דפים מיומן-ג'ו גולן
אלכסנדריה, 1914
הבריזה של הים התיכון, נושאת החלומות, האשליות, העדנה והחושניות. אלכסנדריה, עיר בירה של מערב יגע נושק למזרח ערבי מתעורר, מלא תקווה.
יאשה, אבי
גורלו של יאשה היה עתיד להשתנות עם כניסתה של טורקיה למלחמה, לצד גרמניה. שליח של ההסתדרות הציונית שהגיע מלונדון סייר ברחבי ארץ ישראל. בין היתר הגיע לתל עדשים, ועידכן את חברי ה״גדוד״ בתוכנית להקמת יחידה צבאית ציונית, שתהיה חלק מצבאות בעלות־הברית, וכך תוכל לקחת חלק בשחרור פלסטינה־ארץ־ישראל. השליח בא לגייס מתנדבים.
יאשה, לשעבר תלמיד באקדמיה הצבאית הרוסית, היה מועמד אידיאלי. מעטים היו אלה שבעברם היה אימון צבאי, ולו בסיסי. יאשה התנדב, אפוא, ובתוך זמן קצר יצא לאלכסנדריה. הוא לא נראה בלתי מרוצה מן העזיבה המכובדת הזאת של גדוד העבודה. מנה גדושה של אידיאליזם, ובמיוחד של דבקות במטרה, נדרשה לו כדי להחזיק מעמד כל זמן שהותו בגדוד.
בדצמבר 1914 כבר היו באלכסנדריה קרוב ל־10,000 פליטים מפלסטינה. כשיאשה ירד מן האונייה, קידם את פניו, כמו את פני האחרים, נציג מטעם ועד הסיוע של הקהילה היהודית באלכסנדריה. מיד עם בואו הפנו אותו אל יוסף טרומפלדור, לשעבר סרן בצבא הרוסי, שעליו הוטל להקים את ״הבריגדה הציונית״. לימים סיפר יאשה שלפגישתו הראשונה עם טרומפלדור היה איזה נופך הזוי, כמעט מטורף. הקצין בדימוס היה במצב של בלבול מוחלט, טרוד באלף ואחת בעיות שלא היה מסוגל לפתור.
ליוסף טרומפלדור, ציוני חדור להט ואיש־צבא בעל העיטור הגבוה ביותר על מעשי גבורה בשדה הקרב, היו ככל הנראה הכישורים הדרושים להקים את הבריגדה הציונית. הבעיה שלו הייתה שלא היה מסוגל לתקשר עם המתנדבים שהתייצבו לגיוס. הוא היה חסר סבלנות בכל מה שקשור לעניינים מינהליים או לוגיסטיים, והיה נדמה שאינו מצליח להתמודד עם שלל הבעיות הנוגעות לפרטי פרטים. זאת ועוד, הוא דיבר רק רוסית – באלכסנדריה, שבה התנהל הכול בערבית, בצרפתית ובאנגלית.
למתנדבים לא היה שמץ של מושג בענייני משמעת ולא הייתה להם גם שום מוטיבציה. המניע היחיד להתנדבותם היה המשכורת הצבאית. טרומפלדור העדיף אידיאליסטים שמסוגלים להבין את הממדים והמעוף של התוכנית, אבל כאלה היו מתי־מעט.
יאשה וטרומפלדור הבינו זה את זה כבר מן הרגעים הראשונים של פגישתם. לאמיתו של דבר, הם השלימו זה את זה: יאשה דיבר צרפתית ואנגלית, הוא ידע להקשיב, והוא הצליח לתרגם את המחשבות וההוראות של טרומפלדור לשפה שאינה מרגיזה. מן המפורסמות היא שגברים פעילים שהפכו לפליטים, וכפועל יוצא – להולכי בטל, עלולים להיעשות מרירים. צריך לדעת להשתלט עליהם למרות העצבנות ופרצי הקולות הנרגנים.
הרעיון להקים את הבריגדה הציונית נבט במהלך ויכוחים בחוגים הציוניים של לונדון. קשה להאמין, אבל רשויות הצבא הבריטיות לא נתנו שום אור ירוק לעניין זה.
זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי הגיע לאלכסנדריה בינואר 1915. הוא הצהיר שבא כדי להקים את הבריגדה. יחד עם יוסף טרומפלדור החליט ליצור קשר עם הפיקוד העליון של בעלות־הברית בקהיר, כדי לבדוק אם התוכנית תתקבל שם בברכה.
ז׳בוטינסקי היה שייך לסוג האנשים ש״רואים בגדול״ ואינם מנסים לברר אם הפרויקט אכן בר־ביצוע. הוא גרס שהבריגדה, אחרי שתוקם, תצטרך להיות חלק מכוחות בעלות־הברית המיועדים לחזית פלסטינה. טרומפלדור, לעומתו, גרס שהשירות תחת דגלי הציונות במסגרת הכוחות של בעלות־הברית הוא הוא השיקול הראשון במעלה. השניים החליטו לשתף פעולה, למרות הבדלי התפיסות ביניהם.
במרס 1915 נענו לקריאה למעלה מ־500 מתנדבים. יאשה התמנה אחראי לתחום האימון וההכשרה הצבאית שלהם. המשימה העיקרית הייתה להביא אותם לקבלה של משמעת צבאית כזאת או אחרת ולשם כך הייתה דרושה סבלנות רבה. טווח הגילים של המתנדבים נע בין 20ל־43, ולא הייתה ביניהם שפה משותפת. קרוב למחציתם היו יהודים מזרחיים, מהרובע היהודי של אלכסנדריה וטריפולי, והמחצית האחרת-פליטים מארץ־ישראל: יהודים רוסים, רומנים ופולנים.
הפיקוד הבריטי במזרח התיכון סירב בתוקף לקלוט נטע זר (קרי: יהודי) בשורות הצבא של בעלות־הברית. סביר להניח שהרמטכ״ל מקסוול קיבל בעניין זה הוראות מפורשות מלונדון.
רק אחרי החלטת הממשלה הבריטית להקים חיל־משלוח שינחת בחצי האי הדרדנלי, הודיע מקסוול שיהיה מוכן לשלב בחילות האספקה של הצבא יחידת תובלה באמצעות פרדות, שתסופח ליחידות הלוחמות.
ז'בוטינסקי גרס שההצעה מעליבה. בטריקת דלת עזב את אלכסנדריה, וחזר ללונדון. אבל טרומפלדור, איש־צבא מנוסה, ידע היטב שהיחידות הלוגיסטיות חשובות לא פחות מאלה הלוחמות. הוא ביקש להיפגש עם הגנרל מקסוול. הפגישה התקיימה בקהיר, במטה הכללי של צבאות בעלות־הברית. לרגל המעמד ענד טרומפלדור את אותות הכבוד שקיבל בשעתו על פעולותיו בשדה הקרב. יאשה התלווה אליו, לשמש מתורגמן. מקסוול התרשם מאישיותו של טרומפלדור ומן ההיגיון המקצועי של טיעוניו. הוא הפקיד בידיו את הקמתה של היחידה, שמצבת כוח האדם שלה הייתה עתידה לעמוד על 600 או 700 איש, ואשר עמדה להיות חלק מחיל־המשלוח.
טרומפלדור התגייס בהתלהבות להקמת ״Zion Mule Corps״ – גדוד נהגי הפרדות. פטרסון, קולונל בריטי בשירות קבע, נתמנה לתפקיד איש הקשר בין היחידה החדשה לבין מפקדת חיל־המשלוח. טרומפלדור עצמו התמנה ל-״Second in Command״, בדרגת סרן, ויאשה קיבל דרגת סגן. היחידה, על 650 חייליה, שולבה בכוחות בעלות־הברית.
האנשים של גדוד נהגי הפרדות זכו לאימון כפול: הכשירו אותם להיות חיילי רגלים מיומנים, ולימדו אותם לתפעל את הפרדות לצורכי תעבורה.
בפקודת היום של המטה הכללי בקהיר צוין כי גדוד נהגי הפרדות הוקם כדי לפעול באזור הקרבות, במשימות של העברת אספקה, ציוד ותחמושת ליחידות המוצבות בעמדות הקדמיות ביותר.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שקרב הדרדנלים היה בעצם אלתור חסר אחריות. בעלות־הברית לא ציפו למצוא מולן תותחנים מובחרים של הצבא הגרמני. התחנה של שירות המודיעין הבריטי בטורקיה הייתה כישלון חרוץ. חיל־המשלוח הצליח לכבוש רק ראש־גשר ברוחב של כשנים־עשר קילומטרים, אף על פי שהנחיתה התבצעה תחת חיפוי צמוד של תותחי כל הספינות של בעלות־הברית.
הצטיינותו של גדוד נהגי הפרדות באה לידי ביטוי ברגעים היותר גורליים של הקרב, כשניתנה הפקודה לעזוב את הדרדנלים. הפינוי של כלי הנשק, הציוד והתחמושת, התבצע בסדר מופתי. גדוד נהגי הפרדות היה היחידה האחרונה שהתפנתה, בחסות רתק ארטילרי שירו ספינות בעלות־הברית.
בפקודת־יום לחיל־המשלוח חלק יאן המילטון, המפקד העליון של כוחות בעלות־הברית, כבוד ותהילה לקצינים ולחיילים של גדוד נהגי הפרדות, על מסירותם ואומץ לבם. ״בשלווה ובמשמעת מופתיות״, זו לשון הפקודה, ״השלימו אנשי גדוד נהגי הפרדות את משימתם, תחת אש בלתי פוסקת של תותחי האויב״. בפברואר 1916 פורק גדוד נהגי הפרדות.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005
מתל אביב לביירות
בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה.
ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה האזורי. יאשה ידע שפות, והיה לו ניסיון טוב בניהול. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, הפך להיות מועמד לניהול סניף ״זינגר״ בדמשק, משרה שהייתה עתידה להתפנות רק כעבור שנה.
בתיה החליטה לנצל את השנה הזאת להעברת המשפחה לביירות, לרישום הילדים לבית ספר, ״שיתרגלו לסביבה החדשה״. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לביירות הייתה באוטובוס שיצא מחיפה מוקדם בבוקר והגיע ליעדו לקראת סוף היום.
אבל לבתיה היו רעיונות משלה. המשפחה תיסע דווקא בדרך הים! פעמיים בחודש הייתה אוניית ״מֶסַז'רִי מריטים״, שקיימה את הקשר בין מרסיי לאלכסנדריה, עוגנת בנמל יפו. עלינו עליה והפלגנו צפונה, להתאחד עם אבא שהמתין לנו שם.
יאשה, יפה ונאה בחליפת הבד, עמד בתחתית הסולם כדי לקלוט אותנו בזרועותיו. הוא ענב עניבה. מעולם לא ראינו אותו קודם בלבוש כזה. ביירות הייתה ״עיר שמתלבשים בה״, אמר. היינו עתידים ללמוד זאת על בשרנו. כבר למחרת בואנו לשם היינו צריכים ללכת, כל ארבעתנו, לחנויות הגדולות של ׳אוֹרוֹסדי בק, ושם קנו לנו המון בגדים ואבזרים, להלביש אותנו מכף רגל ועד ראש. שלום לסנדלים שנהגנו לנעול שנים־עשר חודש בשנה! כשחזרנו למלון, אמרה לנו בתיה שהבגדים החדשים עלו הרבה, וצריך להיזהר שלא לקלקל אותם. לכן נלבש בבית את הבגדים שהבאנו איתנו מתל אביב.
השהות הקצרה שלנו במלון של שלום רבינוביץ׳ הספיקה לנו כדי להבין שלא נוכל להשתנות מיום למחרתו, גם אם הבגדים שלנו חדשים. בתל אביב היינו מבלים שעות בריצה על החולות של שפת הים. עכשיו היה צריך למצוא בדחיפות פתרון שיוציא אותנו מבית המלון: תפסנו יותר מדי מקום.
עַלֵיי, עיר הררית קטנה, שכנה במרחק שעה מביירות, והיה בה בית ספר שניהלו נזירות. המוסד הכין את הילדים לבחינות המעבר של בתי הספר השונים בביירות. הנזירות הסכימו לקבל אותנו, ושם עשינו את צעדינו הראשונים בצרפתית וגם בערבית. ארבעתנו ידענו עד אז רק עברית.
עזבנו אפוא את המלון ועברנו לבית בכפר שבפרברי עליי. חיינו בתל אביב בוודאי היו יותר מאושרים. איך אפשר להשוות את המשחקים עם החברים לחיי־העקורים האלה? עד היום אני זוכר את הקיץ ההוא כתקופה של שיעמום ועצב.
אך כשנגמר הקיץ היה צריך לחזור העירה. על פי המלצת הנזירות של עליי נרשמנו, כל הארבעה, ל״מיס קצאב״, בית ספר פרטי של הבורגנות הלבנונית האמידה. מעט זכרונות נעימים נשארו לי גם
מהתקופה הזאת. המאמץ שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות כדי לעבור משפה לשפה היה עצום. יאשה ובתיה העמידו פנים שהכול כרגיל. הם לא שידרו שום חולשה.
תקרית אחת חוזרת ועולה בזכרוני בהקשר זה. קבוצת ילדים מכיתה גבוהה יותר התנפלה על ארבעתנו בצעקות ״יהודים מלוכלכים״. שולה אחותי סיפרה על כך ליאשה, ותגובתו היחידה הייתה שאם יעליבו אותנו שוב, עלינו להשתמש בחגורות הצופים שלנו כדי להרביץ להם. הרעיון מצא חן במיוחד בעיני שני הצעירים מבין ארבעתנו. בנו שאל: ״ואם הם לא יעליבו אותנו?״ ויאשה הדגיש בנימה חד־משמעית: ״אף פעם אל תהיו הראשונים. אני אוסר עליכם״.
למחרת עברה ההפסקה הראשונה בלי שום תקרית. אבל בסוף היום, כשכל התלמידים היו בשביל המרכזי שמוביל אל היציאה, פרץ פתאום קרב אמיתי. אשר ובנו תקפו את קבוצת ה״גדולים״ במכות חגורה. שולה ואני הצטרפנו לקרב כדי להגן עליהם. בתוך שניות אחדות הגיעו האחראים על המשמעת. השקט חזר. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרב כזה התחולל ב״מיס קצאב״, והוא הפך לשיחת היום בביירות. יאשה זומן אל המנהלת. בתיה, שידעה עם מי יש לה עסק, אמרה ביבושת לבנו שהוא זה שהתחיל. ״הם הקיפו אותנו ואמרו דברים בערבית״. זה כל מה שהיה לו לומר.
יאשה קיבל על עצמו את האחריות לתקרית. הוא אמר למנהלת שהרשה לילדים להגיב, אם יתייחסו אליהם כאל ״יהודים מלוכלכים״. מרגע זה ואילך לא היו עוד שום עלבונות, ואני אף צורפתי לנבחרת הכדורגל של חטיבת הביניים.
בסוף דצמבר התחיל יאשה לדבר על העברת המשפחה לדמשק. ההורים החליטו להשאיר אותי בפנימייה בביירות, כדי שאסיים את שנת הלימודים כסדרה. ב״מיס קצאב״ לא הייתה פנימייה, וחברים המליצו על סן־ז'וזף, בית הספר של הישועים. הכמרים נענו לבקשת המנהלת והסכימו לקבל אותי לכיתה ה׳ ואף לתת לי שיעורי עזר פרטיים. יאשה קיבל הבטחות שלא יאלצו אותי להשתתף במיסה וגם לא בשום שיעורי דת. למחרת הגיעי לבית הספר, בשעה שהתלמידים הלכו לאולם התפילה, נתן לי כומר צעיר כדור ואמר לי ללכת לשחק בחוץ. זה לא הכי נעים לשחק בכדור לבד. למחרת הודיעו שני תלמידים נוספים, מוסלמים, שגם הם מסרבים ללכת לתפילה. בסוף אותו שבוע כבר היו מספיק תלמידים להקים שתי קבוצות כדורגל… השהות בבית הספר הישועי הייתה חשובה, מפני שזו הייתה היציאה הראשונה שלי מחיק המשפחה. הכמרים דיברו אל התלמידים כאל אנשים מבוגרים. שם, אצל הישועים, ״חציתי את הגשר״ מבחינת שטף הדיבור שלי בצרפתית. אולם בחופשת הקיץ נכונה לי אכזבה: בתיה סירבה, חד וחלק, שאחזור אל הישועים לשנת לימודים נוספת.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'40-37