הסלקציה-וההפליה-בעלייה-ובקליטה-


 הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

דעת הקהל והעיתונות.

בשום פרסום רשמי לא מופיעה הידיעה על החלטת הנהלת הסוכנות להפסיק את הרישום לעלייה ממרוקו. הממשלה וסוכנות אף נמנעו מלקיים דיוני חירום במצבם של יהודי ממרוקו, וכך אמר יהודה ברגינסקי ביוני 1955 :

אני מפנה את תשומת לב החברים לכך, שזה שלושה חודשים שאנו עומדים בפני קשיים בעלייה מצפון אפריקה, וההנהלה עוד לא הגיעה לדיון בעניין זה.

באוגוסט 1955 דרש יהודה ברגינסקי להעלות את בעיית יהודי צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, שאמור היה להתכנס באותו חודש. יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, וראש המחלקה לענייני החלוץ, אליהו דובקין, התנגדו לכך, והצעתו של ברגינסקי נדחתה. הנהלת הסוכנות לא רצתה לתת במה נוספת למצוקתם של יהודי צפון אפריקה , שכם משם עשוי המידע האמיתי להגיע לציבור הרחב.

כאמור, דיוני "המוסד לתיאום" והנהלת הסוכנות היו חסויים, ועל כן נמסרו לעיתונות רק הודעות רשמיות ומגמתיות, והמידע בציבור על מצבם האמיתי של יהודי מרוקו היה חלקי. לעומת זאת ידעו ארגונים של יוצאי צפון אפריקה בארץ את המצב לאשורו, והשתדלו בפני הממשלה והנהלת הסוכנות לפעול ביתר שאת להצלת אחיהם שבצפון אפריקה.

בדצמבר 1955 נשלח תזכיר מ "התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל" לשרי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות. בינואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה דוד בן גוריון מ "הארגון למען הגברת העלייה מצפון אפריקה"; בפברואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה, לשרי הממשלה ולחברי הנהלת הסוכנות מ "הוועד הזמני להגברת העלייה מצפון אפריקה" ; וביוני 1956 נשלח מהתאחדות עולי צפון אפריקה בישראל "קול קורא" להצלת יהודי צפון אפריקה לנשיא המדינה, לראש הממשלה ושריה, לחבר הנהלת הסוכנות ולמערכות העיתונים.

גם אורגנו כמה הפגנות למען עליית יהודי צפון אפריקה – אך פעולותיהם אלה של הארגונים השונים למען יהדות צפון אפריקה לא היו אפקטיביות והן לא השפיעו על הממשלה והנהלת הסוכנות לשנות את מדיניות העלייה משם.

נראה שבשנת 1955 חסר גם לעיתונות המידע הנכון לגבי מצוקותיהם של יהודי מרוקו. לכן לא עסקה באופן מסיבי בבעיותיהם, אלא המשיכה בקו המסורתי שלה.

דבר,  על המשמר,  הצופה  וחרות  תמכו, כמקודם בהגברת העלייה מצפון אפריקה בכלל, וממרוקו בפרט ; ידיעות אחרונות  ומעריב  לא נקטו עמדה חד משמעית בעד או נגד הגברת העלייה. אלא הביאו דעות לכאן ולכאן ; הארץ המשיך בקו המסורתי של תמיכה בסלקציה ובמניעת עליית יהודי מרוקו לארץ, באוקטובר 1955 אף קרא העיתון ליהודי מרוקו, בפרט, לצפות בשקט לעתידם, שכן עתידם הוא במרוקו – ולא בארץ ישראל.

רק לאחר קבלת עצמאות מרוקו במרץ 1956 החלה העיתונות לעסוק במצוקת יהודי מרוקו בתדירות גבוהה יותר. רובם המוחלט של העיתונים תמכו בעליית הצלה של יהודי מרוקו, אך היה זה מאורח מדי.

ביוני 1956 הביא "חרות" כתבה על עולי מרוקו, המאשימים באופן ישיר את גיורא יוספטל באחריותו לניתוקן של משפחות רבות, שכן שבמשך זמן רב התנגד יוספטל להגדלת מכסת העלייה ממרוקו ; וביולי 1956 האשים העיתון את הממשלה והסוכנות היהודית בתוצאות מדיניות העלייה כלפי יהודי מרוקו.

ביוני 1956 תקף שר התחבורה, משה כרמל, בעיתון "למרחב" את ההנהגה הציונית : יש לתמוה על כך שמנהיגים ציוניים מדברים מעל במות כי הם מופתעים מההתרחשויות במרוקו. היה מי שחזה סכנה זו.

גם הצופה, דבר ומעריב תקפו את תוצאות מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות כלפי יהודי ממרוקו ;  באוגוסט 1956 קרא הבוקר לנחום גולדמן לקבל על עצמו לנהל משא ומתן להצלת יהודי מרוקו. גולדמן אכן ענה בעיתונות, שהוא מקווה למצוא הסדר לעלייה מצפון אפריקה – אך כיודע התנגד גולדמן נמרצות לעליית יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, וגם לאחר עצמאות מרוקו לא פעל לעליית היהודים משם.

המצוקה של יהודי מרוקו נדחקה הצידה באותה שנה גם בגלל אירועים מדיניים חשובים : בפברואר 1955 התפטר שר הביטחון פנחס לבון, ובן גוריון חזר לממשלה למלא תפקיד זה ; ביולי 1955 נערכו הבחירות לכנסת ; והמתיחות עם מצרים הלכה וגברה.

ההקלות בסלקציה.

בשנים 1955 – 1956 נעשו עוד כמה הקלות בסלקציה, אך היו בבחינת "לעג לרש" שכן מינואר 1955 הופסק רישום המועמדים לעלייה מצפון אפריקה בשל המכסות הנמוכות שהוקצו לעלייה.

ביוני 1955 אושרו ההקלות הבאות :

מבחינה סוציאלית.

1 – מספר הנשפות היכולות להתלוות למפרנס אחד, הן עד שבע – במקום עד חמש.

2 – הורי ראש המשפחה או הורי אשתו – גם הם ייחשבו מעתה מלווים.

3 – אם יש למשפחה יותר ממפרנס בגיל העבודה, יכולות להילוות אליה מספר נשפות בלתי מוגבל, אם קיימים ביניהם קשרי משפחה ישירים – עד כה רשאים היו להילוות חמישה בלבד, ללא שום קשר למספר המפרנסים במשפחה.

מבחינה רפואית.

1 – אם במשפחה, שבה מפרנס בריא, יש נלווה נכה, שאיננו זקוק לאשפוז במוסד – למשל, עיוור, גידם, קיטע – מאשרים משפחה זו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה, אלא אם כן הסכימה להיפרד מן הנכה.

2 – אם במשפחה, שבה המפרנס בריא, יש נלווה במחלה כרונית, אשר לא יזדקק לאשפוז בעתיד הקרוב – מאשרים משפחה כזו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה.

בשנת 1956 ניתנו ההקלות בסלקציה ליהדות תוניסיה בלבד, משום שהחל במרץ 1956 החל השלטון הערבי במרוקו, שקיבלה עצמאות, להגביל עד כדי הפסקה את פעולות המוסדות היהודיים והציוניים.

ואלה היו ההקלות בסלקציה ליהודי תוניסיה ביוני 1956.

1 – גיל המפרנס : 50 – 17 – במקום 45 – 18.

2 – משפחה, שבה שני מפרנסים בריאים, רשאית להעלות ילד מפגר.

3 – כפרים שמתחסלים מעלים אתם גם מקרים של שחפת פתוחה – בהודעה מוקדמת למשרד הבריאות.

בתקופה זו הייתה בעיית הסלקציה למשנית. הבעיה העיקרית של יהודי מרוקו הייתה הגדלת מכסות העלייה – אך לכך התנגדו בממשלה והנהלת הסוכנות. וכך, עם סגירת שערי מרוקו, בה רשומים לעלייה 100.000 יהודים, ומתוכם 50.000 לאחר הסלקציה.

 הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 161-157

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר