מורשת יהדות מרוקו

ע ׳ו. עם היות דברי פי חכמים השלמים נ״נ ז״ל, כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, נתוועדנו לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, וראינו לחוסיך על התקנות הכתובות מע״ל קצת פרטים. ראשונה מה שנזכר בדברי רבותינו קדמונינו נ״נ ז״ל, שצריך למסור מודעה בעל הקרקע שאינו מסתלק מן החזקה מפורש, ראינו דלאו ב״ע דינא גמירי, ולהיות המוכר נבהל ונחפז לרוב דוחקו וצערו, לבו בל עמו ואין איש אשר יעירנו משנתו, ויתן לו עצה הוגנת לו, למסור מודעה. וגם לפעמים מתחכם הגוי לבוא אליו בפתע, ולהכריחו להודות תכף סילוק מהחזקה, או מכר ממש בעש״ג, או בדיננו הצדק, לזכות הגוי או לזכות שום ב״ב שלוחו, ואין שהות למסור מודעה, לכן הוספנו לתקן שמהיום הזה והלאה אעפ״י שלא ימסור בעל הקרקע מודעה, אם יראה לב׳׳ד אשר יהיו בימים ההם, שעל צד האונס וההכרח נעשה הסילוק ההוא מהחזקה, או המכר בעש״ג, או בדיננו הצדק, אפי׳ יעשה בקנין ושבועה חמורה, ובכל מיני יפוי כח שבעולם, הן לזכות הגוי, או לזכות ב״ב שלוחו כנז׳, הרי הוא בטל ומופקע מעכשיו, ולא יורע כח בעל החזקה, כי לב ב״ד מתנה עליו והרי הוא כאילו מסר מודעא בכל תקף, על הסילוק או המכר ההוא ועל כל האופנים שיתחכם הגוי לעשות או ביטולי מודעות ופיסולן בפרט ובכלל, לא יועילו ולא יצילו כת׳׳ה.

זאת שנית ראינו, דהאידנא נפישי רמאי ואלמי וגברי דלא מעלי, והולכים להשחית את נחלת בעל החזקה ולהסיג גבולו, וקונים מהגוי ביוקר, ועיני בעל החזקה רואות וכלות, כי אין לאל ידו לתת לקונה דמי קנינו תוך שנה כמו שנזכר בפנים, וממילא יהיה המכר נחלט לצמיתות לקונה אותו. ואף גם זאת אם ישתדל בעל החזקה ויתן לו דמיו כנז׳, הרי הוא נוטלה ביוקר, דהיינו בערך אשר מכרה הגוי לקונה הנז׳, ואנן סהדי דאי הוה חזי הגוי דלא קפצי עלה אינשי למיזבינה, הוה זבנה למרא קמא, דאיהו בעל החזקה, ולמאן דאתי מחמתיה בבציר מהכי, גם לפעמים הולכים ושוכרים מהגוי ביוקר ג״כ, להקהות שיני בעל החזקה. לכן חקה חקקנו, וגזירה גזרנו, לבל יוכל איש זר לקנות ולא לשכור ולא למשכן מהגוי כלל, וכל איש אשר ימרה את פינו ויקנה מהגוי וכו', מעתה אנו גוזרים מכח הפקר ב׳׳ד הפקר, ואנו מפקיעין זכותו לגבי חומש המקח הפקעה גמורה, ומזכים אנו אותו חומש מעתה זכיה גמורה לבעל החזקה יתר על חזקתו, יובן שהחזקה הוא רביע הקרקע, דאסמכוה אדין סקריקון שנתבאר בח״מ סימן רל׳׳ו, שעליו נתיסדה תקנת חזקה הנז׳ מעיקרא. ושלשת רבעים שקנה הקונה מהגוי אנו מזכין מעתה חומשן לבעל החזקה. באופן שיש לו לבעל החזקה רביע הקרקע, ועוד חומש שלשת הרבעים האחרים, ונשאר לו לקונה מהגוי ארבע חומשי שלשת הרבעים.

וגם יוספים אנחנו לתקן, שהרשות נתונה ביד בעל החזקה להוציא את הקונה מהקרקע ההוא, ולהעלות לו שכר עד״ז, שישומו שמאי ב״ד יב״ץ כמה שוה שכירות הקרקע ההוא אילו היה של ישראל, ויפרע לו בעל החזקה להקונה חלק וחצי מד׳ חלקים בשומא ההיא, יובן שאם יעריכו ששוה הקרקע ההוא ארבע אוקיות בב״ח, סמי מכאן אוקיא אחת שמגעת לו לבעל החזקה בחזקתו, ונשארים שלש אוקיות לכל שלשת הרבעים, ולא יפרע לו לבעל הקרקע בעד ד׳ חומשי שלשת הרבעים הנז', הנשארים לקונה הנז', רק אוקיא וחצי דהיינו חלק וחצי מג׳ חלקים כנז', וזה הן ירצה בעל החזקה לדור בקרקע ההוא, או להשכירו המשפט העברי בקהילות מרוקו

לזולת לפי רצונו, ואעפ״י שהקונה אין לו קרקע אחר לדור בו, ובעל החזקה אינו צייר לו אלא להשכירו בנז', לעולם אין לו לקונה רק מהשכירות הנז עה׳׳ד הנז', דהכי קנסינן ליה והכי דיינינן ליה ולכל אלמי דכוותיה, אשר זדון לבם השיאם לעבור על תקנה זו, ושאר השכירות יזכה בו בעל החזקה עד אשר ירחיב ה׳ את גבולו הוא או יורשיו וב״ב, ויתנו לו או לב״ב ויורשיו אחריו עד עולם, דמי המכר פחות חומשן. כגון שאם קנה במאה, יתנו לו או לב״ב כנז׳ בעל החזקה, וב ׳כ עד עולם כנז׳, שמונים. שכך מגיע בר׳ חומשין של שלשת הרבעים כנז״ל, ויסתלק הקונה וב״ך מכל וכל. ותו לא מידי.

ובן אם ילך שום אדם וימשכן מהגוי, הבי נמי דיינינן, שחומש המשכון הוא מופקע מעכשיו, ויזכה בו בעל החזקה נוסף על חזקתו, ורשאי בעל החזקה להוציא את האיש הממשכן, ולפרוע לו בשכירות משכונתו ד׳ חומשי שלשת רבעי הקרקע בכללו, חלק וחצי מד״ח במה שישומו הקרקע ההוא בכללו, עד שיזדמן לו לבעל החזקה ויתן לו הוא או ב״כ כנז', לו ולב״ב כנז׳, דמי משכונתו פחות חומש ויסתלק כנז׳, וכן ג״כ מי שישכור מהגוי, רשאי בעל החזקה להוציאו ויפרע לו שבירותו חלק וחצי בד׳׳ח בשומת שכירות הקרקע בכללו, ותו לא מידי. זהו מה שראינו לתקן, בענין זה, שיהיה נוהג בינינו אנו ובנינו ובני בנינו, ובין כל הנלוים אלינו וסרים אל משמעתינו, עד כי יבא שילה. כי זהו הטוב והישר לפי הזמן והאישים, לעודד לב האומללים קשי יום, אשר לרוב חובם ומכאובם מצטרכים למכור אחוזתם לעם נכרי, ונושאים עין למרחמם ינהלם עד ישובו איש אל אחוזתו, ואל נחלת אבותיו, ואיש על מקומו יבוא בשלום. וצור ישראל יחזיק במעוזנו. יעשה שלום לנו. ויעלה אותנו אל ארצנו. אח חמדתנו. ואל נחלת אבותינו. נאם חותמי ברכות בשנת כי ימוך אחיך ומט״ה ידו עמך והחזקת בו, לפרט המאה החמישי מהאלף חששי ליצירה בתשעה ימים לחדש אייר פה העירה פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר זלה״ה, וכמהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה.

ע״ז. טופס הסכמת החרם על הדן חבירו בעש״ג, שנת יג״ן היא ש׳ שס״ג לפ״ק.

לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, שכל א׳ וא׳ שיש לו שום ענינא, ויש לו דין עם חבירו היה מעליל עליו להביאו לפני עש״ג, וכמעט קט נשתכחה תורה מישראל, והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גוים, ואין לך עבירה גדולה מזו שמבזים התורה, ומפארים דת גוים, והתורה אמרה כי לא כצורנו צורם וכו'. ולכן לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, תפארת הדת וג״כ מאמר אדוננו המלך יר״ה, והשופט עז״א שיהודי עם היהודי לא ידונו כי אם לפני דייני ישראל, לכן אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין, כל מי שיבוא בחוזקה על הכירו להוליכו לפני עש״ג, או לפני שום ענאייא. וכל מי שיעבור על מאמרנו זה פתו פת כותי, ויינו יין נסך, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר משה, ומחה ה׳ את שמו וכו', ואף הישראלי שיש לו עאקד בערכאות הגוים, לא ימסרנו ליד גוי, ולא יוליכנו לפני דייני אומות העולם, זולת אם בעל חובו גברא אלמא ולא ציית לדינא, אז ב״ד יתנו רשות למסור האלעאקד שלו ליד גוי, ובאופן אחר אין לו רשות. ולחזק ולקיים הענין עם היות שהאמת אינו צריך חיזוק, ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה שנת יג״ן עלינו לפ״ק עד כאן נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים הרבנים המובהקים, כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה׳׳ה, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

מתוך האינטרנט : פתו פת כותי

פירוש תוספות יום טוב

האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ופירש הר"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [אבל התוס' במס' חולין פ"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב יז) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז"ש התוס' בדף ד שגזרו ר"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת"ה הכי הנ"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר"א. מהנך דאמרו לפני ר"ע נתיסדו:

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ'55-52 

ע״ח. טופס תקנה לתועלת העניים בצד מה מהעזר הנק׳ סיג׳א.

בהיותינו אנו החתומים מקובצים בבה״כ של תלמוד תורה הי״ג, עם אנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, נשאנו ונתננו לתקן בקיעי עירינו, וראינו שהעניים הבאים מחוץ לעיר וגם קצת עניים מבני מדינתינו, אם יהיו להם נוגשים, אין לאל ידינו לסייעם ולמלט נפשם מיד הנוגשים, כי אם מבתי כנסיות שבזה האלמלאח, וראינו שיש בזה עון אשר חטא, א׳ דקי״ל ענייך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין, ובהיות שמזמן לזמן בעלי תורה מצפין בכל בתי כנסיות הי״ג לזמן המועד, שכל אחד יתנו לו כפי מסת נדבת הקהלות הקדושות ישצ״ו, ואם יכבידו העול על בתי כנסיות הי״ג מטי לבעלי תורה שלנו היזיקא, מצורך לזה העניים האומללים בבואם לכאן הנה הם נשארים למקרה ופגע אין מנהל להם, ואין מאסף אותם הביתה, והם הולכים ושבים בפחי נפש, וכן לא יעשה לכן ראינו לתקן המעוות.

בהיות שבימי הנגיד המעולה הנבון ה״ר אברהם רותי ז״ל, כבר נתקבצו אנשי המעמד ותקנו תקנה הגונה וישרה בראותם שהקצבים גוזלים לקהלות הקדושות ישצ״ו, בצד מה מהעזר הנקרא סיגא. שיש לקהל ישצ״ו בבשר הנמכר במקולין, כי הם מוכרים קרבי בהמה הכרס והדרא דכנתא עם הבשר בשער עצמו, שהבשר נמכר ואין פורעים לקהל זולת הסיג׳א של הבשר, ולכן תיקנו באותו זמן הנגיד המעולה ז״ל ואנשי המעמד ישצ״ו, שיתנו הקצבים סך ידוע לכל בהמה גסה ודקה. והממון המקובץ מאותה הסיג׳א הקטנה יהיה לעניים הבאים מחוץ ולעניים ג״כ אשר הם בצער במדינתנו יע״א, אחר כל זאת לרוב המסים והארגוניות נטלו הקהל יצ״ו הכל, והעניים הבאים מחוץ נשארים בכאן עידן ועידנין בלי תועלת. ומלבד המתנה המועטת אריכות זמן בלי ריוח, לכן אנחנו החתומים עם היות שראינו שמן הדין שיהיו הקרביים הנז' נשקלים יחד בפלס בבית המטבחיים, כדי שיפרעו הקצבים לקהל ישצ״ו הסיג'א של הקרביים במושלם, עכ״ז בתורת חסד ורחמים ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה יפרעו הקצבים לקהל יצ״ו, נוסף על עזר הבשר חצי אוקייא מעות לכל בהמה גסה ושמונה פונדיונים מעות לכל בהמה דקה בעד הסיג׳א של הקרביים, שמוכרים בשער הבשר. וגם ראינו לתקן שמכל חצי אוקייא של בהמה גסה יותן ליד הגזבר שיתמנה מלפנינו שנים עשר פונדיונים. ומהח׳ פונדיונים של בהמה דקה יותן ליד הגזבר הנז׳ שני פונדיונים, ויהיו הארבעה עשר פונדיונים לעזר הצדקה לעניים הבאים מחוץ לעיר וגם לעניים שבכאן אם יראה לחכמים יצ״ו, והשאר יהיה לעזר שאר הוצאות הקהל יצ״ו, והגזברים שיתמנו מלפנינו לא יוציאו המעות הנז', זולת בהסכמת ג׳ חכמים מחכמי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה יצ׳׳ו, וקבלנו עלינו אנו החתומים זאת ההסכמה, ומינה לא גזוז לבלתי החליף את המעות לשום דבר אחר מצורכי הקהל יצ״ו, זולת לדבר הזה הנז׳. וגם הקצבים באו מוסכמים לדבר הזה, ולראיה שכך הסכמנו ח״פ בפ׳אס יע״א. ולהיות שההסכמה הנז׳ היתה בזמן החולף זה כמו שתי שנים או יותר, לקיים כל דבר ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה משנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ״ק, והכל שו״ב וקיים עכ״ל. וחתומים עליה החכמים השלמים הה״ר יהודה עוזיאל ז׳׳ל, וכהה״ר סעדיה אבן רבוח ז״ל, וכה״ר יצחק אבן צור זלה״ה הי׳׳ו, וכהה׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.

ע׳׳ט. יען ראינו אנו החתומים טופס הסכמה אחת שתקנו החכמים השלמים נ״נ ז״ל בכתב יד החכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ז״ל שראה בכ״י החכם השלם הה״ר שמואל אביו זלה״ה, אמרנו להעתיקה כאן בספר התקנות להיותה למשמרת וזה נוסחה.

בהיותינו גם כן אנו חתומים מקובצים בכ״ה הגדול הי״ג היום קרוב לשתי שנים, וראינו לתקן לתועלת הקדש עניים, שהגזברים הממונים על הקופה של הצדקה, אין להם רשות למשכן קרקעות הקדש עניים או לשכור הקרקעות הנז', אף לצורכי עניים זולת לשנה ולא יותר, ואם ירחיבו זמן הגזברים שיתמנו על התקופה יותר משנה, הרחבת זמן שהרחיבו בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר שאין בו ממש. אך אמנה אם תהיה ההרחבה הנז׳ בעצת אנשי המעמד יצ״ו כולם או רובם, עליה יש לסמוך. ולקיים ההסכמה הנזכרת חזרנו אנו החתומים, ונתייעצנו עם הנשיא ונעלה הנגיד המעולה הנבון הה״ר משה הלוי יצ׳׳ו, והסכים גם הוא עמנו בדבר מצוה. ולראיה ח׳׳פ בעישור אמצעי לאדר המהודר שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו לפ׳׳ק עכ״ל. ונתאמתה לנו הכתיבה הנזכרת שהיא מיד החכם הנז״ל, ולראיה ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה.

פ. עוד ראינו אנו החתומים בכת״י החכם הנז׳, טופס הסכמת אחרת על הענין הנזכר שראה בכת״י אביו זלה״ה וז״ן.

בהיות שהנגיד המעולה נשיא נשיאי הלוי הה״ר משה הלוי נר״ו, לא יכבה, וגדולתו לעד תרבה, חפץ ה׳ בידו יצלה. כוונתו להעמיד האמת ולחזק הבדק בהקדש עניים, הקב״ה יראה בעניים ויחוס ויחמול עלינו ועליהם, נתקבצנו אנו החתומים וגם המעולים אנשי המעמד ישצ״ו, ונשאנו ונתננו עם הנגיד המעולה נר״ו בתועלת קרקעות הקדש עניים. וקבלנו עלינו שקרקעות הקדש עניים לעולם לא ימכרו, אף אם ח״ו יצטרכו הקהלות יצ״ו או העניים, זולת אם יצטרכו ימשכנו הקרקעות הנז', עד ישקיף ה׳ וירא וישלח ברכה והצלחה בנכסי הקהלות הקדושות ישצ״ו, ויפדו המשכונות ויעמוד קרקע ההקדש קיים, שכך היתה כוונת הנותן תחלה. ולא ימכר הקרקע זולת לקנות בו קרקעות אחרים, שירויחו בהם העניים פירות יותר מהנמכר. וקבלנו עלינו ההסכמה הנז', בכה נח״ש ומינה לא נזוז. וג״כ מהיום הזה והלאה קבלנו אנו החתומים, שהיהודים השוכרים קרקעות הקדש עניים, לא יטעון שום א׳ מהם טענת חזקה בקרקע הקהלות ישצ״ו. וכל המוסיף בשכירותם עליו תבוא ברכת טוב, ולקיים כל דבר ח״פ בי״ג לאדר המהודר שנת בנשא״י ידי אל דביר קדשך לפ״ק, ע״כ נוסח ההסכמה הנז', שראינו בבת״י החכם הנז׳. לראיה ח״פ אחר שנתאמתה לנו כתיבתו עכ׳׳ל. וחתומים כהה״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, וכמוה״ר יעקב אבן צור זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 57

טופס הסכמה למעט בתכשיטין.

פי׳א. בהיותינו מקובצים החכמים השלמים יצ״ו, והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו, בעישור אחרון לס׳ון שנת וירם קרן משיח״ו. נשאו ונתנו בתועליות הקהל יצ״ו, וראו כמה נזיקין יבואו בסבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות, בתכשיטי זהב ואבנים טובות הנקראים כ׳אלכ׳אליס או תאזראש, או עקוד די אלג, ופאר ועיני העמים ראות וכלות. ועל זה הסכימו החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ״ו, וגזרו שמהיום והלאה לא תשים שום אשה לא נשואה ולא בתולה ולא קטנה, תכשיטים הנז׳ כ׳לכ׳אליס, או תאזראש, ולא עקוד דיל ג׳ופאר, בשום צד שבעולם זולת אלג, ופאר שיהיה עם האלכורסאס, ונותנים רשות שיוכלו ללבוש פרונטאל, בתנאי שלא יהיה בו כי אם תומון די קודו של משי ברחבו. עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יעשו כ׳מא״ר לשום כלה, ולא תשים דלא י׳׳ל בפנים כלל ועיקר, לא של זהב ולא מן אלג׳ופ׳אר, זולת שיוליכו אותם עם פרונטא״ל עשוי באופן האמור. עוד גזרו שמהיום הזה והלאה לא יארגו בשום כתונת זהב ולא רקמה, ולא איסאנטאדו כי אם בבית הצואר אילה ג׳ורג׳ירה, וכל מי שתעבור על איזה דבר מהאמור,נתנו רשות להנגיד המעולה יצ״ו, שימסרנו ביד הרשות להענישו, ויקחו ממנו מה שלובש מכל האמור.

שוב ראינו שאין רוב צבור יכולים לעמוד בהסכמת הפרונטא״ל מהמדה הנז״ל, ואי איפשר לתת דברנו לשיעורין, לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל לשום פרונטא״ל כלל, אעפ״י שיהיה קטן. ולקיים כל דבר ח״פ בא״ך טוב לישראל מחדש כסלו, משנת ומשפטיך כצהרי״ם לפ״ק בפ׳אס יע׳׳א, והכל שו״ב וקיים. זולת הבלות יוכלו לשים פרונטא״ל בז׳ ימי החופה ולראיה חתמנו. ע״ב נוסח התקנה הנז׳ וחתומים עליה החכם השלם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן צור ז״ל הי״ן, והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והחכם השלם הה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והחכם השלם הה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והחכם השלם הה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז״ל, והחכם השלם הה״ר יחייא בירדוגו זלה״ה.

פ״א. איסטאנדו ג׳ונטוס החכמים השלמים יצ׳׳ו והנגיד המעולה הנבון ה״ר דוד אבן זמירו יצ״ו בעישור אחרון לסיון שנת וירם קרן משיח״ו דיירון אי טומארון אין פרוביג׳וס דיל קהל יצ״ו אי ב׳יירון קואנטוס דאנייוס סי שיגין פור קאב׳זה דילאש מוג׳יריס קי סאלין קון כ׳אלכ׳אליס אי תאזראש אי עקיד די אלג׳ופ׳אר ועיני העמים רואות וכלות פור לו קואל פ׳ואירון מסכימים החכמים השלמים והנגיד המעולה יצ״ו אי פ׳ואירון גוזרים שמהיום והלאה נון שי פונגה נינגונה מוג׳יד ני קזארא ני אלעזבה ני פיקינייא כ׳לכ׳אליס ני תאזרה ני עקאד די אלג׳ופ׳אר בשום צד בעולם זולת איל אלג׳ופ׳אר קי איסטוב׳יירי אינלאש אלכ׳ורסאס אי דאן ליסינסייא קי פואידאן ויסטיר פרונטאל בתנאי קי נון טינגה שאלוו און תומין די קודו די סירה די אנג׳ודה איל טאנטו מאנדארון שמהיום הזה והלאה נון ראג׳ה כ׳מאר פארה נינגונה נוב׳ייה כי מינוס שי פונגה דלאיל אין לה קארה כלל ועיקר נון די אורו נון די אלג׳ופ׳אר זולת קי לה ליב׳ראן קון פרונטאל היג׳ו דילה מאנירה די׳גה איל טנטו מאנדארון שמהיום הזה והלאה נון איג׳ין אין נינגונה קאמיזה אורו ני לב׳ראדו ני איסטאנטאדו שאלוו אין איל קאב׳יסון אילה ג׳ורג׳ירה אי קואל קירה קי פשארי אלגו די לו דיג׳ו דיירון ליסינסיא אל נגיד המעולה יצ״ו קי לו אינטריגי אל מכ׳זאן אי לו לייב׳י דיל נצאך לו קי וישטיירי דילו דיג׳ו.

שוב ראינו שאין רוב צבור יכולין לעמוד בהסכמת איל פרונטאל מהמדה הנז', ואי אפשר לתת דברינו לשיעורין, לכן גמרנו והסכמנו שאין רשות לשום בת ישראל די פוניר פרונטאל כלל, אעפ״י שהיה קטן, ולקיים כל דבר ח״פ בא״ך טוב לישראל מחדש כסלו משנת ומשפטיך כצהריי׳ם לפ״ק בפ׳אס יע״א, והבל שו״ב וקיים. זולת אלאש נוב׳ייאש פודראן פוביר פרונטאל בשבעת ימי החופה, ולראיה חתמנו ע״ב נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם הה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל והחכם השלם הה״ר יצחק אבן צור ז״ל הי״ן, והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן ז׳׳ל, והחכם השלם הה״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, והחכם השלם הה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והחכם השלם הה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והחכם השלם הה׳׳ר ישעיה בקיש ז״ל, והחכם השלם הה״ר יצחק אבן זמרה ז״ל, והחכם השלם הה׳׳ר שאול סרירו ז״ל, והחכם השלם הה״ר יחייאבירדוגו זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 59

טופס פסק דין על ענין קידושין זה נסחו.

פ׳׳ב. לפי שישועה אוג׳ואילוס בר ש״ט נ״ע, הוציא לעז על ג׳אמילא בת יצחק קמחי שקדש אותה ואמר בפני עדים שקידש אותה, ושאלו אותו על העדים מי הם, ואמר הלא הם פ׳ ופ^׳, ובתוך כדי דיבור חזר בו כמו שנתברר לחכמים השלמים יצ״ו עפ׳׳י עדים, שהוציא הקול לפניהם ואמר ישועה הנז׳ בתוך כדי דיבור שדברו כולם תוהו, ושמעולם לא קדשה אלא שכוונתו היתה לאוסרה על בן גילה, ושרצונו היה להשכיר עדי שקר שיעידו איך קדשה. ואח״כ נתקבצו ג׳ מחכמי המעמד יצ״ו, ושאלו את העדים שאמר ישועה הנז׳ שבפניהם קדשה. ואחד מהעדים הנז׳ נשבע באותו מצב בהיכל הקדש, שמעולם לא עבר דבר זה בפניו. והעד השני מעיד שהוא ראה איך קדשה ישועה הנז׳ לג׳אמילא הנז', ולזה נתקבצו החכמים השלמים יצ׳׳ו, בב״ה של תלמוד תורה הי״ג, הלא המה החכם יוסף אבן עמרם יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזרדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נחון יצ׳׳ו, והחכם הה״ר יצחק אבן שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו, והחכם הה״ר שמואל אבן דנאן יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ׳׳ו, והחכם הה״ר וידאל הצרפתי יצ״ו, ונשאו ונתנו בדבר הזה היטב כמה פעמים, לראות אם יש לחוש לקול זה העד הנז׳, שהעיד שראה איך קדשה לענין שיאמר ישועה הנז', בקרובות ג׳אמילא הנזכרת, להיות שכבר קידש אחותה של ג׳אמילא הנז', וראו כל החכמים הנז׳ שעם היות שנראה מתשובת הרשב״א ז״ל הביאה הב״י ז״ל, שהאומר קדשתי אשה בפני עדים אפי׳ בא העד והכחישו שאסור בקרובותיה, מטעמא דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא. עכ״ז בנדון זה הרי קול ושוברו עמו, שבתוך כדי דיבור חזר בו ישועה הנז׳, כמו שהעידו העדים והקול נתבטל מאליו, כאילו לא היה ולא נשאר כי אם עד אחד, והמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו.

ועם היות שכבר נראה שתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי לענין קידושין.

הני מילי לענין המקדש את האשה וחזר בו תוך כדי דיבור, ואמר מעות שנתתי לה במתנה הן, דכי האי גוונא לאו כדיבור דמי, וכן מפורש בטא״ה סי' מ״ט המשפט העברי בקהילות מרוקו וג״כ במס׳ נדרים בסוף הגמ׳ בשם הר״ן והרא״ש ז״ל, ור׳ נתן בעל הערוך ז יל הסכים לזה בערך תוך, אמנם בנדון זה שלא היה כי אם דיבור בעלמא, כל זמן שעוסקים באותו ענין וחזר בו המוציאו, נתבטל הדיבור מעיקרו. דהו״ל כשאר מילי כדיני מקח וממכר, שחוזר בו כל זמן שעסוקים באותו ענין. ולכן יצא מבין החכמים השלמים יצ״ו, ברובא דמינבר שמותר ישועה הנז׳ בקרובות ג׳אמילא הנז׳, ורשאי לישא ריינא אחותה. ומצורף לזה ג״כ ראו החכמים יצ״ו, עדים אחרים שהעידו שישועה הנז׳, אמר בפניהם שרצונו לומר שקדשה ולהוציא לעז, כדי לאוסרה על בן גילה ולהשכיר עדי שקר שיעידו שקדשה. ולכן מכח הדין ומכח האמתלאות הנז' שנראו לחכמים השלמים יצ״ו, התירו ריינא הנז', להנשא עם ישועה הנז', ולראיה וזכות ביד ישועה הנז׳ צוו לנו החכמים לחתום פסק דין זה להיות להם למשמרת.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד-60