מורשת יהדות מרוקו

14. 14. הד׳ימים במגרב ובמצרים (1301)- אבן אל-נקאש

בחודש רַגַ׳ב אל־פַרְד בשנת 700 (1301) בא וזיר של המערב [המגרב] לקאהיר בדרכו לעליית־הרגל ונועד עם הסולטאן אל־מלכּ אל־נאצר מוחמר אבּן־קלאוּן(מלך 1294, 1299 ו־1341-1309), המושל, האמיר סַלַאר, והאמיר רוּכּן אל־דין בַּייבּרס אל־ג׳אשַנְגִיר, שהעתירו עליו מתנות נהדרות וקיבלוהו בכבוד שאין למעלה ממנו. הם שוחחו עמו על מעמד הנוצרים והיהודים בארצו, שבה בני־אדם מסוג זה שרויים בחרפה ובקלון. הנה כי כן, אין מתירים להם לרכוב על סוס ולא לעבוד ברשויות־הציבור. זאת ועוד, הוא הביע את מורת־רוחו מן העובדה שהד׳ימים של מצרים לובשים מחלצות ושהם רוכבים על פרדים, סוסות וסוסים יקרים גם נחשבים ראויים לשמש בכהונות החשובות ביותר, ובכך הם נוטלים להם שררה על המוסלמים. הוא הוסיף שחוזה־החסות (ד׳ימה) שלהם פקע תקפו בשנת 600 להיג׳רה (1203) והוסיף והעלה עוד הרבה והרבה השגות באותה רוח.

הערת המחבר: רג׳ב ״הבודד״. בשנה המוסלמית ארבעה חדשים שנחשבים חדשים קדושים: שלושה באים בזה אחר זה והם ד׳ו אל קַעְדה(11), ד׳ו אל חִגַ׳ה(12), מֻחַרם(1), וחודש אחד, רַגַ׳ב(7), בודד הוא ונקרא על כן ״אל־פרד״, היחיד, הבודד. ע"כ

הדברים האלה עשו רושם על נכבדי הממלכה ובפרט על האמיר רוּכּן אל־דין בייברס אל־ג׳אשנגיר ושאר האמירים. פה־אחד הכריזו שאם ישררו תנאים דומים במצרים יחזק הדבר עד למאד את הדת [המוסלמית]. הנה כי כן אספו את הנוצרים ואת היהודים ביום־החמישי ה־20 לחודש רג׳ב והודיעום כי לא יעסיקום עוד לא ברשויות הציבור ולא בשירות האמירים; כי חובה עליהם להחליף צניפיהם — צניף כחול לנוצרים, אשר יחגרו חגורה [זוּנאר] מיוחדת למתניהם, וצניפים צהובים ליהודים. כך נגזרה על הנוצרים והיהודים בקאהיר ובמצרים שיבה מכאיבה אל העבר. לשווא התאמצו ראשי שתי העדות להעביר את רוע הגזירה בפנותם על המפורסמים בחסידותם, אנשי־שם וחשובי הפקידות, אף הציעו להם סכומים נכבדים. אך ההצעות האלו לא נתקבלו בשום־פנים ולא עוד אלא שהצווים הוצאו לפועל במשנה־חומרה. האמיר רוכן אל־דין בייברס אל־ג׳אשנגיר הוחזק אחראי להגשמתם. כנסיות מִצר [קאהיר העתיקה] וקאהיר נסגרו ושעריהן נסתמו בקרשים. עד לכ״ב בחודש רג׳ב כבר היו כל היהודים חובשים לראשיהם צניפים צהובים והנוצרים צניפים כחולים; ואף אם רכבו על גבי סוס, נאלצו לרכוב כשאחת מרגליהם אסופה תחתיהם. אחרי־כן פוטרו הד׳ימים מרשויות הציבור ומן התפקידים שמילאו אצל האמירים. לאחר־מכן אסרו עליהם לרכוב על סוסים ופרדים. בסופו של דבר התאסלמו רבים מהם, ובמיוחד אמין אל־מֻלַכּ מֻסְתַוְפִי אל־צֻחְבָּה.

הסולטאן פקד לשלוח הוראות לכל הגלילות שנוספו למדינותיו באחרונה והיו בהם בתים בבעלותם של יהודים ונוצרים, שיהרסו את כל הבתים הגבוהים ממשכנות המוסלמים שסביבם עד שיגיעו לגבהם של אלה. יתר על כן, כל הד׳ימים אשר להם חנות קרובה לחנותו של מוסלמי ינמיכו את המצטבה (הבימה שלפני החנות) שלהם כדי שתהיה זו של המוסלמים גבוהה משלהם. יתר על כן, הוא יעץ להקפיד על מנהג תגי־ההפלייה (עִ׳אַר) כמקובל מכבר.

השליח [אל־בַּרִיד] שהביא את הפקודות האלו הגיע לדמשק באחד בחודש שעבאן וביום־השני שלאחריו, השבעה בחודש, קראו והשמיעו את הכללים (שרוּט, ״תנאים״) שהוטלו על הד׳ימים של דמשק במעמד הנאיבּ של הסולטאן, האמירים והקאדים. האמירים הסכימו להדיח את הד׳ימים מן מהכהונות שהיו בידיהם, ופורסמו ברבים הצווים האוסרים עליהם לרכוב על סוס ועל בהמת־משא. ואז בכ״ה בחודש ההוא הושמע צו המשנה־למלך (הנאיב) בדמשק, ועל־פיו נגזר על הד׳ימים לעדות סימני־הפלייה על ראשיהם: כחול היה האות לנוצרים, צהוב ליהודים, ואדום לשומרונים. יצא הצו וביום־הראשון שלאחר־כך סיגלו להם אפוא כל היהודים את הצבע שנקבע להם. אכן יפה היה המראה! הנוצרים והשומרונים עשו אף הם כמותם, השבח והתהילה לאללה!

אל־בריד — שם כולל לשירות הדואר המלכותי, ששימש בעיקר לקיום קשר מהיר ויעיל בין הפרובינציות המרוחקות של הממלכה לבין המרכז בקאהיר.

ואז החלה המלאכה בהרס כנסיותיהם, בעיקר אלו שבקאהיר. לכבוד המאורע הזה כינסו העולמא, חכמי־דת־ודין והקאדים אספו מועצה, ומספרים אפילו שהקאדי אבן אל־רפעה, הנאיב (של ראש) המשפט במצרים, כבר חיבר פתוה המתירה להרוס את הכנסיות. אולם אחרי דיונים ממושכים וויכוח לוהט על הנושא במועצת העולמא נשא את דברו קאדי אל־קדאח [ראש הקאדים במצרים], תקי אל־דין, אבן דקיק אל־עידל והשמיע פתוה בה נאמר כי אין לגעת בכנסיות אלא אם כן יוכח כי נבנו בזמן האחרון, רק אם תוברר עובדה זו צריך יהיה להרסן. כשאני לעצמי [אבן־נקאש], אני סבור כי פתוה זו יש למנותה עם השגגות ששגה קאדי אל־קדאת זה (ירחמה אללה). חוץ מזה ידוע הוא כמי שלא התעמק במדעי המסורות ובידיעת הנוהלים שנחקקו בעת כיבושי המוסלמים בארצות הכופרים שנכבשו בכוח־הזרוע או נכנעו. בשאר דברים, באשר להבנה, ביאור וניתוח מעמיק של ביטויים שונים (בקוראן ובסונה), היה השיח׳ תקי אל־דין, ים גדול אשר, כמאמר המשל, לא יכול איש לרדת עד חקרו. (כרך יח, עמ' 490-482) ***

אבן אל־נקאש (נפ^׳ 1362), פתוה…

אבן דקיק אל־עיד, ראש הקאדים של האסכולה השאפעית במצרים משנת 695 / 1295. שמו המלא תקי אל־דין מוחמר בן מג׳ד אל־קשיוי אל־סנפלוטי. נולד ב־625 / 1228 ונפטר בשנת 702 / 1302, בתפקידו כראש הקאדים. (מקריזי, שם, עם׳ 948).

*י* הפרשה מתוארת בפרוטרוט אצל מקריזי, סלוּךּ, כרך א׳ חלק ג׳(הוצ^׳ מ׳ זיאדה), קאהיר, 1970, עמ^׳ 909 והלאה

הד'ימים במגרב ובמצרים- בת יאור- הדימים-1986 עמ'165-164