מורשת יהדות מרוקו

לחיים ולא למוות

תחילה פוגעת הבצורת בחקלאים. מול עיניהם הכלות נשארים גרגרי החיטה טמונים באדמה, וכל עמלם יורד לטמיון. אחר כך מורגש מחסור במוצרים החקלאיים, ומחירם עולה. בעלי העסקים האחרים, כמו תופרים, רצענים או שענים, אינם יכולים לשלם בעד המוצרים היקרים ונאלצים להעלות אף הם את מחיריהם.

כך היו פני הדברים בשנת חרס״ו(1906). עצירת הגשמים היתה כמעט מוחלטת, והיוקר האמיר עד לשמיים. רבים וטובים ירדו מנכסיהם, והגיעו עד פת לחם.

אחד מאלה היה תושב העיר מוגאדור, צורף במקצועו. מקצועו היה אחד מהראשונים שנפגע, שכן בעת מצוקה כלכלית מוותרים תחילה האנשים על מותרות, ומוצרי כסף וזהב היו בגדר זה. בנוסף לכך היה חייב כספים לבעלי חוב, שמהם לווה חומרי גלם. שמונה ילדים היו לאיש, והוא לבדו נשא בעול הפרנסה.

באותו חורף של בצורת, כדי שלא ימות ברעב, החל האיש למכור את נכסיו, ובכסף שקיבל עבורם קנה לחם ומעט ירקות. כך מכר כלי אחר כלי, חפץ אחר חפץ ובגד אחר בגד, וכשהגיעו ימי ניסן הסתבר לו לחרדתו, כי נותר בעירום ובחוסר כל. צדיק היה האיש ומאמין, וקיווה והתפלל לתשועת ה׳. אולם, ככל שהתקרבו ימי הפסח הלך וגבר הייאוש בקירבו, והוא קץ בחייו.

יומיים לפני התקדש החג, בי״ ג בניסן, החליט האיש לעשות מעשה של ייאוש. מאומה לא נשאר לו בבית, ובעלי החוב החלו לוחצים עליו לשלם להם את המגיע להם. במר ליבו החליט לקחת את נפשו בכפו, ולהשליך את עצמו למצולות הים, כדי שלא לראות במצוקתם של בני ביתו האהובים.

בטרם יצא מביתו נפרד מאשתו ומילדיו. הוא לא סיפר להם מה כוונתו האמיתית, ורק אמר כי הוא בורח מהבית, עד יעבור זעם. ״אינני יכול להישאר כאן יותר״, הסביר להם בדמעות. ״הנושים מתדפקים על הדלת בכל יום ויום, ואני חושש כי בעיצומם של ימי הפסח הם יבקשו להשליך אותי אל בית האסורים. אברח לכמה שבועות או חודשים עד יעבור זעם, אולי יחון ה' צבאות, אולי ירחם. ולכשירחיב – אשוב אליכם בשלום״. וכשסיים את דבריו פרץ בבכי תמרורים, חיבק ונישק את כל ילדיו, וחקק את זכרונם בליבו. זו הפעם האחרונה, כך ידע, שהוא רואה אותם.

בדרכו לבצע את תוכניתו סר האיש לרחוב שבו התגורר הרב חיים פיגטו הקטן, ושם נתן בכוס את עינו, כדי לאזור אומץ ולבצע את מעשהו הנורא. קודם לכן קרא קריאת שמע ואמר וידוי, כי ידע שזו דרכו האחרונה.

כשהשתכר ולא ידע בין ימינו לשמאלו, החל ללכת בכיוון הים. והנה, באותה שעה יצא מבית העלמין, הסמוך למקום ששם ביקש האיש לקפוץ אל מעמקי הים, הרב חיים פינטו. היה זה לאחר שכמנהגו מדי יום השתטח על קבר סבו, הר״ח זצוק״ל.

ראה אותו הרב, וקרא לו. ניגש האיש אליו, בירכו לשלום ונישק את ידו.

בטרם החל לדבר אמר לו הר״ח: ״גוזרני עליך כי תשוב לביתך באותה דרך שבאת, ובדרך תצא אל מאחורי חומת העיר במקום פלוני אלמוני. אם כה תעשה, מובטח לך כי חג הפסח יעבור עליך ועל בני משפחתך בשמחה ובכל טוב״.

האיש, במר ייאושו, לא האמין לדברי החכם, ואמר לו: ״לו יהי כדבריך, אבל תחילה ברצוני להשתטח על קבר סבך עליו השלום. לאחר מכן אעשה כדבריך״. כך אמר, אך התכוון לדבוק בתוכניתו המקורית ולקפוץ אל מותו, מייד לאחר שייפרד מהרב.

הרגיש הר״ ח בחושיו כי פיו וליבו של האיש אינם שווים, ולא עזב אותו. ״לא אפרד ממך עד שתחזור לביתך״, אמר לו. וכך התלווה הרב אליו אל בית החיים, ושם השתטחו שניהם על קבר הר״ח זיע״א. שם בירך אותו הרב שהקב״ ה יביא לו תשועה, רווח והצלה, פרנסה טובה והצלחה. רק אז, ליד הקבר, ולאחר ברכת הרב, התיישבה עליו דעתו והוא ניחם על תוכניתו הרעה והחליט לשוב לביתו.

את הדרך עשה כציווי הרב. והנה, בהיותו בדרך, פגש בדרכו עבד, שאותו לא ראה מימיו, קרא אליו ואמר לו: ״ קח את הקופה הזאת, המלאה בדינרי זהב, ובעזרתם תשיג את כל צרכי הפסח ועוד יישאר לך די והותר כדי לסלק את חובותיך. מה שיישאר- שמור בביתך, ואני אגיע אליך אחרי החג ואומר לך איזה כלים אני רוצה שתצרוף לי מהם״.

הצורף לא האמין למישמע אוזניו, ומישש את המטבעות לראות שאין הוא חולם. מייד רץ לביתו בשמחה, ולבני ביתו המופתעים סיפר על התשועה שהמציא לו ה׳. אחר כך יצא וקנה את צרכי החג, ובגדים חדשים לבני הבית, ואת מצוות ״ושמחת בחגך״ קיימו בני הבית באותה שנה במישנה ששון ושימחה.

עברו ימי החג. החיים חזרו למסלולם התקין. בעלי החוב הפסיקו להציק ולהטריד את הצורף, לאחר שפרע להם את חובם. הצורף רכש מחדש כלים לעבודתו, לאחר שאת הישנים מכר בימי עוניו ודחקותו. ובכל יום ויום המתין לבואו של העבד, כדי שיורה לו איזה כלים הוא מבקש לאדונו. אך זה לא הגיע.

לאחר החג הלך הצורף לבית הר״ח, והודה לו כי הציל את נפשו ממצולות מוות.

אז שאל אותו הרב אם אכן התקיימה הבטחתו, וזה ענה לו בהתרגשות כי כפי שאמר לו – כך היה. הוא אף ביקש לתת לרב מתנות ותשורות לרוב, אך זה סירב ואמר לו: ״ די לי בכך שהיצלתי את נפשך ממוות״.

ואכלת ובירכת

״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״ – נוהג היה הרב חיים פינטו הקטן לצטט. את הדברים אמר לא מהפה ולחוץ, ובכל הזדמנות שהיתה לו העדיף את קירבתם וחברתם של העניים והפשוטים על פני אנשי השררה והשועים. בכל יום נהג לבקר בבית משפחה, שחיה בפשטות ובצניעות, וסעד איתם מפיתם הדלה. בכך רצה להראות להם, כי הוא מעדיף את פיתם הדלה והחרבה על פני מטעמי העשירים, ושימח אותם בביקורו.

בתום הביקור והסעודה הדלה היה הרב מברך את בני הבית, ומעודד את רוחם באומרו שהשכינה שורה בשולחנם של עניים יותר מאשר בשולחן העשירים. יראת ה' ציין, נקנית דווקא מתוך חיי עוני ודחק, כפי שמסופר על רבי יהודה בר עלאי, שהיו שישה מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

אשרי מי שראה

שעת בוקר מוקדמת. אנשים עוד נמים במיטותיהם, ורק מתי מעט מצויים ברחוב. כמה יהודים עושים את דרכם לבית הכנסת, טלית ותפילין בידיהם. אחד מהם הוא רבי יונה אבן חיים, המגלה כי הוא לא הראשון בבית הכנסת.

שניים כבר הקדימו אותו, ולודא שומע אותם לומדים תורה, בזמן שנותר עד לתפילה. רבי יונה מזהה את קולז של אחד מהם. זהו הרב חיים הקטן. הוא יודע כי אם ייכנס יפריע ללימוד, ומשום כך הוא ממתין בחוץ. כשהוא שומע שקולות הלימוד פסקו נכנס רבי יונה פנימה, ומופתע לראות כי הר״ ח יושב בדד.

״היכן החברותא שאיתה למדת תורה?״ – שואל רבי יונה. ״האם ראית אותו?״ – עונה לו בשאלה הר״ח. ״כן״, עונה רבי דוד.

״ובכן, אשריך שזכית לראות פני אליהו הנביא עליו השלום. זה האיש שלמד איתי״. לאחר שגילה לו את הסוד ביקש הר״ ח מרבי דוד והשביעו כי ינצור את סודו וה, כל עוד הר״ ח בחיים. רבי דוד שמר את הדבר בליבו, ורק לאחר פטירת הר״ ח זיע״ א סיפר על כך.

ואוי לשכנתה

רחל דרעי חורה יום אחד לביתה, והנה שוד ושבר: צמיד הזהב היקר שלה, שאותו הניחה במקום שמור, נגנב ונעלם כלא היה. במקביל נודע לה, כי ידה של שכנתה היתה במעל. מכיוון שידעה שהיא בכוחות עצמה לא תוכל להשיג את הצמיד בחזרה, הלכה לרב חיים הקטן וביקשה עצה וחוכמה.

אמר לה הרב: ״חורי לביתך, ואמרי לכל שכנייך – פרט לזו הגנבת – כי היית אצלי, וכי אמרתי לך כי זה שגנב את הצמיד לא יוציא את שנתו וימות בתוך 12 חודשים״. חזרה חנה לביתה, וכמצוות הר״ ח החלה לספר לשכניה מה קרה ומה אמר לה הרב. הדברים הגיעו גם אל אותה שכנה, זזו פחדה לנפשה ומיהרה להשיב את הצמיד הגנוב אל גבירתו. ולאחר שהחוירה אותו חזרה גם בתשובה, ועובה את דרכיה הרעות.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 120-118

 סוף גנב

בבית משפחת לוב גברה ההתרגשות וגברו ההכנות לקראת חתונת הבת. האב, אברהם, טיפל בענייני החופה והקידושין, והאם, חנה, שקדה על הכנת הנדוניה לבתה.

מועד החופה הלך והתקרב, אולם, שוד ושבר, שבועות ספורים לפני כן נכנס גנב אל ביתם, והסתלק משם עם הנדוניה.

האם נכנסה לייאוש. מצבם הכלכלי היה דחוק, ורק בקושי הצליחה לחסוך פרוטה לפרוטה עבור הנדוניה לבתה. עתה, חששה, כשישמע החתן המיועד על הגניבה, יבטל את האירוסין ויחוור בו.

בצר לה הלכה האם אל רבי חיים הקטן, וביקשה את עזרתו ותפילתו. הר״ ח הרגיע אותה ואמר לה, כי בזכות סבו, הרב חיים זצ״ל, ייתפס הגנב ותוחזר הגניבה. חנה לוב נרגעה מעט, אולם היא ידעה שעד שלא ייתפס הגנב ותימצא הנדוניה לא יבוא שקט של ממש לנפשה.

ימים אחדים לאחר מכן נתפס הגנב. היה זה בעת שיצא מהעיר, עם שללו. הגנב נלקח אחר כבוד אל בית האסורים, הגניבה הוחורה למשפחת לוב, וההכנות נמשכו במישנה מרץ. מאוחר יותר ניגש הרב אל שלטונות הכלא, שוחח איתם ועם הגנב, ולאחר שזה הבטיח לשוב מדרכיו הרעות ביקש הר״ ח וערב עבות והוא שוחרר ממאסר.

מצווה גוררת מצווה

חיי הנישואין של הגביר ורעייתו לא עלו יפה, והשניים החליטו להתגרש. לאחר שנתן לה הגביר את הגט ושילחה הלך אל הרב חיים הקטן, כדי לקבל את ברכתו.

קיבל אותו הרב בסבר פנים יפות, ואמר לו: ״בעזרת השם, זכית לקיים את מצוות הגירושין, שגם היא נאמרה בתורה הקדושה. מצווה גדולה היא זו, ואשתך וטוב לך. כמאמר חז״ל-מצווה גוררת מצווה, ובטוח אני כי בקרוב שוב תשוב אל אשתך וילדיך ותחדש ימיך כקדם. דע לך, כי כבר היה צדיק אחד לפניך, שאמר לאשתו ׳בואי ונקיים מצוות גירושין׳, ולאחר שעשו זאת שב ונשא אותה לא ש ה״.

הגביר לא ידע את נפשו. זה עתה התגרש, והרב מודיע לו כי בקרוב יחזור אל גרושתו? אבל, הרב המשיך לדבר על ליבו, והפליג בשבחי אשתו. לאט לאט חדרו הדברים אל לב הגביר, שהחל להתרכך ונוכח לדעת כי אכן טעה. הוא יכול היה לוותר יותר לאשתו, לא לכעוס על כל דבר קל, ולהיות ארך אפיים.

ואז פרץ בבכי, ואמר לרב כי דבריו נכנסו אל ליבו וכי החליט להחזיר את גרושתו. לאחר שבועות אחדים עמד הגביר מתחת לחופה, עם אשתו לשעבר, שהפכה לגרושתו – ושוב לאשתו.

פאר תחת אפר

שלמה אפריאט היה עשיר גדול. חפצי זהב וכסף היו לרוב בביתו, וכדי לשמור עליהם מפני הגנבים הסמיך את חפצי הערך בארגז מיוחד. על הארגז ותכולתו היקרה ידעה גם המשרתת הערביה, שחיכתה להזדמנות נאותה כדי להיעלם עם הכסף והזהב. באחד הימים, לקראת נסיעתה לבית הוריה, בכפר הסמוך לעיר מוגאדור, החליטה לבצע את מזימתה. היא רוקנה את הארגז מתכולתו והחביאה את הכלים בתוך חבית מלאה אפר.

הגביר אפריאט הרגיש מייד בגניבה, והחל לחפש את כלי הכסף והזהב. בדיוק באותה שעה עבר ברחוב הר״ח פינטו הקטן, והם קראו לו וביקשו את עצתו. הרב חשב כמה דקות, ואמר להם: ״בזכות סבא מרי, הרב חיים הקדוש זצ״ל, עצתי היא שתחפשו בתוך חבית שבה אפר״.

אנשי הבית גיחכו, מכיוון שלא העלו על דעתם שמאן דהוא, ואפילו גנב, יטמין כלים כה יקרים בתוך חבית אפר. אבל, מה כבר יכלו להפסיד? הלכו וחיפשו ומצאו בתוך החבית את הכלים היקרים.

לאחר שמצאו אותם אמרו בני הבית לר״ח, כי מאחר שליגלגו עליו בעת שיעץ להם היכן לחפש, הרי הם נודרים שהכלים אסורים עליהם, ומעתה הם שלו.

הר״ ח סירב לקבל את האוצר, ואמר כי לא יוכל לעשות זאת. אולם, כדי שלא להשיב את פניהם ריקם ביקש צמיד זהב דק, מתנה לשמח את בתו, שהלכה אחרי בעלה וקבעה את מקום מגוריה בטבריה.

לעילא ולעילא

בכל מוצאי שבת היה הר״ ח פינטו הקטן עורך סעודת מלווה מלכה בביתו. למסיבה זו היה מזמין את היהודים בעיר, ולאחר שהתפללו ערבית של מוצאי שבת היו מתחילים לשיר ולזמר. הרב היה לוקח את כינורו, ומתחיל לשיר את המזמורים שכתב סבו הקדוש. כך היה שר ומנגן בהתלהבות ובהתרוממות הרוח, במשך שעות ארוכות, מבלי שהרגיש בזמן החולף ומבלי לחוש עייפות כלשהי.

הקהל שמסביבו נסחף בהתלהבות ובשמחה, וחש כי הנשמה היתרה של שבת קודש נשארת בקירבו, כממאנת להיפרד מהם בצאת השבת.

באחת המסיבות התלהב במיוחד הרב, ושר פיוט אחד, שוב ושוב, כל אותו הלילה. משסיים, אמר לנוכחים: ״רבותי, עייפתי, וכדאי שתלכו לישון״. ״רבנו״, אמרו לו, ״לא עת לישון עתה. כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית״.

עזוב תעזוב

לכבוד השבת עשתה הגברת חנה לנקרי את דרכה לשוק, ושבה משם עם סלים כבדים. המשא היה כבד עליה, שכן היא היתה אז בחודש התשיעי להריונה. בלית ברירה עשתה את דרכה לאיטה, כורעת תחת נטל המשא והולכת בכבדות.

מולה פסע באותה שעה הרב חיים פינטו הקטן. כשראה כי היא מתקשה בהליכתה לא חשב פעמיים, לקח מידה סל אחד ואת השני נתן לשמשו, שהיה עימו. ״ברשותך, אנחנו ניקח לך את הסלים עד לביתך״, אמר לה הרב.

האשה סירבה בכל תוקף, ואף פרצה בבכי. ״במחילה מכבודו״, אמרה, ״עפר אני תחת כפות רגליך. לא אוכל להרשות שכבודו יסחב לי את הסלים, כאילו היה סבל בשוק״.

הרב מיהר לבטל את דבריה בהינף יד, ואמר לה, שמח וטוב־לב: ״גבירתי, מי שעושה טובה למי זו את-לנו. את מזכה אותנו במצווה חשובה של ׳עזוב תעזוב עימו', ושכרנו שמור לנו לעולם הבא. אנחנו צריכים להודות לך, על שהקרית לנו מצווה זו״.

הרב ושמשו הלכו בעקבותיה עד לביתה, וכשהגיעו לשם הוציא הרב כסף ונתן לה, כדי שיהיה לה במה לרכוש בגדים לתינוק שייוולד במזל טוב ולחיים ארוכים.

לבירא עמיקתא

בנסיעתו הראשונה של הרב חיים פינטו הקטן לערי מרוקו שמע על בואו הצפוי אחד מעשירי המקום, וביקש לארח את הרב, כדי שתשרה הברכה בעסקיו. הלך האיש ויצא להקביל את פני הרב, הביאו לביתו וחלק לו כבוד גדול. ובכל יום ויום היו אנשי העיר באים לביתו, ונותנים מהונם לרב. כך חלפו הימים, עד שהוצרך הרב להמשיך בדרכו. נפרד הרב חיים לשלום מהעשיר והודה לו על מידת הכנסת האורחים שנהג בו, וזכר אותו לטובה.

לאחר מספר שנים שוב יצא הרב לדרכו, אל אותה עיר. נזכר בעשיר ובקבלת הפנים הלבבית שערך לו, וביקש שוב לשהות אצלו ימים אחדים. הגיע הר״ ח לביתו ונקש על הדלת, ומה הופתע לשמוע מבעל הבית, כי אין הוא רוצה לארח אותו בביתו. אפילו לעבור את המיפתן לא נתן לו האיש.

לא עברו ימים מרובים ומזלו של הסוחר נהפך עליו. עסקיו התמוטטו, והוא הגיע עד פת לחם. כדי להישאר בחיים החל לפשוט יד, והתפרנס מהצדקה.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 123