מורשת יהדות מרוקו

ר׳ אליהו אזולאי(אוג׳דה)

קבור בבית־הקברות המקומי. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.- זהו בדרך כלל סימן שקבר הקדוש עתיק ושתאריך מותו אינו ידוע.

ר׳ אליהו דהאן (איית יעיש)

ידוע בעיקר כר׳ אליהו מאיית יעיש.

שמו המלא הוא ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש. ההילולה שלו בי״ז בתמוז. הוא בנו של ר׳ שלום דהאן ושייך למשפחה של ר׳ אברהם מאיית יעיש.

״המוסלמים ניסו לחפור את קברו ולכבות את האש, והוא ליווה אותם עד הבית. רצו להשתין עליו והוא ליווה אותם באש עד מקום מגוריהם והרג אותם״.

״אני, כל פעם שילדתי, נפטר לי התינוק. לבני שיש לי כעת קוראים יעיש, על שם ר׳ אליהו די איית יעיש. אני קראתי לו: ר׳ אליהו מאיית יעיש, ׳האד סי די פכרסי כאסר, אילא כאנת בניתא אינסמיהא עליכ וילא כאן אולייד אנסממיה עליכ׳." – התרגום: ומה שיש לי ברחם מקולקל. אם זו תהיה בת אני אקרא לה בשמך ואם זה בן אני אתן לו את שמך.

 כאשר נולד לי בן קראתי לו יעיש חיים, כן קוראים לו יעיש חיים״.

ר׳ אליהו הכהן(קולומב־בשאר)

נפטר שם ב־1914.

ר׳ אליהו יסאן(מראכש)

עדותו של מר משה פ׳(מראכש). ידוע ״ר׳ שלמה יסאן מחכמי מראקס וביחס הכתובות תארוהו החה״ש החסיד ועניו כהה״ר וכו׳…״ בן־נאיים, עמ׳ קי״ד.

ר׳ אליהו מרקדו מלכה (רבאט)

לפי המסורת הקפיד מאוד על הלכות השחיטה וביקר בקביעות אצל שוחטים. כשמצא סכין פגומה שבר אותה והביא לביטול מישרתו של השוחט.

ר׳ אליעזר אשכנזי(תאסאנת)

קבור לא הרחק ממקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי. לפי המסורת הוא היה שד״ר שבא מטעם הכולל למרוקו ונפטר שם.

עדותם של מר עמר(תאסאנת) ואחרים. לפי מסורת אחרת הוא קבור במקום הנקרא אנזל. מסורת זו באה לידי ביטוי בשיר הבא:

חית ארגבת מן אואד אנזל (פעמיים)

סופת ר׳ עזר לשכנזי כיץ אלגזל

פזמון: מן אנזל ואנא עלא רג׳לייא (פעמיים).

ר׳ אליעזר דאבילה (רבאט)

קבור בחלק הישן של בית־הקברות. נולד בסאלי בשנת 1711 ונפטר ביום ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א (1761). ר׳ אליעזר דאבילה נודע כרב גדול שהשאיר הרבה חיבורים על אף שלא האריך ימים. בין כתביו שפורסמו לאחר מותו יש לציין את ״מגן גבורים״, ״מעין גנים״ ו״מלחמת מצווה״. ברבאט יש בית־כנסת וגם רחוב על שמו.

״פעם אחת, עליו השלום, הים כמעט שטף את העיר רבאט. ר׳ אליעזר דאבילה הלך למלך ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע שהים עומד לשטוף את העיר רבאט. הלך המלך איתו. ראה במו עיניו שזה היה עומד להתחולל. אז לקח הצדיק את המקל שלו, תקע אותו במקום מסוים וגלי הים לא עברו מעבר למקלו של הצדיק. אז פנה הצדיק אל המלך ואמר לו: היזהר, אל תיגע ביהודים״.

״פעם באו אלינו המוסלמים כדי להתנפל עלינו. שאל אותם: מה אתם רוצים לעשות? ענו שבאו להרוג את יהודי העיר. ר׳ אליעזר אמר להם: הפסיקו! הפך אותם לגמדים. אמר להם: אני העמדתי את הים ואני אעמוד נגדכם כמגן של בני ישראל״.

״מספרים עליו שהוא עצר את הים, עליו השלום. המקל שלו קבור ליד שער המלאה. כל מי שנכנס מנשק אותו. אשתו של בני היתה בהריון ובני אמר לי: אמא, אם יוולד לי בן אקרא לו אליעזר. עניתי לו: מזל טוב. נולדה לנו בת ואחריה נולד בן וקראנו לו אליעזר. בא אליו החכם בחלום כשהוא רוכב על סוס לבן. שאל אותו [בני]: מה הוא עושה שם? ענה שהוא שומר על המקום. כך בני חלם אותו, כי הוא היה מתפלל בבית־הכנסת על שם ר׳ אליעזר דאבילה״.

עדות של מר יצחק א׳(רבאט) ואחרים. ראה גם גולבן, עט׳ 92-91 וכן בעמ^׳ 154-153 תיאור של בית־ הקברות; בן־נאיים, עמי כ״ב; יעקב מ׳ טולידאנו, נר המערב, עמ׳ רע-רע״א; זעפרני — יהודימרוקו,

עמ^׳ 246; לסרי, עמ׳ 87; באנון, עמ^׳ 373; והרי חלק ממה שרשום על מצבתו: … ראש המדברים…

זקוקין דנורא… לוחם מלחמתה של תורה… נודע שמו בשערים ולארץ ולדרים במדינות וכפרים… הן חיבוריו היקרים הידועים ומפורסמים גדולים ועצומים… הרב המפורסם בקצי ארץ וים רחוקים המאור הגדול ועצום ומפולפל מורינו ורבינו נר המערבי עטרת צבי חכם עדיף מנביא כמהרר אליעזר די אבילא זצוקל נח נפשיה ועלה לשמים הנשר הגדול בעל כנפים… ביום ג׳. שב״ק ג אדר א׳…. מצבה הזאת נתחדשה בע׳ א׳ בניסן שנת מרכבתיך…

לפי מסורת אחרת המקל היה של סבו של ר׳ אליעזר. הקדוש פנה לים באומרו: ״עד כאן, רשע. עצור ואל תעבור את הגבול הזה״(סיפרה גב׳ מסעודי א׳ מתיזגיני). גולבן, עט׳ 92, מזכיר את הנס הזה:

“Eliezer Davila doit avoir plusieurs miracles à son actif; il nous a e'te' impossible d’entendre un autre que celui qu’il fit lors du raz de mare'e de Lisbonne en 1755, et qui consista à faire retourner à l’Océan les vagues qui venaient déjà jusqu’à la rue des Consuls et menaçaient de couvrir la ville: il lui suffit de planter son bâton dans la mer pour qu’elle se retirât”.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 272

באבא הנא (עמק הדרע)

באבא סידי (מוגאדור)

בורי כיזו (ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

״פעם היה טיפוס באזורנו. הלכנו לשחוט על קברו ולמחרת לא היה כלום״.

עדות אינפורמנט יליד המקום. משמעות השם בורי כיזו (או בורי כידו) אינה ידועה.

בו־שריף (תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן־זחילא (דבדו)

קבור בבית־הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ־ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית־קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן־סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית־ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודי בב׳ באדר בבית־הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

הספר יצא כנראה ב־1937. אחת ההסכמות החתומה על־ידי הרבנים יוסף חיים בן־עטר, חיים יקותיאל ברדוגו ומיכאל יששכר אנקאווא היא משנת תרצ״ז.

ר׳ ברוך בממפדה (מחוז מראכש)

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן־ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על־ידו, ואביו של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

ר׳ ברוך עראמה (מראכש)

לפי מסורת אחת הוא סבו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא.

רבי גבריאל (מכנאס)

עדותו של מר משה ל' (קצר אל סוק). שם משםחתו של הקדוש לא ידוע.

ר׳ דאווד (ליד וארזאזאת)

נקרא לרוב סידי דאווד. לפי עדות אנשי המקום הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים. לפי המסורת המקומית, הוא בא עם עשרת החכמים שהגיעו פעם מארץ־ישראל.

מסורת אחת מזכירה במפורש שלפחות קבוצה אחת של שבעה רבנים באה בתקופה קדומה כדי לגייר את האוכלוסיה הברברית. מבחינה היסטורית התקופה המתאימה למסורת זו היא במאות הראשונות של הספירה כשהיתה תנועת גיור חזקה בצפון-אפריקה, והשפעה זו ניכרת גם מתוך מלחמתם של אבות הכנסייה בצפון־אפריקה נגד ההשפעות היהודיות.

מתוך הספר "הערצת הקדושים" בפרקים קודמים

הערת המחבר – II y avait autrefois sept rabbins qui vinrent de Jerusalem se fixer dans la region que nous parcourons pour y convertir les habitants a la religion juive.

  קיימות רשימות שונות בפי העם אך הנפוצה מכולן, לפי דוטה, כוללת את השמות: ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב(זה ר׳ חביב המזרחי), מול אל־בארז׳ (זה ר׳ יצחק ישראל הלוי), סידי חיים ור׳ שמואל. יהודים ומוסלמים מבקרים, לפי דבריו. בקברי הקדושים האלה. וואנו, עמי 64, מזכיר רשימה של שבעה רבנים שבאו למרוקו כמיסיונרים ומקורה מדמנאת. ברשימה זו חמישה שמות משותפים לרשימה של דוטה — ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב ומול אל־בארז, ושני שמות שונים — מולאי מאתיל (זה ר׳ אברהם כהן) ומול אנמאי (זה ר׳ יעקב אשכנזי).  עד כאן הערת המחבר.

מסורת אחרת שמקורה מבני מלאל מספרת על רב מפורסם ובעל שם שהיה מלמד בבית המקדש. היו לו תלמידים רבים אך עשרה מהם היו יקרים לו במיוחד. פעם רצו עשרה תלמידים אלה לנסות את רבם ופסחו על קטע מהטקסט שקראו. הרב הבחין בכך, גירשם והודיע להם שהם יתפזרו וימותו בארץ נכר מבלי לשאת שמות יהודיים.

הערת המחבר – ראה ערך רבי יחייא בן יחייא, וגם וואנו, עמוד 55-56. רשימה זו כוללת שבעה שמות : סידי קאדי חאג'ה – הוא רבי יחייא בן יחייא – מולאי תאמראן, מול אל-בית, מולאי אינגירד, מולאי תוואבית – הוא רבי משה בן זוהרה -, מול אל בארז – הוא רבי יצחק ישראל הלוי – וסידי כירא. מסורת זו מסבירה לנו מדוע קדושים אלה ואחרים נושאים שמות ערביים ברבריים. עכ"ל

ר׳ דאווד כהן (דבדו)

נקרא על־ידי המוסלמים סירי מוחמד סאהלי או סהול. היהודים קוראים לו גם בשם סירי יוסף סאהלי.

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

“A Debdou, près du chemin de la Kasba… au milieu d’un très vieux : cimetière… dont musulmans et juifs s’attribuent la propriété… Selon les musulmans, Sidi Mohamed Sahli… Les Juifs pretendent, eux aussi, à l’exclusivite'du Santon, lequel se nommerait Rebbi Daoud Cohen”.

ר׳ דוד (דאדס)

הוא קדוש מקומי. שם המשפחה אינו ידוע.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 282

כמו אצל היהודים, תופסת השחיטה מקום חשוב במסגרת הטקסים של המוסם. שוחטים עופות, כבשים, פר או פרה מקושטים ולפעמים גמל. בו בזמן שבסעודה שמכינים אחרי השחיטה אצל היהודים, בדרך כלל מקבלים כל המשתתפים מנה שווה של בשר מן הבהמה שנשחטה, אצל המוסלמים חלק מהבשר שייך לבעל הזכות במקום, והשאר מיועד לסעודה של המשפחה שהביאה את הבהמה לשחיטה. בתי־מטבחיים קיימים אצל כל הקדושים המוסלמים המפורסמים.

הערות המחבר:

אצל קדושים יהודים מועטים, מארגנים צאצאיהם את ההילולה לכבודם. אלה הילולות צנועות, בדרך כלל ביתיות, ובעלות אופי דומה ל״יארצייט״ לקרוב משפחה.

טקס המכירה הפומבית של נרות, התופס מקום כה חשוב בהילולה, מופיע לפעמים גם אצל המוסלמים. הנרות הנמכרים הם גדולים, צבעוניים ומקושטים. היהודים נוהגים להשתמש בנרות צבעוניים בטקס של שבע ברכות ביום החתונה.

בשעת השחיטה, ליד קביו של סידי מימון, מכוונים המוסלמים את ראש התרנגול לכיוון הקבר בדיוק כמו שעושים היהודים לכיוון קברו של ר׳ דניאל השומר. ראה מאמרי: בן־עמי — ר׳ דניאל, עמי מח, וכן .J. Desparmet, “Ethnographie traditionnelle de la Mettidja”, Revue Africaine, 1935, pp 178-188

אצל המוסלמים בארץ־ישראל מקשטים את הכבש לפני השחיטה: כנען, עמ^׳ 160. דבר דומה, קישוט הפרה, אנו מוצאים אצל היהודים רק בטקס השחיטה בחגיגת החתונה. ראה מאמרי על החתונה, עמ^׳ 89. מעניינת ביותר ההקבלה: "… והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו״, מסכת ביכורים, סדר זרעים, מהד׳ אלבק, עמי 319.ע"כ

בזמן הזיארה אצל המוסלמים, האנשים מתפללים, שרים ורוקדים. הנשים משמיעות קולות שמחה, ה״זגארית״. במקומות מסוימים מתארגנות תהלוכות רבות משתתפים המתקדמות, תוך הליכה וריקוד לקול הכלים המוסיקליים והשירה, לכיוון הקבר הקדוש, כמו תהלוכות המסדרים היוצאות מתלמסן לקברו של סידי בומדיין.

אצל המוסלמים תפס הריקוד מקום חשוב במסגרת הזיארה, בין אם אלה ריקודים של קבוצות, כמו במוסם של סידי אחמד אל ברנוסי בסביבות פאס או של מולאי ברהים ליד מראכש, בין אם רוקדות הנשים לבדן והגברים רוקדים מסביבן, כולם עם מטפחות בידיהם. כמו שלא קיימים אצל היהודים התהלוכות והריקודים, כך לא מצויים אצלם גם המשחקים הפולחניים הנפוצים אצל המוסלמים. משחקן הטיפוסי של הבנות הוא הנדנדה, המלווה בשירה.

הערת המחבר: שם המשחק במרוקו מותאישה, ובאלג׳יר ג׳אלולה. משחק הנדנדה ידוע אצל היהודים רק במסגרת מנהגי החתונה. ראה מאמרי ״משירי שבת הנדנדה״, יהדות מרוקו, עמ^׳ רכט-רלא (שם ספרות).ע"כ

 מירוץ הסוסים והפנטזיה מקובלים גם הם במקומות מסוימים, וגברים רכובים על סוסים עוברים את המרחק המוסכם תוך יריות ברוביהם וקריאות שמחה של החוגגים. במוסם של מולאי אידריס של זרהון, עורכים החמאדשה תהלוכה ותוך כדי ריקוד במעגל, לצלילי כלי הגאייטה והתאריזה, הם מכים את ראשם במקלות ממוסמרים עד כדי פציעה ממש.

 במוסם של סירי אחמד ומוסה בסוס, נלחמים החוגגים בזריקת אבנים עד זוב דם. משחק אחר שאפשר לראות הוא ה״ראחבה״, מין משחק היאבקות, שבו מנסים שני המתחרים, תוך כדי עמידת ידיים, לפגוע אחד בשני בעזרת הרגליים.

הערת מחבר: משחק זה קיים בצפון מזרח־ברויל בשם capoeira ומוצאו כנראה מאפריקה. בביקורי בבאהיא בברזיל בינואר 1979 נכחתי בהופעות קפואירה במסגרת החגיגות של הקדוש בונפים, שהוא הקדוש הכי מפורסם במקום. גם שם נפוץ משחק פולחני זה. ע"כ

תופעה מעניינת נוספת אצל המוסלמים מתבטאת בהתנהגות המינית החופשית של המשתתפים במוסם של קדושים רבים. הנשים המוסלמיות המנהלות חיים סגורים ומסוגרים כל השנה, משתחררות במוסם מכל המעצורים המוסריים ומוסרות את עצמן לכל המבקש, שכן הן אמורות לא לסרב לגבר הפונה אליהן. מימד מיני זה לא קיים כלל אצל היהודים, כמו שגם אין לתאר אצלם את התופעה של ה״זנות הקדושה״ המצויה במרוקו ושעליה כתבו דוטה בקשר לבנות סידי רחאל, ודרמנגם בקשר לשבטים מסוימים בצפון־אפריקה. זאת זנות פולחנית המנוהלת בהתאם לרצונו של הקדוש, ואסור לגבר לסרב לנשים אלה אחרת הוא ייפגע על־ידי הקדוש.

ניתן לסכם, איפוא, שליד קווים משותפים אפשר בהחלט להבחין בקווים שונים באופי אישיותו של הקדוש אצל המוסלמים ואצל היהודים. אצל המוסלמים התופעה היא הרבה

יותר מורכבת והרבה יותר סבוכה מאשר אצל היהודים. הדמות של הקדוש המוסלמי או, נכון יותר, הטיפוסים השונים של המראבוט עולים מבחינת היקפם ומורכבותם על הקדושים היהודים. אנחנו נתקלים במראבוט החסיד, העוסק בקדושה וחי בקדושה, הוא הואלי הקרוב לאלוהים; המראבוט הסגפן המתרחק מחיי העולם הזה; המראבוט המופרע־נפשית; המראבוט הלוחם, הנוטל חלק במלחמות; המראבוט השופט והמראבוט המתווך, המשכינים שלום בין האנשים ובין שבטים; המראבוט המרפא; המראבוט המדינאי, העוסק בענייני המלוכה; המראבוט השיך, האחראי לענייני השבט, וכד. יוצא, שיש לנו לרוב עניין עם מראבוט חי, שיש לו תפקידים פעילים בחברה, ושאינו נדרש להציג תכונות מוסריות למופת. הקדושים היהודים המעטים שזכו לתואר זה עוד בחייהם, לעומת זאת, לא מילאו תפקידים כאלה, אך שימשו דוגמה ומופת מבחינת התנהגותם, חסידותם וערכם המוסרי. מכוח עליונות זו יכלו לרכוש השפעה מכרעת בקהילה. השפעה זו לא באה כפועל יוצא מתכונותיהם הסגוליות ומן הרצון לתרגם יתרון זה להשפעה במישור הקהילתי, אלא מנכונות אנשי הקהילה ופרנסיה, שהיו מוקסמים מתכונות הקדוש, להישמע ולציית לכל משאלה שלו. במלים אחרות, אנשי הקהילה היו קשובים לרחשי לבו של הקדוש כדי להשביע את רצונו ולא היתה כאן עמידה מצד הקדוש על כך שיצייתו להוראותיו.

קשה להעריך תופעות דומות הנובעות מעצם הזיקה לאותו פולחן, ואין לדעת כמה מהן מתחייבות מעצם קיום פולחן הקדושים, וכמה מהן הן תוצאה של קיום משותף והשפעה הדדית. באותה מידה קשה להעריך את התופעות הספציפיות לכל קבוצה. נראה, בכל זאת, שלא מקרה הוא כי מנהג זה או אחר קיים אצל המוסלמים ולא אצל היהודים. מעבר למנהג אפשר להבחין באידאולוגיה המפרנסת את המנהג ולכן מותר לייחס משקל מסוים, משקל יתר, למנהג הקיים רק בקבוצה אחת יותר מאשר למנהג המשותף, אף־על־פי שמבחינה כמותית הוא יכול להיות במיעוט.

שכנות קרובה וממושכת שאפשרה הכרות הדדית טובה של היהודים והמוסלמים במרוקו, וכן זיקה לאותה תופעה פולחנית — הערצת הקדושים, ובמסגרת זו הוכחת יעילותו של קדוש ממוצא זה או אחר, יצרו את הרקע לקיום מנהגים משותפים במישור זה אצל היהודים והמוסלמים. יחד עם תהליך עצמאי ופונקציונאלי של יצירת קדושים בכל קבוצה, יתכן והמספר העצום של מראבוטים ומסדרים דתיים אצל המוסלמים במרוקו עודדו את היהודים ליצור קדושים בהיקף פרופורציונאלי כדי שיוכלו להעמידם מול עמיתיהם המוסלמים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד

עמוד 206 סיום המאמר

118 ר׳ דוד בוסידאן(מכנאס)

נקרא בפי העם ר׳ דאווד או ר׳ דאווד הגדול. חי במאה השש־עשרה וזכה להערצה גדולה עוד בחייו. נולד בזאוויא ועבר למכנאס, שם נפטר.

• ״ביקרתי ליד קברו של ר׳ דוד בוסידאן. היה מישהו מהמשפחה משוגע. לקחתי אותו לשמה ובלילה קראתי לצדיק. ביום אנו מדליקים נרות ומשתטחים על הקבר. בחצות מתעוררים, עושים טבילה והולכים ליד הקבר. אמרתי לצדיק:

אה סידי תסאפדלי אל פארז

אה סידי תחין עלייא

אה סידי תאעתקני.

תרגום: ״אדוני שלח לי רפואה שלמה

אדוני רחם עלי אדוני הצל אותי״.

ואז בא צאצא הקדוש, ר׳ יוסף ז״ל ואמר לי: בואי, הו אשה מצפרו. אבי אבי שלח לחמיך רפואה שלמה. שאלתי איך הוא שלח לי רפואה? ענה: חבורה של מלאכים מסביב לו [נראים] כמו מוסלמים, חס וחלילה, עם זקן ארוך, והוא [הקדוש] באמצע. אמר להם שיביאו את האיש מצפרו ויתנו לו רפואה. אחזו בידו ושמו לו שלוש מטבעות ביד. כך אמר לו: הנה אברהם, הנה יצחק, הנה יעקב. לך לך. הבאתי סעודה והוא חזר בריא ושלם בנפשו. ישבתי חמישה ימים בחדר של הצדיק. קיבלתי את התרופה וחזרתי שמחה. היו קורים לנו ניסים ונפלאות ללא רופאים״.[ סיפרה גב׳ אסתר ח׳ (צפרו).]

״פעם הלכה שיירה של יהודים. התנפלו עליהם שודדים. אחד מהם [מהיהודים] מכיר את שמו. קרא לו בשמו ובשם ה׳. אמר: ״הו סידנא אילא דאבא נתי תפככנה…״

מוסלמי מקבוצה השודדים שמע, והוא ידע את תורת הצדיק, והוא אמר: אסור לנגוע ביהודי הזה. לא נפגע בו. אם נפגע בו אינני יודע אם אנחנו נוכל לחזור. פחדו״.

3.118 ״ר׳ דוד בוסידאן, מזמן נפטר. מקורו בירושלים הוא היה חי רק מחתיכת חרוב,

חתיכה בבוקר וחתיכה בערב, רק כדי להתקיים. היה מברך החרוב ומודה לה^'. פעם בא אליו אורח מירושלים עצמה. היו גרים בירושלים, רק תחת חרובים. לא היה להם כלום. המים [מעין] על־ידם. עליהם השלום. פעם בא אורח עם אשתו ללון אצלו. הביא איתו תרנגולת ואפרוח. למחרת בבוקר שכחו. נשארה התרנגולת מסתובבת. הביאה הרבה ביצים, הרבה אפרוחים. מילאה את העולם באפרוחים. מה יעשה? מכר וקנה צאן. ילדו הרבה. אחר־כך חזר אורחו. אמר לו: איפה היית? פעם היתה אמונה וברכה. עכשיו אין. השארת תרנגולת, עכשיו לך ומכור מה שיש. אמר לו: טוב, אבל חצי חצי. אמר לו: בשום פנים ואופן, הכל שלך״.

ר׳ דוד בוסקילה (איגיניסאין)

היה רב של העיירה, וחי במאה העשרים. אנשי הכפר נהגו להשתטח על קברו ולערוך לו הילולה.

ר׳ דוד בל־חזן(מוגאדור)

היה רב וחי ופעל במוגאדור בתקופתו של ר׳ חיים פינטו. לפי המסורת הוא אביו של הקדוש הנקרא הנביא.

עדותם של מר ניסים נ׳(מוגאדור ואחרים. בן־נאיים, עמ^׳ כ״ה, מזכיר רב ממוגאדור בשם דוד חזאן אשר חתימתו ראה בפסק־דין משנת 1827 יחד עם ר׳ חיים פ־נטו; לפי מזל תרים — שבח חיים, הקדוש נפטר באופן פתאומי בנסיעה למראכש ושם נקבר. בספר מופיעים חמישה סיפורים על ר׳ דוד בל־חון ובהם ידיעות מעניינות עליו. בסיפור מס׳ 8 (עמ׳ 14) וכן בסיפור מס^, 98 (עם׳ 97) יש ידיעה אודות משפטו של בן־בכאץ. מלך מרוקו(מדובר על המלך מולאי עבד א־רחמן ששלט בשנים 1859-1822)

קרא לר׳ חיים פינטו ולר׳ דוד בל־חזן והאחרון מרוב פחד נפטר במראכש. ספד לו שם ר׳ חיים פינטו בעצמו. באותו סיפור שהיה נפוץ במוגאדור, נודע שכל ליל שבת היה בא ר׳ דוד בל־חזן ועושה קידוש לאשתו. לאחר שהיא גילתה את הסוד הוא פסק מלבוא. זהו כנראה הרקע לאמונה שהוא קבור גם במוגאדור. כדאי לציין באותו ספר גם את הסיפורים מס׳ 93, 101 ו־103.

מתוך הספר "שבח חיים" למזל תרים

מעשה מספר 8.

מעשה פייאם הרב ר' חיים פינטו וּר' דוד ן' לחזאן כּאן ואחד סרע ר' ן' בכאץ וצאפד צלטאן עלה ר' חיים פינטו וּר' דוד בן לחזאן ז"ל, וּככתתרת לבזעא נפטר רבי דוד ז"ל וּדרש עליה רבי חיים פינטו פמרראכס, וּזא לצוירה נהאר שבת פמנחה קאל לשליח, סיר לדאר רבי דוד קוללו קאללךּ לחכם אזי תזכי מעאה סעודה בדברי תורה. שליח דהּס כּא יעארף באיין רבי דוד נפטר. מסא לדאר רבי דוד, צאב מראתו קאלהא לחכם צאפדני עלה רבי דוד, קאלתלו הז רואק ומה תדכלס וקולּלו די קאללךּ לחכם. הז רואק וקאלו תכלם לחכם ושליח תעמל פתרון מן כתרת לבזעא, זא לענד רבי חיים קאללו מסית והדרת מעאה, קאלו נתי תעטלתי וּלחכם זא לענדי ומסא לאיין מן חית נפטר רבי דוד ז"ל כאן יזי כל לילת שבת יקוּל לקדוּש וּלמוציא ותסמע מראתו, ודימא כאן לחכם פחאל מה נפטר לאיין כל לילת שבת כאי ברכלו לגפן ולמוציא. דיך לילה זא לחכם קאלהא דאבה די זבדתי סוד מה עאמרני נזי. כזר לכוּח דצדיקים קדדאש נהווא די אפילו נפטר כאן יזי, לאיין קאלו חז"ל צדיקין במיתתם קרויין חיין פחאל בניהו בן יהוידע די תסממא איש חי.

יש לנו איזה חכם במוגאדור שקוראים לו ר׳ דוד בל־חזן. הוא היה קם אחרי חצות ולומד בחדר יחד עם אליהו הנביא. אשתו כשהיתה מביאה לו כוס תה, היתה רואה רק אותו אך שומעת שני קולות״.^,

״בבית שלו יש טבעת וחבל. לפני שהוא הולך לישון הוא שם את החבל מסביב לצוואר ואיך שמגיעה השעה שתים־עשרה, הוא מתחיל להיחנק ואז הוא קם ללמוד ולקרוא, לעשות תיקון חצות, וידוי, תהילים וזוהר עד הבוקר ואז הולך להתפלל".

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 288