מורשת יהדות מרוקו

חלום יוסף

רבי יוסף פיוטו, אחד מארבעת בניו של הר״ח זצ״ל, היה איש תם וישר, יושב אוהלים. את כל זמנו הקדיש ללימוד התורה, והיה רחוק מהוויות העולם הזה ומענייני הבית. שם היתה ממלכתה של אשתו, אשת חיל, שהיתה המוציאה והמביאה, דואגת למזון ומלבושים ומסתפקת במועט. בכל ענייני הילדים היתה גם היא המוציאה והמביאה.

מצבם הכלכלי לא היה מזהיר, אך היא מעולם לא התלוננה על כך בפני בעלה, שקיים בגופו ״פת במלח תאכל ועל הארץ תישן״.

נכנס חודש ניסן. החג התקרב, ובבית אין מאומה, ממצות ועד יין וממלבושים ועד מינעלים לילדים. ניגשה איפוא האשה לבעלה, וביקשה ממנו כי ייגש לקבר הר״ח, ושם יבקש על ביתו ומשפחתו: מצות, יין, בשר, בגדים ונעליים לילדים- שמלה לה וחליפה לו. ״תרשום הכל, כדי שלא תשכח״, אמרה לו, וזה עשה כדבריה.

למחרת השכים קום, ולאחר שחרית לקח ספר תהילים והלך אל בית הקברות. הוא נעצר ליד קבר אביו, הניח על המצבה פתק ובו רשימת הפריטים שביקשה אשתו, וקרא פרקי תהילים לפי אותיות שם אביו המנוח. לאחר מכן שב הביתה, ואמר לאשתו כי עשה כדבריה, ועתה לא נותר אלא להמתין לישועת ה'.

באותו לילה נגלה אליו אביו בחלום, ובישר לו כי קרובה ישועתו לבוא. ״ מחר התייצב ליד החלון, ואז יבוא אליך סוחר אלמוני ויתן לך את כל מבוקשך. הסיבה לנדיבותו הרבה קשורה בכך, שבמהלך הפלגתו בים התחוללה סערה והוא כמעט שטבע. אז אחז את אמנות אבותיו והחל להתפלל. אלוקי רבי חיים עננו, אמר הסוחר, ונדר נדר כי אם יינצל ייתן את מחצית רכושו למשפחת רבי חיים. הוא ניצל, ומחר הוא יתייצב לקיים את נדרו״, סיים הרב את דבריו.

ויהי בבוקר, והנה חלום. קם רבי יוסף, ומיהר לקיים את דברי אביו. בשעות הבוקר המתין ליד החלון, וכדברי אביו – כך היה. בעוד הוא עומד ומביט מהחלון ניגש אליו אלמוני, ושאל אותו אם הוא משתייך למשפחת הרב חיים פינטו. ״כן, אני בנו של המנוח״, השיב לו רבי יוסף. ואז סיפר לו האיש את כל מוצאותיו בים ואת הנדר שנדר. וכפי שאמר בעת צרה, הוא מוכן לתת מחצית מרכושו שבספינה, לאחר ששומע תפילה הקשיב אל תחינתו והציל אותו חרדת שחת.

רבי יוסף האזין לדברים, ואמר לסוחר כי לא ייקח ממנו יותר מהדרוש לו להוצאות החג המתקרב. מיד פירט לו רבי יוסף מה דרוש לו ולבני ביתו ולסעודות החג, והסוחר הבטיחו כי הוא חוזר לביתו ומייד ישלח ביד משרתו את כל הדברים הללו. וכך היה.

ובחג ההוא שררה שמחה יתירה בבית רבי יוסף פינטו. ומדי פעם הזכירה לו אשתו: ״רואה אתה? טוב עשית ששמעת בקולי והלכת אל קבר אביך זצ״ל״.

רבי חיים פינטו הקטן זצ"ל

התנערי מעפר

את שושלת הרבנים לבית פינטו המשיך בנו של רבי הדאן, הרב חיים, המכונה רבי חיים ״הקטן״. גם הוא, כאביו וכסבו, זכר צדיקים לברכה, הניח את הבלי העולם הזה וישב באוהלה של תורה. כשהגיע למצוקה כלכלית לווה מדי פעם כספים, והחזירם כשרווח לו.

באחת הפעמים לווה הרב חיים סכום כסף ממוכר עופות. כשהגיע מועד הפרעון לא היה לרב פרוטה לפורטה, והמלווה, גוי, איים עליו: ״אם לא תחזיר לי את הכסף אהרוג אותך״.

שמע זאת הרב, וביקש מהאיש כי יתלווה אליו אל בית העלמין. בהגיעם לשם ביקש מהגוי להמתין מחוץ לגדר, והא ניגש להשתטח על קבר סבתו, אשתו של הר״ח פינטו זצ״ל. הוא אמר פרקי תהילים ולאחר מכן התפלל בקול בוכים, ואמר ליד הקבר: ״קומי וראי את נכדך, שאין לו במה לשלם את חובו״.

כשהתאושש וקם מעל הקבר ראה אשה לבושה בהידור, המעיד עליה כי מבנות העשירים היא. כשראתה את דמעותיו שאלה אותו מה סיבת הבכי, ואז סיפר לה כי חייו תלויים לו מנגד בגלל חוב כספי. שמעה זאת האשה והוציאה מכיסה מטפחת אדומה, וצררה לתוכה את כל הכסף שהיה איתה באותה שעה. בעוד הוא ממשש את הכסף ונפעם מהרווח וההצלה שעמדו לו, נעלמה האשה מעיניו. יצא רבי חיים מבין הקברים, ושילם את חובו לגוי. לאחר מכן בא אל אביו, רבי הדאן, שבאותה שעה שכב על ערש דווי. סיפר הבן לאב על כל הקורות אותו, ועל הנס הגלוי שאירע לו, ורבי הדאן אמר לו בקול חלוש: ״דע בני, כי אותה אשה לא היתה אלא סבתך עליה השלום, מרת שמחה, שראתה בצערך ובאה אליך מעולם האמת כדי להציל את נפשך״.

אני באתי להודיע לכבודכם, שכמה חיבורים נאים שכתב הרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר חיים פינטו זלה"ה, ומרוב גלותינו בעוה"ר נאבדו במלחמת ספרד שהיתה פה בעיר אצווירא".
"ולזה כתבתי קצת מהמעשים שאירעו בימי הצדיק ע"ה, והייתי חייב לכתוב אותם בערבית, כדי שיהיה קל על כל הקהל הקדוש ליהנות מהספר, וגם לזכות כל מי שחפץ לראות ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בימי הצדיק, כי זה יעזור לאדם לחזור בתשובה שלימה. וה' יחזירנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, אכי"ר

סיפור מספר 3

מעשה פייאם אדוננו הרב ר' חיים פינטו ז"ל וכאן ע"ה יקרה פתורה כל הלילה , נס ליל טלעלו ואחד שד מלביר קאללו קאלךּ באבה תקרה מעייאה דרש דתפלין, קאללו סיר חתא לגדדא ואזי ללאנדרה פליל. זאה לחכם קרא מעאה דרש דתפלין, באס ביד לחכם וכללאלו פידו חבבא כבירא, קאללו אלחכם זו תורה וזו שכרה, קאללו יא סידי חנא מאש קאללו רשע בן מי אתה, קאללו בן ר' אברהם זראדי, קאללו מא תזיב דוא יא רשע דאבה נעמלך כחרש הנשבר , קאללו יא סידי נמסי ענד באבה ונזיבלךּ דוא. נזל שד לענד בוה ועאוודלו כלסי, קאללו קול לחכם מה יכון ענדו באס לוקת לי יהרנט לחמור פנץ ליל, ידק עלה לחבבא ותמסילו. האגדאך כאן יעמל לחכם חתה ברא לאיין קאללו חז"ל פזוהאר הקדוש סוד גדול על נאקת החמור. תעללמנה מן האד ספור קדדאס נהווא לכוח דלחכם ז"ל, די מה בזעס מן שד וג'לב עליה חתא זאבלו דוא ביהא לאזם עלה כל בר ישראל באס יקרה תורה יומם ולילה לאיין הייא  תסממאת עץ חיים :

מודה ועוזב

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

הרב חיים פינטו הקטן לא היה נוהג מינהגי אדנות ושררה, ודלתו היתה פתוחה לכל. אנשים פקדו את ביתו בכל יום ובכל שעה, בשאלות, בקשות והתייעצויות. כך קרה, שבעת שהר״ח התעמק בלימוד הזוהר הקדוש, נכנסה אליו אשה, שביקשה לקבל את עצתו. הרב הכיר אותה, ועוד יותר את בעלה. היה זה אחד מאנשי הקהילה, שהיה ידוע בצדקותו וענוותנותו. מייד בהיכנסה חש הרב ברוח של טומאה שנכנסה יחד איתה, וחיללה את אווירת הקדושה בביתו. פתחה האשה את פיה, ולבו של הרב נתחמץ בקרבו. את חטאיה היא מזכירה היום: בחטא חמור נכשלה וחטאה, והתייחדה באיסור עם שכנה, בביתה שלה. עתה ליבה נוקף אותה על העוון, והיא מבקשת לעשות תיקון.

שמע הרב את הדבר הנורא, והוכיח אותה על מה שעשתה. הוא הסביר לה את חומרת המעשה, וזו החלה להכות טל חטא ולהצטער בכנות על חטאה. הרב, שראה כי אכן נכונה היא לחזור בתשובה, הורה לה כי תחילה עליה להיפרד מבעלה הקדוש ולא תחטיא אותו בשהותה איתו, כדין אסורה לבעלה ולבועלה, ואחר כך יסביר לה כיצד תוכל לתקן את דרכיה הנלוזות. ״בעזרת השם״, הבטיח לה, ״לאחר שתתקני את דרכייך ותשובי בתשובה שלמה תזכי להתחתן מחדש, במקום אחר״.

האשה הסכימה לכל דברי הרב, וקיבלה על עצמה לקיים את כל אשר יורה לה. תחילה גזר עליה תענית, ואחר כך הוסיף לה תיקונים אחדים. במקביל קרא לאותו שכן, שאיתו היא נטמאה, והוכיח אותו על איסור אשת איש שעבר. גם הוא היכה על חטא, וקיבל תיקון מהרב.

לאחר מכן סידר הרב גט לאשה, ובמצוותו עזבה את העיר ועקרה לעיר אחרת. בעלה הצדיק התחתן כעבור זמן עם אשה שנייה, צנועה וצדקנית כמעלתו.

חלפו שנים. אל הר״ח הגיע אלמן, מהעיר אגאדיר, כדי לקבל ברכה. הרב שאל אותו אם הוא מוכן להתחתן שוב, והאורח ענה בחיוב. הלך הרב ושאל ביחס לאותה אשה, שהתגרשה ועברה לעיר אחרת, והסתבר לו כי היא אכן שבה מדרכיה הרעות, חזרה בתשובה והיא צמה בכל שני חמישי. זימן הרב את שניהם אליו, ותיתן אותם. לאחר החתונה החליטו השניים לפתוח פרק חדש בחייהם, ועלו לארץ ישראל. כאן נולדו להם שני בנים ושלוש בנות, וכשנודע להם כי בני משפחת פינטו נמצאים אף הם בארץ חידשו את הקשר עימם, כתודה והוקרה לרב חיים פינטו הקטן, זצ״ל, שהציל את נשמת האשה החוטאת וסייע לה להשתקם. את המעשה שהיה סיפרה האשה לפני שנים לרב חיים פינטו שליט״א, נכדו של רבי חיים הקטן.

עת רצון

באחד הלילות, כמנהגו לקיים תיקון חצות, נתקל הרב חיים פינטו הקטן במדרגות בית הכנסת באדם, שנפגע בכל גופו והיה מהלך על ארבע. ״מה לך אדם? קום והתהלך כיתר האנשים״, אמר לו הרב.

האיש השיב לו כי איננו יכול, ומסיבה זו הגיע לכאן: הוא מבקש כי עתה, בשעת רחמים ורצון, יתפלל עליו הרב ויבקש כי בזכות אבותיו הקדושים יירפא ממחלתו הנוראה. הזמין אותו הרב להתפלל יחד איתו, ואמר לו כי בסוף התפילה יהרהר כיצד יוכל לסייע לו.

לאחר שסיימו להתפלל קרא הרב לכמה אנשים, וביקש אותם כי יקחו את האיש על ידיהם ויביאו אותו לבית העלמין, ששם קבור זקנו, הר״ ח פינטו זצ״ל. על קבר סבו הקדוש השתטח הרי׳ ח, בכה וצעק: ״סבי סבי, התפלל לה׳ שירחם על האיש הזה. לא אני ולא הוא זזים מכאן, עד שיבריא ממחלתו״.

בעוד הוא שוטח את תפילתו החל האיש להרגיש בכאבים משונים בגופו, ומייד אחר כך קם והחל ללכת כאחד האדם.

לאחר זמן התחתן, ויולד בנים ובנות. את הנס שאירע לו סיפר לבניו, ואחד מהם, יצחק אזולאי, מחיפה, סיפר על כך לבני משפחת פינטו – שבזכות תפילת הסבא הוא בעצם קיים.

איזוהי דרך טובה

בכל יום ויום היה יהודי, תושב מוגאדור, עושה את דרכו לעבודה מביתו אל מחוץ לעיר. באחד הבקרים היקרה ה׳ על דרכו את הרב חיים פינטו הקטן, וזה שאל אותו לאן מועדות פניו. היהודי הסביר לרב, כי כך מינהגו מדי בוקר, בדרכו לעבודה. ״יש לך דרך אחרת כיצד להגיע למקום עבודתך?״ – שאל אותו הרב. ״יש, אך היא ארוכה יותר ונמשכת זמן רב יותר״, השיב.

״גוזרני עליך״, אמר הרב, ״כי לא תלך היום בדרכך הרגילה, אלא בארוכה יותר״. הבטיח לו היהודי, ושם לדרך הארוכה את פעמיו.

לאחר מספר ימים הופיע היהודי בבית הרב, כדי להודות לו על שפדה את נפשו מרדת שחת. מתברר, כי באותו יום פגעה משאית בקבוצת אנשים, כולם חבריו, שעבדו איתו במקום העבודה. לו הלך בדרכו הרגילה היה הוא חלק מאותה קבוצה, ומי יודע מה היה עולה בגורלו. שכן, כמה מהאנשים נהרגו והיתר נפצעו.

מצרה נחלץ

מרדכי כהן עסק במסחר. היה נוסע בין הערים, רוכש סחורה במקום פלוני ומוכר אותה במקום אלמוני. את עסקיו התחיל בגיל צעיר, בטרם מלאו לו 20. בין היתר הגיע לעיתים למוגאדור. ירא שמיים היה האיש, ונדיב לב. היה לו שותף, שבו בטח ועליו סמך.

באחת הפעמים שהגיע למוגאדור, והוא בן ח״י שנים, שמע קול קורא לו. הסתובב, וראה נער כבן 16, שאפילו חתימת זקן לא היתה לו. ״מי אתה ומה אתה רוצה?״ – שאל אותו כהן.

״אינך מכיר אותי, אבל אני חיים פינטו, נכדו של הרב חיים פינטו זצ״ל״, ענה הנער. מרדכי כהן התרגש לשמוע כי הדובר אליו הוא נכדו של הצדיק הקבור בעיר, נישקו על ידו ונתן לו מתנה נאה. רבי חיים התרגש מנדיבותו של כהן, שמח ובירך אותו. אחר כך נפרדו לשלום, ואיש איש פנה לדרכו.

כעבור חצי שעה החל רבי חיים להסתובב ברחובות, ולחפש את כהן. שאל עוברים ושבים ונכנס לחנויות, ובסופו של דבר מצא אותו מעמיס את סחורתו על עגלה, כדי לצאת ממוגאדור.

״דע לך״, אמר לו רבי חיים הצעיר, ״כי שותפך מכר את כל הסחורה שהיתה בידיכם, ולא ירצה לשלם לך את חלקך. אבל אתה, הבא עדים שיוכיחו את צדקתך, כי אכן טרם קיבלת פרוטה ממנו, וצעק לעזרה לרבי חיים פינטו. בזכותו תינצל ממזימות שותפך״.

מרדכי כהן פיקפק בדברי הרב, שכן נתן אמון מלא בשותפו. כשהגיע לעירו שאל את שותפו איך העסקים, וזה ענה בשאלה: ״איזה עסקים? הרי איננו שותפים יותר! על מה אתה מדבר?״

מרדכי כהן נזכר בדברי הרב פינטו, ועשה כדבריו. תחילה הביא עדים, שהעידו כי השותפות לא פורקה וכי טרם קיבל את המגיע לו, והחל לצעוק ״רבי חיים פינטזו, רבי חיים פינטו!״. לשמע השם שהזכיר כהן אחז פחד את השותף הנוכל, וזה הודה מייד בשקריו ושילם למרדכי כהן את חלקו, עד הפרוטה האחרונה.

וכיבס את בגדיו

הרב חיים פינטו הקטן היה נוהג להסתובב ברחובה של עיר ובשווקיה ומתרים יהודים לטובת עניי העיר, כדי לספק להם את מחסורם, לחם לאכול ובגד ללבוש. את הכסף היה צורר במטפחת, המיוחדת לצדקה.

בתום כל יום היה יושב ועוסק בתורה, אך לא עשה זאת בטרם כיבס את המטפחת. כששאלה אותו אשתו הרבנית לפשר הדבר הסביר לה, כי הוא מכבס את המטפחת מליכלוך העולם הזה – הכסף, ״כדי להיות נקי ולהיטהר לפני הלימוד בתורה הקדושה״.

אבן מאסו

בכל שנה ושנה היה רבי פנחס הכהן יוצא להשתטח על קבר סבו, רבי דוד בן ברוך זיע״א. היציאה היתה ממוגאדור, שם התאספה חבורה לצאת בצוותא חדא אל בית החיים.

נכנסה החבורה למכונית, והנה, מעשה שטן, זו מסרבת לזוז. תקועה במקומה כפרד עיקש, ומנועה דומם כבר מינן. יצאו בני החבורה מהמכונית, והחלו להתפלל כי יצליח ה׳ את דרכם ויגיעו בזמן להילולה של הצדיק.

עוד הם שקועים בתפילה ורבי חיים פינטו הקטן יוצא לקראתם בדרכו להשתטח על קבר זקנו, הר״ח הגדול זצוק״ל. פנה אליו רבי פנחס, וסיפר לו כי הם בצרה: המכונית מסרבת לזוז, ומועד ההילולה של רבי דוד בן ברוך הולך ומתקרב.

שמע הר״ח, וביקש מרבי פנחס כי יצטרף אליו לקבר זקנו. הלכו שניהם, השתטחו וקמו, וחזרו למכונית. שם לקח הר״ח אבן מאבני המקום, זרק אותה על המכונית ואמר: ״יגער ה^׳ בך השטן״.

נכנס הנהג למושבו, וראה זה פלא: המנוע חזר לחיים. בטרם יצאו כולם במכונית שאל רבי פנחס את רבי חיים כיצד הצליח במלאכתו ועמדה לו זכות אבותיו, בו בזמן שלו, ביום ההילולה של סבו- היא לא עמדה.

השיב לו רבי חיים בבדיחות הדעת: ״כאן, במוגאדור, נמצאת הטריטוריה שלי, וכאן עומדת לי זכות אבותי. זכות אבותיך שלך חזקה יותר באיזור שלך, במראקש…״

שלום בית

רבי חיים פינטו הקטן היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. פעם אחת הגיע לקנדה, ושם סופר לו על בני זוג, שהשלום לא היה מנת חלקם. האשה היתה מציקה ומטרידה את בעלה, וזה הצדיק לא התאונן ולא התלונן על מר גורלו.

״צדיק שכזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא״, אמר הר״ח, כששמע על המקרה.

אולם, כדי שבעולם הזה לא יהיו חייו גיהנום הלך הרב וביקר עם שמשו בבית הזוג. שם שוחח עם האשה על יחסה הקשה לבעלה, ודיבר על ליבה כי תשפר את יחסה אליו. כך עשה פעמים רבות, ובסופו של דבר נכנסו הדברים אל ליבה ומאז חיה בשלום עם בעלה.