מורשת יהדות מרוקו

הרב יעקב אבוחצירא(אביר יעקב)

הרב יעקב אבוחצירא(1880-1805), סבו של הבבא סאלי, למד אצל אביו, רבי מסעוד. היה תלמיד חכם גדול, פוסק ועסק בקבלה. שימש כרב במחוז תפילאלת שבמרוקו ונדד בין הכפרים. בכל כפר שאליו הגיע קיבץ את היהודים, דרש בפניהם, שפט בין אדם לחברו ולימדם תורה. הרב אבוחצירא עסק רבות בקבלה אך התנה זאת בלימוד התלמוד. כתב פירוש לתהילים קי״ט על דרך הקבלה, ובספרו ״גנזי המלך״ הציע כמאתיים הסברים למילה הראשונה בתורה, ״בראשית״. כתב ספרי שו״ת (״יורו משפטיך ליעקב״); וחידושים על התלמוד(״לבונה זכה״); ספרי דרשות ופירושים, וכן ספר פיוטים (״יגל יעקב״). ניסה לעלות לארץ חמש פעמים אך אנשי קהילתו מנעו ממנו. בפעם השישית(1879) מינה את בנו רבי מסעוד לשמש בתפקידו ויצא לדרך. הוא עזב את מרוקו, אך כשהגיע למצרים נפטר ונקבר בה.

תפילה ואמונה

הרב יעקב אבוחצירא היה נוהג לנסוע מפעם לפעם לכפרים שבמחוז תפילאלת. הוא חשש שכתבי היד שלו יאבדו אם ישאירם בביתו ועל כן נהג לקחתם עמו בדרכים. פעם אחת פשטו שודדים על השיירה שבה הלך, בזזו את רכוש הנוסעים וחטפו מידו את תרמילו. ראש השיירה שהכיר בערכו וידע שספריו היו בתרמיל ניגש אליו נרעש ונסער, ובבכי קורע לב ביכה את הכתבים שנגנבו. שמע האביר יעקב את דבריו, נפנה לקרן זווית והתפלל בבכי מר. משסיים את תפילתו פנה אליו ראש השיירה ושאל, ״האם כדי להשיב את הספרים התפללת בסערה שכזאת?״ ענה לו הרב, ״אל תדאג. התפללתי לפני הקב״ה וביקשתי ממנו שאם חידושי אמת הם, אזי יתפרסמו, ואם לא, אזי ראוי שייעלמו מן העולם."

שעת סכנה

עימות חריף בין בני זוג הצית מריבה קשה בין משפחותיהם. בני הזוג החליטו להתגרש והתווכחו אצל מי יישאר ילדם המשותף. המריבה התלהטה והמשפחות פנו אל בית הדין אשר פסק שהילד יגדל בחזקת אמו. משפחת הבעל סירבה לקבל את הדין, והמריבה עברה לקטטה של ממש. אז ביקשה האם לפנות אל האביר יעקב על מנת שיושיע אותה ויאשר את פסק ההלכה. כשהגיעה לביתו נאמר לה שהרב יצא לפני זמן קצר לכפרים שבסביבה. האם מיהרה לצאת מן העיר, רכובה על חמור, על אף הסכנה הגדולה שבדבר. לאחר זמן־מה ראתה מרחוק את הרב אבוחצירא ושמשו מהלכים לאטם בדרך. היא צעקה לעברם והם עצרו והמתינו לה. האישה גוללה באוזניהם את הסיפור, בעוד השמש מזרז אותה מפני סכנת השודדים. האביר יעקב האזין לדבריה ברוב קשב ואף הוסיף ושאל כמה שאלות, וסבלנותו של השמש הלכה וקצרה. לבסוף התיישב הרב לכתוב לה פסק דין והשמש יצא מדעתו. הוא ניגש אל האביר יעקב ואמר שיש סכנה גדולה מפני שודדים ואולי ימשיכו לעיר הקרובה, שם ודאי יוכל לכתוב לה את פסיקתו. השיב לו האביר יעקב, ״סכנה?! הסכנה היא במקום שבו מטים משפט.״ רק כשסיים לכתוב את פסק ההלכה ומסר לה אותו, הסכים הרב להמשיך במסע.

חוכמה מקדם – חזי כהן

בתוך עמי

את הדרך מביתו למשרדי הרבנות בחיפה הקפיד הרב משאש לעשות דווקא ברגל, ואף כשהציעו להסיעו ברכב סרב. פעם הסביר שההליכה מאפשרת לו לפגוש אנשים, לשוחח עמם ולסייע בעת הצורך.

שלום בית

פעם פרצה מריבה קשה בין בני זוג שזה לא מכבר התחתנו. החתן הצעיר האשים את אשתו על שאינה מקפידה בכשרות התבשילים, ואילו היא טענה שכך נהגה לבשל בבית אביה, והמריבה הלכה והחריפה. תחילה ניגשו בני הזוג אל הרב רפאל טולדנו שיפסוק בעניין ויכריע ביניהם. ראה הרב טולדנו את עוצמת המריבה, בחן את הסוגיה וסבר שהצדק עם הבעל הזועם, אך הבין שאם יצדיק אותו, תתלקח האש אף יותר.

חשב ואמר, ״אני מחמיר בסוגיה זו, אך אני פוסק שעליכם ללכת לרב משאש. הוא יקל בזה.״ וכך היה. הלכו בני הזוג אל הרב משאש ושטחו בפניו את עניינם. הרב משאש האזין להם וביקש שיביאו לפניו את הסיר, בחש בו עד שבחר חתיכת בשר, בירך בקול רם ואכל מן התבשיל ואף ביקש שישאירו את הסיר אצלו. כשראה הבעל שהרב אוכל מן הסיר, נרגע והתרצה. הרב משאש הסביר לו שהבשר שאכל היה כשר והוא יכול לשוב לביתו. למחרת קרא לאישה בחשאי והסביר לה את כל הלכות הכשרת הבשר ודרש ממנה לבצע את הוראותיו במלואן. לבני ביתו, שנדהמו לשמוע שאכל מתבשיל טרף, הסביר, ״יש בשר האסור מהתורה, יש מדרבנן, ויש מתורת מנהג. ואני בחרתי מן הסוג האחרון משום ששלום בית דוחה את המנהג.״

שיקולי רווח והפסד בהלכה

כשהיה בתלמסאן שבאלג׳יריה פנו אליו אנשי הקהילה בדבר בני זוג הרחוקים מתורה ומצוות שדרשו להתחתן בערב תשעה באב. אם לא יינתן להם להינשא בתאריך זה, איימו בני הזוג, יינשאו בנישואין אזרחיים ברשות האזרחית הצרפתית. הרב ניסה בכל כוחו להניא אותם מלעשות כן אך ללא הצלחה. לבסוף התיר להם הרב משאש להינשא בתאריך שביקשו, ח׳ באב, אולם התנה את אישורו בכך שלא תיערך מסיבה עם תזמורת. בהסבירו את שיקולי הפסיקה אמר שבכך קיים את צוואת רבי, ״והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה״(אבות, ב, א): ״מה מלמדנו רבי?״ שאל וענה, ״דהיינו והווי מחשב הפסד מצווה קלה וכל שכן מנהג, כנגד שכרה בקיום מצווה אחרת גדולה שתיעשה על ידי ביטול הקלה, וכל שכן מנהג.״

ברכות לא אצלי

מנהג היה במכנאס לבקר בכל מוצאי שבת בביתו של סבו של הרב יוסף משאש על מנת לקבל ברכה. כשנפטר הסב פנו האנשים במוצאי שבת אל ביתו של הרב יוסף משאש. לשמע הדפיקות שאל מה רצונם ומשהסבירו לו שבאו לקבל ממנו ברכה קרא בקול גדול, ״לא תקבלו ממני ברכות. מי שרוצה, שיילך לקבר סבי.״ וכך היה.

מתוך הספר חוכמה מקדם – חזי כהן

הרב חיים חורי

הרב חיים חורי(1957-1885), מגדולי רבני תוניסיה. בצעירותו למד אצל הרב משה מאזוז ובמקביל עבד בדפוס. כיהן כרב וכדיין בקהילת גאבם. הקים בג׳רבה את ישיבת ״תורה וחיים״ ומוסדות צדקה וחסד, ועסק בחינוך. היה ידוע באהבתו לארץ ישראל, לחכמיה ולשליחיה. עודד את עליית יהודי תוניסיה לארץ ישראל. ממייסדי אגודת ״עטרת ציון״ שעסקה בלימוד השפה העברית ובעבודת אדמה כהכנה לעלייה לארץ. ב־1954, והוא כבן שבעים שנה, עלה לישראל והתגורר בבאר שבע.

משמח חתן עם הכלה

פעם אחת פרץ סכסוך בעיר גבאס בין הורי החתן להורי הכלה משום שהאחרונים לא קיימו את הבטחתם להעניק לה נדוניה ראויה. בעקבות המריבה ברחה הכלה לביתה ומשפחתה פנתה לחכם חורי בבקשת סיוע. הרב ביקש שימתינו עד שיתייעץ עם אשתו. תמהו האנשים לשם מה צריך הרב חורי לשאול את אשתו, ומה עניינה לכאן. נועד הרב עם אשתו ויצא אל בית הכלה. כשהגיע, מסר לידי הכלה את תכשיטיה של אשתו וזו חזרה בשמחה לבית חתנה כשבידה נדוניה ראויה. ראה החתן, שמח ושאל מהיכן התכשיטים, שהרי הוריה טענו שאין בידם כסף. לתדהמתו, סיפרה הכלה כי הרב חורי העניק לה במתנה את תכשיטי הרבנית. נרעש ונבוך מנדיבותם של הרב והרבנית הבין החתן ששגה, השיב את התכשיטים לבעליהם ונשא את ארוסתו כדת וכדין.

שתי ציפורים במכה אחת

איש אחד נקלע למצב כלכלי קשה ביותר ופנה אל הרב חורי לעזרה. הרב השיב לו בהצעה פיננסית, ״אתן לך מטפחות ראש ותמכור לנשות ישראל. כך תרוויח את פרנסתך וגם בנות ישראל ילכו בצניעות." העני הסכים והרב חורי יצא לשוק ופגש את סוחר המטפחות. ״בכמה אתה מוכר מטפחת?״ שאל הרב חורי. ״במאה ועשרה פרנק,״ השיב המוכר. ״ובכמה אתה קונה כל אחת?״ ״בתשעים פרנק,״ השיב המוכר. ״אקנה את כל המטפחות במאה פרנק לאחת, ויהודי אחד ימכור אותן מבית לבית,״ הציע הרב והסוחר הסכים. וכך העמיד הרב חורי את אותו עני על רגליו.

כוחה של שמחה

הרב חורי היה ידוע כ״מבדח עציבי״(משמח עצובים). בהזדמנויות שונות הדגיש את חשיבותה וכוחה של השמחה, הן בחיי השעה והן בחיי הרוח. בספרו"ואברהם זקן״ כתב: ״אם בקניין הגשמי… ישמח האדם אם עלה בצלחתו, ולפי רוב מקנתו והצלחתו, תגדל שמחתו, כל שכן וקל וחומר בקניין הרוחני האמיתי, בעשות האדם מצווה ממצוותיו יתברך שמו, שחיוב גמור לשמוח שמחה של מצווה, ככתוב ׳עבדו את ה׳ בשמחה׳, והיא השמחה האמיתית.״

מספרים כי היה נוהג לומר, "הדחכא חיר מן דג׳אג׳ה מחסייה״ – ״הצחוק יפה לבריאות יותר מתרנגול ממולא״.

הרב ציון כהן יהונתן

הרב ציון כהן יהונתן(1872־1931) היה רבה של העיר זוהרא. בגיל עשרים וחמש נתמנה הרב ציון לדיין בג׳רבה, ואחר כך לראש אב בית הדין. הרב ציון תואר כגאון שמעלותיו עיון מעמיק, סברה ישרה, פיקחות וענווה. סופר עליו שלמד את כל הש״ס שלוש פעמים בעיון, ובכל רגע פנוי למד גמרא. כתב כמה ספרים, ביניהם ״שערי ציון״ ו״ציון במשפט תפדה״.

קניות לשבת

ערב שבת אחד ראתה כלתו הטרייה של הרב ציון כהן יהונתן את חותנה שב מבית המדרש ובידו עגבניות. הניחן הרב בביתו ויצא לדרכו. לאחר זמן־מה שב והפעם מלפפונים באמתחתו, וגם אותם הניחם בבית ויצא לדרכו. וכך אירע שוב ושוב ובכל פעם הוא מביא עמו ירק או פרי אחר. הלכה הכלה לחמותה ושאלה מדוע אין הוא עורך את כל הקניות בבת אחת. השיבה לה הרבנית, ״הרב כל כך אוהב את השבת, וכה חביבות עליו ההכנות לקראתה, שהוא שמח להאריך ולהרבות בהן ככל האפשר.״

עוד קניות לשבת

כאמור, הרב ציון כהן יהונתן נהנה לצאת אל השוק בעצמו ולרכוש את המוצרים לכבוד השבת. הסוחרים שהכירו בגדולתו התרגשו בכל פעם למראהו. הם שירתו אותו ואף הוזילו עבורו את המחירים עד לכדי הפסד, וזאת משום שייחסו לקנייתו אצלם סגולה להצלחת עסקיהם. הרב ציון, שלא רצה ליהנות ממתנות חינם, הפציר בהם לנקוב במחיר המלא, אך הם סירבו. בצער רב נאלץ הרב להימנע מלקנות אצלם את צורכי השבת.

מתן בסתר

כשהתמנה רבי כלפון הכהן לדיין בג׳רבה היה מצבו הכלכלי בכי רע, אולם הוא הסתפק במשכורת הזעומה ששילמה הקהילה. ראה זאת הרב ציון כהן יהונתן וביקש לסייע לו. מה עשה? פנה אל חברי הקהילה וביקש העלאה בשכרו שלו, וכך, מפני השוויון, העלו גם את משכורתו של הרב כלפון. במשך שנים ריננו על רבי ציון הכהן שביקש להעלות את שכרו ושיבחו את הרב כלפון שלא ביקש תוספת. במשך שנים היתה יד נעלמת מניחה בערב ראש השנה ובערב פסח סכום כסף נכבד במשרדי הקהילה, ומשמת הרב ציון כהן יהונתן, נפסק מתן הכסף.

גאונות פשוטה

פעם הגיע אל הרב ציון כהן יהונתן חכם יעקב הכהן(מחבר הספר ״מעיל יעקב״) ובידו צרור דפים שבהם כתב פירוש לרש״י שרבים התקשו בהבנתו ורבים מן הפרשנים ניסו להסבירו ללא הצלחה. עיין הרב ציון כהן יהונתן בדברים ואמר לו להוסיף שתי נקודות בפירושו של רש״י וכך תיפתר הבעיה. שמע זאת רבי יעקב ולאחר שעשה כדברו, הלך ומחק את כל מה שכתב.

הרבנית מזאלה כהן

תלמידת חכמים, חיה בראשית המאה העשרים. בתו של הרב סאסי הכהן, ראש אב בית דין בג׳רבה

(בעל ״ברכת ה׳״, ״זרע דוד״ ו״זכות יצחק״), ורעייתו של הרב יעקב בן ג׳אתו הכהן, מחבר ״זרע שלום״, תלמיד חכם, פייטן וגומל חסדים. אף שבתקופתה לא זכו ילדות ונערות לחינוך תורני, הרבנית מזאלה למדה והעמיקה בזכות אביה שלימד אותה בבית, וכשבגרה המשיכה ללמוד בחברת בעלה.

משיבה כהוגן

יום אחד שבו בניה של הרבנית מזאלה מן הישיבה ובפיהם קושיה שהקשה הרב בשם ה״משמרות כהונה״(ר׳ אברהם הכהן יצחקי). הקושיה נותרה בשיעור ללא מענה. הקשיבה אמם רוב קשב ומיד העלתה תירוץ. חזרו הבנים אל הרב ותשובה בפיהם והוא שיבחם על חוכמתם. לאחר זמן־מה הגיעו בישיבה לעניין קשה והבנים ביקשו ללכת הביתה, בתואנה שהם זקוקים לנקביהם. שם שאלו את אמם וזו השיבה להם כהוגן. כשחזרו עשו עצמם מעיינים בסוגיה ולאחר זמן הציעו את תשובת אמם. כשעשו זאת בפעם השלישית, התלונן המלמד אצל אביהם, הרב יעקב בן ג׳אתו, על כך שהוא מגלה להם את התשובות, אולם הרב יעקב השיב שאינו קשור לעניין והפנה אותו להתלונן אצל אשתו, הרבנית מזאלה.

טלית ותפילין

מספרים שהיתה מתעטפת בטלית ומניחה תפילין – ולא מיחו בידה.

מתוך הספר חוכמה מקדם" חזי כהן