מורשת יהדות מרוקו

ה ק ד מ ה

דמותה של יהדות המגרב, היא דמות לאומית נאה, מסורתית ושרשית. יהדות המגרב מעולם לא בגדה באמונת העם, ולא נסוגה מתרבות ישראל כמלוא הנימה. נהפוך הוא, אפשר שהקפידה על שייכותה ללאום היהודי יותר משדקדקו בה גלויות אחרות. מוסדותיה נועדו מלכתחילה לביצור הדת ואורח חיים היהודי, לאיחוד וייחוד העם. משך תקופות דיכוי ממושכות וקודרות עמדו יהודי המגרב באומץ ובכבוד, בשומרם בחירוף נפש על גחלת יהדותם. מדי פעם הזדקרו איי אור וחופי ישועה בדרכה של יהדות סוערת זו. שנים רבות שמשה פס הבירה מקור איתן לחלק ניכר של העם, כולל יוצאי אירופה. תרבות אמת צמחה כאן בינות לטרשי העוני ומהמורות הרעב. גדולי וכבירי התורה כרמב״ם ואלפסי מחד, וכרבי יעקב אבו־חצירה מאידך, הנם עדות לרוחב אופקיה של התרבות היהודית במרוקו.

אכן, דרכי המלך של היהדות ושביליה — נהירים היו לבני מרוקו. מצד אחד התורה, ההלכה, וההתפלפלות לשמה בעניני חוק יבשים שלטו כאן שלטון ללא מצרים, ומאידך, בו בזמן, נפוצות היו ביניהם אמנות השירה, הקבלה ותורות מסתורין שונות.

שלא כפזורות ישראל אחרות, היוותה גולת מרוקו את גולת הכותרת התרבותית של החברה המרוקנית. יהודי מרוקו הוו את נושאי התרבות במדינה, בתקופה שארכה מאות בשנים ובה נמשכה קפיאה תרבותית של האוכלוסין־, הלא יהודית במדינה. בישיבתם הממושכת בארץ זו השפיעו עליהם יסודות תרבות וחינוך הרווחים שם, תוך שילובם באורחות חיים יהודים. עם חילופי הזמן, נוכחו לדעת השכנים המוסלמים, כי עם חכם ונבון יושב בקירבם, אשר לא נם ליחו גם בחשכת הגלות. טבעי היה, שמלכים מרוקנים נטו למנות להם יועצים יהודים, אכן רבה ידם של היהודים במרוקו במשך התקופות, במדינאות, בכלכלה, בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בתהפוכות העיתים נתהפך הגלגל. מלכים שונים שהושפעו על ידי גורמים שונים, ואשר קו הצדק לאו דוקא היה נגד עיניהם, שיסו את ההמון ביהודים וזאת ״בשם הנביא״. ברור כי המטרה הסופית היתה: להחרים לגנזי המלך רכושם של היהודים, החרמות אלה בוצעו ללא כל נקיפת מצפון, בליווי מעשה תקיפה ושוד, רצח ואונם, והחרבת השכונות היהודיות.

שיחקה לה השעה לגולה זו, שבתקופות שונות קמו במקום מלכים, שהתיחסו אליהם בחיוב, הכירו בערכם הרב ועודדום לפעול במלוא המרץ והתושיה לקידום המשק.

במיוחד ניתן לציין ארבעה מלכים: המלך החסיד מולאי אלחסן, מולאי עבד אלעזיז, מולאי חפיד, מולאי יוסף. מולאי אלחסן, עודד את יהודי מרוקו, בהוציאו כרוז שכולם הם בני חסותו הפרטית, בזה הציל אותם מהשפעתם הרעה של הגורמים השונים במקום. בימי המלכים האלה חזרו ונתמלאו הישיבות שהיוו המרכז הרוחני לקהילות, בפרט מרקש, פס, תפיללת, מקנס, צפרו ורבט.

במותו של מולאי יוסף, הוכתר המלך מלא החן וחסד, מוחמד ה־5, מצאצאי השושלת אלעלויין. זה היה עוד בתקופת שלטון המנדט הצרפתי, ויש להוסיף שגם יחס המנדט לא היה רע ליהודים. אבל מעשיו הטובים של המלך ליהודים היו כל כך בולטים עד שנראה היה, כי הוא אוהד אותם יותר מאשר את הערבים. אגודת ״כל ישראל חברים״ פתחה בתי ספר בכל רחבי המדינה, בניגוד לערבים, שנמנעו מלשלוח ילדיהם לבתי הספר הכלליים, תוך דביקותם בנוהג של שימוש ב״חדר״ המסורתי. (דרך אגב, על בנותיהם בכלל נאסר הביקור בבית־הספר בהתאם לצו הקוראן ״כל המלמד בתו קוראן, כאילו לימדה תיפלות״). כאשר גלה המלך מוחמד ה־5 למדגסקר, היו אלה היהודים נתיניו הנאמנים אשר ליבם צר להם ומנוחתם הוטרדה. עם שובו עטור ניצחון קדמו פניו בשמחה ראשי הקהילות בפאריז. אף הוא שמח לקראתם באומרו: ״דאגתי לכם היתה גדולה מאוד״, ובדמעות בעיניו הוסיף ״ביקשתי מאללה שיחזירני לכסאי למען אוכל לשים עיני עליכם״.

(בהערה אישית ברצוני להוסיף, כי שני ספרים ליוו את המלך בגלותו — התנ״ך וספרו של מחבר שורות אלה ״לבנה״).

עם שובו לשלטון קיים המלך דבריו. מיד לאחר כינון ממלכתו הוציא חוק ברור שלא השתמע לשתי פנים, כי היהודים הם אזרחי מדינה שוויי זכויות וחובות, כמו כל האזרחים הערבים. במותו נתמלאו היהודים דאגה בחוששם לנסיך חסן, שמא לא ילך בדרכי אביו. אך היתד, זו דאגת שוא. דרך־אגב, ערב מותו, הציע אחד מיועצי המלך (יהודי) להכתיר את יורש העצר חסן, מיד עם פטירת אביו. וזאת למען לא לאפשר למפלגה האופוזיציונית איסתיקלאל שהות לתיכנון תחבולות שהיו מעלים אותה ומרחיקים את חסן מן השלטון. וכך הומלך הנסיך בקבלו את התואר חסן ה־2. תוך זמן קצר הוכח את עצמו ראוי לכתרו וגם טוב מקודמיו. הוא המשיך בשרשרת הזהב של השושלת והוסיף עליה נופך משלו. קודם כל הוא מצא לנכון להדגיש שוב את החוק, כי היהודים הם שוויי זכויות אזרח כמו כל יתר נתיני המדינה. יש לדעת, כי נוכח האנטישמיות הגועשת ברחבי אירופא וחוקי האפליה הזדוניים שפשו אז, היה צורך בהרבה אומץ־לב וחכמה, כדי להגשים חוק ליבראלי כזה. גם הוא אימץ לו יועצים יהודים והורה להם לשים עין על אחיהם שלא ייעשה להם עוול. כן התיר את העליה לישראל לכל אלה שהביעו את רצונם לכך ואפילו בלי דרכונים.

בין יהודי מרוקו נמצאו רבים אשר ערגה נפשם לעלות. מאז התחלת התנועה הציונית וגם במשך התקופות הקודמות נמשכו זרמי עליה משם לפה, אבל עיקר העליה היתה בין השנים 60—68. אין ספק, כי היו באים הרבה יותר (ואפילו בעיית הרכוש היתה נפתרת), לו לא היה צץ ענין חוסר הדרכונים, אשר בא כתוצאה מפעילות עויינת של פקידי העיריות שעשו כאילו יד אחת לסכל רצון היהודית ולהקשות עליהם באי נתינת דרכונים. אלה שבכל זאת התעקשו לעלות, נאלצו לשחד את הפקידים. מכשולים כאלה ודומיהם נבעו בהשראת המפלגה איסתקלאל שעירערה יחד עם זאת מעמדו של המלך.

מחבר הספר הזה פעל ללא הרף לסכל מחשבות אוייב, אך הגורל רצה אחרת והענינים הסתאבו. המפלגה העויינת, איסתקלאל, ובו בזמן גם אנטי יהודית, הצליחה בתחבולותיה להשתלט על הענינים וגרמה רעות. שהייתו של המלך חסן בקהיר, נוצלה היטב כדי להגביר את ההסתה הארסית נגד היהודים, נגד העליה, ונגדי בפרט כפעיל לטובת היהודים. ואז נאסרתי והואשמתי ב״אשמות״ כבירות מאוד, כעסקן ציוני וכבוגד במדינה. כל טענותי וטענות פרקליטי לא הועילו, במשך מספר חודשים כליאתי, חששתי יום יום לגזר דין קשה מאוד. למזלי הרב, התקיימו בימים הללו בחירות ששינו את הרכב השלטון במדינה, בהם נכשלה המפלגה העויינת איסתקלאל ואיבדה את השפעתה. הדבר נתן אפשרות למלך לשחררני (אין לי ספק שגם לפני כן ניסה לפעול לטובתי, אבל לא יכול היה להתגבר על הקו המשפטי). אך למרות פעולתו המבורכת כלפי, לא יכולתי עוד להסתגל במדינה זו וגם נבצר ממני לעסוק בציונות, אמרתי לעצמי אקיים את אשר הוריתי לאחרים, קמתי ועליתי. עלי להדגיש, שעם התערותי בארץ, חקרתי ובדקתי, בין היתר, את פעולות ממשלת ישראל בענין קליטת העולים בכלל ועולי צפון אפריקה בפרט, ופרט לאיזו שהן שגיאות של פקידים זוטרים, לא מצאתי בפעולות הממשלה פגם כלשהו. להיפך, אני מציין בהוקרה, כי הושקעו מאמצים מקסימליים בכל השטחים, בחינוך, בחברה ובשדה הסוציאלי, למען הצלחת הקליטה של העולים השונים למיניהם. ואם ניקח בחשבון, כי פעולות קליטה אלו נעשו בעת ובעונה אחת, כשהלחץ הכבד של עול הביטחון רובץ על הממשלה, הרי זה לא יאמן כי יסופר, וליבי מתמלא גאווה שאני אזרח הארץ הזאת.