מורשת יהדות מרוקו

חכמי המערב בירושלים – הרב שלמה דיין

שיר לכבוד ירושלים 

לנועם יה לעם עני. סימן שלמה דיין

עורי ציון עורי

עורי ציון עיר חמדתי

התנערי, התנערי, התנערי

התנערי מעפר קומי

שלומך דורשים בניך ידידיך

נושקים עפרות זהב פוך אֲבניך

האירי להם פניך, בשלומך ירושלים

למעונך שובי החישי פעמיך

תתני כתם פז עטרת לְרֹאשַיִךְ

תעדי משכנותיך, ארמונות ירושלים

מה יפו ברגלים נסיכיך

כהנים בעבודת אל ואוּריך

לוים נגנו שירַיך, שבחי ירושלים

השיבי בניך אל יריעותיך

יֵשבו נער וזקן בחוצותיך

בשרי לעדריך, לחים בירושלים

דַּיָּנִים יִשְׁפְּטוּ צֶדֶק בִּשְׁעָרַיִךְ

אֵלִיָּה יְבַשֵּׂר טוֹב עַל חוֹמוֹתַיִך

אֹמֵר מָלַךְ אֱלהַיִךְ, גָּאַל ה' יְרוּשָׁלַיִם

שלמה דיין ס"ט

1 – הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.

בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.

בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.

עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.

צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעיוני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.

עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.

דברי הימים וחקר ימי צבאם של רבותינו חכמי המערב, נפשם בארץ החיים. היו מעודי לשעשוע נפשי בימי גולמי, ואף כי אחרי שרוח הבגרות זרח עלי והחל לפעמני.

וכל זה ייזקף לזכותם של אנשי מידות, ונשי לפידות, מוכתרים במידות חמודות, עשר ידות. אשר בילדותי זכיתי והסתופפתי בצלם ובצל קורתם. להם אשלם תודות. זכרם בספר הזיכרון יוחק. ושמם הטוב חרוטים הם על לוח לבי לעד.

בפרט מן הפרט אעלה על אר"ש יצועי, את זכרו הטוב של מור זקני אבי אמי, איש צדיק תמים, הולך את חכמים, גומל חסדים טובים למאות ולאלפים, עם החיים והמתים, אשר היה הרוח החיה בחברת חסד של אמת, בעיר מולדתינו טיטואן יע"א.

והוא משרי הנצבים, המשכימים ומעריבים, כליל לאישים, משמח אלקים ואנשים מנעוריו. וכהנה רבו אשוריו, כבוד הרב שלמה עקריש בן כבוד הרב ברוך ז"ל ( אמו הכהנת צדק רבת המעלות מרת לונה לבית נהון נ"ע. ומסטרא דנקובא היא ממשפחת רם גאו"ע, עט"ר, נר המערבי, סבא דמשפטים, הרה"ק המלוב"ן, אדמו"ר רבינו יצחק בן וואליד זצוקלה"ה וזיע"א. ….

ולכן נקרא ארץ ישראל מערבה כי שכינה במערב ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'

הגאון רבי חיים פלאג'י זלה"ה בספרו ארצות החיים שער ד'.

בשם " מערבים , יכונו יהודי מאורו, אלג'יריה, טוניס ולוב. את שלושת האחרונים יקראו בשם " המערב החיצון " ומרוקו בשם " מערב הפנימי ", ובשם זה מכנה הרב חיד"א את מרוקו בספרו שמות הגדולים.

הרב הגאון רבי דוד בן שמעון זצ"ל

הרב צוף דב"ש תקפ"ו – תר"מ . 1826 – 1880

תפארת בית דוד.

הרב צוף דב"ש זצ"ל נולד בשנת תקפ"ו – 1826 בעיר רבאט שבמרוקו, לאביו הצדיק ותם הדרך כבטד הרב משה ז"ל ולאמו הצדקת מרת דיליסייה .

הערת המחבר

 את שם אביו ואמו, ידעתי מתוך כתב עדות שכתבו חכמי רבאט. והרב רפאל אהרן בן שמעון שלח אותה להרב הגאון דוד צבאח זצ"ל בעהמ"ח " שושנים לדוד ", כמו כן באחד משיריו מציין הרב דב"ש בראש השיר זימן אני דוד בן משה.

הערת המחבר.

העיר רבאט שבמרוקו, עיר המלוכה ובירת הארץ. נוסדה במאה הי"ב על ידי האלמואחדים מול העיר סאלי. לרבאט עצמה הגיען היהודים הגולים מספרד בשנת 1492 והפכה להיות לאחד הנמלים החשובים להורדת הגולים ליבשה.

רוב הקהילה היהודית בעיר זו, הייתה מורכבת בעיקרה מסוחרים אמידים בעלי רמה תרבותית ונוסח חיים מעודן. ליהודי רבאט היו קשרים הדוקים רוחניים תרבותיים ומשפחתיים עם היהודים שבקהילות האמבורג, אמסטרדם ולונדון, דבר אופייני גם לקהילות היהודיות שבנמלים האחרים, כגון, טיטואן, סאפי, אגאדיר ומוגאדור.

היהודים ברבאט שמרו על אורח חיים דתי כביתר ערי מרוקו. ואף הייתה תקופה שרבאט וסאלי הסמוכה לה, ערכו כעין תחרות סמויה למי משפט הבכורה במלומדים וחכמים. קהילת רבאט העמידה מתוכה במשך התקופות השונות, גדולי תורה ויראה, אשר רישומם ניכר בפסיקה ההלכתית, בישרה, בפירושי התלמוד והקבלה

מתוכם אפשר להזכיר את הגאון המפורסם רבי אליעזר די אבילה שכונה על ידי גדולי מרוקו רבי אליעזר הגדול ובשם האמרואי רב אד"א – אביו רבי שמואל זצ"ל נשא לאישה את בת רבי משה בן עטר מסאלי, אחותו של אור החיים הקדוש, ולמד לפני אבי חותנו רבי חיים בן עטר הזקן.

הוא חיבר ספא " אזן שמואל ", " מעיל שמואל ", " כתר תורה ". רבי אליעזר הנזכר נתבש"מ בהיותו בן מ"ז שנים בשבת קודש ג' אדר א' שנת תקכ"א. חיבר " מגן גיבורים " שני חלקים על מסכתות הש"ס ( ליוורנו תקמ"א – מ"ה ), " מלחמת מצוה ", " חסד ואמת ", שאלות ותשובות " באר מים חיים ", " מעין גנים " על טוש"ע. שאלות ותשובות רב אד"א וביאורי תנ"ך ועוד.

ובדורות הח=אחרונים יש לציין את הגאון הגדול רבי יוסף אלמאליח בן רבי עיוש ז"ל, בעל המחבר שאלות ותשובות " תוקפו של יוסף ". רבי יקותיאל בירדוגו, רבי רפאל עטייה, ועוד רבנים ומפורסמים, שמקצתם נזכרו בגוף הספר.

בשנת 1912 כבשה צרפת את מרוקו, ובחרה ברבאט למשכן מרכז השלטון הצרפתי, ובה היו מרוכזים המוסדות הרשמיים העליוניים של יהדות מרוקו, בה הוקם בית הדים הגבוה, והמזכירות המרכזית של מועצת הקהילות היהודיות.

אביו של רבינו רבי משה, היה נצר למשפחת רבנים ידועים בארצות המגרב, ומה שמשו אף ברבנות בעיר הקודש צפת . שמם הטוב של משפחת בן שמעון, נודע למשגב בשל הרבנים הצדיקים והחסידים שהעמידה משפחה זו מתוכה והן בשל תרומתם המיוחדת בכל שטחי החיים הקהילתיים והציבוריים, ודאגתם והשתדלותם בכל מרצם לטובת קהילותיהם.

משפחת בן שמעון, עסקה ומלאה תפקידים רבים ומשמעותיים בשדה העסקנות הציבורית. כמו כן מלאו אחר שליחות כוללות – שד"ר ( שליחים דרבנן ) לארצות מוצאם. במערב הפנימי ובמערב החיצון.

כן נדדו לערי בוכארה וקהילות אחרות. לבם הטוב והטהור, שפע אהבה רבה לציבור וליחיד, אשר על כן זכו מתוך משפחה נכבדה זו להיות פרנסי ציבור ומנהיגי עדה. 

ותצלח רוח ה' אל דוד.

ברוך בכשרונות רבים וכוחות נפש עילאיים מעוררי השתוממות, היה הרב צוף דב"ש עוד מימי נעוריו. עיונו הבהיר ושקידתו ללא לאות בלימודים, התבלטו אצלו כבר בילדותו. עוד בהיותו צעיר לימים ראו בו כל יודעיו כליל השלמות והתפארת. אישיות מעוטרת ומכותרת במידות העליונות. כולם נבאו לו עתיד מזהיר, וכי נועד להיות בקרב ימים, רועה ישראל.

אכן, לא ארכו הימים ורבו רבי סעדיה מאראג'י זצ"ל הועיד אותו לשמש כמורה מסייע לחבריו בני גילו, ולארח תקופה קצרה מסר בידו כיתה של תלמידים מובחרים, להיות להם מורה דרך בהעמקת הלימוד העיוני והישר.

בהשראתו ובעידודו, רבו ספסלי בית המדרש בעיר רבאט, תלמידים רבים נהרו אליו לשמוע את שיעוריו ולהתחמם לאורו. בפרק זמן קצר הצליח הרב צוף דב"ש להעמיד תלמידים רבים, אשר הוכשרו בהשראה תורנית פורייה ספוגת יראת ה' טהורה.

להיות ולשמש כלי קודש מושלמים בכל המקצועות התורה, מהם מוהלים, שוחטים סופרי סת"ם, שליחי ציבור וכו….בקיאים בתנ"ך בשמנה ובגמרא. אכן, לרוב מסירותו הרבה לתלמידיו ודאגתו לכל מחסוריהם הרוחניים והחומריים גם יחד. זכה להעמיד תלמידים ברוכי כישרונות וידע בכל מקצועות התורה, שברבות הימים היו לגדולי תורה ומורי הוראה בישראל.

תלמידיו הרבים נקשרו בעבותות אהבה לרבם הנערץ, שמו הזכירו בסילודין ונפשם הייתה שוקקה למוצא פיו. מבין תלמידיו המובהקים נמנה ההוא סבא קדישא, והצדיק והחסיד כמוהר"ר מסעוד סבאח זלה"ה, אביו של הרב הגאון רבי דוד ז"ל, בעל המחבר ספר " שושנים לדוד "

וכמו כן בספר הנזכר ח"ב דף קל"ט ע"ב, בהספד שדרש על אביו הנזכר, וזה לשונו : גם בנעוריו יצק מים על ידי צדיק יסוד עולם תנא ירושלמאה ראב"ד מקודש הוא ניהו מני"ר הרב הקדוש גברא רבא לבני מערב שמו נודע בשערים.

כל העם עונים אוחריו מקודש הוא הרב צוף דב"ש זיע"א. ועיין עוד שם דף קמ"ח ע"ב בשיר שחיבר מהר"ד הנזכר על אביו מהר"מ, וזה לשונו : דין שמע מפי רבו צוף הדב"ש, הוא ראש בארץ זבת חלב ודב"ש, כל ימיו בבית המדרש הוא נחבש, ומספר שבחי רבו מעט דב"ש. וכתלמידיו כן ידידינו ובני עירו, הוקירו והעריכו רבות את פועלו הרב והנמרץ.

וטעמו כצפיחית בדבש

בגבורתו הרוחנית ובאהבתו הגדולה לכלל ישראל, נשא במשא העם והוציאה אותו משלוות נפשו העדינה, וזאת, למרות רצונו העז להיות נחבא אל הכלים ומתבודד במועדיו, הוא החזיק בזרועות עוזו את שלושת עמודי התווך שעליהם העולם עומד.

עמדו התורה, העבודה וגמילות חסדים. בשלושת עמודי יסוד אלו, היה הרב צוף דב"ש מרבה פעלים ללא ליאות, ובממדים בלתי רגילים יחד עם מסירות נפש עילאית, הגה בהם וריכז את עיקרי פעולותיו משך כל ימי חייו

הרב צוף דב"ש, החזיק בעמוד התורה ונשא את דגלו בכל נימי נפשו ומאודו, רשפי אהבתו ושקדנותו בה היו להפליא, מלבד השקידה שהייתה לו במשנתו ביום, לא פסק גירסא מפומיה גם בלילות. פּוּמִיָּה^ח, פומייה (נ') [מארמית: פּוּם פה] נֶקֶב בְּכֵלִים אוֹ בְּמַכְשִׁירִים שֶׁמִּתּוֹכוֹ יוֹצְאִים הַנּוֹזְלִים. ( מילון אבן שושן )

תורתו הייתה משושו ומאויו עלי אדמות. בהתעלות רוחו, נפשו הפיוטית הייתה מתלהבת והיה פוצה בשיר ובתחינה לה' כי יזכהו לחכמה ולתורה.

" אחד ואין שני, קראתי את שמך, שמעה וענני, אל תעלם אוזנך. לא תכלא ממני, רובי רחמיך, דרך חלמדני, לעשות רצונך. בינה תחנני, חכמה מאיתך, שדי הדריכני, תמיד אמתך " ( מתוך שירו של הרב צוף דב"ש.

באחד משיריו הרבים לכבודה של תורה, הוא מביע את השתוקקותו וחפצו העז להיות תמיד דבק ב-ד' אמות של תורה בית אלוקים, וכה מביע את רחשי לבו בתפילתו :

" אחת שאלתי, שבתי, בבית אלוהים, חפצתי, בזאת, לחזות, נועם אלוקים, תורה תמימה, אבן שלימה, ואמריה נעימה, חשקתי לראות "

הרב צוף דב"ש, דלה בצימאון נפש מבארה של תורה אשר בה הייתה משאת נפשו, ואהבתה הייתה יוקדת בלבו. ולא רק לדלות לעצמו בלבד ידע, אלא, אף להשקותה לאחרים אמר ועשה. ועל כך גם היה נושא תפלה מקרב הלב כי יזכהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. 

הרב צוף דב"ש, החזיק בעמוד התורה ונשא את דגלו בכל נימי נפשו ומאודו, רשפי אהבתו ושקדנותו בה היו להפליא, מלבד השקידה שהייתה לו במשנתו ביום, לא פסק גירסא מפומיה גם בלילות.פּוּמִיָּה^ח, פומייה (נ') [מארמית: פּוּם פה] נֶקֶב בְּכֵלִים אוֹ בְּמַכְשִׁירִים שֶׁמִּתּוֹכוֹ יוֹצְאִים הַנּוֹזְלִים. ( מילון אבן שושן )

תורתו הייתה משושו ומאויו עלי אדמות. בהתעלות רוחו, נפשו הפיוטית הייתה מתלהבת והיה פוצה בשיר ובתחינה לה' כי יזכהו לחכמה ולתורה.

" אחד ואין שני, קראתי את שמך, שמעה וענני, אל תעלם אוזנך. לא תכלא ממני, רובי רחמיך, דרך חלמדני, לעשות רצונך. בינה תחנני, חכמה מאיתך, שדי הדריכני, תמיד אמתך " ( מתוך שירו של הרב צוף דב"ש.

באחד משיריו הרבים לכבודה של תורה, הוא מביע את השתוקקותו וחפצו העז להיות תמיד דבק ב-ד' אמות של תורה בית אלוקים, וכה מביע את רחשי לבו בתפילתו :

" אחת שאלתי, שבתי, בבית אלוהים, חפצתי, בזאת, לחזות, נועם אלוקים, תורה תמימה, אבן שלימה, ואמריה נעימה, חשקתי לראות "

הרב צוף דב"ש, דלה בצימאון נפש מבארה של תורה אשר בה הייתה משאת נפשו, ואהבתה הייתה יוקדת בלבו. ולא רק לדלות לעצמו בלבד ידע, אלא, אף להשקותה לאחרים אמר ועשה. ועל כך גם היה נושא תפלה מקרב הלב כי יזכהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

הוא עסק בכל ענייני הקהילה. מבלי שנשא כל תואר רשמי. הוא היה רבם ומאורם הבלתי " מוכתר " לבני עירו, וכאב רחום דאג את דאגותיהם הרבות ופטר הרבה מיגונם, הוא עסק בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

אצל הרב צוף דב"ש, מצאו הגדולים והקטנים, אזן קשובה  כאפרכסת ולב שופע אהבה לכל אדם הנברא בצלם. הוא הצליח בכל המישורים אשר עסק בהם ושהשתדל למענם, כי כל מעשיו נעשו בכוונה הרצויה, בטהרת המחשבה ובניקיון המעשה, שכל כולו לשם שמים.

גילו הצעיר, לא הפריע ולא עמד לו למכשול, גם אצל גדולים וטובים, ואדרבה, ראשי הקהילה ורבני העיר, סייעו בידו ונתנו לו גיבוי מלא לכל פעולותיו הברוכות. נפשם נקשרה בנפשו, אהבוהו ועודדוהו, ביודעם ובהכירם כי מלאך האלקים מתהלך בתוכם.

 וידיו רב לו במכמני התורה, ויראתו קודמת לחכמתו וכי בקי הוא בהלכות ארחות החיים ובהשקפת עולם כזקן ובקי, וכי באישיותו והליכותיו, משמש הוא סמל חי של טוהר ויושר מידות

ארץ זבת חלב ודב"ש.

אהבתו של הרב צו"ף דב"ש, לארץ ישראל, וירושלים עיר הקטדש, היה לשם דבר. נפשו דבקה לאדמת הקודש, והכיסופין אליה מילאו את כל חושיו והגיגיו. עיניו היו צופיות בערגה לנוה ציון ולירושלם, ובלב הומה היה נושא תפילה מעומק הלב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

" דורשי השב שבותי / לעיר קדם חמדתי / תודה ורוחי ונשמתי / כי באלה חפצתי "

מלך ביופיו יחזו עיני/ אלהי עוזי ותהלתי / אזי אזמר בשיר רנני / כי באלה חפצתי.

נהל בן אמצת / לנו הקדשך / ולציון אויתה / מכון שבתך.

תוחתי ומבטחי / לביתך אסוף נדחי / תגיל נפשי ורוחי בך לעולם / דוד הקטן קולו / יערב מהללו / ירצה ואנא אל לא / ימוט לעולם.

כאשר הרב צוף דב,ש, אך מלאו לו כ"ח שנים, החליט בדעתו וגמר אומר בלבו, להגשים את מאויו ולשים פעמיו לעיר הקודש ירושלים משאת נפשו. תלמידיו אשר שמעו על כוונת רבם, השתדלו בכל כורחם ומרצם להניאו ממסעו הנכסף, וקבוצות קבוצות של תלמידים, רבנים וטובי העיר נהרו ונחפזו אל בית הרב.

 וכולם העתירו עליו בדברים כי יישאר אתם וימשיך להדריכם בנתיבות התורה ביתר שאת וביתר עז, אך הרב צוף דב,ש לא יכול לעמוד מפני הכיסופין העצומים שמלאו את כל יישותו, לבו ונשמתו.

ההפצרות וההשתדלויות, הדמעות והתחנונים מצד תלמידיו והמון רעיו לא הועילו, מול השאיפה הנכספת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בעיר הקודש והמקדש, לחונן עפרה ולרצות אבניה.

היה זה בשנת תרי"ד – 1854 כאשר הרב צוף דב"ש עזב את עיר מולדתו יחד עם בני משפחתו, והחל את מסעו לארץ הקודש. חודשים רבים ארך לו המסע. בדרכו הוא שהה באלג'יר ובמצרים, ורק לאחר טלטולי דרך רבים, דרכו רגליו על אדמת עיר הקודש אשר אוה למושב לו.

בחרדת קודש ובהכנעה, התפלש הרב צוף דב'ש בעפרה של ארץ ישראל, ובדמעות של יגון וגיל, רצה את אבניה הקדושות.