מורשת יהדות מרוקו

מפני רוב המהומה המשולחת בבני קהלותינו קהל פאס וקהל אזאווייא על ידי מיני מסים וארנוניות מינים ממינים שונים אשר לא יתנום השב רוחם….וכמה בני אדם פשטו רגל ותעל שועת העיר השמימה….והוסכמו כל קהל מהקהלות הנזכרים להעריך פנקסאות המס פעם אחרת….ולכן פסקנו שביום….יבחרו לנו כל קהל מהקהלות הנזכרות ארבעים אנשים המובחרים שבעדה יראי ה' מהם שמנה עשר מהארבעים שנגזור עליהם לקבל תענית למחר שהוא ערב ראש חדש וביום התענית ילכו בית דין…לבית הכנסת ויקבצו י"ח אנשים וכן ילכו לבית כנסת אחר ויקבצו הי"ח אנשים אחרים….

ויגזימו עליהם כפי כחם ויורו להם כמה הוא העונש המגיע לעושים עול….ושחרב מתוחה בצוארם וכיובא בדברים אלו בפני היכל הקדש ויעריכו כל כתה מהכתות הנזכרים לכל איש ואיש לפי ערכו וכחו וטיפולו ומשאו ומתנו. וכאשר יגמרו ההערכה תיכף ימסרו הפנקסים ליד בית דין, אחר כך יובאו י"ח אחרים מהארבעים הנזכרים ויעריכו את המעריכים עה"ד הנזכרים ואחר שיוערכו הכל אז ישלשו את הפנקסים…פה בשלהי תמוז התס"ד בפאס יע"א. יהודה בן עטר. שמואל צרפתי. אבקהם בן דנאן. יעקב בן רבי ראובן אבן צור.

סופר הזכרונות שסיפר את המאורע ההוא של מלאכות יהודי פאס לפני מולאי ישמעאל גמר עוד את דבריו בדברים האלה כי "לספר את התלאות והצרות והמסים שהיו בשנים ההם משנת תס"א עד תס"ח אין קץ ואין שיעור" ואמנם עוד גם אחרי כן בשנת תס"ו והלאה לא חדלו כליל, ושנה שנה הוטלו עליהם על כללות הציבור, ועל אנשים פרטיים סכומים לא מעטים, ויש שגם נהרגו ונשרפו אז נפשות נקיים על לא חמס בכפם. בשנת תע"ב ביום י"א בתמוז נשרפו בעיר מכנאס הבחור החכם יהודה בן רבי משה אבן צור, והסוחר הנכבד יצחק בן עמארא.

ולמחרת היום ההוא ביום שבת י"ב בתמוז לעת ערב נשרף גם בנו אהרן בו עמארא, שניהם האב והבן מתושבי פאס, מתוך המצוקות האלה, יספר אחד מרבני מכנאס אז כדברים האלה :

בחדש אלול שנת תע"ג -1713 – נתעוררה התשובה פה מכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ואילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם ביסורין קשים. במלקיות ומיתות בית דין ושומעים את דבר השם מפי מרנו נר"ו וקרוב לשלש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבקר בוכים ומתחננים לשם יתברך… והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש….בכל לילה ולילה". אך בכל מצבם זה המדוכה לא היה קץ להרדיפות של ממשלת מולאי ישמעאל, ואף הוסיפה עוד להציק להם וכן יסיים הכותב ההוא :

"ובעוונותינו הרבים ובאשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה…ונתעוללו עלילות ברשע ותואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחד ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר. ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום ששי ו' באלול שנת תע"ד.

הערת המחבר "מצאתי כתב זה בפתקא אחת כתב ידו של מוהר"ר יהודה בירדוגו שחי אז או שיזכר להלן בין רבני המאה החמישית, ומה שכתוב " מפי מורנו נר"ו כיון לפי הנראה אל רבי חביב טולידאנו או רבי משה אחיו רבני מכנאס אז. סוף ההערה.

מובן הדבר כי הריגתם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו, היתה כתוצאות מסירותם הנפרזה והשפעתם על ההמון לקנא קנאת האמונה, והנה על פי מקורות אחרים(יו) יש להגיד עוד פרטים אודות שני האחים ההרוגים ההם, הם היו בני ר׳ נחמיה הכהן, איש נכבד ונשוא פנים מעיר פאם, ורבי משה נולד בשבעה באדר שנת תמ״ג, והיה כשנהרג בן ל״א שנים ומחצה, הוא היה לו גם בית מדרש מיוחד שבו הרביץ תורה ויהי גם לדרשן ומוכיח, ואחיו שם־טוב, היה מעשירי העיר וסוחריה, הם נהרגו בפקודת מולאי ישמעאל, אך הוא לא הסתפק גם בזה כי אם עוד פקד על הנגיד אברהם מאימראן כי לא יתן רשות לקבור אותם כי אם אחרי שיתנו היורשים שני אלפים מתקאלים לאוצר הממשלה, וכן נשארה גוית שני האחים ההרוגים ההם מוטלת מחצי היום הששי עת הריגתם ועד ליל מוצאי שבת, אחרי שיכלו היורשים להמציא את הסכום ההוא ולתתו ליד הנגיד(יז).

בשנת תע"ו אחרי שיהודי מרוקו התרוששו כבר, רואים הננו גם אז שורה של הטלות ומסים, ובהסכמה אחת כתב יד שנכתבה אז מרבני פאס שהננו נותנים אותה פה, אפשר להכיר כבמחזה את צרות השעה של יהודי מרוקו בכלל, ופאס בפרט, אז בעת ההיא, וזה תוכן ההסכמה :

"בראותינו קהל פיס יע"א בכל יום ויום הב הב, כסף וזהב, עד שכלתה פרוטה מן הכיס ורוב בעלי בתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאד, עד שנשארו שנים שלשה גרגירים בראש אמיר וכח הסבל אבד מהם לרוב הלחץ והדוחק לא נשאר בלתי אם גויתינו. ועל דבר המס מלאה הארץ חמס כי קצת מבני ברית יש להם ענאייאת (עוזרים) שהם נשענים עליהם כי שיח ושיג להם עם האלמכזן (חצר המלך) ופורקים מעליהם עול הציבור ואינם רוצים לפרוע מס בכלל הקהל ואף אם באולי מקבלים…נותנים מחצה לשליש ולרביע….הכל להקל מן קצת והכביד על קצת….ובכל זאת שב אף ה' מעלינו זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון….וראינו לתקן תקנה ישרה….שכל הקהל הדרים פה פאס כל הנקרא בשם עברי יטה שכמו לסבול עול צבור ואין לשום בן בית לשען על שום מכזן ולא על שום ענאייא…ובכן הסכמנו על ידי הקהל יצ"ו להעריך …וכל מי שיתן כתף סוררת….רשאי הממונה של הקהל שהוא הנגיד המעולה הרב סעדיה להבוז ישמרהו צור הוא והקהל בעצתם והסכמתם להעניש ולקנוס…וחתמנו פה פאס בראש חדש אייר שהוא שלשים לניסן שנת תע"ו.

יהודה בן עטר. אברהם אבן דנאן. יעקב אבן צור.

המחבר מציין שהביא רק חלק קטן מן ההסכמה הנזכרת, יען כי שאר העניינים שנדונו בה, לא שייכים לעניין בו מדובר בפרק זה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קעה

שנים אחדות עברו אחרי כן ליהודי מרוקו באה עוד שואה נוראה, אשר המיטה עליהם חרבן וכליון חרוץ משנת תפ"א עד תפ"ד 1721 – 1724, הייתה עצירת גשמים ורעב כבד מאד כי מהיהודים מתו בכל שנה מהשנים ההם כאלפים נפש, והמירו דתם עוד כאלף נפשות, גם נהרסו בכלל, בערך ארבע מאות וחמשים בתים וחצירות מרחוב היהודים. ולמען תהיה לנו ידיעה מפורטת מהקורות האלה, הננו נותנים פה את הספור בעצמו כאשר ספר מפי עד ראיה רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן הלא כה דבריו.

" חם לבי בקרבי לספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבת משנת תפ"ד היינו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית. שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזעיר בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה. ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחטה הולכת ומתיקרת, ובשנה שעברה היא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שוה החטה מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא…ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר כך וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלשה ימים. ומראש חדש ניסן ירדו השערים והייתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו"מ  חזר והוסיף ועולה כל היום יום עשרה בטבת מאה וחמשה ושלשים אוקיות לסחפא. ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו….ומי יתן ראשי מים ועיני מקור דצעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה.מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם לחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוצאין עשרה לכל דבר שבקדושה.

ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה. עוד נתקיים בנו בעוונותינו הרבים והרעים ארציכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצירות סגורים, ועלו עליהם העשבים. ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח (רחוב היהודים) הם חריבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ויותר ממאה וחמשים חצירות היו בנוים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא אלגורנא. ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים עד לעפר ולקחו הגוים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד (חלק העיר החדש) וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בנוים בה קרוב לשלש מאות חצירות ובעלי בתים שוכנים בתוכם, כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם ובתיהם מלאים מרוב תבואות, ועתה הם חריבים ושוממים, והורסים את הבנין ומוכרים את העצים ואת האבנים לגוים ובונים בהם בפאס אזדיד. ויכולנו לומר…לא נתמלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשוקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים,  ועיני ראו ולא זר.

פָּעַל צָפַד (פעו"י)
1. (פ"ע) יָבַשׁ, הִצְטַמֵּק וְהִתְכַּוֵּץ: "צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ" (איכה ד ח). "הֻכְמַר עוֹרֵנוּ עַל עֶצֶם וַיִּצְפּוֹד" (סידור רס"ג, רצז). "כִּמְעַט אֶצְבְּעוֹת יָדָיו צָפְדוּ רֻתָּקוּ" (יל"ג, שירה סב). "פְּרִי זְהָבִי צָפַד גִּלְדּוֹ" (ביאליק, קינה).
2.^ח (פ"י) יִבֵּשׁ, צִמֵּק: "שְׁרָיָן (אֶת הַשְּׂעוֹרִים) בְּחֹמֶץ – מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹמֶץ צוֹפְדָן" (ירושלמי פסחים כט ג). "צְפָדַתּוּ הַצִּנָּה" (ירושלמי יבמות טו ד). "חַשְׁתִּי אֶת הַצְּמַרְמָרוֹת הַחוֹלְפוֹת לְאֹרֶךְ שִׁדְרָתִי, צוֹפְדוֹת אֶת עוֹר פָּנַי"

מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים מוצץ וגוזז בהם כגוזז את המת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם, או לעינים שכך רואות, והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים מכוסים בבלויי הסחבות והם מחזרים על החנויות… ובשנים הנזכרות מתו ברעב כל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסין אצל בעלי החברה (קוברי המתים) בפנקסם.

והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, אוי נא לנו כי שתים רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון כיס ומיעוט השפע, בית המטבחים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת ואין נמכר אפילו מחציתה מאין קונים, ובמקום אשרי העם איכה יועם. שאני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית מטבחים, מלבד הכבשים והעזים, ומלבד מה שהיו שוחטים בעלי בתים בבתיהם, ומלבד תרנוגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת, וקרוב לארבע שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א, והייתי גובה שני פרוטות לכל תרנגול, והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים וזה שלש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו בכל שבוע…."

מדברי כותב הקורות הנזכר יכולנו לדעת דבר מענין אודות מספר יהודי פאס וחשיבותם אז במאה הזאת לפני שנות הרעב ההם. לפי דברי הכותב הנאמן ההוא, היה מגרש היהודים האלמללאח בפאס. אז לפני שנות הרעב, עוד גם אחרי רוע מצבם בשנים הקודמות, גדול כל כך יותר מעשרים אלף נפשות.

כן גם כותב אחר מאוחר בו העיר פאס, יאמת את הדברים האלה ויעיד, כי בבית הקברות של יהודי פאס מוצאים עד כה יסודות של בתים וחצירות, מדרגות ומרצפות אבנים שנחרבו אז, בשנות הרעב ההם, ובשנת הרעב שהייתה אחר כך בשנת תצ"ח – 1838, כמו שנזכיר הלאה לפנינו, וכי מערה אחת שנקבר בה רבי יהודה בן עטר אז בסוף המאה הזאת, הייתה לראשונה בית כנסת גדולה של בני משפחת צרפתי בפאס.

וכשנחרבה אז בשנות תפ"א נעשתה למערת קברים, הכותב הזה סיים בדבריו עוד ככה "באפו שלא נשאר מהאלמללאח ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנות תפ"א פ"ד אכל הרעב של שנת ת"ץ הידוע.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפ

הנה כי כן היו שנות הרעב ההם של תפ"א–פ"ד, צרות המשכחות ראשונות, בהשאירם כה באופן נורא שממון וריקות תוך קהלות יהודי מרוקו, ופאס בפרט, ואמנם עוד יותר נוראים גם הצרות שאחרי כן במשך השנים האחרונות של המאה הזאת המאה החמישית, כי יחד עם פגעים רעים היו אז מהפכות ורדיפות.בשנת תפ"ז – 1727 חלה מולאי ישמעאל, ושבטים שונים התקוממו אז, ועל ידי זה היו היהודים בפחד ובחלחלה, וזה מה שיאמר אחד מרבני פאס אז:

" מעת בוא….לא ראינו מאורות, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים וחתחתים בדרך מעת חלות המלך יר"ה, ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים וכידים".

בשנת תפ"ח מת המלך ההוא אשר ימי מלכותו ארכו יותר מיובל שנים, ואז הייתה שערוריה רבה כי עשרת בניו התנשאו כל אחד מהם למלוך ויהי זה קם וזה נופל במלחמתם איש באחיו. ובחדש אב של השנה ההיא התלקחה מלחמה היותר נוראה, בין מולאי חמד אדהבי ובין עבד אלמליך שני בני מולאי ישמעאל.

לעזרת הראשון, מולאי חמד אדהבי, באו גם מחנה רב של עבדים (שחורים) אשר עשו בחיל עבד אלמליך שמות, ויבוזו את כל אוצרות הממשלה אשר היו בעיר מענאס, ואחר כך פשטו לשלול שלל, את הכנסיות ובתי הנוצרים אשר במכנאס, שבם נאצר הון רב שללו ביום כ"ח לחדש ההוא ויבוזו אותם.

ובו ביום לעת ערב נכנסו לרחוב היהודים, האלמללאח, ושללו כל אשר להם וישאירום ערומים, גם נהרגו מאה ושמונים יהודים, והרבה עוד הוכו ונפצעו, ואחרי כל אלה אנסו ויענו את נשותיהם ובנותיהם, והבתולות כלם – יאמר סופר דברי הקורות האלה – נבעלו לעיני אבותיהם וקרוביהם.

כסא המלכים כ״י, ובקונטרס רשימת הנפטרים כ״י כתב גם כן וז״ל ״יום ג׳ כ״ח לאב תפ״ח נכנסה בלשת למכנאס יע״א ונשללו הבתים והחצירות כלם ונהרגו יותר ממאה נפשות ומוכים ופצועים אין מספר ובו ביום נהרגה מרת אמי תמ״ך׳ והנה במקור הזה כתוב רק שנהרגו יותר ממאה נפשות, מבלי להודיע כמה יותר, אך בהמקור הראשון כתב בפירוש שנהרגו מאה ושמנים ועל פיו הצגתי בפנים.

תוצאות יום ההפכה והפרעות ההוא היה עוד כי התחוללו סכסוכים ודברי ריבות משך זמן מה בין יהודי מכנאס לרגלי הסכומים העצומים שאבדו להם איש אצל רעהו, בפקדונות והלוואות וכדומה.

וככה ארך מצב כזה של מלחמות אחים בני מולאי ישמעאל עוד כשתי שנים בערך, עדי באה הממשלה ליד מולאי עבדאללאה בו מולאי ישמעאל ומלכותו נכונה בידו, אך גם הוא הטיל מסים כבדים על היהודים והרבה מהם נתפשו למלכות אז בעלילות שונות.

בשנת תצ"ג ביום כ"ח כסליו נהרג – כנראה בפקודת הממשלה – רבי שלום נעמיאש חכם וסוחר נכבד מארץ ישראל אשר נמצא במורקו לרגלי מסחרו. ובשנת תצ"ו בכחצי חדש חשון נשללו היהודים במכנאס עוד פעם אחרת, אך לא נודע אם גם אז היו הרוגים ופצועים, או אם רק בזת כסף ושלל הון, ועל כן פה ברור הדבר, כי סבת השלל הזה היה לא מפני בלבול מדיני כי אם רק מפני הרעב שהחל אז להיות בעצם תוקפו.

הרעב הוא נודע בפי כותבי הקורות מעמנו במרוקו בשם "הרעב של שנת ח"ץ כאשר זכרנו כבר. ואמנם עוד מקודם, משנת תצ"ה, ניכרו עקבותיו עד שנת תצ"ח נמשך ויגיע למרום תוקפו, מפני הרעב הזה נשמו קהלות רבות במרוקו ורבים גלו ממקומם ויפוצו אנה ואנה, אחד מחכמי פאס שגלה לעיר תיטואן יספר אודות הרעב הזה את הדברים האלה :

"שנת ד' לחרבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב של חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר"א (המואלי סעיד ירחמו אל) והיו שכינינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות  ומוכרים לוחות ארז וקירות, והיו הולכים הלוך ומוסף לנתוש ולנתץ להאביד ולהרוס, ומוכרים האבנים גם כן.

ומתו בעוונינו רוב אנשי המדינה מתי רעב והנשארים הרה נסו, והרבה גלו פה העיר תיטואן יע"א ולא נשארו בעיר פאס רק כמו ארבעים בעלי בתים, ונתקבצו כלם במבוי אחד הנקרא אצאבא ה' ירחם עלינו.

הדברים המעטים האלה דים הם לשפוט על דרך המצב אז בימי הרעב הגדול ההוא של סוף המאה הזאת החמישית, אשר כמו שזכרנו כלה הרעב זה כמעט את שארית הנמצאה את אשר הותירו שנות הרעב שהיו לפנינו.

ומה נפלא הדבר, כי גם אז בחצי האחרון של המאה החמישית בימים המשכלים ההם, גם אז היה היו פה ושם במרוקו, אנשים בעלי צורה ונכבדי עם, שכבודם היה יקר גם בעיני המלך והשרים, מלבד האנשים בני המשפחות טולידאנו, מאימראן שנזכרו מעלה. חי עוד במכנאס בסוף המאה הזאת נגיד העדה שמואל הלוי בן יולי, איש עשיר ונכבד מאד ועם זה גם עושה חסד ומטיב, ובמדותיו אלה רכש לו חבת כל קהל יהודי מרוקו, עד שיש מחכמי דורו שכתבו שירי תהלה לכבודו.

כן יסופר כי פעם אחת הלך הנגיד הזה לפאס ליסר לאיש אחד שהיה מוסר ומלשין, וישלם לו כרשעתו, וגם קנס אותו בסך מה למען ישוב מדרכו הרעה, אך הדבר נודע אחר כך להממשלה שכמובן חרה לה מאד על זה על כי הביא המוסר ההוא תמיד תועלת לה, ותחפוץ לתפוס את הנגיד, אך הוא ידע תיכף ויברח לעירו למכנאס, וקפיצת הדרך נעשית לו.

ואמנם השר שבפאס כתב אודותיו לשר הממשלה במכנאס, ועד מהרה נתפש הנגיד שם ויובל אסיר בנחשתים לפאס ליהרג שם, בכל זאת – יסיים כותב המעשה הזה – ניצול הנגיד אחרי כן על ידי נס.

וזולת הנגידים הראשיים, נגידי העדה במכנאס, היו עוד בערים אחרות, אז בחצי הראשון של המאה החמישית, הנגידים האלה.

רבי אברהם בן שימול נגיד בפאס סביב לשנת תנ"ח

רבי סעדיה בן להבוז נגיד אחריו סביב לשנת תע"ו

רבי יהודה בן רבי נסים בן הרוש נגיד העדה בעיר צפרו בשנות ת"ע – תפ"א

ואז בשנת תפ"א נתפש הנגיד הזה במאסר על ידי שר העיר לקאייד עבד ארפא שהלשין על הנגיד ועל אחיו בפני המלך, אמנם הם ניצלו אחר כך על ידי שוחד. ובעיר סאלי חי אז הנגיד רבי שם טוב בן עטר אחי רבי חיים בן עטר הזקן. הם ניהלו בשותפות מסחר גדול, ויכלו לבסס להם מעמד חשוב.

בשנת ת"ס או קודם מעט בעת שרבים מיהודי מרוקו בערים שונות החלו להמלט מפני הרעה למכנאס כשאר זכרנו למעלה, בא גם רבי שם טוב בין הגולים לשם, אך כנראה לא יכול לסבול על הנדוד והטלטול וימת שם אחרי זמן קצר בחדש צתשרי תס"א – 1701. ואת מקומו בנגידות מלא בנו אחריו רבי משה בן עטר, אשר תפקידו זה מלא עוד יותר מאביו, ולא רק בסאלי כי אם גם בין כל יהודי מרוקו נחשב לאיש נגיד בעמו, ונדיב ושוע, הוא ואחיו הייתה אימתם מוטלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף סוררת כי נחשבו לראשי הדור ומנהיגיו. בשת ת"ף נתפס רבי משה הנגיד בעלילה והוטל עליו במאמר המלך לשלם סכום עצום, ובשנת תפ"ה מת.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קפה

פרק שלשה עשר

רבני המאה החמישית

רבני החצי הראשון של המאה החמישית בכלל. וידיעות ע"ד הרבנים רבי סעדיה אבן דנאן האחרון. רבי עמנואל סירירו. רבי יצחק הצרפתי ורבי שמעון בן סעדון בפאס. רבי דניאל ורבי חיים טולידאנו במכנאס. רבי אהרן הסבעוני בסאלי. רבי מאיר טאפיירו ברבאט. רבי יצחק ארובאש בתיטואן. רבי אברהם סמחון בתאפילאלת, רבי סעדיה הלוי אזנקוט במראכש. רבי יוסף עוזיאל האחרון ורבי וידאל הצרפתי השלישי, ורבי מנחם סירירו בפאס.

רבני החצי האחרון של המאה החמישית. רבני פאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי יהודה בן עטר. רבי שמואל צרפתי. רבי יעקב בן צור. רבי שלום אדרעי. רבי שמואל בן אלבאז. רבי יעקב בו מלכא. רבי יוסף צרפתי. רבי שמואל בן זקן. רבי שם טוב בן אמוזג. רבי חנניה בן זכרי. רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן בעל ספר דברי הימים כתב יד.

רבי מנחם סירירו השני, רבי יעקב קטן. רבני מכנאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו. רבי משה בירדוגו. רבי משה די אבילה ורבי שמואל בנו. רבי מרדכי בן רבי יצחק אצבאן. רבי ברוך ורבי חיים ורבי יעקב שלשה אחים בני הרב משה טולידאנו. רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו.

רבני מראכש וחכמיה.וידיעות ע"ד רבי יצחק דילויה, רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי האחרון. רבני תיטואן וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי יצחק ביבאס. רבי חסדאי אלמושנינו. רבי יעקב בן מאראגי. רבי אברהם בן מוסא. רבי אברהם מונסון.

רבני סאלי וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי מרדכי הכהן. רבי שמואל קארו. רבי שמואל אזאווי. רבי חיים בן עטר בעל אורח חיים. רבי דוד הסבעוני. רבי משה בן צור. רבי שלום בן צור בנו. רבי יוסף ביבאס.

רבני צפרו וחכמיה, הרבנים רבי משה בן חמו ותלמידיו. רבי כליפא בן מלכא בעיר אגאדיר. רבי מרדכי עטייא בעיר דמנאת. רבי שלמה אדהאן בתאפיללת. רבי יוסף אזנאתי. רבי יוסף צרפתי בן קבי אהרן. רבי שלמה בן יפנזי.  ת" – ת"ק 1640 – 1740.

בחצי הראשון של המאה הזאת החמישית חיו הרבנים האלה, אשר איזה מהם נולדו וגדלו עוד בהמאה החולפת, וגם נספחו להרבנים בעלי התקנות בדור העבר, ואך הדר פעלם ניכר ביותר אז בראשית המאה הזאת.

רבני פאס רבי יוסף גיקטילא, רבי אברהם חאגיז, רבי סעדיה אבן דנאן האחרון בן רבי שמואל, רבי עמנואל סירירו, רבי יצחק הצרפתי שהיה גם נגיד העדה, רבי שמעון בן סעדון, ורבי דוד עוזיאל, ושנים מהם רבי סעדיה אבן דנאן ורבי עמנואל סירירו, באו במשא ומתן של הלכה שאחריתו היה גם ריב ומצה, עם רבי יעקב ששפורטאש בשנת ת"ב – 1642.

שאז היה הרב ההוא מורה צדק בעיר סאלי, ומדברי הריב ההוא ניכר כי רבי יעקב ששפורטאש נכנע היה לפניהם, הראשון רבי סעדיה אבן דנאן, נמנה לדיין בפאס עוד בערך שנת ש"ף ועד שנת תל"ט  1620 – 1679 עמד בראש חכמי פאס, ממנו נמצא עוד שירים אחדים כנראה ברור שעוד השאיר אחריו חיבורים. ומחבירו רבי עמנואל סירירו נמצא עוד שיטה על מסכת בבא קמא בכתב יד, גם רבי יצחק הצרפתי חיבר ספר דרושים כתב יד שדרש אותם בפאס בשנת ת – ת"ג, גם חיבר עוד קונטריס מפתח למאמרי המדרש רבה על חמש מגלות, שעודנו גם כן בכתב יד ורבי שמעון בן סעדון חיבר ספר כתונת תשבץ כץב יד דרשות על התורה.

ובערים אחרות היומ אז בדור ההוא, הרבנים האלה, בעיר מכנאס, רבי דניאל טולידאנו שהיה גם ליועץ המלך, ובא בכתובים עם רבי יעקב ששפורטאש ויהי רעו ומיודעו, וגם החרה החזיק אחריו בעומדו נגד הכת של שבתאי צבי שהייתה בסאלי ומכנאס. רבי חיים טולידאנו בן רבי חביב, חיבר ספר שערי חכמה, ובו י"ח שערים בדרשות והנהגות וכל שער נקרא בשם מיוחד, נמצא עוד בכתב יד תל"ד, ושניהם רבי דניאל ורבי חיים כתבו פסקי דינים להשיב לשואליהם.

עם שני הרבני הנזכרים היה שם במכנאס עוד רב שלישי ושמו רבי חסאן אדארוקי, אכן לא נדע אם חיבר מאומה, ובסאלי חי רבי יעקב ששפורטאש יליד אוראן, שנמנה שם בסאלי לדיין ומורה צדק עד שנת תט"ו בערך, ואז יצא משם ועל מקומו נמנה רבי מסעוד אתאזי.

ועוד חי בסאלי החכם רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישעה ידידו של רבי יעקב ששפורטאש ואשר עזר לו הרבה לדכא את התנועה השבתאית במרוקו. הוא חיבר ספר דרשות, ועוד לו הגהות בספר היכל הקדש לרמב"ם אלבאז הנזכר בדור הקודם.

באחד מדרשותיו חזכיר כי הוא היה תלמיד של רבי יצחק אתורקי, שם בלתי נודע לנו עוד, בעיר אספי היה רבי מסעוד מעבאלי רב תלמודי גדול, ובעיר רבאט חי חכם אחר רבי מאיר טאפיירו שממנו נמצא עוד בכתב יד ספר דרשות על התורה.

בספר זה יזכיר המחבר ההוא עוד רב אחד שחי בעיר ההיא או בעיר סמוכה לה ושמו רבי מסעוד בן נחמן רב גדול, מליץ ומדקדק בשנת תל"ד. ובתיטואן חי רבי יצחק ארובאש בן קבי חנניה הנזכר בדור הקודם, וחיבר ספר זבחי צדק בדיני שו"ב וספר אמת ואמונה על תרי"ג מצות עם איזה דינים בלשון ספרד.

וספריו אלה ניכר כי היה חכם בדקדוק ומשורר נעלה, ובנוף תאפילאלת חיו רבי שלמה אדהאן הזקן ורבי אברהם בן סמחון, האחרון ישב בעיר קטנה "בגריס" אחת מערי הנוף ההוא ושם היה מרביץ תורה בתלמידים באופן מצוין שכל מה שהיה לומד עמם היה שונה מאה ואחד פעמים לבל ישכח מפיהם.

הוא נמנה לדיין שם ויחליף אגרות עם רבי יעקב ששפורטאש שהיותו בתלמסאן ובסאלי, ובמראכש חי רבי סעדיה הלוי אזנקוט, חיבר ספר אגרות הפורים, מעשה מגלת אסתר בחרוזים, כל הרבנים ההם חיו בראשית המאה הזאת החמישית אך עוד רבנים אחרים צעירים מהם לימים חיו בפאס אז בחצי הראשון של המאה הזאת.

ואלה נתפרסמו עוד יותר ויחשבו לגדולי התורה שבדור ההוא, ואלה הם רבי יהודה עוזיאל בן רבי יוסף – האחרון בערך אל הנזכרים כבר במאה השלישית והרביעית, נולד סביב לשנת ש"ף ומת ביום ו' י"ט אדר שנת תמ"ט, הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, פשט רמז דרש סוד ודין.

וירביץ תורה בפאס, רבי וידאל הצרפתי השלישי בן רבי יצחק, נולד ברביעי בשבת כ"ז באלול שצ"א ומת בליל ה' י"ד כסליו תס"ד. חיבר פסקי דינים שהיו נמצאים בכתב יד וכנראה שאבדו כבר, הוא היה אב בית דין אחרי רבי יוסף עוזיאל הנזכר ויהי שופט צדק ועשוי ללא חת, ובמותו קוננו בפאס קינות הרבה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצ

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו רב מצוין, שהעמיד תלמידים רבים וגדולים, חיבר ביאורי תנ"ך, ופסקי דינים והגהו על שולחן ערוך. וימת זקן ושבע ימים ביום שבת כ"ג אדר שני בשנת תס"א. רבי שאול אבן דנאן בן רבי סעדיה הנזכר למעלה, מת בשבעה באלול שנת תמ"ט. רבי מימון אפלאלו מת אחרי שנת תנ"ו, ועוד חי אז בפאס כנראה רבי מרדכי אצאבאן שהיה מרביץ תורה בתלמידים, אך לפי הנראה ברור לא נמנה לדיין.

אלה היו רבני החצי הראשון של המאה הזאת החמישית. אשר עם מותם יחל הדור שאחריהם, רבני חצי השני של המאה הזאת, ולמרות תוקף הרדיפות שהיו אז בפאס ובערי מרוקו בכלל, במשך חמשים השנים ההם. נמצאו אז בכל זאת רבנים גדולים שהרבה מהם השאירו חיבורים שונים, והננו נותנים פה שמות הרבנים האלה בכלל, עיר ועיר רבניה וחכמיה.

רבני פאס וחכמיה. רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר, רבי אברהם אבן דנאן, רבי שמואל בן רבי אברהם צרפתי, רבי ראובן אבן צור חכם מקובל וחסיד גדול, רבי יעקב אבן צור בנו הנקרא גם בראשי תיבות יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל בן אלבאז, רבי אברהם בן עלאל, רבי סעדיה בן רבי מימון אפלאלו הנזכר למעלה, רבי יעקב בן מלכא, רבי יוסף קורקוס. רבי יוסף בן רבי יצחק צרפתי, רבי שמואל בן זקן, רבי שם טוב בן אמוזיג, רבי שמואל בן סעדון, רבי יהשע סירירו, רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, רבי משה הכהן שנהרג על קידוש השם בשנת תע"ד, 1714, רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, רבי אברהם סירירו השני, רבי יעקב קטן.

מכל הרבניםוהחכמים האלה שחיו בפאס התפרסמו ביותר, שלש אלה, רבי יהודה בן עטר, רבי יעקב אבן צור, ורבי שמואל בן אלבאז שנחשבו אז לאבות ההוראה וגדולי התורה ב עיר פאס והראשון רבי יהודה בן עטר נודע בפי יהודי פאס בשם "רבי אל כביר" (רבנו הגדול) הוא נולד באלול תט"ו ומת ביום ב' י"ט סיון תצ"ג, אבי רבי יעקב בן עטר היה נכדו של של רבי יעקב בן עטר שמת מרעב בשנת שס"ו כנזכר למעלה בפרק ט'. ובה בשנה ההיא נולד נכדו זה רבי יעקב בן עטר וימת בשנת תל"ח, ואז היה בנו רבי יהודה כבן כ"ג שנים. רבותיו היו רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו הנזכרים מעלה. ובשנת תנ"ח נמנה הוא עמהם לדיין בפאס. בשנת תס"א מצאנוהו במכנאס לרגלי הרדיפות שהיו אז בפאס, שם במכנאס כבדוהו רבני העיר רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו ועוד להלוות אליהם בבית דינם ויחתום אתם בכמה פסקי דינים שנכתבו אז שמה. בשנת תס"ד חזר כבר לפאס, והוא ורבי שמואל הצרפתי היו בשנה ההיא לבדם, הבית דין של פאס, כי הרבנים שנלוו אתם מכבר לא נמצאו אז בעיר, בכל ימי משרתו בתור דיין ואב בית דין לא קיבל שכירות מהקהל ולא נהנה מקופת הצבור אך כי עליו היה לא רק הוצאות ביתו כי אם גם הוצאות בנו רבי עובד ושני נכדיו יהודה ואברהם. הוא התפרנס רק ביגיע כפו, וכפי שיסופר אודותיו היה צורף כסף גם יסופר עליו כי היה "מלומד בנסים" עד שההמון היו נשבעים בו. וכי פעם אחת, הושלך לגוב אריות ונשאר יום ולילה שם ואחר כך ניצול, ועוד סיפורי נפלאות כאלה יסופרו עליו, שמהם נדע כי גם בעודנו חי גדול היה כבודו בעיני הקהל ומאד הוקירו ויעריצו אותו.

מכל ערי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם על כי מלבד ידיעתו בתורה היה בקי כל כך במנהגי המערב שהניהיגו רבני קסטיליה, אכן מכל תשובותיו הרבות שהריץ לשואליו לא נדפסו כי אם מעט מהם פה ושם בספרי רבני המערב בני דורו ושאחריו, ויתירם נשארו בכתב יד. הוא חיבר עוד חידושים וקונטרסים ושיטות על התלמוד, ופירוש על המדרש רבה, שנשאר גם כן בכתב יד גם ספר מנחת יהודה על התורה. וספר שיר מכתם דיני שחיטה ובדיקה וטריפות עם פירוש ונדפס כבר, זולת זה נדפסו עוד אליו דיני גט וחליצה, ומנהגי טריפות בפאס שבם יש גם איזה הוספות מרבי יעקב אבן צור.

רבי שמואל בן רבי אברהם הצרפתי, הוא נכדו של רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הנזכר בין רבני המאה הקודמת, נולד בשנת ת"ך ומת ביום ג' ב' באב שנת תע"ג, הוא נמנה – לפי הנראה – בזמן אחד יחד עם רבי יהודה בן עטר הנזכר, לדיין בפאס, חיבר שאלות ותשובות ופסקי דינים וקונטרסים בדיני טריפות כתב יד שחיברו בשנת תס"ג. גם חיבר ספר פתח עיניים על אגדות הש"ס, כתב יד, וספר דברי שמואל על סוגיות,ערוגות הבושם של מסכת שבועות חיברו בשנת ת"ע, נימוקי שמואל על פי רש"י והרמב"ן, מעולפות ספירים על מסכת ע"ז.

רבי יעקב בן רבי ראובן בן צור (יעב"ץ, הרב הזה שנחשב שני בחשיבות ובפרסום אחרי רבי יהודה בן עטר הנזכר, היה גדול בתורה, יודע גם בתכונה, בדקדוק ובמליצה ושיר גם מקובל. הוא נולד ביום שבת כ"ז אייר תל"ג ומת בליל שבת א' טבת תקי"ג, במי עלומיו מתו עליו שני בנין ראובן רבא,וראובן זוטא. והראשון היה ילד חכם וממנו נמצאה תחנה אחת, בשנת תנ"ח נוסף לרבי יעב"ץ עוד יגון כי אחיו, יוסף בן צור איש נבון וחכם מת על ידי שמן רותח שנפל על רגלו. ובשנת תס"ב בחודש שבט נלקחו מעוד שני בניו יוסף ומנשה. וכנראה, אז היה גם גולה ונדח חוץ למקומו, בעיר מכנאס מפני רדיפות חמסים שגברו אז בפאס. שנים רבות הוטל על רבי יעב"ץ משרת סופר הבית דין, וימלא תפקיד חשוב בתור עוזר גם כן, ומשנת תס"ד נמנה לאחד מהם. ובזמן מועט אחר כך היה לרוח החיה בכל ענייני הבית דין כי ראש אב בית דין רבי יהודה בן עטר סמך עליו וימלא את ידו בכל, כי עוד מנעוריהם הכירו זה את זה ושניהם יחד למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בכל זאת היה רבי יעקב אבן צור חושב עצמו כתלמיד חבר לפני האב"ד בית דין רבי יהודה בן עטר, ויקראו לו בשם "מורינו". וענותו זאת יחד עם גדולתו בתורה נתנו לו לרבי יעב"ץ עוד יותר כבוד ויקר, ומאז נמנה לאחד מבתי דין הרבו גדולי וחכמי המערב לפנות אליו בשאולותיהם.

הצדק היה אזור מותניו ולא החניף לאיש, וגם עם מיודעיו, אחדים מרבני המערב דבר תוכחות עד כי נמשך עם ריב ומחלוקת לפעמים בינו לביניהם. לא פעם מצאנוהו לרבי יעב"ץ מתגורר במכנאס, בימי הרדיפות של ת"ס – תס"ח, ובשנת ת"ף – פ"ח ועוד. ושם נלוה לרבני ממכנאס בבית דינם. בשנת תצ"ח – ת"ק היה בין הגולים לרגלי הרעב לעיר תיטואן, בסוף ימיו בראותו כי מפני הרדיפות וימי הרעב ירדה עירו פאס פלאים בחר לו חמשה אנשים מתלמידיו, ויסמוך אותם לדיינים, הם נודעו אז בשם "בית דין של חמש, שאותם נזכיר הלאה בין רבני המאה הששית. רבי יעב"ץ השאיר אחריו שאלות ותשובות רבות למאות מהם מפוזרים בספרי רבני המערב, ועוד נדפס ספר משפט וצדקה ביעקב, כולל הרבה מתשובותיו שהחליף עם רבני דורו, ולתשובותיו אלה יש ערך מיוחד גם בהצד הקורותי שבהם, כי הרב המחבר שם לבו תמיד בכל תשובותיו כמעט, להזכיר את זמני העניינים וקורות הזמנים וחיי האנשים נושאי העניין.

זולת השאלות ותשובות ההם יש עוד שאלות ותשבות ממנו כתב יד בפאס, גם חיבר ספר עט סופר דיני ותיקוני שטרות ומעט אגרות, וספר לשון לימודים מליצות ונוסחי מכתבים ואגרות שהחליף עם ידידיו, דרשות וביאורי תנ"ך, הגהות על ספר יסוד יוסף תיקון הקרי, ועוד כתב הגהות בגיליוני ספרים רבים, וספר עת לכל חפץ שירים ותחנות וקינות ועוד פיוטים שונים נמצאים ממנו בכתב יד ובדפוס.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצז