מורשת יהדות מרוקו

פרק שנים עשר.

קורות החצי האחרון של המאה החמישית.

ההתהפכות מולאי ישמעאל להרע ליהודים. גירוש יהודי הכפר צאר בן משעאל. ריב בקהילת יהודי דבדו. הסכמת רבני פאס בשנת תנ"ח למעט, בנדוניות מפני העוני והתמוטטות הקהל. הטלות מסים כבדים בשנת ת"ס – תס"ה. נסיעת רבים מיהודי עיר ממרוקו למכנאס. נרגנות ומלשינות בין הקהל לרגלי המסים. צרות יהודי פאס בפרט על ידי בן המלך מולאי חפיד. שריפת היהודי מימון צבאח וכופר נפשו מהקהילה. מלאכות מיהודי פאס לפני מולאי ישמעאל במכנאס לקבול על בנו מולאי חפיד. חזרתם רקים  והריגת שנים מהם. עלילות שוא והריגות האנשים, והודה בן צור, יצחק בן עמארא ובנו אהרן בשנת תע"ב 1712, רבי משה הכהן ואחיו שם טוב בשנת תע"ד. התדלדלות יהודי מרוקו והתרוששותם. שנות רעב בשנת תפ"א – פ"ד. מות שני אלפים יהודים בכל שנה משנות הרעב ההם בפאס והמירו באלף. הריסות ת"ן בתים וחצרות מרחוב היהודים בפאס, שרידי החרבן וההריסות. מחלת מולאי ישמעאל ומותו בשנת תפ"ח. צרות על יהודי מרוקו. בלשת ברחוב היהודים והנוצרים במכנאס. הריגת ק"ף יהודים שם ונאצות. רבי שלום נעמיאש חכם מארץ ישראל נהרג בשנת תצ"ג.שלל ביהודי מכנאס בשנת תצ"ו. הרעב בשנת ת"ץ ותוצאותיו האיומות, הנגידם בחצי האחרון של המאה הזאת. 1690 – 1740 ת"ן – ת"ק

על פי הדברים שכתבנו אודות האנשים בני המשפחה טולידאנו ומאימראן, וקרבתם למלכות אז בימי מולאי ישמעאל, ידענו כבר כי המושל ההוא בישה זקנתו את בחירתו, ביחוסו אל היהודים, ובעוד דבראשית ימי שלטונו במוצאו חפץ ביהודים, התראה כאוהב נאמן להם ומבקש טובתם. הנה אחרי כן שנה את טעמו ויהפך לאויב נורא, ראשית התנכרותו זאת החלה כמעט בחצי המאה הזאת, בשנת ת"ן מוצאים הננו כבר התיחסות רגשי איבה מצדו ליהודי כפר אחר במסכי עיר תאזא, כפר " צאר בן משעאל ", שלפי הנראה נקרא כן על שם המושל היהודי אהרן בן משעאל שמשל על תאזא בתחלת המאה הזאת. את יהודי הכפר ההוא גירש מולאי ישמעאל אז, בשנת ת"ן וינשלם משם, בהכפר ההוא דרו משפחות יהודים מלפני זמן רב, ובסוף המאה הרביעית נוספה עליהם משפחה נכבדה, משפחת סקילי – כהנים, שבאו מעיר דבדו הסמוכה, ששם התיישבו מגורשי שבליא בהמאה השנית. ואחר כך התיישבו איזה מהם אז בהכפר צאר אל משעאל ההוא, וזקן המשפחה שמעון הכהן סקילי בנה בית הכנסת לכל יהודי הכפר להתפלל בו. כי עד כה התפללו בשדות, וגם בניו רבי יהודה ורבי משה וקבי שלמה, קבען שם בתי תלמוד תורה ללמד את ילדי בני הכפר.

ולפי הנראה שגם המושל אהרן בן משעאל היהודי הנזכר, היה גם כן מקרב בני המשפחה הזאת, וכן נשארו שם בני המשפחה הזאת כחמישים שנה בקירוב עד לשנת ת"ן שבה גורשו משם בפקודת מולאי ישמעאל, וישובו לדבדו עיר מולדתם.

שמה התחולל אחר כך ריב בינם ובין שתי משפחות, מרציאנו, ובן נאיים שהספיקו במשך השנים ההם לרשת את מקום משפחת סקילי בתוך הקהלה, בחזקות בית הכנסת ובשררות הצבור, והריב הזה הוגש גם עד לפני רבני פאס בשנת תע"ט, ואחר כך התרחב לאט לאט בכל פינות העיר. ויהי למלחמה כתות וריב קיים בקהלת יהודי העיר דבדו עד כי פעם בפעם הגיעו התגרותיהם עד שפוך דם. בשנת תנ"ח נראו כבר סימני הדלדול בקהל יהודי מרוקו, פני הלחץ והדוחק מצד שרי הממשלה, זה נדע מהסכמה כתב יד מרבני פאס, שנכתב ביום כ"ד אב של השנה ההיא וזה לשונו :

הערת המחבר:המקור לכל זה בשאלות ותשובות  משפט וצדקה ביעקב, בשאלה ארוכה מרבי יוסף הכהן סקילי, הבן הצעיר מבני שמעון הכהן סקילי הנזכר, השאלה ההיא נכתבה בלשון ערבי מדובר במרוקו, ופה הצגתי את מה שצריך לעניינו, שם נזכר גם כם מה שכתב שהמשפחה סקילי תחלתה משביליא, וכי משפחת מרציאנו תחלתה מעיר נתסידלת היא קצבת למכזן במרוקו, וכתבתי זאת לקדמוניות יהודי ערי המדבר ההם שבם ישבו הרב מבני ישראל לפנים. ע"כ

בהיותינו מקובצים….פקחנו עינינו על אשר בעוונותינו הרבים והרעים ננעלו כמעט שערי ההשפעה  ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום …ודאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן….לסבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות או מעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופן שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם….ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות…להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניא בשום אופן…ועל הכל השדכנים והסופרים המצוים בעת השידוכין עליהם המצוה להיות כמזהירים וכמזכירים לבל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניא כלל וכלל ועיקר….

והיה זה בכ"ד לחודש אב יה"ל ( יהפכו האל לטובה ) בשנת תנ"ח – 1698, וחתומים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, אברהם בן שימול, שמואל אבן דנאן, שמואל למדיוני, אפרים קאלהורנו, שם טוב בן מגירה, חיים בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, צו"ל סלימאן ביטבול, עיוש בן אזרוואל.

והנה זה היה אז בעת שממשלת מולאי ישמעאל רק החלה להצר את צעדיהם ולנעול בפניהם שערי ההשפעה, ואמנם בזמן קרוב אחר כך התמוטט מצבם עוד יותר ויותר לרגלי גזרותיו של מולאי ישמעאל שעלו למרום קצם. בשנת ת"ס הוטלן מסים רבים על יהודי מרוקו, פה ושם בערים שונות ורבים מעשירי עם ירדו מנכסיהם ונדלדלו. נוסף על זה הייתה אז גם עצירת גשמים ויוקר השערים ובצורת. בשנת תס"א הטיל המלך מאה ככרי כסף מס על היהודים לרגלי המלחמה שהייתו לו למולאי ישמעאל עם התוגרמים, וממאת ככרי הכסף סכום המס ההוא נפל לחלק מיהודי פאס בלבד שנים ועשרים ככרים, יש שנתן עשרת אלפים אוקיות, ויש שנתן שמונת אלפים אוקיות, ולא היה מי שנותן פחות מאלף אוקיות.

זולת הסכום ההוא הטיל עוד מולאי זידאן בן המלך סכומי מסים מיוחדים על יהודי פאס בפרט ומפני כובד המסים האלה או אולי מפני מלחמת התוגרמים הלכו רבים מיהודי פאס וערים אחרות אז בשנה ההיא בשנת תס"א ויתיישבו בעיר מכנאס, וכנראה שבאמצעות הנגיד הראשי אברהם מאמראן ויתר מקרובי המלך שישבו שם במכנאס, היה מצב יהודי מכנאס נבדל לטובה מיתר ערי מרוקו.

ככה יש לשפוט גם על פי אגרות שונות שנכתבו בעת ההיא מקהלות שונות במרוקו לראשי ורבני עיר מכנאס, למען אשר יושיטו להם עזרה כספית או משפטית. אגרות כאלה נכתבו בפרט, לרבי חביב טולידאנו, אחד מגדולי הרבנים במכנאס, עסקן ציבורי ושייך בקרבת משפחה לאותם האנשים מקורבי המלכות ובעלי ההון שבעיר.

ולא היה די להיודי מרוקו ההפסדות וחסרון הכיס שמפני צרת כובד המסים, כי עוד הוסיפה הצרה הזאת להם העקות פנימים, הרבה דברי ריבות ומחלוקיות התלקחו אז ביניהם ובין עצמם, באשר כל איש מהם כאשר נלאה נשוא תשלומי כסף כל כך בלי הרף, חשב לפטור את עצמו והלטיל כובד המשא על זולתו על ידי תואנות שונות. פעמים רבות היו גם מקרי נרגנות ומלשינות איש ברעהו לפני הממשלה, ורבים מנכבדי וגם מחכמי הקהלות נתפסו אז על יד זה למלכות למען יאלצו לתת סכומי כסף או לפרסם את שמות האנשים שיש בתוך הקהלה שיכולת בידם עוד לשלם. ופני הדבר הזה נפרדו אז מיהודי פאס, קהל אזאווייא, שהושיב מולאי ארשיד לפני שלושים וחמש שנים בפאס, ועתה, בשנת תס"ג, היו לקהל מיוחד בפני עצמם, כי חשדו ביהודי פאס המקומיים כי מלשינים הם עליהם לפני שרי העיר להטיל עליהם סכומי כסף יותר מכפי ערכם ויכולתם.

עבודה רבה וקשה נוספה אז גם על הרבנים שבכל עיר ועיר למצוא סדר ומשטר בתשלומי המסים ולתקן תקנות ישרות שיתאימו לחפץ הקהל כולם, בכדי להמלט מריב ומצה, ביחוד קשתה העבודה הזאת על רבני פאס על כי הממשלה עינה על כך את יהודי פאס ותלחץ אותם מאד וביותר משנת תס"ד שאז נתן המלך את פאס למולאי חפיד בנו למשול בה.

וזה מולאי חפיד התאכזר עוד יותר מאביו וימרר את חיי היהודים במסים וארנוניות, עוד בשבוע הראשון כבואו שרף את יהודי אחד שמו מימון צבאח, ואחר פקד על היהודית לתת לו כופר נפשו של הנשרף, ככר כסף אחד.

ובה בלילה ההיא שלח את פקידיו גובי המסים ויגבו מיהודי פאס כל הסכום ההוא כאחת, וככה הוסיף מולאי חפיד להטיל מסים שונים על יהודי פאס, עד כי כאשר לא יכלו נשוא, שלחו מלאכות מיוחדות מהם אל מולאי ישמעאל אביו במכנאס, לאלקצבא מקום מושבו.

ושם באו בזעקה גדולה ומרה לפניו לקבול על עלילות מולאי חפיד בנו ועל פקידיו גובי המס וכן גם על הנגידים ראשי הקהלה בפאס כי שוללים הם אותם. אמנם המלך מולאי ישמעאל אשר בעת בואם נבהל מצעקתם, קיבל אותם לראשונה, וגם שלח על ידי הנגיד אברהם מאימראן להביא לפניו את נגידי קהל פאס ואת פקידי מולאי חפיד גובי המס.

אך בבואם רמז מיד לאנשי צבא החצר לירות על יהודי פאס ההם על אשר צעקו לפניו עד להבהיל אותו, וכן, נהרגו אז אנשים מהם ואחד נפצע, ועל הנשארים איים כי ישרפו אותם בכבשן האש. אך בדברו זאת הסב פניו וילחש לאחר משריו כי הוא מוסרם בידו הם וכל יהודי פאס עד שיתנו עשרים ככר כסף.

וכן נאלצו אז יהודי פאס לשלם את הסכום החדש ההוא ולשוב מאת מולאי ישמעאל בפחי נפש. בשנה ההיא בשנת תס"ד שבו קרה המאורע הנזכר מצאנו הסכמה כתב יד שעשו אז רבני פאס, שממנה גם כן אפשר להכיר עד כמה תקפה הצרה את יהודי פאס לרגלי כבוד המסים ההם, וזה תוכן ההסכמה ההיא.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קסט-קעה

רבי שלום אדרעי, חתום בהרבה פסקי דין בתור דיין בפאס עם רבי יהודה בן עטר ורבי יעב"ץ הנזכר, ופעולתו הין שנות תס"ז – תצ"ו, חיבר דרשות כתב יד, וחידושי ש"ס שמהם נמצא עוד על ברכות ותענית בכתב יד.רבי שמואל בן אלבאז, נולד בשנת תנ"ח, ומת בסוף תק"ט בן נ"ב שנה. אביו רבי יצחק אלבאז, היה איש נכבד וחכם לב ויהי רגיל לקרוא את כל "שלחן ערוך" ולסיימו בכל שלשים יום. הוא מת האחד בשבת כ"ז תמוז תס"ב.

ובכן נשאר רבי שמואל בנו אז יתום קטן כבןחמש שנים, בכל זאת הצליח הנער בלימודיו ויצטיין בבקיאותו ובחריפותו, בהיותו כבן ל"ו שנה, פחות או יותר מעט, נמנה לאחד מהבית דין בפאס יחד עם רבי יעב"ץ ורבי שלום אדרעי הנזכרים, ועש מהרה נודע שמו בגדולים.

רבי שמואל נשא לו לאשה ראשונה נכדת רבי נחמיה הכהן אביהם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו שנהרגו על קידוש השם. ומאשתו זו ירש חזקת שררת בית הכנסת של רבי נחמיה הנזכר בפאס, שם תפש לו רבי שמואל ישיבה וירביץ תורה בתלמידים.

וחזקת השררה ההיא נשארה לו עוד גם אחרי אשר נשא אשה אחרת ותהי גם לבניו אחריו, רבי יהודה, ורבי משה, ורבי יעקב, שלושתם בנים חכמים ולומדי תורה, ויחזיקו גם המה בשררת אביהם. מחביריו של רבי שמואל היה גם רבי חיים בן עטר השני, שכתבו זה לזה ולמדו יחד פעמים רבות, ורבי חיים בן עטר לא היה קובע דבריו להלכה כי אם על פי עצות חבריו זה, רבי שמואל והסכמתו.

לפי הנראה כי השאיר רבי שמואל אחריו שאלות ותשובות ופסקי דינים, ואמנם זאת ידענו גם חיבר שיטות על התלמוד, ומהם נודע לנו, ספר עז והדר, שיטה על מסכת עבודה זרה. ספר הנער שמואל שיטה על מסכת שבועות, גם חידושים על ז' מסכתות, ברכות, שבת, ר"ה, מועד קטן, ביצה, נדה וסנהדרין, וקצת על מסכת אבות וחידושי מסכת מגילה, כלם בכתב יד, גם נמצא ממנו איזה פיוטים בכתב יד.

רבי יעקב בן מלכא, בן רבי יוסף, נולד לפני מחצית המאה הזאת ומת אחרי שנת תקל"א, עוד לפני תע"ז נמנה לסופר הבית דין בפאס, ומאז החל להתפרסם בשקידתו ובבקיאותו, אכן הוא היה איש אץ להגדיל, ודם עשוי לבלי חת, ובזה הסב עליו את חמת הבית דין פעמים רבות.וגם אחרי היה לאחד מהבית דין, פעם כפעם בינו ובין חביריו בבית דין, דברי ריבות וניגושים, וככה סבלו הרבה ממנו ארבעת חברי הבית דין, רבי יעב"ץ, רבי שלום אדרעי, רבי שמואל אלבאז ורבי אברהם עלאל. לראשונה לא נקה גם את מורו, האב בית הדין רבי יהודה בם עטר, ופעם דבר עליו כי עות את הדין.

אכן בראותו כי כל רבני פאס והמון הקהל חפצו להעניש אותו על זה, הסב את דבריו בפנים אחרות ויתנצל כי לא על הרב האב בית הדין כוון, כי אם על אחד מהבית דין. הנה כן נצברה שנאה ואיבה ביון ארבעת הרבנים ההם ובין רבי יעקב בן מלכא, ובשנת תצ"ד בחודש אדר שני נקעה נפשם של ארבעת הרבנים ההם בו, וביחוד שטם אותו ביותר הגדול שבהם רבי יעב"ץ, ויחליטו סוף סוף שאחד מהצדדים יתפטר מהבית דין.

ולפי הנראה היו לו לרבי יעקב בן מלכא עוזרים רבים בין הקהל שחפצו רק כי ישאר בבית הדין, ולכן לא יכלו אנשי ריבו ארבעת הרבנים ההם לדחוצו על נקלה, ויחפצו הם להתפטר, תומאות הריב הזה לא נדע. אך זה ידענו כי רבי יעקב בן מלכא נשאר עוד בהבית דין הוא והרבנים ההם.

ויחתום אתם באיזה פסק דין אחר כך, ובכן אין ספק כי שני הצדדים השלימו ביניהם, ואמנם מפני הרעב של שנת ת"ץ גלה רבי יעקב בן מלכא מפאס, ואחרי שנים היה לרב ואב בית דין בתיטואן, שם נתפרסם שמו עוד יותר ויחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה הששית, שחיו במערב, וממנו נשארו הרבה פסקי דינים בכתב יד.

רבי יוסף בן רבי יצחק הצרפתי, נולד ביום ד' י"א בתמוז בשנת ת"ב ומת בליל ב' כ"ז חשון תע"ח בן ע"ה שנים וחצי בקירוב. הוא היה חסיד גדול, וחיבר קיצור דיני טריפות כפי מנהג פאס, כתב יד. בנו של רבי יוסף זה היה גם הוא איש חכם לב ושמו רבי אברהם הצרפתי והוא מת באביב ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב.

רבי שמואל בן זקן, נולד בראשית המאה הזאת ומת בערך שנת ת"ק, הוא היה תלמיד רבי יהודה עוזיאל הנזכר מעלה, ובימי עלומיו התרועע עוד עם רבי עמנואל סירירו הנזכר, וילמדו בחברה אחת, וכנראה נחשב רק מחכמי פאס ולא נמנה לדיין חיבר ספר פרי עץ הגן על התורה ונ"ך שני חלקים, ספר פרי מגדים על אגדות ש"ס ואיזה שאלות ותשובות, חיברו סביב לשנת תפ"ז, ספר גפן פוריה על מסכתות ושאלות ותשובות חיברו סביב לשנת ת"ץ, שני הספרים הראשון והחרון נדפסו מקרוב מכתב יד, והספר פרי מגדים עודנו בכתב יד.

רבי שם טוב בן אמוזיג, חבירו של רבי שמואל בן זקן הנזכר, מת בין ת"ץ – ת"ק כנראה, הוא היה מודע גם לרבי חיים בן עטר השני ופעם אחת כאשר בא רבי חיים בן עטר לפאס עשה לו לרבי שם טוב כבוד הרבה כי ידע אותו למעיין גדול, ממנו נמצא עוד ספר דרושים כתב יד.

רבי חנניה בן רבי ישעיה בן זכרי, נולד בפאס ולמד שם, אך אחר כך נסע למכנאס בין ת"ס – תס"ה, ויתיישב בה, שם נספח בתור עוזר או סופר בית דין, וחי עד סוף המאה הזאת בערך, הוא היה סופר מצוים ופיטן, וממנו נמצא עוד פיוטים בכתב יד, גם הוא שהעתיק הספר אזן שמואל צרבי שלמה די אבילא ללשון הקודש, בפשה צחה ונמרצת.

רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, אחי רבי אברהם אבן דנאן הנזכר מעלה, נולד בראש חודש אב תכ"ח, ומת סביב לשנת ת"ץ. הוא היה השו"ב הראשי בפאס, גם חיבר ספר "דברי הימים" קורות יהודי פאס מסוף המאה השלישית ועד המאה הזאת החמישית. ובזכרונותיו אלה השאיר לנו ידיעות נכבדות מאוד שהם היו לנו לעינים לתולדות וקורות יהודי פאס אז ולתהלוכות המשטר המדיני בכלל בימים ההם.

רבי מנחם סירירו השני, מת בן כ"ו שנים ביום ו' כ"ב סיון תע"ט. הוא היה חתנו של רבי עיעב"ץהנזכר מעלה, ואם כי מת בעודנו צעיר לימים הצטיין בלמדנותו, וחיבר ספר " סכינא חריפא " סידני סכין ואיסור והיתר.

רבי יעקב קטן, חי סביב לשנת ת"ע, ויהי חכם מצוין בידיעת טבעי האבנים ומלאכת הכימיה, וחיבר בזה מליצה ארוכה בדרך חלום ופתרונו לגלות סוד בחכמה הזאת למי שיעמיק להבין דבריו, גם נמצא ממנו ספר רפואות וסגולות במיני העשבים, אשר נסדר ונכתב על ידי אהובו רבי אלעזר בהלול מפאס כתב יד שנת תע"ח.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רג

ואמנם יותר הצטיינו שני האחים האחרונים שמארבעת האחים ההם, והם רבי חיים ורבי יעקב, הראשון, רבי חיים טולידאנו, נולד בכחצי המאה הזאת ומת במגפה בשנת ק"ט – י, לפני שנת ת"ף נפלה לו לרבי חיים ירושה מדודו חיים בן ברוך טולידאנו שהיה סוכן ממונות בחצר מולאי ישמעאל.ועל ידי זה יכול היה רבי חיים לשקוד על לימודו, בשנת תפ"ג היה כבר לאחד מהבית דין, ובשנת תצ"ו אחרי מות רבי משה אדהאן האב בית הדין, מלא הוא את מקומו. הוא חיבר ספרים אלה, ארבעה טורי אבן על ד' שולחן ערוך, עץ החיים ועץ הדעת על הש"ס, שאלות ותשובות הנקראים פסקי מהרח"ט, קונטרסים לשון לימודים אגרות ומליצות, כלם כתב יד.

גם נמצאו ממנו איזה קינות כתב יד אך אחיו רבי יעקב טולידאנו הצטיין עוד יותר והוא נודע בין רבני המערב בשם " מוהרי"ט, הוא היה תלמיד מובהק של המשבי"ר, ועוד בשנת ת"ץ בעוד רבו חי, נמנה גם הוא עם אחיו רבי חיים בהבית דין. בשנת תצ"ו נמנה מטעם ראשי הקהל במכנאס, למשגיח כללי על קצבת היין שרף שראוי לכל אחד מיחידי הקהל לעשות ולבל יוסיף מכדי צרכו, וכן במשך עשרים שנה ת"ץ – תק"י, מלא הוא ואחיו תפקיד גדול בדיינות ובכל שררות הנהגת העיר.

ומשנת תק"י והלאה נשאר הוא האב בית הדין והמנהיג הראשי שבעיר ועל ידו עזרו אז בניו וקרובי בני משפחתו אשר הצטיינו אז בידיעותיהם, עד כי נמצאו אז חכמים אחדים מבני משפחות אחרות במכנאס, אשר קנאו בהשפעתם המרובה של רבי יעקב טולידאנו ובני משפחתו.

ויעוררו את ההמון נגדם וגם הקימו מקרבם דיינים, ושוחטים, למען תפוס בידם את ההנהגה הציבורית, ואמנם המתקוממים ההם לא יכלו עמוד בהתנגדותם זאת. וסוף היה כי רבי יעקב וקרוביו נשארו הם המנהיגים הראשים ובעלי השררות.

הנה כן נהל רבי יעקב טולידאנו את העדה המכנאסית יותר מארבעים שנה, ויחשב גם לנושא דגל ההוראה בכל המערב משנת תק"י ועד שנת תקל"א, שאז בחדש אייר של השנה הההיא, גוע וימת. במותו נשלחו הרבה אגרות ניחומים מרוב רבני המערב שבם יבליטו כי עם מותו של רבי יעקב אבדה היהדות המערבית את רבה הגדול.

הוא השאיר אחריו בנים ותלמידים גדולים בתורה וגם חיבר, ביאור על התורה, ודרושים, פירוש מאמרי אגדות התלמוד, חיבור על ד' שולחן ערוך, וחיבור על רוב הש"ס בשלשה חלקים, שאלות ותשובות כרך גדול, וספר אהל יעקב על פירוש רש"י והרא"ם על התורה.

רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו, בני הרב יוסף, הם היו בני דודו של המשבי"ר והאחרון רבי מרדכי היה גם חתנו ותלמידו. ונודע בקרב רבני המערב בשם "הרב המרביץ" שניהם נמנו בין דייני העיר, רבי יהודה נמנה לדיין סביב לשנת ת"ץ ומת בין שנת ת"ק – תק"ד. הוא היה חבירו מנוער של רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים, וחיבר ספר מים עמוקים ביאור קצת על התורה שרצה לספחו אל הספר אור החיים של ידיו הנזכר, להדפיסם יחד, אך מסבה לא נדע שחרה לא נדפס, ואמנם זאת נדע כי ספרו זה מים עמוקים מצא לו מהלכים בין הלומדים בארץ המערב עד כי נתחברו עליו פירושים אחדים.

זולת הספר הזה מים עמוקים חיבר עוד רבי יהודה בירדוגו, ספר מחנה יהודה דרשות, חיברו בשנת תע"ב, וספר מקוה מים על הפטרות כל השנה. ולפי הנראה שחיבר גם איזה שאלות ותשובות. ואמנם יותר מרבי יהודה, התפרסם אחיו הצעיר, המרבי"ץ, הוא נמנה בין הבית דין כעשרים שנה.

ובשנת תקכ"ג ביום י"ד לחדש אב גוע וימת, וישאיר אחריו בנים גדולים בתורה, וגם חיבר הספרים האלה, שאלות ותשובות, דרוש טוב על על תנ"ך, פרשת מרדכי על התורה, מר דרור טעמים בדיני התורה, ומשנה למלך על משלי ופרקי אבות, כלם כתב יד במכנאס.

רבני סאלי וחכמיה: רבי מרדכי הכהן, רבי יעקב בן רבי יוסף ביבאס, רבי יוסף צבע, רבי יצחק הצרפתי, רבי אהרן הצרפתי אחי רבי שמואל הצרפתי מרבני פאס, רבי שלמה הכהן בן רבי מרדכי הכהן הנזכר, רבי שמואל בן שלמה קארו, רבי שמואל אזאווי.

רבי חיים בן עטר הזקן, רבי משה בנו, רבי חיים בן עטר בנו, רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, רבי שלום הסבעוני, רבי שלום בן משה בן צור, רבי משה בן יצחק צור, רבי יוסף ורבי חיים ביבאס בני רבי יעקב ביבאס הנזכר, רבי יצחק אינרקיס, רבי יעקב בן שעייא.

רבי מרדכי הכהן מת בין תע"ז – ע"ט, וחיבר ספר פסקי דינים, רבי יעקב ביבאס מת לפני שנת תפ"ז. הוא נולד בתיטואן ומשם גלה לסאלי וימנה לדיין, שם נשא את בת נכדתו של רבי וידאל הצרפתי השני מפאס, ויולד ממנה את רבי יוסף חיים ביבאס, אך הם היו רק מחכמי העיר ולא נמנו לדיינים, הראשון רבי יוסף חי עוד עד סוף המאה הזאת וחיבר ספר סדר זמנים על עיבור שנים ורבי חיים מת בערב ראש חדש אב שנת תצ"ג בדמי ימיו, רבי אהרן בצרפתי היה כנראה מילידי פאס ונתיישב אחר כך בסאלי וחיבר ספר משגב האמהות, רבי שמואל קארו חי עוד אחרי שנת תק"ט וחיבר חידושי דינים, רבי שמואל אזאווי הוא היה לראשונה סופר בית הדין וגם שוחת מתא, ועל ידי השתדלות אצל רבני פאס ומכנאס עזרו להמנות לאחד מהבית דין בסאלי.

אמנם עוד מכבר אהב רהי שמואל להתחרות את גדולים ממנו, וגם אז התחרה  תמיד את בית הדין, את רבי יהודה הצרפתי, רבי שמואל קארו ורבי שמואל הכהן עד כי התלקחו ביניהם מידנים, ושלשת הרבנים ההם השתדלו להורידו מכסא הדיינות. אך הוא התייצב נגדם בעקשנות, בזרם הריב הזה נסחפו גם רבני פאס ומכנאס שאחרי עמדם בראשונה לימין רבי שמואל אזאווי שבו ויתחרטו. כי ראו כי גדלה צעקת העיר סאלי, נגד רבי שמואל אזאווי, ויחפצו רק להסירו ממשרתו. בראש מתנגדיו בפאס עמד אז רבי יעקב בן צור, שעוד מכבר הייתה בלבו עליו שנאה כבושה.

והוא היה יחד עם רבני מכנאס נועדו יחדיו בסיון שנת תפ"ו וכתבו אגרות לסאלי, כי לא יכירו עוד אתו לדיין, וימטירו עליו חרפות. אחרית הריב הזה לא נדכ ברור, אך לפי הנראה כי נשאר רבי שמואל אזאווי בתור דיין בסאלי עוד אחר כך, וגם החליף איזה שאלות ותשובות ופסקי דינים עם רבנים אחדים גדולי תורה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רטו

רבי חיים בן עטר הזקן, הוא לא נמנה לדיין אך היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדולה בסאלי, שנודעה בשם "בית הכנסת בני עטר" על כי הייתה אחוזת רבי חיים בן עטר ורבי שם טוב אחיו הנגיד בסאלי. רבי חיים היה תלמיד רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דיין מארץ ישראל, ושקידתו בתורה הייתה כל כך נפרזה עד כי גם בלילי תמוז עסק בה רוב הלילה. ונוסף על שקידתו הוא הרבה להחזיק בידי לומדי תורה, וביתו היה בית ועד לחכמים. בשנת תס"ה נסע למכנאס ויתעכב בה שנתיים ומחצה. ולפי הנראה שמטרת נסיעתו הייתה לפקח על עסקי השותפות שהייתה בינו ובין רבי שם טוב אחיו שמת זמן מה קודם, ושעוד אחר כך אחרי מות אחיו ההוא, לא נפרדה השותפות בין רבי חיים ובין יורשי אחיו, הוא האריך ימים והפליג בזקנה כנראה, יותר ממאה שנה, וימת בשנת תפ"א ולפי הנראה שחיבר איזה ביאורים.

ובעוד שרבי חיים הזקן היה איש גדול ומפורסם בעדתו, הנה היה רבי משה בנו, ורבי חיים נכדו בכל עת היותו בסאלי אנשים פשוטים בקרב עדתם. ופעולתם לא הוכרה כמעט כלל בין גדולי חכמי סאלי, הסבה לזה לא נדע עוד בבירור, ואמנם בנוגע לרבי משה אין ספק כי לא היה גדול בתורה כאביו, ולכן לא נחל כבוד וגדולה בעיני העדה בסאלי.

אך אודות רבי חיים בן עטר הנכד, יתכן לשער כי סבת אי פרסומו אז בהיותו בסאלי – למרות מה שאחר כך בצאתו מסאלי התפרסם כל כך – היה לרגלי סכסוכים חברתיים ומשפחתיים בעסקי ממון, סכסוכים שכפי הנראה ברור הסבו לרבי חיים להיות בודד ונרחק מחוג רבני העיר וגדוליה, הסכסוכים ההם נמשכו על ידי ירושה של הון גדול שירש רבי חיים מחמיו רבי משה הנגיד בנו של הנגיד שם רבי שם טוב בן עטר.

בהההון ההוא הסתבכו תביעות שונות מבני המשפחה וזולתם, בני ברית ושאינם בני ברית, וגם הממשלה לקחה חלק בתביעות ההם, כשבע שנים אחרי מות רבי משה הנגיד חמיו, נמשכו הדין ודברים והמריבות אודות ההון ההוא שישר רבי חיים. וימיטו עליו, על רבי חיים בן עטר, נזקים והפסדות וגם מאסרים, עד כי נצלו אותו וישללו ממנו כל כוחו והונו.

ובכן מובן מאליו כי השנאה שנרדף רבי חיים בן עטר מצד בעלי הריב בממשלה, לא נתנו לו להתבצר בקרב הקילה ולתפוש לו מקום חשוב כערכו, רבי חיים בן עטר נחשב כנודע לאחד מגדולי הספרות התלמודית, ועוד בסוף ימיו ולאחר מותו מיד, קנה לו שם טוב בהיהדות ובפרט בין החרדים והחסידים בצפון מערב אירופא, עד כי גם סיפורי בדים והגדות סודיות לא מעט נמצאו אודותיו.

לסיפורים כאלה כמובן אין לתת שום ערך, אכן נפלא הדבר, כי כל כך מצא לו רבי חיים בן עטר בחייו ובמותו מעריצים רבים בארצות המזרח ובאירופא. הוא, נולד בשנת תנ"ו בסאלי  1696, ובעודו עול ימים שקד על לימודו ויקח לקח מפי זקנו רבי חיים, בהיותו בן כ"ה שנה מת עליו מורו זקנו ההוא, אף הוא ירש מאתו את מדותיו, שקידתו, צדקתו, וענותן, ויהיו לו תמיד לעינים. הוא קבע לעצמו עתים עתים ללימודי דת וקבלה, ויתהנג כל כך בחסידות ובסיגופים, ולפעמים צם משך שנים ושלשה ימים רצופים. אחרי אשתו הראשונה פאצויניא בת הנגיד רבי משה בן עטר, הייתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין.

בידיעתו הסודית השתמש גם בפועל לכתוב קמיעות לחולים וכדומה, אך עם זה שעה רבי חיים לפעמים גם אל רעיונות פילוסופיים ויצמידם אל הקבלה, בבית מדרשו המיוחד בסאלי השא בכל יום לפני שומעו לקחו שני דרשות ולפעמים שלש דרשות ביום.

ובענותו היתרה נמלך בהוראותיו תמיד עם בני ישיבתו וביחוד עם ידידו ומכירו רבי שמואל בן אלבאז מרבני פאס אז בסוף המאה הזאת. הוא היה ידיד ורע גם להמשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו מרבני מכנאס, ואמנם בכל ענותו של רבי חיים לא נמנע מלהבליט את ערך עצמו, עם רבי חזקיה די סלוא אחד הרבנים המצוינים בספרות התלמודית, דבר קשות על ספרו פרי חדש.וימטיר עליו ביטויים חריפים.

לפעמים לא נמלט גם מלסתור דברי ראשונים ולחלוק עליהם, גם ישתמש בפתגמים כה נשאים לאמר "אחמו לן מן שמיא קושטא" או רוח הקדש הופיעה עליו, ופעם ירזמון מליו להתימר בתור משיח, כן יגזור על מי שישיג על דבריו וכה יאמר "והיו דברי אלה מול כל קורא שאם לקפח הוא בא….נגידים אדבר להמית בעקיצת נחש.דבר שהיה למורת רוח בעיני רבים מרבני הדור שאחריו. על גזירתו זו המוזרה, ואמנם היו רבים אשר לא חשו לדבריו אלה, וירבו להשיג על ספריו, ביחוד נמצאו מרבני המערב במאה הששית אשר לעגו לגזירת רבי חיים זאת, וישתדלו להראות את טעיותיו באיזה עניינים, בפרט בעניינים שמנהג המערב היה להקל, והוא, רבי חיים רצה לא לחוש למנהגם, ולהחמיר, כמו המנהגים של היתר הנפיחה בריאה שעוד מדור הראשון של מגורשי ספרד פשט היתרו.וכן היתר אכילת מין חגבים שנהגו מכבר במערב לאוכלם, ורבי חיים בנטיותיו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמותם של מנהגים כאלה, ויהי הוא הראשון בחכמי המערב שהתר לבטלם, ואמנם לפי מה שנדע לא עשו דבריו בזה רושם ולא פעלו את פעולתם.

כבן ל"ו שנים הדפיס כבר רבי חיים בן עטר את ספרו חפתץ ה', וגם גמר הספר פרי תואר, אך בטרם שהספיק להדפיסו נאלץ לגלות מסאלי עיר מולדתו מפני עלילות וכובד המסים ששררו אז בתגרת יד המושל מולאי עבד אללאה ופקידיו.

בדרכו כנראה התמהמה זמן לא מעט בפאס, מכנאס, ותיטואן, ויתרועע בלימודים עם ידידיו ומכריו שם. אחר כך נסע לאיטליה וישב שם בליוורנו, וגם שם התעכב מעט, ובשנת תצ"ט מצאנוהו שהסכים על פסק דין שכתב אחד מרבני ליוורנו. שם מצא לו רבי חיים תומכים רבים לחפצו, ובעזרתם הדפיס אחר כך את ספריו פרי תואר ואור החיים.

בשנת תק"א – 1741, הגיע לירושלים מחוז חפצו, וקבע מיד בה ישיבה "כנסת ישראל" בהכנסה של שש מאות גרוש לחדש, אשר נשלחו לו לפי הנראה מידידיו בליוורנו, בישיבת כנסת ישראל ההיא למדו אחד עשר חכמים וארבעה בחורים, שכלם לקחו לקח מפי רבי חיים בן עטר ויחשבו לתלמידיו.

ובחברתם אז חיבר אז את ספרו האחרון ראשון לציון, לאמר, הספר הראשון שחיבר בציון, ואמנם למגנת לב מעריציו ותלמידיו בירושלים, לא ארכו ימי שבתו שמה, ובשנת תק"ג יום ט"ו תמוז, גוע רבי חיים בן עטר וימת. הוא נקבר בשיפולי הר הזתים יחד עם שתי נשיו, ולפי הנראה כי לא השאיר אחריו בנים ובנות כלל.

רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, הוא העתיק את דירתו מסאלי, כנראה לפאס, וחיבר ספר נאם דוד דרושים, וספר פסקי דינים, רבי שלום הסבעוני, מת אחרי שנת תצ"ג וממנו נמצא איזנ קינות בכתב יד. רבי שלום בן משה בן צור, אביו משה היה אחד מנכבדי סאלי והוא היה דודו של רבי יעקב אבן צור מרבני פאס ומת בשנת תס"ו יום ז' שבט, וישאיר אחריו שלשה בנים, שלום, יעקב ויהודה.

והראשון שבהם רבי שלום זה נחשב לאחד מחכמי סאלי ויהי לו בית הכנסת מיוחדת שם, הוא היה בקי בחכמת הדקדוק ונודע אז בדור הזה בתור, המדקדק הגדול שבמערב, גם משורר מצוין ומלומד בחכמת העיבור, חיבר בשנת ת"ע ספר שיר חדש כללי העיבור והתקופות בשיר עם פירוש, גם חיבר שירים וקינות רבים, ופירוש קצר על פי רש"י על התורה, הוא מת לפני שנת תפ"ז.

רבי משה בן יצחק בן צור, חי בסאלי ואחר כך הלך לפאס או למכנאס, חיבר ספר "מערת שדה המכפלה" קיצור ספר אוצרות חיים בשיר, עם שני פירושים דברי קבלה, והלכה למשה. הספר מבוא שער השמים, קיצור ספר מעיןחכמה על הקבלה, עם שני פירושים, דברי אמת, וקרא משה ובשנת תע"ב חיבר ספר צלצלי שמע, שירים וקינות וכנראה שחיבר עוד קיצור ספר פרדס רמונים וגם קיצוק שיני שולחן ערוך, בשיר וחרוזים שנשארו בכתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכא

רבני תיטואן וחכמיה, רבי יעקב אבוהב,רבי יצחק ביסאס, ורבי יהודה אחיו, רבי דוד הכהן, רבי חסדאי אלמושנינו, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרא, רבי אברהם אבודרהם, רבי יצחק נהון, רבי מנחם עטייא, רבי שלמה אבודרהם, רבי יצחק הלוי, ורבי אברהם מונסון גיסו, רבי אברהם בן שלמה בן מוסא, רבי יעקב בן מראגי.

רבי חסדאי אלמושנינו, עוד משנת תמ"ו נחשב לאחד מגדולי חכמי העיר, ואחר כך נמנה לדיין, בשנת תנ"ט אחרי שרבי יצחק ביבאס  לא היה בתיטואן, נשארו רבי חסדאי עם רבי דוד הכהן דיינים לבדם, ובשנת תס"ח במות רבי דוד הכהן האב בית דין נשאר הוא רבי חסדאי אלמושנינו לדיין יחיד בעיר, ולפי הנראה כי מפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי תיטואן, לא נשארו ביניהם בעלי הוראה שימלאו תפקיד הדיינות, ורק רבי חסדאי לבדו נשא עליו אז את עול הצבור, ואמנם הוא הרבה גם להרביץ תורה בתלמידים, ובערך שנת ת"ע יכול לספח אליו אתו בהבית דין אחדים מתלמידיו את הרבנים ההם, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרא, רבי אברהם אבודרהם ורבי יצחק נהון, אשר עזרו למורם בהנהגת הצבור ובביתי הדין. הוא האריך ימים עוד אחר כך בתור אב בית דין וימת זקן ושבע ימים בחדש טבת תפ"ח. הוא חיבר ספר משמרת הקדש על פי רש"י והרא"ם וספר חסד אל, דרושים.

רבי אברהם מונסון, הוא היה סוחר בתיטואן, אמנם אחר כך התמוטט מצבו ויהי נאלץ לנדוד מעירו וילך לאלג'יר, שם עסק עוד במסחר ולראשונה הצליח העסק בידו אך אחרי ימים מועטים פנתה ההצלחה אליו עורף ויפסיד כל אשר אתו וגם נשארו עליו חובות, עד כי הצטרך עוד פעם ללכת מהעיר ההיא, ויסע לאוראן, אך גם שם לא יכול לכונן לו מעמד ובשנת תצ"ב בערך נסע למצרים. ושם נמצא לו איש בעל הון שאסף אותו אל ביתו ויספק לו כל צרכיו, ואז קבע לו רבי אברהם מונסון גם עתים לתורה עם תלמידים מבינים. לרגלי הדבר הזה פרץ אז סכסוך בין רבי אברהם מונסון ובין אשתו שנשארה בתיטואן, ולא חפצה לעקור דירתה משם ולבוא אליו למצרים, אחרית הסכסוך הזה לא נדע, ואמנם זאת ידענו כי רבי אברהם מונסון קבע סוף סוך דירתו במצרים וחשב אחר כך לאחד מגדולי חכמי העיר ההיא.

גם חיבר שם, אשר אברהם שאלות ותשובות, גם כריתות קיצור ספר גט פשוט בדיני הגט, מוצאי יום טוב, קיצור ומפתח לספר התוספות יום טוב על המשניות, עץ הדעת על שולחן ערוך יורה דעה, שלחן שבת קיצור הלכות שבת ובו י"ט סימנים, תוצאות חיים לישב קושיות ספר עץ החיים על התורה.

רבי אברהם בן שלמה בן מוסא, תלמיד רבי מנחם עטייא הנזכר, חי בסוף המאה הזאת, וגם הוא נסע מתיטואן וילך לסאלי, שם התמהמה זמן מה ויארח לחכמי העיר ההיא, אחר כך נסע לתוניס ויתיישב שם. הוא היה גם מקובל וחיבר הגהות על ספרי האר"י, גם חיבר שיטות על המסכתות, ופירוש על הגדה של פסח ועל פי רש"י על התורה, ועוד נמצאו ממנו איזה קינות ופיוטים בכתב יד.

רבי יעקב בן מראגי, הוא היה ידי ורע לרבי אברהם בן מוסא הנזכר, ושניהם למדו בחברה אחת בקבלה, וכתבו הגהותיהם על ספרי האר"י. רבי יעק בן מראגי חי חיי עוני וצער ובכל זאת הפנה את עתותיו ללימוד התורה וגם חיבר פירושים רבים על הזוהר, אך מהם נדפס רק פירוש על האדרות.

רבני צפרו וחכמיה. רבי משה בן חמו, ותלמידיו אלה, רבי ישועה בן חמו בנו, רבי שמואל בן חותא, רבי דוד בן שטרית, רבי מאיר בן רבי יוסף די אבילא, רבי יוסף בן עטייא, רבי יוסף גבאי, רבי מסעוד בן יוסף בן רבוח, ורבי יחייא באנון.

הראשון רבי משה בן חמו נמנה לדיין עוד שנים רבות בסוף חצי הראשון של המאה הזאת ויבא בחליפות מכתבים עם רבני פאס אז רבי וידאל הצרפתי ורבי יהודה עוזיאל ורבי מנחם סירירו. אמנם עוד יותר התפרסם שמו אחר כך, בתור רב ואב בית הדין ומנהיג ראשי בצפרו, בכל ענייני העיר היה הוא הרוח החיה " ובלעדו לא הרים איש את ידו בשום שררה ". תמיד נשא מדברותיו לפני העדה וינהלם בצדק וביושר, הוא היה גם קנאי לבלי חת, ופעם אחת בראותו לאיש בליעל אחד מתושבי הכפרים הסמוכים, איש שהיה ידוע אז למוסר ומלשין, כי היה עובר כל דת לאכול טריפות, לא ירא רבי משה מהוכיח אותו על פניו, אף שידע כי בזה ימיט רעה על עצמו וכן, המוסר ההור הלשין את רבי משה לפני הממשלה, וכמעט היה בכל רע. לולא שעלה בידו לפדות נפשו בסכום גדול, רבי משה הרביץ תורה בעירו עד כי יכלה עדת צפרו הקטנה להתחרות את העדות הגדולות במספר חכמיה ונבוניה, שותי מימיו של רבי משה בן חמו, ולא רק בעיני עדתו היה רבי משה כה גדול ונכבד כי אם גם היה עוד שמעו הולך לפניו בכל המדינות בחכמתו ותורתו.

ויופי מדותיו ומכנף הארץ שבחיו נשמעו כי היה ראש המדברים עטרת זקינים ופאר החכמים ולפעמים כשהיה סר לפאס הייתה העיר מאירה מכבודו וכל הקהל שמחו בהקבלת פניו ודרשותיו וחידושיו הנעימים אשר הטיף לפניהם כנהר שאינו פוסק.

הוא מת זקן וישיש ביום כ"א באלול תס"ז, ועקבות פעולתו על ידי תלמידיו ממלאי מקומו הייתה ניכרת עוד עד ראשית המאה הששית ולפי הנראה ברור שחיבר גם כן ספרים..

רבני מארוקה ( מראכש ) וחכמיה, רבי יצחק די לויה, רבי אברהם בן מאמאן, רבי יחייא בן ווייחמאן, רבי שלמה עמאר, רבי אברהם בן אזולאי האחרון, ורבי יעקב פינטו, ורבי ישעיה הכהן תלמידו.

רבי יצחק די לויה, היה אב בית דין ומרביץ תורה בישיבה, ותלמידים רבים במארוקה והסביבה לקחו לקח מפיו. בשנת תס"א נמצאו אנשים בני בליעל אשר עוררו ריב נגדו וילשינו עליו לפני הממשלה, ואז מת עליו גם אחיו רבי יהודה די לויה בלי בנים, ובה בשבוע ההיה שבה מת אחיו, נתפס הוא רבי יצחק למלכות, אך לא נדע מה היה אחרית תפיסתו, רבי יצחק היה מספורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבול מארוקה ואף רבני פאס ומכנאס כבדוהו ויוקירו אותו.

הוא מת בירח אב תע"א, ולא נדע אם חיבר איזה ספרים, אך איזה מתלמידיו שנחשבו לגדולי תורה מצוינים חיברו גם ספרים. מהם היו, רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי שזכרנו, הראשון מת בתמוז תצ"ה וחיבר פסקי דינים כתב יד, שקצתם נדפסו ורבי אברהם אזולאי מת אחרי תצ"ה וחיבר הגהות על ספרי האר"י ושאלות ותשובות, והגהות של שולחן ערוך, ופירוש על הזוהר.

הוא היה מקובל מעשי ותמיד כתב קמיעות לחולים, ומסופר עליו כי היה מלומד בנסים וכמוהו כן גם תלמידיו, רבי יעקב פינטו ורבי ישעיה הכהן ההם, היו גם המה מקובלים, וכנראה שחיברו גם כן פירושים על הזוהר.

ובדמנאת אחת מערי גבול מארוקה חי עוד אחד מתלמידי רבי יצחק די לויה ושמו רבי מרדכי עטייה, והוא היה תלמיד חבר לרבי שלמה עמאר הנזכר שם בעיר דמנאת חיבר ספר מר דרור על מסכתות, ובסוף ימיו יצא ונתיישב בתורקיה וידפיס שם את ספרו ההוא.

רבני אלקצאר וחכמיה. רבי מסעוד בן מויאל, רבי יוסף בוחבוט, רבי משה בן מויאל, רבי יצחק בן מויאל, ורבי ישעיה עטייה.

ובאגאדיר חיו, רבי כליפא בן מלכא, וחותנו רבי יצחק מונדיס, ובתאפילאלת רבי מסעוד אדהאן ובנו רבי שלמה אדהאן, ובגיברלטר רבי דוד כלפון, ועוד שני חכמים היו אז במערב והם רבי שלמה בן יפנזי ורבי יובף בן רבי שלמה אזנאתי, ואמנם מכל אלה, רק אחדים מהם וידענו כי חיברו ספרים והם אלה. רבי כליפא בן מלכא חיבר ספר בדרשות כף נקי על התפילה, חמשה חלקים, וספר רך וטוב על שולחן ערוך גם חיבר ספר בדרשות ופירושי מאמרים, וכלם כתב יד. ולפי הנראה שהוא יצא אחר כך בסוף ימיו מעירו ההיא, מאגאדיר, ויבא לירושלים ויתיישב בה, ולפי זה חי בערך כשמונים שנה ומת סביב לשנת תק"ד, פחות או יותר מעט.

רבי שלמה אדהאן, הוא יצא מתאפילאלת עיר מולדתו ויתיישב בתיטואן, וחיבר ספר בנאות דשא דינים ומוסרים, שנדפו פעמים אחדות, רבי שלמה בן יפנזי, חיבר ספר דרשות כתב יד, רבי יוסף בן רבי שלמה אזנאתי, חיבר ספר כלי שרת בו שמנה פרקים בדיני קריאת ספר תורה ודקדוקיה כתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכט

פרק ארבעה עשר.

קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.

מצב היהודים בחצי הראשון של המאה הששית. המקרים בשנות תשלום ממשלת מולאי עבד אללאה. המצב המזהיר בימי המושל שאחריו בנו מולאי מחמד. עשרה יהודים רכבו לפני מרכבתו בלבוש מלכות. המעטת כובד המסים. היהודים מגדולי המלכות ידידיו של מולאי מחמד. משה בן מאמאן. רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר. שני אחים למשפחת קרדוזו. אליהו לוי. מרדכי אשרקי־לחזן בבא. מסעוד בן זכרי. יעקב עתאלי ואחיו. ר׳ שלמה די אבילא. מפעלותם ויחוסם אל עמם. רעב בשנת תקל״ט—מ״ב. מקרי הרג ושוד., מות מו׳ מחמד בשנת תק״ן ושלטון אליזיד העריץ בנו. נקמתו כיהודי מארוקו. המצב המדוכא אז. פרעות ורציחות ובזה ונאצות כיהודים. יהודי תיטוואן ומכנאס. הצלת יהודי פאס בפעם הראשונה ע״י אם אליזיד נוצרית־אנגלית. פרעות והטלות על יהודי תאזא. טאנגיר. ארזילא. אלקאסר. לאראג'. ראבאט. מוגאדור. וכמכנאם ועוד. מיתות משונות בהיהודים ידידי אביו של אליזיד. גירוש יהודי פאס מהאלמלאח להאלקסכא מחוץ לעיר. וקורותיהם כמשו כ״ב חדשים. הריסות בית־הקברות של יהודי פאם ומערת רכני קאשטיליא. התחדשות החק שלא ללבוש גוון ירוק. הריסות מבתי כנסיות ובנין בית־מסגד גתל באלמלאח. תפיסת יהודי פאס ע״ד הונו של החזן בבא הנהרג. ותשועתם ע״י שר אחד בפאס. מלחמת אליזיד במראכיש ומחשבתו אז לשוב ולעשות ליהודים כהמן. מות אליזיד בסוף שבט תקנ״ב. שבות יהודי פאס להאלמלאח ותקומתם בימי המושל אחריו מו^' סלימאן. הריסות בית המסגד והמבצר של אליזיד באלמלאח. ע״י היהודים. ההיתר ללבוש ירוק. חזרת אנוסי־אליזיד לדתם. מפלת האמהווסים צוררי־היהודים. התחזקות השפעתם של. צוררי־היהודים אצל מו׳ סלימאן. עלילות ופרעות. שמועת בוא המשיח כשנת תקע״ו. המושל החדש מו׳ עבד־ארחמן. רעב בשנת תקפ״ה—פ״ו. פורים כ״ב כסליו תקצ״ב. שלל ע״י חיל הספרדים. רציחת :העלמה סוליכא סגוויל. מגפה שנת תקצ״ה. הטלות מסים בשנת תקצ״ט והריגת דון יאודה אברבנאל ממארוקה ובתו וחתנו.

כמו במאה הקודמת, כן גם במאה הזאת הששית היה במחצית הראשון ממנה המצב של היהודים ויחס המדיני לא רע, ופעמים היה גם טוב ומאושר, אמנם כן, בשנים הראשונות, בעוד היה חי המושל מולאי עבד אללאה, לא נשתנה אז מצבם מאשר היה כבר בסוף המאה החולפת. והיד האכזריה של המושל ההוא נחתה עוד עליהם ותרוצץ אותם, מלבד זאת הוסיפו להציק להם גם מקרים רעים שונים אשר קרו אז, אחרי הרעב של שנות תצ"ח – 1738 פרצה מגפה בשנת תק"ב – ג' ומספר נפשות מיהודי מרוקו מתו אז.

בשנות תק"ד ותק"ז התקוממו שבטי ערביים בערים אחדות במרוקו ויפילו חתתם על מגרשי היהודים בם, את יהודי מכנאס שללו אז בשנת תק"ז, בכל פה, וישאירו עוד מצור עליהם משך כחצי שנה. בשנת תק"ט הייתה עוד מגפה חזקה שארכה מספר ירחים, ויש יום שהיו מתים – במכנאס – עשרים בני אדם, ורבים היו עוד אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר באהלי הערביים על פני המדבר, אחרי כן בא גם רעב, שנמשך עד שנת תקי"א – 1751. ויוסיף עוד לדכא את חייהם.

ככה התגלגלו המקרים האלה בשנים מעטות ההם, ואמנם בה בשנה ההיא בשנת תקי"א זרחה שמש צדקה ליהודי מרוקו ותשנה את מצבם לטובה, המושל ההוא מולאי עבד אללאה מת אז בשנת תקי"א ותחתיו מלך בנו מולאי מחמד, שנודע בפי יהודי מרוקו אז ביותר, "אוהב ישראל". וכן אמנם המושל החדש ההוא לא היה קנאי כאבותיו, ויתיחס בחבה אל היהודים, אכן הוא היה גם אוהב בצע, ונוח להתהפך מיד מאוהב לאויב עריץ, אך בכלל אהבתו אל היהודים הייתה  חזיון מצוי ונפרץ, רבים מהם נחשבו לאוהביו וידידיו ואנשי סודו ותמיד "היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי.

היהודים האלה ידידיו של מולאי מחמד לא התחשבו גם עם החקים וההגבלות ששררו עד כה על יהודי מרוקו, אך לא הביטו על קנאת התושבים ושנאתם, ויתהלכו בגאון בכל המדינה, רוכבים על סוסים ופרדות, ונעליהם ברגליהם דבר שהיה עד כה נמנע ואי אפשרי.

ממשלת מולאי מחמד נמשכה קרוב לארבעים שנה תק"ב – תק"ן 1751 – 1790, ובכל השנים ההם לא העמיס מולאי מחמד מסים כבדים על קהלות היהודים כמו מולאי ישמעאל זקינו, ורק הוא נטל עליהם סכום מסוים, לתת מידי חדש בחדשו לבית גניזיו.

ואמנם אחדים מבניו של מולאי מחמד שאחד מהם היה בלי ספק, מולאי אליזיד העריץ, הם הכבידו אכפם פעם כפעם להטיל איזה הטלות על היהודים. בכל זאת יכול יכלו יהודי מרוקו אז על ידי יחוסו הטוב של המושל מולאי מחמד, להקים כמעט את הריסותיהם אחרי החרבן הנורא של סוף המאה החולפת, מסחרם פרך אז ויתפתח וקהלותיהם השתכללו ביחוד ניכר היה השינוי לטובה בהקהלות שנושבו מערי חוף אחדים, כמו מוגאדור, אל קצר לעראייש, מזאגאן, ועוד, שעד כה לא נחשבו כמעט לקהלות, בערי החוף כאלה מצאו גם ממשלות חוץ באירופא עזר ביהודים, בתור אמצעים למסחרם ומערבם, ויש שמילאו גם תפקיד של צירים ופקידים בהקונסוליה.

מידידיו של מולאי מחמד, ונושאי משרות גבוהות בממשלתו, אשר חיו אז בין שנות תק"י – תק"ן, ידענו את שמות האנשים האלה, משה מאמאן, רבי שלום די לאמאר, רבי מרדכי די לאמאר, שני אחים ממשפחת קרדוזו, אליהו לוי, מרדכי אשריקי, שנקרא " לחזן בכא ", מסעוד בן זכרי, יעקב עתאלי אחיו, רבי שלמה די אבילה, רובם חיו במכנאס.

הראשון משה בן מאמאן, חי עוד בימי מולאי עבד אללאה, אך לא היה מעמדו איתן ופעמים נתפש בעלילות ויושם במאסר. ואמנם בימי מולאי מחומד נחשב לשר וגדול בעדתו ויהי חשוב בחצר המלכות במכנאס, הוא היה גם בעל תורה נדיב לב ועסקן צבורי. אך כבודו ועושרו נהפו לו אחר כך לרועץ, המון עם הארץ קנאו הו קנאה עזה וישטמו אותו, וביום כ"ד שבט בשנת תקכ"ג נהרג רבי משה בן מאמאן על ידי מושלימי אחד שהתגנב להכנס אליו בהיותו יושב לבדו ויתקע חרב בבטנו.

רבי שלום די לאמאר, ורבי מרדכי די לאמאר, כנראה אב ובנו, פעולתם בין תק"ל – ק"ן בערך, האחרון ישב בעיר מאזאגאן וינהל יחד עם שני אחיו שישבו אתו שם ועם עוד אח רביעי שישב במוגאדור, מסחר גדול ובית באנק, שבו עבדו מספר מסוים של יהודים וצרפתים. וימלא גם תפקיד של סוכן אוצר הממשלה שמה, שניהם רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר, היו עוד נדיבים וחכמי לב, הם נחשבו מגדולי יועציו ומנהיגיו של מולאי מחמד, ופעם כפעם לוו אותו עוד במסעו בערי המדינה, אחד הפייטנים בן הדור ההוא בפיוט לכבוד רבי שלום די לאמאר, יאמר :

אחר עצתו דברי מלכות הן נחתכות…ועל ראשו קשורים כתר תורה וכתר מלכות…לפני מלכים יתיצב ימצא סעד וסמיכות…יחזו אויביו יכלמו, בחרבו ישכלמו, וגם ידרוך על במותימו.

להלן הפיוט השלם מספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

אביעה רננות אמלל.

פיוט יסדתי ושלחתי לחכם השלם, מוכתר בכתר תורה וכתר מלכות, ויש לו שם בחכמה ובקבלה, כהה"ר שלם די לאמאר.

אביעה רננות אמלל / אל אלהי מערכות

אבוא בם אודה ואהלל / איש אמונות רב ברכות

נבחר הוא ממין האנושי

אעדנו כתר לראשי

ידידות רוחי וגם נפשי

חקק בקרבי חק תוכות

ידיו רב לו באמונתו

בהון ועושר בביתו

עדי עד עומדת צדקתו

 שתי ידיו כאחת זוכות

דעתו – דעת זכה וברה

בעיון ובסברא

ומטיל בגנה של תמָרָה

קצרות וגם ארוכות

ומכבו יקר וחכמה

שלם ומשנתו שלמה

ואחרי עצתו המה

דברי מלכות הן נחתכות

דבריו מפז הם יקרים

מעוטר בשני כתרים

ועל ראשו המה קשורים

כתר תורה, כתר מלכות

בחכמה בתבונה ובדעת

דעתו השערה קולעת

עד מקום שידו מגעת

עיניו כחשבון ברֵכות

נאות דשא ירבך וישב

מעלת ממעל לחֵשֶב

ולפני מלכים יתיצב

ימצא סעד גם סמוכות

חיליתי פני דר כרובים

ישים זרעו כמים רבים

לקולם חברים מבקשים

בכל יום שונים הלכות

סחור סחור יה סובבהו

מעושק אדם פדהו

הוד והדר תעטרהו

בעקיביו יהיו כרוכות

יחזו אויביו ויכלמו

בחרבו ישַכְּלמו

וגם ידרוך על במותימו

כענבים הדרוכות

נופך ספיר ולשם ושבו

חן שפתי לך יערבו

ועל ספרך יכתבו

שמורות וגם ערוכות

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.

עמ' רלד