חונטה-טנג'יר-אביעד-מורנו


אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

השפה הספרדית–היהודית הייתה המאפיין העיקרי שהעיד על המרכיב הספרדי בזהותם האתנית של בני העילית בקהילת טנג'יר, ושהבדיל אותם מאחיהם דוברי הערבית. ואכן ספר הפרוטוקולים נכתב כמעט כולו ספרדיתיהודית, ואף ניכר בו ניסיון להתנתק מן השפה המסורתית ולעבור אל השפה

הספרדית המודרנית. יש לציין כי במשלב הנמוך של הספרדית–היהודית היו מילים ערביות ועבריות רבות, ואילו במשלב הגבוה הייתה נטייה לאמץ דפוסים ספרדיים מודרניים, 90 ולפיכך ייתכן כי לשונו של הספר מלמדת על קשר בין התפיסה העיליתנית ובין הזיקה לשפה הספרדית, בעלת השורשים האירופיים. מ כל מקום המרכיב ההיספני הדומיננטי המאפיין את לשון ספר הפרוטוקולים -שכותרתו כאמור libro de actas – לא בא לידי ביטוי בספרים דומים, למשל בפנקס הקהילה של קהילת פורטוגיזיס בתוניס, אשר נכתב כמעט כולו עברית או ערבית–יהודית, אף שהשפות השגורות בפי בני העילית בקהילה זו היו איטלקית וספרדית. 91 נראה כי תהליך ניכוס השפה הספרדית המודרנית נבע מהשפעת הסביבה הקולוניאלית על מעגל הזהות הספרדית של בני העילית בקהילת טנג'יר ומן הפרשנות החדשה שהעניקו לזהות זו בעקבות המפגש עם גורמים אירופיים.

  חברי החונטה ראו עצמם אפוא יהודים–ספרדים, ועל בסיס תפיסה זו ביקשו בין היתר לחזק את קשריהם עם קהילות אחרות. רוב המגעים היו מטבע הדברים עם קהילות יהודיות–ספרדיות בסביבה הקרובה, בעיקר עם קהילת תטואן

דומה כי מן ההיבט הלשוני–הסמנטי ניתן ללמוד על הזהות היהודית–הספרדית דווקא על דרך השלילה. המילה 'ספרדי  (sefaradi)  'כמעט אינה מופיעה בספר הפרוטוקולים, במיוחד לא בהקשר של מגעיה התכופים של הקהילה עם קהילות יהודיות–ספרדיות סמוכות. עם זאת המילה עולה באופן בולט במקרים שבהם יצרה החונטה קשר עם קהילות כאלה באירופה.

באחד המקרים ביקשה החונטה לקיים טקס 'דרוש' (אשכבה) לעילוי נשמת רבה הספרדי של קהילת לונדון. בפרוטוקול נכתב במפורש כי 'הרב של הספרדים ר' אברהם בן ברוך בלונדון' נפטר. דומה כי במקרה שעלול היה להתעורר ספק, ביקשו חברי החונטה לחדד את זהות הקהילה שעמה יצרו קשר, שכן אין דרך להסביר את הצורך להשתמש במילה 'ספרדים' דווקא בהקשר זה, אם לא ראתה החונטה הבדל בין יהודים לא–ספרדים, שקשריה עמם הלכו והתגברו בתקופה זו, ובין יהודי ספרד באירופה. נדמה שהמרכיב הספרדי העניק נופך מיוחד לקשר עם קהילת לונדון האירופית.

המורשת הספרדית, הגם שהייתה מרכיב חשוב בפיתוח הזהות העיליתנית של חברי החונטה, לא הייתה המרכיב העיקרי בתהליך זה. לתפיסתם העצמית של חברי החונטה כיהודים–ספרדים הייתה משמעות נוספת, בעלת ערך מקומי.הן הכינוי forasteros ליהודי פנים הארץ והן הבחירה לבטל את עברם בעיר מכנאס נבעו ממעגל זהות חשוב שקשר אותם בראש ובראשונה לעירם טנג'יר. למעגל זהות זה היו כמה מרכיבים.

בחברה שהייתה מושתתת על יחסי פטרון-קליינט חשו חברי החונטה עליונות מכוח מגעיהם הישירים עם הקונסוליות האירופיות, שהצטיירו בעיניהם ובעיני אחרים כמוקדי הכוח החדשים. למשל ב– 12 באפריל 1861 תועד בפרוטוקול מכתב ששלחו שני אדונים ברבאט אל יוסף ומסוד אבוקאציץ במטרה שיציגוהו בכינוס החונטה. הכותבים סיפרו במכתבם על יהודי בעל אזרחות בריטית שהסגיר יהודי אחר לידי הרשויות. החונטה החליטה להתלונן על המעשה לפני הקונסול הכללי של בריטניה בטנג'יר, ג'ון דרמונד האי  ,(Drummond Hay) והטילה את משימת העברת התלונה על יוסף טולידאנו, נשיא החונטה, ועל משה פאריינטי, סגנו, שהיו מקורבים לקונסול.

סמוך לבואו של מונטיפיורי לעיר טנג'יר קיבלה החונטה שורה של בקשות סיוע מנציגים וממנהיגים של קהילות שונות במרוקו, ובהן בקשה מדייני העיר פאס, שציינו 'את מצבה המצער של קהילה זו ואת הגלות הנוראה שסובלים אחינו בתוככי המערב [מרוקו[. החונטה של טנג'יר הפכה במהרה כתובת לפניות של כלל קהילות מרוקו, והדבר הגביר את תחושת הגאווה הטנג'יראית. חברי החונטה של טנג'יר פיתחו תחושת אחריות פטרונית גם לעתיקות שבקהילות מרוקו, שעל פי תפיסתם שפר עליהן מזלן פחות, עקב מיקומן הגאוגרפי הרחק ממרכז ההשפעה האירופית במרוקו.

תחושת היוקרה העצמית שהפיחה בהם עירם, ואשר קיבלה תכופות עידוד על ידי מכתבים מקהילות שונות במרוקו, דרבנה את חברי החונטה ליצור קשרים עם נדבנים וארגוני פילנתרופיה יהודיים באירופה. במסגרת השינויים שחלו באותה תקופה בהשקפת עולמם פיתחו אותם ארגונים רגשות פטרוניים כלפי יהדות מרוקו, ועל כן פעלו במרץ לסייע לאחיהם ה'נחשלים' במזרח בצרתם ב'גולה 'המרוקנית. בדומה לחיפוש של שלטונות קולוניאליים אחר מוקדי כוח בחברה המקומית כדי להסתייע בהם לחדור לחברה זו, ראו הארגונים היהודיים בחונטה מוקד כוח המייצג את קהילות יהודי מרוקו. תופעה זו השפיעה על השיח של החונטה כפי שהוא משתקף בספר הפרוטוקולים. למשל בראשית

ימיה חשה החונטה צורך לעדכן את מונטיפיורי ואת נשיא כי"ח בפריז על דבר היווסדה, ורוותה נחת ממכתבי התגובה שלהם, שבהם נתנו לה את ברכת הדרך. במקום אחר מתחה החונטה ביקורת על חבריה שאין הם עושים די בשביל 'חונטה חשובה האחראית לא רק לצורכי הציבור בעירנו [בטנג'יר],

אלא קשר ער ומתמשך עם קהילות המערב [כך במקור, והכוונה למרוקו] ועם החונטות המכובדות של אירופה'.

ההתרחשויות השפיעו גם על מערכת היחסים ההיסטורית עם 'קהילת האם' תטואן. ב– 23 בנובמבר 1861 דנה החונטה במכתב שבו ביקשה ממנה הנהגת קהילת תטואן עזרה בהקלת המס שהטיל השלטון הספרדי החדש על העיר. פנייה כזו מקהילה שטנג'יר הייתה תלויה בה דורות רבים, העצימה מן הסתם את תחושת היוקרה העצמית של חברי החונטה. מהות תפיסת תפקידה של החונטה

לאור תחושת היוקרה שיצרה השייכות לטנג'יר, עיר הקונסוליות, באה לידי ביטוי באופן בולט מאוד בפרוטוקול מדצמבר 1863 , שהובאה בו בקשת ראשי קהילת פאס להציג לפני מונטיפיורי את המצב הקשה של קהילתם ושל כלל יושבי פנים הארץ. ניסוח הדברים בפרוטוקול מלמד על תפיסתה של החונטה את עצמה כגוף מתווך החיוני לרווחת יהודי מרוקו.

ראה: מאמרו של אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" 1 – "אירופה ממרוקו":

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860-עם' 44-41

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר