השררה ב"חברה קדישא"


השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים – משה עמאר

רק לאחר שהם מסיימים את הדיון מהפן החוקי, הם מתפנים לדון בצד ההלכתי ״פש גבן לראות מה שנוגע בנדון זה לדין תורה״. דומה שבית הדין לא שש לדון בפרשה זו ולהתמודד עם החוקים ועם פרשנותם, כפי שהוא מציין: ״אך להיות שחכמי ורבני פאס הנהיגו הדין בזה בתור משפט, ואנשי החברה שאלו חיקור דין כנימוס, הוצרכנו גם אנחנו לחקור אם הכל נעשה על פי חקי הנימוס, כנ״ל ועל פי דין תורה״. כלומר בית הדין העליון נגרר לדון בנושא רק משום שבית הדין בפאם טיפל בזה ולא שם לב לחוסר סמכותו, והיות שהוא דן בזה כבמשפט רגיל, והנתבעים הגישו ערעור על הפסק של בית דין קמא, הם נאלצו לדון בנושא זה, העמום מבחינת הסמכות החוקית.

הרושם הוא שעד לזמן הנדון בית הדין הרבני בפאס לא הפנים משמעות החוק ומגבלותיו הנוגעות לסמכויות בתי הדין הרבניים.

ההידיינות בבית הדין הרבני בפאס

בחודש כסלו תרצ׳׳א (1931) תבע אליהו אצראף בבית הדין הרבני בפאס את החברה לדין. הוא דרש להתמנות במקום אביו לנשיאות מכוח השררה. לפי תאריכי הדיון ניתן לקבוע את שמות החכמים בפאס שדנו במשפט זה, ואלה הם: רבי מתתיה סירירו – אב בית הדין: וחברי בית הדין היו: רבי משה אבן דנאן, ורבי אהרן בוטבול.

הערת המחבר: רבי מתתיה סירירו כיהן כאב בית דין בפאס, הוא נפטר בשנת תרצ״ט (1939). רבי משה אבן דנאן נולד בתרל״ט ונתמנה לדיין בשנת תרפ״ח. כשנפטר רבי מתתיה סירירו התמנה אבן דנאן לאב בית דין. הוא נפטר בט״ו מיון ת״ש (1940-1879). רבי אהרן בוטבול נולד בשנת תרכ״ז, נתמנה לדיין בשנת תרע״ט, כיהן כאב בית דין לאחר פטירת רבי משה אבן תאן ונפטר בו׳ תשרי תש״ז(1947-1867).

מספר החברים הנתבעים שזומנו לדיון עלה לעשרים וארבעה, וכנראה היו אלה החברים הפעילים בחברה. ביום הדיון הופיעו תשעה מהחברים, שלושה נוספים הודיעו לבית הדין בכתב את הסיבות שמנעו מהם להופיע, ושנימ־עשר מהנעדרים לא טרחו אפילו לנמק את היעדרותם. בית הדין שמע את הצדדים ופסק לטובת רבי אליהו אצראף.

נראה כי ביזמת בית הדין זומנו שנית הנתבעים שלא התייצבו לדיון כדי לשמוע מה בפיהם ולדון מחדש בתביעה, אך הם לא נענו להזמנה. לבית הדין נודע כי סיבת היעדרותם הייתה שהם סוברים שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינם, מאחר שהנדון אינו ענייני אישות דרושות, ופרשה זו היא מסמכותו של בית המשפט האזרחי, קרי בית המשפט הצרפתי. בית הדין לא שת לבו לטענה זו, ונתן תוקף לפסק הדין הראשון.

חמישה־עשר מהנתבעים הגישו ערעור בכתב לבית הדין על החלטתו ודרשו ממנו לבטל את החלטתו הקודמת. הם נימקו זאת בכך שיש בין הנתבעים אנשים שיש להם קרבת משפחה לאחד הדיינים, ולכן לטענתם בית הדין היה פסול לדון דין זה. הם הוסיפו לטעון, שברגע שתתבטל החלטתו הראשונה מכוח טענת הקרבה, הרי שאר הדיינים בהרכב יהיו פסולים לדון שוב בפרשה, מאחר שכבר גילו את דעתם בפסק הראשון. אולם בית הדין דחה את טענתם כי סבר שדרגת הקרבה אינה פוסלת הדיינים מלדון. הוא הטיל על החברים קנסות, כנראה בשל ביזוי בית הדין בכך שלא נענו להזמנה לדיון.

הנתבעים הגישו ערעור נוסף בכתב לבית הדין ובו מחו על פסק הדין שניתן שלא בפניהם וטענו כי הנושא אינו בסמכותו של בית הדין הרבני, מאחר שביניהם יש כאלה שהם בעלי נתינות זרה. אולם בית הדין התעלם ממחאתם, והפסק הראשון נותר על כנו.

כתב הערעור

הנתבעים הגישו חיקור דין(=ערעור) לבית הדין הגדול לערעורים, שמושבו בעיר הבירה רבאט. פסקי בית הדין שכתבו דייני העיר פאס אינם לפניי, ולכן לא יכולתי לעמוד על נימוקיהם. תמציתם נזכרת בפסק דין שנכתב על ידי בית הדין הגדול בעקבות הערעור. מתוך פסק זה יכולתי לעמוד גם על טיעוני הצדדים ועל הפלוגתות שביניהם.

הפלוגתות שבין הצדדים

את טענות החברים אפשר לחלק לשני סוגים: טענות המבקשות לפסול את הדיינים וטענות הנוגעות למנהג השררה ותוקפו.

פיסול הדיינים לדון דין זה מהנימוקים דלהלן:

חוסר סמכות על פי החוק, כי כל דבר שאינו שייך לדיני אישות וירושות, אין בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון בו.

גם לו הייתה לבתי הדין הרבניים סמכות מכוח החוק לדון בפרשה זו, במקרה דנן סמכותם פוקעת, כי על פי החוק, כאשר אחד הצדדים לדיון אינו אזרח מרוקני, סמכות הדיון עוברת לבתי המשפט האזרחיים. במקרה דנן, מספר חברים בחברה הם בעלי נתינות זרה.

גם אם נתעלם מכל האמור לעיל, בית הדין בפאס פסול לדון בפרשה מאחר שקיימת אצל חלק מהצדדים קרבת משפחה לאחד הדיינים. לכן אותו דיין היה פסול לדון בטענה זו, ומאחר שדן בניגוד לחוק – הדיון נפסל, והפסק בטל.

ערעור על הורשת השררה ב״חברה קדישא״:

המנהג בפאס הוא שנשיא החברה נבחר על ידי החברים, ותפקיד זה אינו עובר בירושה. ההוכחה לכך היא שהחברים הדיחו מהנשיאות אפילו את יעקב אצראף, אביו של התובע, וחזרו וקיבלו אותו עליהם מרצונם.

גם אם נניח שקיים מנהג להורשת השררה בנשיאות החברה, הרי במקרה שלפנינו יש לדחות מנהג זה, כי רוב החברים אינם רוצים באליהו אצראף נשיא, וכוחו של הרוב תקף יותר ממנהג הורשת השררה. מה גם שאליהו אינו נוהג כשורה עם החברים.

קיימת פסיקה תקדימית של רבי חיים ברלין, הקובעת כי במקרה של מחלוקת בציבור, דין הורשת השררה בטל.

תגובת ר׳ אליהו אצראף לטענות חברי החברה

ר׳ אליהו אצראף מתנגד לטענה שאין סמכות לבית הדין הרבני על פי חוק. לדעת אצראף יש לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושא החברה, והגבלות המחוקק נועדו בעיקר כדי לשלול את סמכות בתי הדין הרבניים בנושאים כלכליים וחילוניים, ולא בנושאים דתיים. נושא החברה הוא נושא יהודי־דתי, וברור שהסמכות הבלעדית לדון בו היא לאנשי הלכה, כלומר לבתי דין רבניים.

את הטענה שהמנהג בפאס הוא שלא להוריש את השררה בחברה אצראף מכחיש וטוען שמנהג הורשת השררה בפאס נוהג בחברה אפילו לגבי ראשי הקבוצות. אשר לטענת הרוב, המתנגדים למינויו, לדעת אצראף מספר החברים הוא הרבה מעבר לארבע מאות איש, ורוב החברים רוצים בנשיאותו. את הטענה בדבר התנהגותו הלא ראויה כלפי החברים אצראף מכחיש וטוען שהם לא ניסו אותו, ולכן איך יוכלו לדעת כיצד הוא יתנהג. אשר לתקדים הפסיקה של רבי חיים ברלין, אצראף טוען שפסק זה אינו מבוסס על מקורות ההלכה, לכן אי אפשר להשתמש בו כתקדים.

פסק הדין

בפסק הדין קיבל בית הדין באופן חלקי את הטענות שהעלו המערערים. הוא קבע, שאמנם ענייני ״חברה קדישא״ אינם נתונים לפיקוחו ולסמכותו של בית הדין הרבני באופן ישיר. יחד עם זאת נושאים אלה גם אינם מעניינו של בית המשפט האזרחי, מאחר שהנושאים שהחברה מטפלת בהם הם עניינים דתיים ופנימיים של הקהילה היהודית. לכן הסמכות לפיקוח עליה על פי החוק נתונה לוועד הקהילה. מכאן שלכתחילה לא היה על בית הדין בפאס לדון בתביעה זו, אלא היה עליו להפנות את הצדדים לוועד הקהילה. אז יכול היה בית הדין להנחות ולהדריך את ועד הקהילה כיצד לפעול, כפי שהוא מדריך אותו בכל שאלה הלכתית העולה על הפרק. העובדה שה״חברה קדישא״ אינה רשומה במשרדי הממשלה כפי שהחוק מחייב לגבי החברות, וגם אין בידה רישיון תפעול ממשלתי, מוכיחה שהיא שונה מיתר החברות, מאחר שהיא מטפלת בנושא דתי פנימי של היהודים.

בית הדין קיבל את טענת המערערים שבית הדין בפאם בהרכבו צריך היה להימנע מלדון בטענת הנתבעים שיש קרבה משפחתית של אחד הדיינים לחלק מהצדדים. בית הדין הגדול אף ציין את צורת הדיון הראויה בטענת הקרבה. מאחר שלא נהגו כך, הרי הפסק שניתן בתביעה זו בטל, והוטלו גם קנסות.

בית הדין דחה את טענת המערערים לחוסר סמכות מכוח חברי החברה שהם בעלי נתינות זרה בנימוק שהדיון בענייני החברה אינו נוגע לאיש מהם באופן אישי.

בית הדין דחה את טענת המערערים, שבמקום שיש מחלוקת אין חלים בו דיני הורשת השררה. הוא אף דחה את פסק הדין של רבי חיים ברלין וציין שאף רבי חיים ברלין עצמו חש בדוחק שבדבריו.

בית הדין קבע שדיני השררה חלים גם על ה״חברה קדישא״, כפי שפסק בית הדין בפאס. הוא דחה את הטענה שטענו המערערים, שבפאס לא נהגה השררה ב״חברה קדישא״, וכי הנשיא נבחר על ידי החברים.

בית הדין קבע כי על החברה למנות את רבי אליהו אצראף לנשיא במקום אביו, אולם מאחר שקיימת התנגדות חלק מהחברים למינוי, הציע בית הדין לוועד הקהילה לבחור אדם נוסף שישמש בתפקיד נשיאות החברה יחד עם אליהו אצראף, ושניהם יטפלו בה. אם לא יוכלו לעבוד בצוותא, ימלאו את התפקיד לסירוגין, כל אחד בתורו כפי הזמן שייקבע על ידי הוועד. בית הדין ביסס את הצעתו על תקדים שנדון לפני רבי לוי בן חביב, מחכמי ירושלים במאה השש־עשרה. התקדים דן בקהל שהחליט לבחור בשליח ציבור שקולו ערב, במקום שליח הציבור שהיה להם, ופסק שאין יכולים להדיח את שליח הציבור הראשון, ולכן יכהנו שני שלוחי הציבור, ושניהם יחד ינהלו את התפילה, כשכל אחד מהם יחזן בחלק אחר של התפילה. אחד יקרא את ״פסוקי דזמרה״, והשני מ״יוצר״ ואילך, ובשבוע אחר יתחלפו בתפקידים. תקדים דומה היה לפני רבי אברהם די בוטון, ולפני רבי יעקב אבן צור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר