח ידיעתה בשפה הספרדית. לפתע עלה בלבו חשש, ששהותו עמה ביחידות עלולה לסבך אותו, מחשבה זו הוסיפה להטריד אותו עד שמארי עצרה את מכוניתה ויצאה, וכשראה אותה משוחחת עם הבחור שהמתין בפתח המשרד, הוא נרגע. עברו כמה שניות עד שמארי מאותתת לו לצאת מן האוטו. הוא יצא והחל לצעוד כשבמוחו ניקרו השאלות: "מדוע אמרה שהיא רוצה לדבר אתי ביחידות, מיהו האיש הזה, ומה שניהם רוצים ממני". היא הציגה בפניו את רוברט כאיש סודה, ושני הגברים לחצו ידיים. "נא לשבת", פנתה לאנטואן, הוא התיישב מולה ליד השולחן בשעה שרוברט מכין קפה. 

"בעלי אמר לי שנולדת במלגה", היא פתחה את השיחה בספרדית. "אמת", השיב במבט קורן, "גם את"?, הוא שאל. "לא", השיבה, והסבירה שלמדה ספרדית מאימה שנולדה במלילה. "שתו את הקפה לפני שיהפוך ללימונדה", זרז אותם רוברט בהניחו את המגש על השולחן. מאחר שהלצתו לא עוררה שום תגובה, הוא סיפר להם בדיחה מצחיקה על הקפה והלימונדה, ובכך גרר את אנטואן שהפגין את כישרונו בבדיחות. "אשתך דוברת צרפתית", קטעה מארי את הצחקוקים בפנותה לאנטואן. "כן", הוא ענה בהבעה תוהה. "אם היא מעוניינת לעבוד כמלצרית, תשלח אותה אלי מחר", היא בישרה לו. "בהחלט", הוא השיב בצליל רוטט מהתרגשות. אחרי הקפה, היא הסבירה לו בקיצור את מצבם של היהודים כנתיני המלך, שהטיל איסור על יציאתם ממרוקו. אף שההיסטוריה והפוליטיקה הם מעבר לאופקו של אנטואן, הוא הביע השתוממות על מעמדם הנחות של היהודים, וכל שאלותיו התמימות בנושא השיבה עליהם. כעת הזמן להבהיר לו את בקשתה:  "הטובה שאני מבקשת ממך היא שבאחת מנסיעותיך, תסיע למרוקו הספרדית שלושה נערים יחד עם בחור מבוגר כבן עשרים".  היא הסבירה לו  בנימה של אשת הבוס כשהיא לוטשת בו מבט בוחן. "אין בעיה גברתי", הוא ענה בבת צחוק. מתשובתו הבינה שהוא מקל ראש במשימה, לפיכך היא נאלצה להבהיר לו את התסבוכת שבחציית גבול בלתי חוקית כשהיא מדגישה את הזהירות שיש לנקוט במיוחד לגבי המחסום שליד העיר תאזה. לכן עליו לסייר קודם באזור כדי להכיר את המחסומים, ולסמן את המסלול הנכון. "לאיזו עיר הם צריכים להגיע", שאל אנטואן. "לעיר מלילה", השיבו שניהם. "אך גם שם הם עלולים להיתפס, אם אין להם פספורט", הקשה אנטואן. "שם יש מי שידאג להם", הרגיעה אותו מארי כשהיא מעלימה ממנו פרטים שאסור לו לדעת. היא קבעה את תאריך המסע הנוח לה:  ל-11 במאי. בתאריך זה בעלה אמור להיות בקזבלנקה לרגל עסקיו. ולאחר שהזהירו אותו שוב שהדבר אסור שייוודע לאיש, "אפילו לבעלי", הוסיפה מארי, הם איחלו לו הצלחה. מארי קיימה את הבטחתה לאנטואן, ועוד באותו שבוע השיגה לאשתו עבודה בבית קפה רקס.

יומיים אחרי זה היא זימנה את הנערים לפגישה בביתה, וסיפרה להם על תכניתה, שרלי ואלברט פרצו בקריאות שמחה: "בעוד חודש וחצי, אנו בדרך לישראל", קרא שרלי תוך חבטה על זרועו של אלברט, ושניהם פצחו בשיר: "חיל פרשים לנו" שלמדו במועדון. מארי התבוננה בהם כשחיוך קל נסוך על פניה: "יצר הרפתקה", הרהרה. אלישע כדרכו לא הניד עפעף, אף שרעיון העלייה לארץ הלהיב אותו מאד, אך אחד מקווי אופיו היא הנטייה להצניע את רגשותיו. אם מתוך ביישנות, או מפחד, כפי שאחרים פירשו זאת, ואילו מארי ראתה בנטייה זו יסוד תבונתי. משום כך היא אימצה אותו בהסכמת משפחתו הכפרית. מה שהקסים אותה באישיותו, היא השכלה תורנית רחבה שרחש בכפר, תפיסתו  המהירה וחריצותו הבלתי נלאית. במשך ששה חודשים הוא הגיע להישגים בלימוד צרפתית ממורה פרטי, שעלו על הישגיהם של אלה שלמדו שמונה שנים בבית ספר. "שכלו גדול יותר מנפשו", אמר עליו המורה. שרלי-נער יתום מאם, ושבע מרורים מאשת אביו, מלא מרץ, ומצטיין בחינוך גופני. אלברט יתום מאב, למזלו הוא זכה לטיפול מסור מאם אשת חיל, מה שמאפיין אותו, הקרבה הנפשית שהוא מפגין כלפי חבריו, ובמיוחד כלפי אלישע. 

קרלוס עמד לשאול אותו משהו, אך אנטואן שהתבונן מן הצד בהבעה של קורת רוח מן המחווה של אלי, שלף מיד מחיקו בקבוק  'מאחייה'-שמזל הכינה מדבלת תאנה. כוסית ממשקה כזה מביאה לידי גילופין: "הבה נשתה לפני שנפטפט", הכריז אנטואן בנימה חגיגית. "כ—ן", קרא קרלוס בעיניים פעורות. אנטואן מזג שתי כוסיות, והגיש אחת לקרלוס. הם הקישו את הכוסיות, וגמעו בבת אחת את הנוזל. "איזה טעם נפלא", שקשק קרלוס בשפתיו מתוך הנאה. בינתיים אלי פתח את התיבות  שתוכנן הסב את תשומת לבו של קרלוס: "מה הבאתם לי", קרא בחיוך רחב שהבליט את שיניו הצהובות ופניו המקומטים כמו מטפחת פלסטיק שהעבירו עליה מגהץ חם. "שוקולד אמריקאי, קפה ברזילאי, דבלת תמרים ותאנים, סרדינים תוצרת אגדיר המפורסמים בטעמם", מנה אלי את כל המעדנים. הוא הודה להם, חיבק ונישק אותם. "אני רוצה להגר למרוקו הצרפתית", הוא אמר כהבעת משאלת לב. "טעם קודם  מהשוקולד לפני שתיסע למרוקו שלנו", התלוצץ אנטואן, אך קרלוס הציע לשתות קודם כמחווה על המתנות. אנטואן הסכים, ומזג מיד. "מזוג גם לעוזר שלך", דרש קרלוס. "אסור לי לשתות משקה חריף, לפי דת האסלם", מיהר אלי להתגונן. קרלוס התבונן בו: "אתה נראה ממש כמו יהודי", קרא לעברו. "אל תעליב אותו", העיר לו אנטואן, והושיט לו את המשקה. "לחיים", קראו שניהם. קרלוס רוקן את הכוסית לתוך גרונו מבלי להבחין שזו של אנטואן הייתה ריקה. הוא נטל חפיסת שוקולד, קרע את העטיפה הראשונה ונגס מלוא פיו. הוא לעס את הממתק יחד עם נייר הכסף כשבועות של שוקולד נוזלים על זוויות פיו ונייר הכסף נדבק בשיניו. הוא הושיט לאנטואן את מה שנותר בחפיסה, והכריז: "עוד סיבוב". אנטואן מזג לו עוד כוסית, והפעם הוא שתה לבדו כשהמשקה נוזל משפתו התחתונה שהשתרבבה על סנטרו, כמראהו של תינוק כאשר דוחפים דייסה לפיו. מבטו נח אינסטינקטיבית על אלי, ופנה אליו שוב:  "מ-דואה ת-תה לא ש-שותה"?, הוא גמגם כשריר זולג על שפתו התחתונה. אנטואן אותת לאלי מיד באצבע על הפה. עוד כוסית, וקרלוס הפך ללוט בלי בנות המצפות לו במיטה. הוא התרומם ממקומו והחל לזמר כשגופו מתנדנד מצד אל צד. אלי הבין שזו שעת כושר לפעול, ועמד לצאת, אך קרלוס גדר בעדו: "פיירו יקירי, בוא לרקוד", הוא משך אותו אליו, גיפף את מותניו. אנטואן שחרר מיד את אלי מאחיזתו של קרלוס, והחליף אותו מבלי שקרלוס ירגיש: "ביסאמי מוטצ'ו",  החל קרלוס לשיר את הטנגו כשהוא מחבק את אנטואן.  "הוא גמור", צחקק אלי, ועזב את המשרד בריצה ישר למשאית.

קודם הוא טיפס על הגג, שאל בשלום הנערים, והללו הגיבו בחבטות על דפנות החביות. "אנו זזים מיד", הוא הרגיע אותם, וירד מן הגג. הוא התניע את הרכב ישר לשער הצפוני שהיציאה ממנו אינה כרוכה בהצגת מסמכים, אלא רק באישור טלפוני מקרלוס. השומר אותת להם לעצור ולאחר שיחה טלפונית, אישר להם לצאת. הוא נסע עד שהתרחק מטווח ראייה של השומרים, ועצר בצד.  עלה לגג, הסיר את המכסים מעל החביות: "הצלחנו", בישר להם. הם יצאו מהחביות ופרצו בקריאות צהלה: "אנו בני חורין", הם קראו והתחבקו ביניהם. "אנו עולים ארצה", הם החלו לשיר. "ששש",  הסה אותם אלי מחשש שהד קולם יגיע לשומרים, והורה להם לרדת מהגג ולהמתין בתא לאנטואן. "אנו גוועים  מרעב", הם קבלו. הוא הוציא תיבה אחת מתחת לכיסא הנהג ופתח אותה. היא הכילה כריכים מגבינה, מסרדינים ומנקניק, שאנטואן הכין לפני יציאתו מהעיר פאס. הם בלעו את הכריכים ברעבתנות.  שיירי האוכל עוד בין שיניהם כשאנטואן הגיע: "כולם לתא", הוא הורה בהבעת פנים המשקפת חשיבות עצמית. ולאחר שהנערים ישבו בצפיפות זה על ברכיו זה, הוא פתח בנסיעה דוהרת. הם הגיעו למלילה בשעה ארבע לפנות בוקר, חנו ברחוב צדדי סמוך לבית הכנסת. והמתינו לאותו אלמוני שאמור לבצע את הצעד הבא. להפתעתם הגדולה האלמוני לא היה, אלא רוברט שבזכות דרכונו הבינלאומי, הוא הגיע למלילה עם זריחת השמש. ההפתעה פינתה מקום לצהלה, אם כי אנטואן נעלב, שמארי העלימה ממנו פרט זה, "ומי יודע מה עוד העלימה ממנו, הוא תהה. רוברט חש בעוגמתו של אנטואן, והתקרב אליו: "סיימת את המשימה בהצלחה, כשאודיע למארי היא תהיה אסירת תודה לך", סח לו תוך טפיחה על שכמו.

מארי נעלה את משרדה בשעה מוקדמת באותו יום, ובהגיעה לביתה, נישקה את הילדים, מלמלה ברכת שלום רפה למזל, והסתגרה בחדרה. מהבוקר כרסם בליבה חשש, שהתחבולה לגבי בריחתו של אלי מן המחנה, עלולה להיכשל. למזל לא היה קשה לנחש שמשהו אינו כשורה אצל גברתה, וניגשה מיד אליה: "אס ענדק א בנתי=(מה מטריד אותך בתי"), היא שאלה אותה בנימה אימהית כדרכה. נדנודה של מזל גירה עוד יותר את עצביה של מארי: "סתם עייפה", ניסתה להתנער ממנה. "אז בואי לאכול צהריים עם הילדים, ותנוחי". הציעה מזל.  "אין לי תיאבון", היא דחתה את הצעתה של מזל, והשתרעה על מיטתה כשהחרדה אינה נותנת לה מנוח. נחמתה היחידה הייתה, שבעלה נמצא מחוץ לבית. מבטה משוטט בכל החדר עד שבלי משים נח על ארונית הספרים, שאת כולם, או לפחות רובם היא כבר קראה. לכן היא הגיבה ביחס של ביטול. אולם הדעה הרווחת על הקריאה  כאמצעי מרגיע, הניעה אותה לבדוק בארונית בתקווה שתמצא איזה רומן מעניין שעדיין לא קראה, ותוך כדי חיטוט היא קלטה בזווית עיניה את הרומן "אבא גוריו", שמעולם לא משך את לבה. היא פתחה אותו, ולא הספיקה לקרוא אלא כמה עמודים עד שחשה רפיון בכל איבריה כשעפעפיה החלו להשתרבב אט אט על עיניה, והספר נשמט מידיה…

צלצול הטלפון עורר אותה. היא רצה בבהלה, אך מזל הקדימה אותה: "היא ישנה", קראה מזל לתוך השפופרת . "אל תנתקי", צעקה מארי כשלבה פועם מהתרגשות בחושבה שזו הודעה מרוברט: "בעלך על הקו, א בנתי", הודיעה לה מזל והושיטה לה את השפופרת. הייתה זו שיחה רגילה של זוג אוהבים, שלבד מהבעת געגועים הדדיים, הם החליפו גם שאלות על ענייני דיומא. כתום השיחה היא נזכרה שלא ראתה את הילדים כל אותו יום, ומיד נכנסה לחדרם. סימון בן החמש קשקש על נייר, וסולנג' בת השנתיים שיחקה בצעצועים בהשגחתה של מזל. לאחר שהטביעה נשיקות על מצחם, היא  שאלה לשלומם בצרפתית כדרכה. "איפה היית שכה התלכלכת", היא שאלה את סימון. "הוא שיחק גולות עם הילדים", השיבה מזל בערבית יהודית.  "מה היא אמרה", שאל סימון, שאינו מבין ערבית.  "ששיחקת גולות", ענתה אמו כשהיא מתבוננת באחד הציורים שעורר בה תהיה. "מי זאת", היא שאלה. הוא הביט בציור בחיוך ביישני. "ובכן", היא האיצה בו. "סבתא", הוא ענה סוף סוף בהבעת גיחוך כמפחית בערך ציורו. "אבל לסבתא יש פה כמוך וכמוני, ולא מקור של עוף, חמודי", העירה לו. "אני יודע, א-ב-ל הממ,לא רוצה", הוא ניסה להתחמק מתשובה. "מה מה, מתוקי", דחקה בו. "כ-י, כ-י כשהיא צוחקת היא מקרקרת כמו תרנגולת", הוא מלמל בראש רכון תוך חיוך מאולץ, כמכיר בטעותו. ועד שהיא מביעה מורת רוח מדבריו, הוא מחק את הציור. "כולנו חייבים לכבד את הסבתא", הטיפה ונשקה את ראשו. "אני הולכת להכין לך משהו, את בוודאי רעבה", פנתה אליה מזל. "אסתפק בעוה וכוס חלב", היא ענתה.                                                        

הבילוי בחברת הילדים הרגיע את מארי במידה כל שהיא ממרוט עצבים שבו הייתה שרויה קודם.  ואחרי שהילדים אכלו והלכו לישון, היא סעדה את לבה בחלב, ונכנסה לחדר האמבטיה, שטפה את פיה, החליפה את בגדיה בחלוק שינה, ועלתה על מיטתה. אך מיד התברר לה שמלאך השינה גויס למילואים. לשוא ניסתה לעצום את עיניה הפעורות כאילו נעצו את עפעפיה בגבותיה בסיכת ביטחון. ובדמיונה היא רואה את הנערים כפותים בידי ז'נדרמים מוסלמים, ומובלים לכלא יחד עם אנטואן, אלי חבול כולו מאגרופיהם של השוטרים, והיא עומדת למשפט באשמת קנוניה לעריקתו. רטובה מזיעה היא קמה ממיטתה והחלה לשוטט אנה ואנה. רגליה הובילו אותה לחדר העבודה של בעלה. היא התיישבה על דרגש כשהדבר הראשון שבלט לעיניה היו אוגדנים שונים שהיו מונחים על שולחן העבודה. היא הסיטה מהם את מבטה בעווית של סלידה, והפנתה אותו ימינה למגירות התחתונות של הארון. שם כחפצים חסרי ערך, מונחים ספרי קודש, וביניהם סידורי תפילה לימות החול, לשבת ולמעדים.  היא גיחכה לנוכח העובדה, שבעלה לא פתח אותם מעולם. חמותה דרשה ממנו להחזיק אותם בחדר עבודתו, כך היא שמעה מפיו. היא זקפה את ראשה כשמבטה  משוטט על הקירות עד שנח על תמונותיהם של ר' יעקב אביחצירא, ר' רפאל ביבאס, ור' חיים פינטו, ונזכרה בסיפורי סבתה על נסים ונפלאות שצדיקים אלה חוללו. היא הלכה מיד לחדרה, עטתה על ראשה מטפחת, ושבה למקומה. היא עמדה שחוחה מולם, כפי שסבתה נהגה, וחשבה כמה דקות עד שמצאה את הנוסח הנכון: "צדיקים יקרים, אני מפקידה בידכם את", (היא נקבה בשמות הנערים, לרבות שמו של אנטואן), "בבקשה לשמור עליהם מכל רע, עד שיגיעו למחוז חפצם", היא התפללה כשדמעות ניקוו בעיניה. היא הציצה בשעונה: "השעה שש, ועוד לא התקשרו". נהמה, והחלה שוב להתהלך כמוכת סהרורים. היא נכנסה למטבח, שפתה את הקומקום על הכיריים, והכינה לה קפה חזק. עוד לא הספיקה לטעום ממנו כשהטלפון צלצל. היא שמטה את הספל מידה ואצה לטלפון. היא הרימה את השפופרת בידיים רוטטות: "כסא אליהו", היא שמעה את קולו הצוהל של רוברט. היא שותקה לשנייה, וכשהתעשתה פלטה מפיה יללה כזו של חתול פצוע: "תודה לאל" שיננה כמה פעמים באנחת רווחה כשנטף של זיעה קרה זולג על גבה. "את אתי?", רעם קולו של רוברט. "כן…כן", היא ענתה. "אני בדרכי לעיר אוראן לטקס ברית מילה, ובידי המתנה להורים המאושרים. אחרי זה אשוב לאגדיר", הוא הודיע, וסיים את השיחה בברכת שלום. "מזל טוב", היא קראה כשהבחינה במזל מגיחה ממשכבה. "לאחותו של רוברט נולד בן", היא הודיעה בחיוך ערמומי למזל.

ממאמרים אחרים העוסקים בפרשנות, או בספרות המוסר, עולים הדים שונים למצוקתה החומרית של יהדות מרוקו בכל התקופות, ללא קשר עם מאורע היסטורי זה או אחר. בהקדמה שחיבר ר׳ ראובן אבן צור לספר כתר תורה הוא מתאר את עומס המסים והארנונות, שמטילים השלטונות על הקהילה היהודית, בנוסח המקמה: ״וכך היה המדד, בתת בלב שונאיהם, להטיל ולהעמיס עליהם הטלת גזלות וחבלות נטילי כסף וזהב. יום ליום יביעו אומר הב הב דלא פסיק מבינייהו [שלא נפסק מביניהם]. אינהו וכל אביזרייהו [הם וכל אביזריהם] וניתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. כצאן לגוזזים […] והנוגשים אצים לוחצים כל היום […] לא שבת נוגש לא שבתה מדהבה […]-וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה- ישעיהו יד, ד). עד כי כשל כח הסבל וכו״. נטל כבד זה אילץ את גזברי הקהילה, שעליהם היתה מוטלת חובת הגביה לגבות את המס גם ממעוטי־יכולת, וביניהם תלמידי־חכמים רבים. הללו, אשר מקדישים את כל זמנם לתורה ואינם מתפנים לצרכי פרנסה, חשו את עצמם מקופחים הן על־פי הדין, והן לפי הנוהג שהיה מקובל בקהילה זו. הם ראו בהטלת המם עליהם משום חילול כבודה של תורה: ״ומפני חמת המציק חטא ישראל […] וישלחו יד בשלומי אמוני ישראל ויגעו בנביאיו ובמשיחיו והתורה חוגרת שק על לומדיה / מאנה הנחם על בניה […] וחולל נזרה ונפרץ גדרה ונפל כתר״.

הערת המחבר: המקור ההלכתי על פטור תלמידי חכמים ממס מצוי בתלמוד: ״הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל רבנן לא, דרבנן לא צריכי נטירותא״ = הכל חייבים בתשלום מם לצרכי ביטחון אפילו היתומים. אבל חכמים אינם צריכים משום שאינם זקוקים להגנה <ב״ב, ח׳ ע״ב>. על התקנות לפטור תלמידי־חכמים ממס בכתבי חכמי מרוקו ראה חיבורו של ר׳ יעקב בן מלכא, נר מערבי, ירושלים תרצ״ה, דפוס צוקרמן, ח״א, סימן ג״ז דף נ״ו־ס׳, וכן חיבורו של ר׳ יעקב אבן צור, משפט וצדקה ביעקב, נא אמון תרג״ד, ח״א, סימנים רנ״ג־רס״א; ר׳ אברהם אנקאוה כרם חמר לוורנו תרל״א, דפוס בן אמוזג, ח״ב, סימן קמ״ח.

החיבור כתר תורה מוקדש רובו ככולו להגנה על כבוד התורה ועל מעמד תלמידי־החכמים. בדברים בוטים מוקיע המחבר את פרנסי הקהילה הגובים מסים לאוצר המלכות גם מתלמידי־חכמים, שתורתם היא מלאכתם היחידה. ואף אם האחרונים מקצים לעתים זמן מועט לצורכי פרנסה, הרי זה רק בשל מניע מוסרי – להתפרנס מיגיע־כפיהם ולא להטיל את עצמם כמעמסה על הציבור. הטלת תשלום מס על תלמידי־חכמים, לדעת המחבר, תאלץ אותם לפרוש מתלמוד תורה ולהתמכר לענייני חולין. כך ייווצר מצב של חילול התורה: ״שגורמים להם לפרוש אותם מד״ת [מדברי תורה] […] שהדבר בא להם בכפייה ואונס ותורה מונחת בקרן זוית. לאלו עונשם הוא אש אוכלתם בשביל עוון זה״. המחבר מתייחם בביטול לטענת הפרנסים, שהורו, כי גם תלמידי־חכמים מצווים ליטול חלק בצרת הכלל. לדעתו, זוהי טענה מתחסדת המחפה על צרות־עין ועל כוונת זדון לעקוף דין תורה. ומה שמוחזק בעיני הפרנסים כחובה לאומית וכשויון חברתי אינו אלא עיוות דין תורה.

תופעה זו של יהודים הנוגשים באחיהם, הזורעת שנאה ופירוד־לבבות בין אחים, הייתה בלי ספק אחד מגילויי הלחץ השונים של השלטונות על הקהילה היהודית במרוקו. כך עולה, על כל פנים, מהלך־הרוח של החיבור כולו. המחבר עצמו רואה בתופעה זו אחד הסימנים של עת צרה, שבה נקרא כל מנהיג רוחני להיחלץ להדרכת העם בענייני תוכחה ומוסר. ועל כך ניתן לעמוד מדבריו, במקום אחד, שבו הוא כותב: ״לכן המשכיל מי שחננו ה׳ חכמה ודעת והשכלה בעת ההיא עת צרה ידום ולא יוכיח לבני דורו? זה לא אפשר. והטעם מפני שהיא עת רעה ואם יבלום שפתיו מלהוכיח הוא גורם רעה לבני דורו. והגם שיודע שלא יקבלו ממנו ראוי לו לבל יחשוך פיו״. זוהי, לאמיתו של דבר, הדרך שנוקט המחבר בחיבור כולו – דרך של מוכיח־בשער בעת צרה.

ברם לא בכל המאמרים מופיע המחבר כמוכיה־בשער, יש שהוא מופיע גם כמלמד סניגוריה על ישראל. במאמר אחד הוא קובל על כובד המסים, שדחק את הקהילה למצב של מצוקה כלכלית גדולה. רבים נאלצים להוציא את כל שכרם החודשי לשם תשלום המם בלבד, ונותרים ללא פרוטה וללא אפשרות לספק לעצמם אפילו את צורכיהם המינימליים. אף־על־פי־כן הם נושאים את סבלם בדממה, כל עוד הם רשאים לנהל את אורח־חייהם הדתי בחירות גמורה: ״וכל זה כדי לשמור התורה והמצווה. ולבם נשבר ונדכה בשביל השכינה שהיא עמנו בגלות״. המחבר חותם כאן את דבריו בתקווה, כי בשל נכונותו זו של עם־ישראל להקריב את כל קנייניו החומריים לשם שמירה על הדת, הוא ראוי להחשת הגאולה.

על לחץ חומרי זה קובל גם ר׳ חיים בן עטר(להלן רחב״ע), בן דורו וגיסו של בעל כתר תורה בפירושו האליגורי לבר׳ א׳ הוא מעיר, שאם המלים ״תוהו ובוהו״ שבכתוב (שם) רומזים לגלויות של העבר – מצרים ובבל – הרי המלה ״חושך״ (שם) רומזת לגלות האחרונה, שבה נטל המסים הוא כבד במידה כזו, שהוא גורם לניוון חזותם החיצונית של היהודים: ״אלא חושך שירמוז ב׳ דברים, הא׳ לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם. זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה בפרט במערב הפנימי שלנו״. המחבר רואה אפוא בנטל המסים אחד מאמצעי הלחץ המדכאים ביותר, והאופייניים במיוחד למצוקת יהודי המג׳רב תחת עול האיסלם.

הוא חוזר על דעה זו במקום אחר, שבו הוא מתאר את שטת הנגישות הכספיות, שנוקטים שלטונות האיסלם לגבי היהודים: ״והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל. ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו וכוס זה ישקוהו עד שימות״. בפירוש ארוך זה לפרשת העולה(ויקרא ו׳ ב׳) מוצא המחבר רמזים אליגוריים למצוקתו של עם־ישראל בגלות. כל פרטי הטקס של עריכת העולה על המזבח מתפרשים כגילויי לחץ שונים בגלות. אך הדברים שהובאו זה עתה מן הפירוש מתייחסים בעיקר למצוקת יהודי מתקו, הגדולה יותר מזו שבה שרויים היהודים בגלויות אחרות, לפי דעת המחבר. זוהי, כמובן, דעה, שיסודה בנקודת־ראות סובייקטיבית, שהרי מסופק מאוד אם המחבר דרש וחקר ביחס למצבם של היהודים תחת עול הנצרות טרופת השנאה. אך היא הנותנת: התחושה הסובייקטיבית היא מן היסודות שעליהם נבנית תפיסת־עולמם של בעלי חיבורים עיוניים.

לסיכום הדברים נזכיר שוב, שהנקודה המרכזית בפרק זה היא, גישתם ההיסטוריוסופיה של חכמי הדור למצוקה החומרית והפיזית של הקהילה היהודית במרוקו. פוגרומים בשכונות יהודיות כתוצאה ממצב מדיני של תוהו ובוהו, נטל המסים, הטלת מלאכות בזויות על היהודים והוצאות להורג תחת שלטונו העריץ של מולאי ישמעאל, כל המאורעות ההיסטוריים האלה מתבארים ע״י חכמי הדור מנקודת ראות דתית היסטוריוסופיה. גישה זו יש בה לעתים, כדי לטפח תודעה של השלמה עם המצב, ומניעת גילויים של תהייה ומבוכה ושל תסיסה משיחית. שהרי אם הכל מתנהל על פי תוכנית אלהית אין שום יכולת לשנות את פני הדברים אלא להמתין עד בוא הגאולה. אולם ממעמקי אוירה שמרנית זו בוקעים לעיתים גם קולות אחרים. השאיפה לנקם, למשל, שבה נגענו כאן אך מעט, ועוד נשוב אליה בהמשך, יש בה משום ביטוי למחאה מאופקת. אכן, גילויים ברורים יותר של תהייה ומבוכה מופיעים בדיון על הלחץ הרוחני שבו נעסוק בפרק הבא.

היסטוריוסופיה פירושה תפיסת העולם שמאחורי הכתיבה ההיסטורית, המגמות והכוונות של הכותב. לדוגמה: תפיסת העולם ההיסטורית של הסופר שכתב את ספרי מלכים שונה מתפיסתו וממגמותיו של סופר דברי הימים, ולכן מקבלים אותם אירועים גוון שונה בכל ספר.(תוספת שלי א.פ)

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח-יסודות היסטוריים-דן מנור