מורשת יהדות מרוקו

דרכיה דרכי נועם )משלי ג' י״ז.)

הגר״א בן שמעון הצניע לכת עם אלהיו, וצניעותו בולטת לעין המעיין בספריו ובתשובותיו. כאשר נתבקש לתת את הסכמתו לספר ״מרפא לנפש״ להחכם מסעוד חי בדוך ז״ל, ספר, המכיל דרש, מוסר, רמזים וגמטריאות ואף סתרי תורה וסוד תעלומיה (נדפס אסכנדריה שנת תרנ״ט), כותב הוא ז״ל בהסכמתו:״… וגם הדרך אשר דרך בה לא אדע נתיבה כי לא קבלתי מרבותי רק מעט מזער בראשית חכמה…״.

חומרות רבות, סייגים ומילי דחסידותא, אימץ לעצמו ונהג בהם. אך, הוא נהג לקיימם רק בתוך כתלי ביתו ובד׳ אמותיו. כלפי הציבור הוא לא היה מאלה המגבבים חומרות וסייגים. הוא הסתייג לא מעט מאותם ״חכמים״ בעיניהם, המתחסדים ומורים לאחרים חומרות הנוטים מקו הפסק שבשולחן ערוך, ובפרט מאותם שנהגו להורות כן כדי להתפאר ולהראות ירא וחסיד, ומה גם כאשר הדבר היה נעשה בפני גדולי תלמידי החכמים שבדור אשר הנם ״גדולים מהם או כמוהם״. להתנהגות זו כינה הרב בן שמעון ״חוצפא ויוהרא״.

הגר״א בן שמעון סבר שלהורות חומרות בפני ת״ח אחרים, ״זה שורש פורה להרבות שנאה וקנאה וקטגורייא בשונאיהם של ת״ח. ובפרט אם ימצא איש מהמוני עם והוא נכבד מיסב אתם, הלא בלבבו יאמר הלא כן דרך החכמים מה שזה אוסר זה מתיר ועדיין לא שוו בשיעוריהן הם בעצמם ,ואיך יאמרו לנו עשו, וכדי בזיון…״. גם יראת שמים שלימה אין בכך, ״כי משורש היראה וענפיה הסתרת המעשים והצנע לכת עם אלהיך כתיב, וזו היא יראה האמיתית אשר אאמיניה ותפארת לעושיה. וכל כלפי לייא הראות מעשיו לזולת לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שהיא יראת ה׳ שלימה״. בסוף דבריו כותב הוא ז״ל דברים המלמדים להועיל כיצד לנהוג בדרך הסלולה והישרה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו, ״דרך המלך״. וכך הוא כותב:

״וזה כלל גדול למדונו אבותינו ורבותינו להסתיר מעשיו אם הם מתורת חסד, ולהתנהג בקרב ביתו כאשר לבבו יחפוץ להיות מן המחמירים ומן החסידים המהדרים, אכן במסיבת ריעים ודודים תהיה דעתו מעורבת עם הבריות במה ששורת הדין מסייעתם ודי, ובזה ימצא תמיד כף נחת וחברתו עריבה ונעימה נאה ומשובחת, וריח לו כלבנון ערוגת הבושם שהכל מתבשמין בו רוקח מרקחת…״(שער פקוד הל׳ כרכות או׳ יא).

הגר״א בן שמעון נשא בקרבו את המידות והתכונות המבורכות שניחונו בהם חכמי ספרד. שכל ישר וגאונות טבעית, אופי מאוזן, שלוה נפשית, רוחב לב ומתינות בדעות ובהליכות, ידיעות חובקות בכל תחומי החיים הן במילי דעלמא כבמילי דשמיא, שיקול דעת בתבונה פשוטה וברורה, למדנות יסודית ומסודרת, הידור וגינוני אצילות. דרכים והליכות שהטביעו את חותמן והתבטאו בשלמות אצל תלמידי חכמים שבדורות עברו, ובפרט בתור הזהב של חכמי ספרד. הגם שפעמים רבות התגלה הגר״א בן שמעון כלוחם ללא חת על עקרונות האמונה וההלכה, עשה זאת במקל נועם, בשיכנוע ובמוסר כליות החודרים לבבות. כמו כן היה נכון להיענות לצרכים הרבים שהעלתה המציאות היום יומית, ובלבד שהדברים לא סתרו במאומה את ההלכה ואת ההשקפה התורנית.

וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך (ישעיה ס״ב, ב׳.)

בד בבד עם פעולותיו הברוכות בקרב הקהילה, הוא פעל רבות אצל השלטונות לרווחתם של בני קהילתו. בחכמתו הגדולה ידע ליצור קשרים הדוקים גם בקרב צירי הממשלות השונות שהיו במצרים, והם היו לו לעזר לעת מצוא בענייני הקהילה וסדריה, ובפרט בענייני היהודים הרבים שהיו נתינים של אותן ארצות. ידיעתו של הגר״א בן שמעון בשפות זרות, ערבית צרפתית איטלקית וספרדית, עזרו בידו ליצירת קשרים הדוקים אלה.

השולטן התורכי אשר העריך מאוד את פועלו הרב ואת כושרו הרבגוני של הגר׳׳א בן שמעון, כבדו באות כבוד ״מגידי״ מדרגה שניה, ובאות כבוד נוסף ״עותומניה״ מדרגה שניה. גם ניתן לו בגדי שרד במאמר השולטן.

אמשכם בעבותות אהבה (הושע י״א, _ד׳)

הגר״א בן שמעון, שפע אהבה כנה וצרופה לקהל עדתו. במתק שפתיו, בחיוכו המלבב, בסבר פניו הקורנות אהבה אבהית וחברתו העריבה והנעימה, השריש בקרבם את אהבת התורה וכבוד ללמודיה. אף הציבור השיבו לו אהבה רבה על אהבתו אותם. ראשי הקהילה נכבדיה ונשיאיה היו סרים למשמעתו וראו בו אביהם ופטרונם. ועל כן, מכל דבריו, תקנותיו, עצותיו ומהלכיו אשר עשה למען הקהילה, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, וכך הוא כותב:

״וגם אני תהלה לאל יתברך, כבודי חדש עמדי, כי חנני ה׳ בכבוד ויקר כאדם תור המעלה, וגם בגוים שמי נכבד, ולא חסרתי דבר, בחסד אלקים אלי, גם כל אשר חפצתי לתקן בקריה נאמנה הזאת תקנות, והסכמות וגדרים, לכונן סדרי העדה ומשטריה על אדני היראה והנהגה האנושית לטובת הקהל בחומר וברוח, אלהי אבי היה עמדי עדי הקימותי כל אשר חפצתי לעשות.

אסיר תודה הנני לצור ישעי…. ונתנני לחן ולחסד בעיני בני עמי העי״א גם בעיני הממשלה ושריה ורוזניה, עדי גדלה עדתינו שבעוב״י מצרים לאושר ולכושר ויהי שמה לתהלה ותפארת בין קהלות הקדש אשר בתפוצות הגולה, בנועם סדריה וביושר נתיבותיה…״.

אכן, במסירותו הגדולה למען קהלתו, הצליח רבי רפאל אהרן, להעלות את הקהלה שבמצרים על במת האושר והכבוד, וכל זאת על ידי הנהגתו ותקנותיו אשר נעשו באמת וצדק שהיו נר לרגליו.

בתבונה ובדעת, חדר רבי רפאל אהרן אל תוך חדרי לבבם של צאן מרעיתו. הוא ידע בטוב טעם ודעת להבהיר להם משפטי ה׳, חוקיו ומשפטיו. הוא השתמש בסגנון מיוחד במינו, כדי לפלס לו נתיב בלב שומעי לקחו ולהעמיד את משפטי הדת על תילה. והרי שתי דוגמאות המאפיינות את דרכו בקודש.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- עמ'173-171

הרב יו״ט ישראל זצ״ל, כתב בספרו מנהגי מצרים כי המנהג במצרים הוא לעשות חזרת הש״ץ בכל התפלות וגם בתפילות המוספין, בניגוד לתקנת הרמב״ם ז״ל שביטל בזמנו את חזרות הש״ץ. רק בשבת שיש בו שורה (ר״ל שמחה וכדו^,) ושם נמצא ריבוי עם, מתפללין תפלת מוסף אחת בקול רם. כותב ע״ז רבי רפאל אהרן:

״כי האידנא תלי״ת כמעט הוקבעו להתפלל שתים בתפלת המוספין גם בשבת שיש בו שורה והכי הונהג בכל הקהלות דמצרים״.

וכך מוסיף וכותב רבי רפאל אהרן על אחד המקרים שהיה לו בנושא זה בתחילת דרכו:

״ובתחילת כניסתי לשרת בקדש בקרית העליזה מצרים יע״א נמצאתי בשבת שהיתה בו שורת חתונה, והכבידו על הקהל טורח בריבוי עולים והשכבות ונדבות לחיי פלוני ואלמוני, ובעת חזרת המוסף היו איזה אנשים שאמרו לש״ץ שיתפלל אחת כי כבר רד היום. ועליתי על התיבה ואמרתי לבעל השמחה, דע בני כי הקב״ה אומר שרוצה גם הוא להיות עולה לס״ת לשמחת בנך, האם לא תתרצה בזה? ונרעש והשתומם לדברי על הפליאה הזאת ששמעו אזניו, ואמרתי לו כי בכל העולים שעלו לס״ת לשמחת חתונתך לא היה עליך לטורח שום אחד מהם, ורק בחלק הקב״ה אתה טורח, כי על כן חשוב כמה מינוטין ילכו בעלית עולה אחד והשכבה על דור אבותיו, ונדבה ומי שבירך לחיי קרוביו וקרובותיו, והזמן הזה עצמו תתנהו לבורא עולם ששמחך בבנך ובחתונתו ויתפלל הש״ץ חזרת מוסף כתקנה, ותחשוב בדעתך שכביכול אחד מהעולים להבדיל. ותכף ומיד נתנו צו הקהל לש״ץ שיתפלל שתים, ואשריהם ישראל קדושים הם, וטהורים הם…״.

סיפר לי הרה״ג ר׳ עזרא בצרי שליט׳יא, אב״ד בירושלים, מעשה ששמע מאיש נאמן, כי פעם הוזמן הגר׳יא בן שמעון לערוך חופה וקידושין לבתו של אחד הגבירים הרמים מהידועים והמפורסמים במצרים, אשר היה ידוע לעשיר מופלג ובעל השפעה רבה בקרב הקהילה, וגם יד ושם לו בבית המלכות ואצל השרים.

למותר לציין, כי אל החתונה הזו שנערכה בחצר ארמונו של הגביר אשר היתה כחצר המלכים, הגיעו כל המי ומי מנכבדי הקהילה, גבירים ורוזנים, שרים וגדולי המלכות. בשעה היעודה לעריכת החופה, נעמדו כל המוזמנים ביראת כבוד סביב לאפריון, ועיניהם מופנות אל מסדר הקידושין, הלא הוא החכם באשי, הגר״א בן שמעון.

בידים רועדות קמעה, מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב, ומלאו ביין משובח ישן נושן, אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.

הגר״א בן שמעון, פנה אל הגביר ולחש לו באוזנו כי היין איננו ראוי לברכה. הגביר שלא הבין את פשר כוונת הרב. נגש מיד למרתפו ובמו ידיו הביא יין אחר יותר משובח מהראשון. שוב פנה אליו הרב ולחש לו, כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. שוב חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא מהיין הכי משובח שהיה לו, ושוב פנה אליו הגרי׳א בן שמעון ואמר לו בלחישה אך בתקיפות כי היין פסול ואינו ראוי כלל לברכה.

בצר לו פנה הגביר להגר״א בן שמעון, ובקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות אליו למרתף ושם הוא יבחר את היין הראוי לברכה.

כאשר נכנסו שניהם למרתף היין, פנה הרב אל הגביר ואמר לו: ״בני ויקירי, לצערי הגדול לא אוכל לברך על היין שברשותך כי יין נסך הם״. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אזי פנה שוב הרב אל הגביר והסביר לו, כי הלכה היא, ״שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם, ויינו יין נסך״. ולדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך. והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, אשר על כן, יינך יין נסך הוא, ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.

דברי הגר״א בן שמעון, שנאמרו בלב כואב ובצער עמוק וכדבר איש אל בנו אוהבו, ירדו חדרי בטן וחדרו עמוק עמוק לליבו של הגביר, אשר היה מזועזע עמוקות למשמע אוזניו, בשרו של הגביר נעשה חדודין חדודין, וחש מחנק בגרונו בשומעו מפי הרב את ההשואה שיש בין מחלל שבת לעכו״ם עד כדי כך שיינו יין נסך.

לאחר שהתאושש הגביר מתדהמתו, בעינים דומעות ובאנחה שוברת לבב אנוש, פנה להגר״א בן שמעון, ואמר לו: ילמדנו רבינו, דרך ישכון אור להעמידני על הדין ועל האמת ולהחזירני ליהדותי, והריני מעתה מקבל עלי לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור.

כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובאמונה ובלב תמים, פנה אל הגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך להיות בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אשר על כן, צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.

בפנים צוהבות ובעינים מאירות אור יקרות, חזרו הרב והגביר אל החצר לערוך את החופה והקידושין, ומיני אז חזר הגביר לשמור ולעשות את השבת, ועבד את ה׳ בלב שלם.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- עמ'175

מתקן תקנות

תקנות רבות ומועילות התקין רבי רפאל אהרן בק״ק מצרים. תקנות אלו היו נחוצות ביותר לקיום היהדות בארץ זו. בעיני הבדולח שלו ראה את הנולד ונקט אמצעים מתאימים כדי לקדם את פני הרעה. תקנותיו וסייגיו אשר הגה ועשה בקרב צאן מרעיתו, היוו למגן מפני חידקי ההשכלה לגווניה השונים, וכחומה בצורה לשמירת הציביון היהודי השורשי ושריונו. הרבה עמל וטורח השקיע רבי רפאל אהרן על כל תקנה ותקנה. הרבה מחשבה במוח ונפש השקיע על כל קוץ וקוץ ועל כל פרט ופרט. כל עניו ליבן וניפה בי״ג נפה עד שנתברר אצלו כל צרכו מקורו ויסודו, ואזי התקין את מה שהיה צורך בתיקונו. כך הוא ז׳׳ל כותב:

״… כי לרגלי עבודתי לקהל עדתי, וחשקי הנמרץ, לכונן את הקהלה ולהעלותה על במת ההצלחה והאושר, בתקנות תועליות ונצחיות, אם ממה שהעירוני עליהם רעיוני ואם ממה שהעירוני עליהם יחידי הקהלה ונשיאיה וגדוליה העי״א, לשום משטרם בארץ ויהיו לחק. מובן הוא כי למען עשות תקנה או גדר אשר תעמוד לדורות, עלינו החובה בטרם נגיש לפעלה, לבחון יסודותיה, ולבדוק אשיותיה, אם על פי הדין והדת יבנו חומותיה, ולהסיר ממנה חלקי הסותר והדוחה, לבלתי ינועו מעגלותיה. וכל דבר אשר לא היתה ידיעתי בו ברורה אם זך ואם ישר, ועל פי משפטי התורה יכשר, הלא מעתה עלי חפש בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וללמוד אני צריך למען נדע איך נטע ואיך נשתול את הנצר בתוך גן החיים של העדה…״.

התקנות שהנהיג רבי רפאל אהרן מסודרות המה בספרו ״נהר מצרים^,׳, ותקצר היריעה למנותם. לכל תקנה ותקנה יצק יסודות חזקים מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. כצור איתן עמד על משמרת הקדש לקיים את כל המנהגים ולבל יהין איש לפרוץ גדר, וכך הוא ז״ל כותב בהקדמתו לספר ״נהר מצרים״:

״ואחרי כל זאת הנני מזהיר, כי יודע כל באי שער עמי אשר במצרים כי כל המנהגים אשר נתקנו בזמני, המפוזרים על פני מרחבי ספרי זה הקטן ״נהר מצרים״, עם הגדרים והסייגים והתקנות אשר עשיתי לישוב הרוחני והמדיני בהסכמת ז׳ טובי העיר ונשיאי הארץ ישמרם צורם, כמעט במסירות נפש עמדו לי עד אשר נקבעו לחקת משפט בארץ, כי לא היתה קריה אשר שנבה מאנשים חכמים בעיניהם וזה דרכם להרוס ולא לבנות כידוע. ובכן בכח המסור בידינו מתורתנו הקדושה ומאת קהל עדתנו יצ״ו, הרי אני מזהיר באזהרה גמורה לכל הדורות הבאים אחרינו לשרת בקדש בקריה עליזה זו מצרים ולשבת על כסא ההוראה, אשר עליהם החוב מוטל לשמור ולעשות את כל המנהגים הכתובים בספר הזה, מהם אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף את יתר מנהגי מצרים שבאו בדברי הפוסקים ז״ל ונשמטו ממני כי לא ראיתים, ובשר ודם אני. ואין הדבר צריך לאומרו במנהגי העיר אשר העתקתי דברי הפוסקים ז״ל מקור המנהג, כי בזה פשיטא שכל איש ירא לנפשו לעבור על דברי רבותינו מארי דאתרין לקדושים אשר בארץ זיע׳׳א.

אכן כוונת אזהרתינו על כל התקנות והסייגים אשר נעשו על ידינו, בשליחותייהו דרבנן קרישי ותקיפי רבותינו הראשונים אשר נעזרנו מדבריהם, וזכותם סייעה לשום אותם חק בארץ תהלות לאל יתברך, ועל פיהם אנו מתנהגים עד היום, ועי״ז העיר בצורה ונצורה ושלות השקט שוררת בה, כן יהיה תמיד. והאיש אשר בגובה לבו יפרוץ גדר המנהגים והתקנות אשר בספר הזה, למען הראות כחו וגבורתו כי זרועו מושלה לו, האיש ההוא נקה לא ינקה וכסאו יתמוטט תחתיו, ונגזלה מנוחתו לא ידע שלום בעצמיו, ביבוש קצירו, ישבר באפס יד, ולא יראה כי יבוא טוב,

ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי׳׳ר״.

דבריו אשר היו ונאמרו כדרבונות, עשו רושם גדול בקרב הקהילה ולא העיז איש לשנות או לעבור על התקנות והסייגים שהנהיג רבי רפאל אהרן. כל העם ענו אחריו מקודש מקודש. ככל היוצא מפיו כן נהגו וכן עשו.

אחת מתקנותיו שתיקן רבי רפאל אהרן במצרים היתה, לערוך חופה וקידושין בבתי הכנסת. זאת כמובן, על מנת להציל את הקהילה ממכשולים רבים הנגרמים מעשיית החופה בבתי מלונות ובתי משתאות. וכך הוא לשון התקנה בספר ״נהר מצרים״, בלשונו הזהב:

׳׳במצרים נהגו עתה לעשות החופה בתוך בית הכנסת כי המקום קדוש ויראת הקדש אשר בבית אלהים תציל את עם הקדוש מכמה מכשולים אשר אין להעלות זכרם על הספר. והסיבה היותר נגלית אשר הכריחה אותנו להנהיג החופות בבית הכנסת היא, כי עד הנה היו נוהגים שאיש אשר מקום דירתו צר מהכיל את כל קרואיו לחופת בנו או בתו היה עושה החופה באחת מבתי מלון אורחים אשר בעיר שבעליהם נכרים וערלים, ומשכירים שם בית גדולה לעשות החופה ואחריה ריקודין ומחולות, ומפזרים על זה כסף תועפות, ובית דין צדק היו מוכרחים לסדר להם חופה וקידושין בבתי המלון הנז״ל. וכיון שנשתרבב המנהג לעשות החופות בבתי נכרים אשר לא מבני

ישראל המה, הורע הדבר עוד יותר, כי כימות החורף אשר העיר מצרים מלאה מאורחים רבים הבאים לשבת בכל ימי החורף מאין גשם ואין קור בארץ כידוע ולא ישיגו מקום פנוי בבתי ההוטילם הנזכר גם בשכירות רב, היו שוכרים גם מקומות היותר פחותים מזה בבתי משתאות של הנכרים ולפעמים גם בבתי קאפ׳י וכיוצא, ובעונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו כי אין באומות העולם מי שיעשה כזאת, כי הנוצרים נמנע שיעשו חתונתם כי אם בבתי כנסיותיהם מקום צנוע, והישמעאלים כל שכן וקל חומר שאין עושים חופותם כי אם בחדרי חדרים, ורק עם הנבחר הוא פרץ והרס גדר צניעותו בזאת.

וכמה פעמים אירע שבהיותינו מסדרים חופה וקידושין בבתים הנזכרים לעיל, מבלי משים ראינו אחרי כן על הכותלים תלוים צורות שתי וערב ועוד צורות מכוערות אשר תועבה הם לנו, ואי אפשר למחות על זה אם מפני דרכי שלום. ואם כי אנחנו באנו בגבולם. וכאשר הגיעו הדברים עד גדר הביזיון כזה וחילול כבוד האומה, נתעוררו זט״ה ונשיאי העדה העי׳׳א והסכימו עמנו לגדור גדר בפני החילול ה׳ זה, ואסרנו איסר לבלתי עשות חופה עוד לא בשום מקום מלון אורחים ולא בבתי משקאות. כללא דמילתא, שאי אפשר עוד לעשות חופה וקידושין בשום מקום אשר בעליו לא מבני ישראל המה, ורק או בבית החתן או הכלה. או באחת מבתי כנסיות הבנוים לתלפיות בכל יופי והדר תהילות לאל יתברך, או אם יקחו חצר ריקנית שאין בה שום דיורים כדי לעשות חופה בלבד, וזה מותר גם אם בעל החצר אינו מב״ב כמובן.

ובכן הננו להודיע גלוי לכל העם, כי על פי הסכמת בית דין הצדק והסכמת זט״ה נשיאי העדה העי׳׳א, חקה חקקנו וגזירה גזרנו שמכאן והלאה (משנת התרס״ו) לא יורשה שום בר ישראל לעשות חופה לא בבתי מלון אורחים בכל אופן שיהיה, וכל שכן וקל וחומר בבתי משתאות ובתי קאפי חלילה. רק או בבית החתן או בבית הכלה. ואם מעונם צר מהכיל יבחרו להם בית הכנסת אשר תיטב בעיניהם, כי תלי״ת בכל המגרשים אשר בהם ישוב אחב״י יש לעדתינו תלי״ת בתי כנסיות מפוארים, הן ברחוב היהודים, והן במגרש איסמעילייא, והן במגרש עבאסיה, והן במצרים הישנה וכו׳, ויכולים לעשות בהם החופה אחר לקיחת רשות מגבאי בית הכנסת ההיא. או אם מקומם רחוק, יכולים לקחת חצר ריקנית לגמרי מדיורים ולעשות בה החופה אם המקום ההוא מוצנע. וזולת זה אין לעשות חו״ק בשום מקום. וחלילה לפרוץ גדר ולהביא את ישראל ודתו לידי בזיון וחרפה בעמים חס ושלום. וכל בר ישראל יחוש על נפשו לבלתי הכניס עוד את עצמו ואת זולתו בסוג כי את דבר ה׳ בזה חלילה, וד״ב הערה.

ואזהרה זו היא גם לבית דין הצדק ולכל הבאים אחרינו לשרת בקדש אשר כל עניני האישות בכללן ופרטן מסור הוא ביד בית דין הצדק שבמצרים, אשר המה יעמדו על המשמר בכל עז ותעצומות, ולא יתנו רשות לסדר חופה וקידושין לא הם ולא ב״ך בשום מקום מהמקומות הנזכרים אשר המיטו עלינו חרפה חס ושלום. זולת בשלש המקומות אשר קדם זכרם, והם או בבית החתן והכלה וקרוביהם, או בבית הכנסת אשר להעדה, או בחצר ריקנית לגמרי אשר יקחוה בשכירות לעשות חופה ולצאת, ובתנאי שיהיה המקום צנוע. וכאשר המנהג עתה שורר במצרים תלי״ת מעת שהסכמנו על הדבר. ושומע לנו ישכון בטח, והפורץ גדר עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל. וד״ב הערה״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– מתקן תקנות

-עמ'179

״רבי אהרן, עניש וקטיל״

הגאון האדיר רבי עזרא עטייה זצ״ל, ראש ישיבת ״פורת יוסף׳׳ אשר שהה במצרים בזמן מלחמת העולם הראשונה, הכיר מקרוב את רבי רפאל אהרן. הוא הוקיר אותו מאד ותמיד היתה תהלתו בפיו. הוא נהג לומר, כי ״רבי אהרן בן שמעון, לרוב קדושתו, עניש וקטיל היה״, וזאת על ידי מעשה שראה בהקשר לתקנה הנזכרת לעיל, ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים הוזמן רבי רפאל אהרן לערוך חופה וקידושין באחד מבתי הכנסת שבמצרים, לאחד משועי הארץ מהמשפחות המיוחסות. כאשר עמד לערוך את החופה נודע לו כי בקרב המוזמנים ישנה אשה אחת שבאה בבגדים לא צנועים שאינם מתאימים והולמים לקדושת המקום. רבי רפאל אהרן דרש בתוקף כי אשה זו תעזוב את המקום, וכל עוד שהיא לא תצא הוא לא יערוך את החופה.

בעלי השמחה הסבירו לרב, שהאשה הנזכרת הנה אשה חשובה מהמשפחות הכי מיוחסות שבקהילה, וכי לא נאה ולא יאה לדרוש ממנה לצאת. הרב עמד בתוקף על דרישתו זו, וכל הסבר או שכנוע לא הועילו להניאו מעמדתו ודרישתו.

בלית ברירה פנו בעלי השמחה לאשה המכובדת הנ״ל, ומסרו לה את בקשתו ודרישתו של הרב. האשה הנ״ל, מלבד זאת שלא קבלה את דברי הרב, עוד העיזה פניה במצח נחושה ופערה פיה לבלי חק נגד הרב, חוקיו ומשפטיו, ועמדה על דעתה שהיא לא תצא מביהכ״נס.

רבי רפאל אהרן התישב בכסא ואמר ״אני מחכה שאשה זו תצא מהמקום הקדוש הזה׳׳. והנה לא עברו רגעים אחדים, והאשה נפלה על הארץ ונפחה את נשמתה. אזי ראו כל העם את תוקף קדושתו של רבי רפאל אהרן, וחרדת אלקים נפלה עליהם. (מעשה זה שמעתי מפיו של הרה׳׳ג ר׳ יעקב כהן שליטי׳א ר״מ בישיבת פורת יוסף, ששמע מפיו של הגר״ע עטייה זצ״ל)

מצודתו פרושה על פני כל הארץ

באישיותו הכבירה והקורנת, הפך רבי רפאל אהרן לעמוד אש ההולך להאיר לפני המחנה. מצודתו היתה פרושה על פני כל ארץ מצרים ואגפיה, ועל פיו ישק כל דבר קטון וגדול.

מיום עלותו על כס הרבנות במצרים, ראה עצמו אחראי לצביון היהודי של צאן מרעיתו שיהיה מושתת על אדני התורה והדת הצרופה מדור דור. הוא מילא במלוא עוזו בגודל חשקו ובתוקף גבורתו אחר המשימה שהוטלה עליו, ודאג לעטר את מחוז שיפוטו ברבנות בחומת אש סביב, ולהקיפה במגדלי שן לבל תהיה פרוצה לכל רוח נושבת. בכוחותיו האדירים ובעבודתו המאומצת ללא ליאות, הטביע את חותמו האישי בכל שטחי החיים בקהילה.

בכל מקום שדרכו רגליו של רבי רפאל אהרן, השפעתו ופעילותו היתה ניכרת. הוא בירר וליבן את בעיות המקום ונתן את דעתו על כל פרט ופרט מחיי הקהילה, ואף תיקן להם תקנות וחוקים טובים.

על כך מספר הרה״ג רבי שמואל בן יוסף מ׳ ישועה זצ"ל בעל המחבר ״נחלת יוסף״, אשר עלה מעירו עדן שבתימן לא׳׳י בשנת התרס״ב (1902), ובדרכו חזרה לעיר מולדתו עבר דרך פורט סעיד. שם ראה כמה מנהגים שלא יישרו בעיניו, ועל כך הוא כותב:

״…ועל כל פנים, אם יש בכאן אדם גדול ותקיף ומדברנא דאומתיה, הוא יכול על זאת ליישר כל הדורא, הלא תראה כי בבואנו מעיר קהרא הבירה, בא הרב הגדול של מצרים לכאן פרט סעיד, הוא הרב הנאור ה״ה רבי אהרן נר״ו, ותכף בשבת הראשונה בשביתתו פה תיקן שני תקנות מועילות, והוא המנהג בכאן בשבת ויו״ט בקריאת הפטרה לקרוא כל הקהל עם המפטיר כולם ביחד בקול רם, והרב הנאור הזה גזר אומר לבל יעשו עוד כן, רק המפטיר לבדו יקרא הפטרה ואזני כל הקהל יהיו רק שומעים כמו בס״ת וכמנהג רוב הקהילות. שנית לא נהגו בכאן לומר מי שברך לכל הקהל אחר קריאת הפטרה כמנהג כל ישראל, והרב הזה הנז׳ תיקן מהיום ההוא ומעלה לומר מי שבירך לקהל ותהי לחק ולא יעבור. ואילו היה הרב הנז׳ בכאן ביום שחל בו ברית מילה, לא היה מניח בשום אופן לאחר המילה עד הערב בשביל קיבוץ הנשים… וכן אילו היה הרב הנז' בכאן, לא היה מניח בשום אופן ליגע החתן בכלתו לאחר שעשה מעשה…״.

תקנות להפקעת הקידושין

אחת מתקנותיו הנועזות ביותר שהנהיג רבי רפאל אהרן במצרים לגבולותיה. היא הפקעת הקידושין והפקרת כספם של המקדשים אשה בניגוד לשלושת תנאים אלה: ׳׳א) שיהיו הקידושין ברשות הרב אב בית דין היושב על כסא ההוראה בעיר. ובכפרים שאין שם אב״ד, יהיו הקידושין ברשות הגבאי במקום ההוא אשר קבלוהו עליהם ונבחר מהקהל להיות גבאי בכפר ההוא. ב)שיהיו הקידושין לעולם במנין יו"ד מישראל ומכללם סופר בית דיו הצדק או איש אחר הבא מכח הרב אב״ד ורשותו, ובכפרים יהיה מכלל העשרה חכם העיר או איש הבא מכח גבאי העיר ההיא ורשותו. ג)שתמיד יהיו הקידושין בשטר כתובת אירוסין כפי החק השורר בארץ בענין הזה. ועל פי כל שלשת התנאים האמורים יהיו מהיום הזה והלאה כל הקידושין הניתנים לכל בת ישראל בכל ערי מצרים מן הקצה עד הקצה, אחד מהנה לא תחסר לעולם״.

תקנה זו של הפקעת קידושין, באה כדי לעשות ״סייג וגדר לחקי התורה ושמירת טהרת האומה וגזעה וזרעה״, אחר שגדלה המספחת והמכשולים הרבים בדיני אישות וקידושין בארץ מצרים. רבים הם הנימוקים לתקנה זו:

״יען מלכות מצרים היום היא מלכות הדרור והחופש ומיושבת מאנשים ועמים שונים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, וגם חסות צלם חלוק הוא למיניהם, מי מהם חוסה בצל צרפת, ומי בצל אטיליה, ומי בצל ענגלאנד אוסטרייך וכו', אשר נימוסיהם ודתיהם שונות זו מזו, וכאשר יקרה שאיש מהחוסים בצלם יעבור על תקנת העיר ויקדש שלא כדת, יקשה מאוד להציל טרפו מפיו ולתת גט לארוסתו מסיבות שונות, יש שממשלתו לא תרשהו לגרש בשום אופן ותשאר הבת ההיא עגונה כל ימיה, ויש שממשלתם לא תכיר הגירושין כי אם הנעשים לפניהם כפי נימוסם ובהתגרשם לפני השופט על פי הנימוס שלהם יחזיקו אותם לפנויים רח״ל ויתירו אשת איש לשוק, וכהנה מכשולות בעוה״ר…. והבאים מצרימה אם זכרים הם לא נדע אם נשואים הם כבר או משודכים בעירם או פנויים, וכן הנשים הבאות לגור בארץ בטרם התחקות עליהן אם הן פנויות אלמנות או גרושות, או עדיין עליהן זיקת בעל או זיקת חליצה ויבום, יעשו מעשיהן בסתר לקדש או להתקדש, וכאשר תתגלה ערמתם בקהל, ניגע בדי ריק לתקן המעוות, מהם שברחו והניחו ארוסותיהם אחוזות בכבלי העיגון, ומהם עזי נפש אשר יתנו כתף סוררת ולא ישמעו לקול מורים בהשענם על הממשלה אשר הם חוסים בצלה… ״.

תקנה זו נעשתה ונתקבלה באסיפה הכללית שכינס רבי רפאל אהרן בבית המדרש של בית דינו הצדק שבמצרים. השתתפו בה רבני ודייני הקהלות הראשיות שבכל מלכות מצרים, ה״ה רבי רפאל אהרן ובית דינו, רבי אליהו חזן אב״ד נא אמון, רבי אהרן מענדיל בהר״ן הכהן מו״ץ לעדת האשכנזים במצרים. כן לקחו חלק השרים והסגנים נשיאי העדות וגדולי אנשי הוועדים דשתי הקהלות הגדולות, והיה זה בשנת תרס׳׳א.

הסכמה זו הוכרזה מתוך הכתב בלשון ערבי בבתי הכנסיות שבכל ערי ארץ מצרים והכפרים, ארבעה שבתות רצופות זו אחר זו.

רבי רפאל אהרן ורבי אליהו חזן, אשר הם היו רבני הקהלות הגדולות, הלכו וסבבו כל הערים שבארץ מצרים. הם עברו ממקום למקום ומעיר לעיר והכריזו בבתי הכנסת את ההסכמה הנשגבה בענין הפקרת הקידושין. כך מסיים רבי רפאל אהרן את הפרק הזה:

״עלינו לשבח לאדון הכל כי גבר עלינו חסדו, שמעת וזמן אשר נוסדה ההסכמה הזאת ונתפרסמה בכל גלילות מצרים, נתנה חתתה ויראתה על פני כל העם מקצה, ומזה כשבע שנים אשר נתייסדה ההסכמה, לא נועז איש בכל גבול מצרים לקדש שלא ברשות בית דין ושלא כפי חקי ההסכמה,

ביודעו מראש כי מעשה קידושין הבל המה, ושום אשה לא נתפתית לקבל קידושין מאיש נגד ההסכמה ולבזות כבודה חנם, ותהילה לאל יתברך, נגדר הפרץ הלזה, כן יהיה המקום בעזרתינו תמיד להרים דגל התורה, ולשמור חומות הדת הקדושה אמן״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– תקנות להפקעת הקידושין-עמ' 183

מקוה ישראל— מושיעו

נושא טהרתן של בנות ישראל כדת וכהלכה, עמד בראש דאגותיו של רבינו: ״הא מילתא ידעי לה רבנן דבקריה עליזה הזאת ק״ק ברוך עמי מצרים ישצ״ו, הן בעון מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח״ל… ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור… וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש… ומיום בואי לשרת בקדש בק׳׳ק הנז׳ הע׳׳י מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה, ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי״.

רבי רפאל אהרן מונה אחת לאחת את הסיבות שהביאו לזלזולן של נשים במקוה טהרה. ראשית הוא מתאר את המציאות המיוחדת של ארץ הנילוס אשר ״גם טבע הארץ עזר לרעה במכשלה הזאת…״. שאין בה גשמים, והנילוס הוא בה המקור היחיד לאספקת מים גם קיץ גם חורף, ועל כן המקואות כולם היו חפורים במעבה האדמה ״ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול, יורדים אליו במדרגות רבות, ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי, שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו…״. יתירה מזאת, שמי הנילוס היו מתכנסים לתוך גומה אחת במקוה והסרחון נדף מהן, זאת ועוד, שהמקואות ניצבו ברשות הרבים ״ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם״, גם המרת מקום מגוריהם של היהודים היה בעיצומו ״וקבעו דירתם במגרשי היער ופרבריה בנינים חדשים מקרוב ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה״.

רבי רפאל אהרן לא שקט ולא נח. הוא עשה לילות כימים כדי למצוא מזור ותרופה ״למכה״ זו, כהגדרתו.

סיעתא דשמיא מיוחדת האירה ליהדות מצרים באותם ימים, כאשר הוכנסו לראשונה לארץ הנילוס על ידי חברה צרפתית תחנות כוח בעלות עוצמה רבה, באמצעותם הותקנה מערכת אספקת מים מסועפת הדוחפת את מי הנילוס למערכת הצינורות הקבועים העוברים מתחת לפני הקרקע ומספק מים לכל בית ודירה.

רבי רפאל אהרן הגה בכל פעלו וטכס עצה עם גדולי עדתו ונשיאיה, ויחד הגו תכנית כיצד לפטור את בעיית.המקואות במצרים : ״ובכן אפשר למצוא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת של תורה בכל הבתים ולמלאות אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם…״.

רבינו שנס את מותניו והלך ללמוד את סדרי פעולת המכונה ״ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה, לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה על ידי אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניק…״.

רבי רפאל אהרן כתב פסק הילכתי ארוך ומנומק ואף צירף תרשים מפורט של תכנית אספקת המים, עם הסברים ברורים ומאירים.

כשמוע תושבי מצרים את תוכניתו של רבם הנערץ, שמחו מאוד. כך מתאר רבינו את שמחתם: ״אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח״ו, ושמחו שמחה רבתי על זאת, וכולם ענו ואמרו

שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין, יתוקן הדבר בע׳׳ה. כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה״.

מפאת חומרתה ההילכתית של שאלת הנדה ואיסור הכרת שבה, ובעיקר לאור המצאה חדשה זו, לא רצה רבינו להכריע בסוגיא חמורה זו ולסמוך על עצמו בלבד כי ״יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני את ערכי עלי מך הוא, ועל כן אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלים בית תפארתי ועלימו תטוף מלתי מה שהעלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה, אזי שוש אשיש בהי אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקודש…״. בקשתו של רבינו היתה שטוחה לפני רבני ישראל שישתדלו ״בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההיתר… ועת לעשות לה׳… ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין אופן אחר לעשות מקוה טהרה״. עוד מוסיף רבינו לבאר ״כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירא באיסור כרת שבה, כי עי״ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור ויתקדשו ויהיו קדושים״.

בתחילת הפסק דין שערך רבינו, מתאר הוא את חרדתו לגשת ולהכריע בסוגיא חמורה זו: ״הנה בשמים עדי וסהדי במרומים כי כוליה גופאי מירתת יראה ורעד יבוא בי לגשת אל הדבר הזה כי מכיר אני את מקומי ערכי עלי בער ולא אבין, ואיככה אכניס ראשי לעשות חדשה באיסור נדה החמורה ועונשה עונש כרת רח״ל. האמנם לא זו בלבד שאין אני בן חורין וזאת חובתי ואעשנה להטפל בצרכי עדתי ובפרט בדבר הגדול הזה אשר בו תלוי טהרת האומה וקדושתה…״.

הגאון האדיר הראשל״צ רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, היש״א ברכה, השיב תשובה מאהבה לרבינו, למרות שמצב בריאותו לא היה שפיר, וכך הוא כותב:

״רב נכבד! יקרת מכתבו זה ימים לא כבירים הגיעני לנכון ותוכו רצוף אהבה קונטריס מקוה טהרה, אשר כוננו ידי קודשו אשר נתעורר בעוצם השתדלותו לטהרת בנות ישראל מטומאתן, את הכל עשה יפה בעטו, צנה וסוחרה אמתו… ואנא נפשאי ברוב חולשת גופי ומאור עיני סהדי במרומים כי לא אוכל לתפוס בספרים להבין אמרי בינה, עכ״ז דחקתי ונכנסתי בראותי אהבתו וחיבתו לזכות את הרבים וכגון דא מצוה רבה אין ערוך אליה, כל שהיא תפארת לעושיה״. בסיום דבריו כותב: הראשל״צ. ״…הנני מסכים ומעריב לעשות המקוה הנז׳ כאשר העלה רו״מ… וכאשר צדד רו״מ ברוב יגיעתו שהלכה כמותו… ואשרי יולדתו שזכה על ידו לטהר את בנות ישראל מטומאתן״.

גם הגאון החסיד רבי אליהו סלימאן מאני זצ״ל רבה של עיה׳יק חברון ז״ל הסכים עם רבינו הלכה למעשה, וכך הוא כותב ״ובאמת ששמחתי לפעולת מעלת הרב מרי דאתרא שהסיר מכשול גדול מעוב״י מצרים יע״א ואני מזה שנים נשאלתי שאלה זו מאת המנוח השר ס׳ נסים מוצרי נ״ע והתרתי לו מהטעמים שהביא הרב מרא דאתרא…״. ברוח זו פסק גם בנו הגאון החסיד רבי סלימאן מנחם מאני זצ״ל.

אף הגאון המפורסם רבי רפאל יצחק ישראל, ראב״ד של עדת הספרדים בירושלים ומגדולי רבניה, כותב בחיבה רבה לרבינו: ״רב חביבא ורב נהוראי מעלת הרב הגדול, מעוז ומגדול, מר מחותננו כקש״ת המלאך רפאל אהרן קדוש ה^, יצ״ו, ולא יעדי מינן זיו אורו אנס״ו, שלום אין קץ! קראתי בכל לב קונטריסו הטהור הנקרא בשם ״מקוה טהרה״ מראשו ועד סופו וראיתי שכל דבריו מיוסדים על אדני פז… באופן דלענ״ד נראה דהלכתא כוותיה דמני״ר ויטהרו הנשים צדקניות אשר יראת הי עליהן…״.

פרנס נאמן

פרנס נאמן היה הגר״א בן שמעון לעמו ולעדתו. רב המעש ורב הפעלים, לא נח ולא שקט במסירות נפשו הגדולה לכל עניני הקהילה ותקנותיה. הרבה בתפילה ותעניות למען שלום עדתו. כאב רחמן סיכך עליהם באברתו. באחת מתשובותיו לבי דינא של קהלת התימנים בירושלים, הוא כותב: ״רבנים יקרים, מכתבם הטהור הגיעני לנכון אך אחרתי להשיבכם הן מחמת המלאכה המוטלת על בית דיננו עוד ביתר שאת ד^' יעזור, ושנית כי בימים האלה, אנן טרודים בתפילות ותחינות ופדיוני נפש ותקון כרת בלילות וכו', בעבור המחלה הנוראה לא איספאניולא העושה שמות בארץ ורבים חללים הפילה בעוה״ר כולם צעירי ימים, ד׳ ירחם על עמו ויאמר למשחית הרף ידיך ויסיר מקרבנו כל נגע ומחלה אמן״. (ענף חיים ח״ב ירושלים תשמ״א).

כפי שדאג לצרכי החיים, כך דאג הגר״א בן שמעון לצרכי המתים(ראה בספרו נהר מצרים הל׳ קבורה דף קמ״ה ס׳יא ובמצור דב׳יש חאו״ח סי׳ זי). כן דאג רבינו להקמת מצבת זכרון על מצבת קדושתו של הגאון המקובל והחסיד רבי חיים כפוסי זצ׳׳ל, אחד המיוחד מגורי האר׳׳י ז׳׳ל.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

עמוד 190

רבי חיים כפוסי בעל הנס

קדוש ונערץ בקדושה העליונה היה רבי חיים כפוסי זצ״ל, בפי כל יהודי מצרים זה מאות בשנים. שמו המקודש נישא ברתת ובזיע וכשנשבעים שבועה חמורה היו משביעים בשמו. אף גויי הארץ מוקירים ומכבדים את שם רבי חיים, ומשביעים את היהודים בשמו. גם מצבת קבורתו הפכה למקום מקודש ולעליה לרגל. כל קשי יום מכתת את רגליו והולך לשפוך צקון לחשו לפני מצבתו. ״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו, וגדולי□ צדיקים במיתת□ זיע״א…״.

רבי חיים כפוסי זצ״ל נולד בראשית המאה הרביעית לאלף השישי. בהיותו נער גלה מעירו אלגי׳ר, והגיע למצרים. שם גדל בתורה ובמשך הזמן נתפרסם כפוסק מובהק, וכל גדולי הדור ההוא הוקירו והעריכו את גדולתו ורום מעלותיו. כגדולתו בתורת הנגלה כך היתה גדולתו בתורת הנסתר. הוא היה מתלמידיו של רבינו הארי׳׳זל ויצק מים על ידו. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא כרבי יעקב קאשטרו (מהריק׳׳ש), מהרי׳׳ט צהלון, מהר״ש דוראן ועוד. אחדים מפסקיו הוזכרו בתשב׳׳ץ ובתשובות הרדב״ז הישנות. הוא חיבר ס׳ ״ספרי חיים״ על הספרי והמכילתא. הוא הלך לעולמו ביום י״ב לחודש שבט שצ״א (1631) והיו ימיו כתשעים שנה. מקום מנוחתו בבית העלמין העתיק של מצרים וידועה עד היום הזה. — רבי יעקב ספיר כותב בספרו ׳׳אבן ספיר״ כי הוא ביקר על מצבת קבורת הרב, ״פה ראיתי מקום שם קבר עליו גל אבנים גדול כולו רטוב בשמן מהנסכים אשר ינסכו עליו כל איש ואשה אשר להם כל תפלה, כל תחינה, ואינם הולכים על קברו במנעלים, קדוש להם מאד, ומשביעים בשמו, ר׳ חיים…״.

גאון עוזינו החיד׳׳א בספרו שה״ג מערכת מ׳ סימן ט׳ כותב כי ״כל הנשבע לשקר על קברו נענש״.

במשך השנים בהיות רבי חיים זצ״ל יושב על מדין במצרים, כהו עיניו ונעשה סגי נהור, ליצני הדור התחילו לרנן אחריו כי השוחד שח״ו לקח, עיוור את עיניו. רבי חיים קרא לעצרת עם ודרש לפני הציבור. הוא אמר

בתוך קהל ועדה, כי ״שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד, וה' יודע כי נקי אנכי מעוון זה. אם האמת אתם שלקחתי שוחד, כן יהיה תמיד שהענן יכסהו ולא יוכל לראות כל ימיו, ואם חף אנכי מפשע ונזהר מאד בזה, יהי רצון שיאורו עיני כבראשונה ואזי ידעו כולם כי יש ה׳ שופט צדק ואמת, וה׳ אור לי״.

עם סיום דבריו, מיד האירו עיניו ונתקבלה תפלתו בהלו נרו, ומאז היה חותם שמו ״ה׳ ניסי חיים כפוסי״.

החיד״א כותב עוד, ״ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אח״כ הי נסי חיים כפוסי, כתיבה מאושרה.׳׳

רבי רפאל אהרן ראה צורך לתקן ולשפץ את מצבתו של רבי חיים, ואף תיקן מקום מיוחד לשמן שמביאים המשתטחים על קברו. וזה לשונו:

״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו. וגדולים צדיקים במיתתם זיע״א.

האמנם ראיתי בזה מנהג זר ומוזר אשר עושים המוני עם במצרים על קבר הרב ז׳׳ל, אשר לא נשמע כמוהו בשום עיר ומדינה. כי כל ההולך להשתטח על מצבת קבורתו ולשפוך שיחו, מוליך בידו בקבוק של שמן זית, ובפרט בערבי ר״ה ויוה״כ, ותחת להדליק השמן למנוחת הרב זיע״א שופכים את השמן על מצבתו, ובערבי ר״ה ויוה״כ שמרבים העם להביא שמ״ל, והכל נשפך על מצבת קבורתו, תהיה תעלה כבית סאתים מלאה שמן ההולך לאיבוד, ורק יהיה לתועלת הגוים השומרים את בית מועד לכל חי, כי לקטוהו ויאכלוהו, ויעשו בו צרכיהם. ומלבד הצער שהשמן הזה הולך לאבדון בלתי תועלת למתים ולחיים, עוד גורמים בזה שתים רעות: האחת שאין שוס אדם יכול להתקרב ולהשתטח על קבר הצדיק זי״ע מפני הטינוף והלכלוך, וצריכים רק להתפלל מרחוק. זאת שנית שהשמן בטבעו הורס את הקשה ממנו, וע״כ גם אבני גדר מצבתו, ישחתו ויהרסו לרסיסים כאשר כן הוא עתה. וזה פרי מנהג של שטות אשר הוא לעג וקלס ממש. ובחסדי ה׳

אשר עזרני אזרתי כגבר חלצי ודברתי עם גדולי העדה העי״א וקבצנו סך גדול לקיים עליו מצבה מפוארה, מאבני שיש גבוהה, ובסוף הבנין של המצבה נעשה שם מקום מיוחד לתת שם כל השמן הנידר והנידב למנוחת הרב זיע״א, אשר משם ישפך לתוך חבית של מתכת חזקה, עשויה בסוגר ומנעול, וכאשר תתמלא החבית מהשמן יודלק בעהי״ת בבית הכנסת הנק׳ על שם הרב ז״ל. וכבר אנחנו משתדלים בהקמתה. ה׳ יעזרנו עדכ״ש, וזכות הרב זי״ע תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל המתנדבים והמשתדלים בהקמתה, חיים עד העולם. הם ובניהם וכל אשר להם. אמן״.

על מצבת קבורת הרב הקדוש הנז׳ חרות מ״ק

הרב הקדוש מתלמידי רבינו האר״י ז״ל כמוהר״ר חיים כפוסי זצוק״ל

עלה לשמים יום י״ב לח' שבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחת

ותשעים ליצי׳

וסימנה ויהי כנהר שלומך לפ״ג זכר צדיק לברכה

אי״ש על העדה

לא רק לבני קהילת הספרדים היה רבי רפאל אהרן רב ומאור, אלא שבתוקף תפקידו כ״חכם באשי״ של מצרים ואגפי׳ על ידי מינוי רשמי במאמר שולטן תורקיה (משנת תרנ״ג־1893), הוא שימש רב ראשי וראב״ד לכל העדות, ואף הקהילה האשכנזית היתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הראשית הספרדית, אלא שההבדל היחיד היה בביכנ״ס מיוחד לקהילת האשכנזים ובנוסח התפילה. אולם בעניני הצבור הם התאחדו עם הספרדים וכל עיסקיהם ועניניהם הדתיים היו על שכמו של רבי רפאל אהרן. הוא קרבם אליו והיה דואג לצרכיהם, ומהנה אותם בעצה ותושיה ללא הבדל וללא משוא פנים. הוא ראה בהם עם אחד, בני איש אחד, ועדה אחת, ובכל לבו ונפשו עשה לקירוב שתי העדות.

בשנת תרנ׳׳ג (1893), הופיע בפני הקהילה האשכנזית, דוקטור אחד מרומנייה אשר ניצל את תמימותם ויושרם והתחיל להשתרר על עדה זו, באומרו כי הוא שליח מן השמים אשר בא לפדותם מיד ממשלת הספרדים, ותפקידו הוא לייסד קהלה מיוחדת לאשכנזים. ראשי הקהילה הספרדים לא התנגדו לחפצם של העדה האשכנזית, ואף הקצו להם קרקע לבית עלמין מתוך אחוזתם ונחלתם של הספרדים— ללא תמורה.

לא עברו ימים רבים והרב הרומאני הודח מתפקידו, כי נתגלה מהותו שאינו בר אוריין וכל מגמתו לחרחר ריב בין העדות. העדה האשכנזית אשר נהנתה מכל הזכויות וממעמד נכבד בתוך העדה הספרדית, לא יכלה לסבול את האי צדק שמבקש הדוקטור לעשות בתוך עדתם ואת השינויים הבלתי מתקבלים על הדעת. על כן נמנו וגמרו לסלקו מתוך קהילתם. אכן ”הרב״ הדוקטור עזב את מצרים בביזיון. לאחר מכן, התמנה לרב העדה האשכנזית (כמובן, שתחת פיקודו ובהסכמתו של ״החכם באשי^,,) הרב רפאל גינצבורג, שהיה בר אוריין, תלמיד חכם וירא אלקים. רבי רפאל אהרן קירבו אליו ומלא אחר כל משאלותיו לטובת הקהילה. אך, כעבור שלש שנים חלה הרב גינצבורג ונאלץ לעזוב את מצרים כדי להתרפאות בחו׳׳ל ושם נלב״ע.

רב לעדת האשכנזים במצרים

מתוך דאגתו לאחיו האשכנזים ושאיפתו של רבי רפאל אהרן לביסוסה וחיזוקה של עדה זו, הוא מינה את הגאון רבי אהרן מנדל בהר״ן הכהן שבא מעיה״ק טבריה, לרב העדה האשכנזית. בהכירו מקרוב וביודעו, שרב גדול, תלמיד חכם מופלג ונעים ההליכות כהרב מנדל, בכוחו ובאפשרותו להנהיג את עדתו ולהדריכה בדרך העולה בית ה'.

אחדים מתוך העדה האשכנזית לא ראו בעין טובה את דבר מינויו של הרב אהרן מנדל הכהן בתור רבם, כי ידעו וראו את האהבה הגדולה והכבוד ההדדי ששרר בין החכם באשי לבינו. הם ראו בהתקרבותם העזה אבן נגף לתהליך הפרידה הגמורה מעדת הספרדים אשר חפצו בה וייחלו אליה. גם ראש העדה האשכנזית אשר היה איש פשוט, מצא פגם ברב מנדל, אשר לא היה בקי בשפה האשכנזית על בוריה ולא דיבר בלשון צחה. בחדש אלול שנת תר׳׳ס(1910) הופיע מארץ אונגריא רב חדש אשר עדיין היה בחור, וכל מעלתו היתה ביודעו לדרוש בשפה אשכנזית. רבי רפאל אהרן לא רצה בשום אופן להכירו בתור רב העדה האשכנזית ואף הוכיח אותו על פניו על הסגת גבולו של הרב מנדל.

״הרב״ הבחור, התנצל שלא ידע שיש רב לעדה האשכנזית, ובכל זאת בהשפעת ראש הקהילה לא פוטר ממשרתו.

בראות הרב רפאל אהרן, כי הרב מנדל, הודח ממשרתו ומפרנסתו. גם ראה, שאם יעמוד בתוקף להדיח את ׳׳הרב״ החדש, אשר רצוי ומקובל הוא אצל ראשי העדה האשכנזית, תתעורר מחלוקת ואחריתה מי ישורנה, על כן, נמלך בדעתו ומינה את הרב אהרן מנדל כחבר בבית דינו, ומו"ץ לעדת האשכנזים במצרים. כמובן, שבדרך זו, הצליח רבי רפאל אהרן, לבודד את ״הרב״ החדש, ולהחזיר את הכבוד הראוי לרבי אהרן מנדל, אשר כתר הרבנות היתה הולמת לו. כל זאת עשה רבי רפאל אהרון מבלי לגרום למחלוקת מיותרת ולזעזועים בלתי רצויים בתוך העדה.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

טבעו הטוב של רבי רפאל אהרן, תכונותיו ונימוסיו המיוחדים, הטביעו את חותמן בכל הליכותיו, בהנהגותיו ובהלך מחשבותיו, בשכלו הישר והשנון ובמזגו המאוזן, התוו דרכים רבות מחוכמות ומועילות לטובת הכלל.

אחת הבעיות שהטרידו את רוחו היה המצב הרוחני הירוד. השאיפות החילוניות של הדור הצעיר, בעקבות המודרניזציה לצורותיהן השונות, המתירנות הגואה, השפיעו לא מעט על נפשם של הנוער היהודי וגרמו להם להתרחק מן התורה והמצוות וממסורת אבותיהם.

באומץ לב וללא חת, עמד רבי רפאל אהרן נגד הזרם ההולך מתרבה וגואה, בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הן בדרך של השפעה בהציתו את הנצוץ הטהור שבכל נפש יהודית, והן בדרך של מלחמת מצוה. הוא עמד איתן להדריך את צאן מרעיתו במסילה עולה בית הי.

בכאב לב, הוא חזה בניתוק המתהווה בין ראשי הקהלות, ובניכור שבין הציבור לבין המורה הרוחני. הוא הוכיח אותם על פניהם על היותם קופאים של שמריהם ותלושים מהמציאות היום יומית, ואינם עושים דים כדי לזעזע את אמות הסיפים ולהגיע לפתרונות אמיתיים ומעמיקים ״על פי התורה הכתובה והמסורה בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם׳׳. מובן מאליו, שהוא דרש למצוא פתרונות מעשיים ״אם לא יתנגדו לחוקי הדת הקדושה״.

כאשר הרב אהרן מנדל בהרי׳ן הכהן ז״ל הגה ויזם את הרעיון של ייסוד אגודת הרבנים העולמי, ואף תכנן בבוא העת לכנס כל רבני האגודה הנ״ל בקראקוב, (כנס זה נערך בשנת תי־ס״ג 1903 בקראקוב) הוא התייעץ עם עמיתו רבי רפאל אהרן וביקש את חוות דעתו. עצם הרעיון כבש את לבו של רבי רפאל אהרן. רבי רפאל אהרן אף גילה התעניינות רבה בכל הפרטים והתקנות של ייסוד האגודה. במכתב מרגש הוא כותב ליוזם הרעיון דברי חיזוק ועידוד, ומעלה על נס את התועלת הרבה והברוכה שניתן להפיק מאגודת רבנים זו, וכך הוא כותב:

א׳׳ך טוב לחודש אדר ש׳ התרס״א לפ׳׳ג.

״ידיד נפש! מכתבו הטהור בצירוף הקול קורא הגיעני, ואשימה עיני ולבי עליו. ראיתי את הרעיון הנשגב אשר התעורר ברוח קדשו, לכונן אגודת הרבנים רועי ישראל למקומותיהם לטובת עמנו ולאושרו. לא אוכל תאר על הגליון את המון רגשותי ועלז כליותי, על המפעל הכביר והאדיר הלזה, אם יצא בעה״י מכת אל הפועל. הן לא ישוער מראש את גודל הטוב והתועלת אשר יצמח מזה לאומתנו לתורתינו בעיני כל שומע. ואולם התועלת הבולטת אשר יחזה כל איש מהיום, היא האחדות הגמורה אשר תשרור בקהלות עמנו, כאשר יהיו ראשי העם ושופטיו כולם בהסכמה אחת לאשר את צאן מרעיתם בדרך סלולה ע״פ התורה הכתובה והמסורה, בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם אם לא יתנגד לחוקי הדת הקדושה. לא פה מקום להרחיב הדיבור במקצוע הלזה. וע״כ אקצר.

ורק באתי ברברי אלה לחזק ידי ידי״נ שי׳ ולעוררו, למען יתלהב לב קדשו עוד לקרבה אל המלאכה. ואל יבהילהו גודל הטורח, ואל ירפה ידיו בראותו כי הדבר הלזה נשגב מכח איש פרטי, או כאשר שמעתי אומרים כי הן עתה בדורנו הנוכחי, גם באומות נאורות, ועמים כבירים בעושר וממשלה, להם מפלגות רבות בענינים מדיניים— ועד הנה לא השיגה מטרתה גם אחת מהנה, מסיבת כי אין דעת העם בכללו נוחה להכבש ולהצטמצם תחת חוג דעה אחת. ומה תהיה יתירה מפלגת הרבנים בהוסדה, הלא לא יוכלו לכבוש את דעות הקהלות כולם תחת משטרם. כי ע״כ באתי לגלות אזנו לבל יתפעל מדעות משובשות וטחי תפל. כי מה לתבן את הבר?! הן הטוענים כן לא יבינו מה שידברו. כי בענייני המפלגות הרבות אשר בקרב העמים הידועות בשמותם לכל קורא, כל אחת מהנה יש לה מטרה מיוחדת בעסק מדיני ונפרדת מרעת הכללי שבאומה, וכל אחת משונה מחברתה תכלית שינוי,וע״כ תמצא כל אחת מכשול על דרכה, בהיות כי כל מפלגה תחפוץ בתחבולותיה להכריע הכף לצדה, ולשום משטרה בארץ, ולשפוך ממשלתה על פני כל העם על פי השיטה שבחרה לה. וע״כ לא יצליחו במעשיהם, כי דעות העם אינם שוים עם מטרתם החדשה, וע״כ תמיד ימצא רעיון המפלגה שמור בחובה פנימה, ובלב בני המפלגה שמה ימצא לו קבר, ויצפו לו מתי יקום לתחיה.

לא כאלה חלק יעקב. אגודת הרבנים בהוסדה, אין לה כל מטרה חדשה. אין לה שום רעיון נולד מחדש לשומו לפני דעת הקהל. הן כל נקודת המרכז אשר עליה יסוב אופן אגודת הרבנים הי״ו היא אהבת הדת והאמונה, לתקן תקנות טובות ומעילות ע׳׳פ הדת וע׳׳פ רוח העם בדור הנוכחי. והנקודה הזאת הלא היא חרותה בלב האומה הישראלית מיום היותה לגוי. העם בכללו נשמע לקול מוריו ומאלפיו בכל עסק הדת והאמונה. ומה פעולה חדשה ורעיון נולד תתן לפנינו אגודת הרבנים עדי תמצא מכשול להתפתחותה, חלילה. נהפוך הוא. הן מטרת האגודה עוד לא ידעוה המשטינים הנ״ל ואיך ישפטו עליה. הן זאת כל פעולותיה להלהיב לב האומה אל אהבת הדת, ללבן ולצחצח ולהבריק את יופיה בעיני כל רואיה, ע״י תקנות טובות ומועילות במצב הרוחני והמוסרי. מורי הדת, ע׳׳י אגודתם הזאת יוסיפו לתת חן הדת בעיני בני הדור, כי הם יסקלו מדרכה כל אבן נגף וצור מכשול מאיסור והיתר בדברים רבים אשר נתחדשו המצאותיהם בדורנו הנוכחי. וכל רב ומו׳׳ץ לבדו לא יוכל, או לא יחפוץ, לגלות דעתו לאיסור או להיתר, ואולם באסיפת רבנים יראים וחרדים גדולים בתורה וגדולי דעה, המה ידעו מה לעשות לטובת העם ולאשרו והצלחתו. ובטח בלי תפונה, כי כל הקהלות הקדו׳ חובבי דתם ואוהבי עמם יעזרו בכל כחם להוצאת הדבר הזה לפעולה ממשית, אשר תוסיף לאומתנו ולאמונתנו הוד והדר מאין כמוהו. מי יתן שכן תחזינה עינינו, כי כל הקהלות הקדר יתנהגו באורח סלולה תחת מאמר רבניהם, כאשר יהיו גם הם בעצה אחת, כי אז הלא נרגיש בנפשנו ממש כי נגאלנו מהגלות המרה ומכאוביה הנוראים אשר שינתה דעותינו ומנהגינו כמספר ערי פזורינו. אמן כן יאמר ה׳. ועין בעין נחזה.

כי ע״כ לא אכחד ממנו ידידי כי לא הוטב בעיני תנאי הראשון שבקול קורא, אשר שם לו לקו, לבלתי יקבל אל האגודה רק רבנים גדולים, מורי הוראות, פסקנים, אשר יד להם לדון ולהורות חקי האלקים ותורותיו. אם כי זה דבר ברור, כי כח המקבץ את האסיפה הנ״ל וכח המושך הגדול אשר בעצמותה היא ידיעת הרבנים בני בריתה את כל דיני התורה, אשר כח בהם להתיר הספקות ולהשיב על השאלות אשר יעלו על שולחן האסיפה לחוות דעתם עליה ולהורות לעם מה לרחק ומה לקרב. שאם אין זאת, אין כאן אסיפה ואין כאן אגודה ומה צורך בה, ואיזה תועלת יצמח ממנה. וזה דבר ברור ונכון כהיום. האמנם בכ״ז לדעתי לא טוב לסגור הדלת מהתקבל לתוך האגודה גם רבנים יראים וחרדים רועי צאן קדשים, כשגם אין כחם גדול לשוט בים התלמוד העמוק ולעוף ברומי הרי הפוס׳ לפסוק דינין אשר לא פורשו עד הנה בדברי רבותינו. והכתוב אומר למען ישמעו ולמען ילמדו, ומהאסיפה הגדולה כזאת, שיש בתוכה רבנים גדולים בתורה, יתלמדו גם המה מה לעשות בעריהם הקטנות. אטו כולי עלמא דינא גמירי?

הן ידעתי אל מה ירמזון מליו. לבלתי קבל אל תוך האסיפה מהרבנים המתקנים בעיניהם ומהרסים את הדת לדאבון לבבנו, כרבני הריפורמער ודומיהם, לבלתי התערב קדש בחול. ואם לזה כוון בתנאי הנ״ל, אתו הסליחה, כי אך למותר הוא. כי לא נחשדו רבנים מהריפורם לעלות מחשבה זו בלבם לבא אל אגודת הרבנים ולהיות מחברתה. כי הלא רו״מ יודע, וכן כתב בהקול קורא, כי מטרת האגודה להתיר ספקות בדברי איסור והיתר ולעשות תקנות טובות וכר, ואיזה ספק יש להנ״ל עד אשר יבקשו פתרונו? הן הכל פשוט בעיניהם. הכל מתוקן לפניהם. באיסורי תורה המפורשים פגעו, אף כי בספקן. כל אחד מהם חושב עצמו לחוקק דת ולהבדיל פורץ והורס ככל העולה על רוחו. ומה להם ולאגודת הרבנים?! כי ע״כ נראה בעיני, כי טוב לקבל גם רבנים פשוטים. רק שתהא יראתם קודמת לחכמתם, ודי! זה דעתי. קנצי למילין. הרעיון הלזה הלהיב לבי, ובכל כחי בעהי״ת אעזרהו במה שביכלתי לעזרהו. בל״ן אהיה נמנה בין חברי האגודה באהבה רבה. ולצורי אוחילה ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדהו, להוציא מחשבתו הקדושה והרוממה לפועל. והוא יזכנו לראותה בבנינה וביסודתה בקרוב. ויזכנו לראות בקבוץ גליותינו. ואז יהפוך ה׳ כל העמים לשפה ברורה. כיר״א.

כ״ד נא׳׳ה הדו״ש מקירות לב והוא הצעיר רפאל אהרן ך שמעון ס״ט.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון–״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

חידוש הסמיכה בימינו

רבי רפאל אהרן תמך וסייע רבות בכל איחוד או התאגדות שיש בה תועלת להרמת קרן התורה. אולם כאשר ראה בעינו הבדולח ובחושיו החדים, שכנס זה או איחוד אחר יביא לידי מחלוקת, והנזק יהיה רב על התועלת, הוא התרחק מכל שיתוף פעולה ואף השפיע בדרכים שונות כדי לבטלו. כדוגמא לכך, כאשר הגה רבי אהרן מנדל בהרי׳ן ז״ל את חידוש הסמיכה בימינו רבי רפאל אהרן כתב לו והביע את התנגדותו הנמרצת לרעיון זה, ונימק את התנגדותו בטוב טעם ודעת, ואחד מנימוקיו היה ״כי בדורות לפנים היתה המניעה מסיבות התלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה הן מחסרונה״, וכך כותב רבי רפאל אהרן בלשונו הזהב והבהירה, שלמרות שדבריו נכתבו זה רבות בשנים טעמם לא פג והם מקבלים משנה תוקף בימינו:

״שלום וברכה וכל טוב יחדיו יאתיו לראש ידידי וחביבי, אישי כהן גדול הרה״ג המפורסם כקש״ת כמוה״ר אהרן מענדל הכהן בהר״ן, הי״ו.

קבלתי באהבה את הקול קורא הנוכחי, עם כתב בקשתו מעמדי, לשום עיני עליו ולהסכים על מבוקשו.

חיבת עין ימיני! הן מפה לאזן דיברתי עם כת״ר, ביום הגיד לי את הרעיון הנשגב הלזה, אשר התרוצץ בחביון עזו, לחדש ענין סמיכת הרבנות והדיינות בישראל, אחרי אשר ברעיון זה עצמו התלקחה מלחמה איומה ונוראה בדורות הראשונים בין רבני ירושלים ורבני צפת ת״ו, ולא צלחה לצאת לאור, ומעכ״ת נ״י מצא לו כי אותם הסיבות שהיו מונעים את הדבר, בדורנו חלפו למו. ואת לבי גליתי למעכ״ת שיחי׳, כי לפע״ד, הסיבות המונעות בדורנו זה את דבר הסמיכה הם יותר עבים מקורת בית הבד.

והסיבות המונעות את הדבר בדורות לפנים, הם כאפס וכאין מול המניעות העומדות למכשול בדורנו זה. ורק בזאת יבדלו, כי בדורות לפנים, היתה המניעה מסיבות תלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה— הן מחסרונה. ומדעתי לא זזתי עד ועד בכלל, ועם רוב הפצרותיו בי לתת ידי אל הענין, יכריחני לתאר על הכתב, את אשר נדברנו שנינו. ואם זה רצונו ולא רצוני, בטלתי רצוני מפני רצונו.

שמעני אדוני! הן ביחס עצמו של הענין, אין לכחד כי הוא רעיון קדוש ונקדש, נורא ונשגב הנהו. בו אחוזים וצמודים מטרת הדת, ובנין גדרי חומותיה. תפארת לאום ישראל, והוד והדר ישוה על אמונתו ותורתו. ואין צורך לעדויות והסכמות. ובפה מלא אמרתי אליו, כי הענין הוא נשגב וכביר מכוח אנושי. ואם ה׳ יעזרהו להוציא מחשבתו לפועל, וכבוד רבנינו וגאונינו מאורינו שבתפוצות הגולה יתנו יד אחד לכונן את רעיון הסמיכה על בסיס חזק ונכון, וככל אשר ערך לפניהם בהק״ק הנוכחי, אז אומרה לנפשי כי כבר אנחנו עומדים בדור הגאולה, או כי נושענו כבר, אם לא בחומר אכן ברוח.

הצעיר רפאל  אהרן ן' שמעון

מתרחק מן המחלוקת

לאחר פטירתו של הראשי׳ל הגאון יש״א ברכה זצ׳׳ל, פרצה בירושלים מחלוקת גדולה שנמשכה תקופה ארוכה בכיוונים שונים ובין כתות שונות, סביב בחירת חכם באשי וראש״ל במקומו. כל כת שאפה להמליך ולהכתיר את המועמד שלה, כך שהצדדים התגרו זה בזה ואף היו מלשינות ומסירה למלכות. דבר זה גרם לפירוד הלבבות ולמחלוקת נוראה, שלא הוסיפה כלל כבוד לשמה הטוב של ירושלים עיה״ק. כמו כן המחלקת ערערה את מעמדם של השותפים הנאורים בפולמוס.

בראשית שנת תרסי׳ז (1907), הציע הקאימקם אפנדי מקושטא כי הרבנים הדגולים, רבי אליהו חזן רבה של אלכסנדריה, ורבי רפאל אהרן בן שמעון רבה של מצרים, יבואו לירושלים כדי לתווך ולפשר בין הכתות השונות, ולנסות להשכין שלום במחנה העיברים.

תושבי ירושלים ונכבדיה אשר נלאו נשוא את בזיונה של ירושלים והכפשת שמה הטוב, בשל המחלוקת שהסעירה את העולם היהודי, קבלו את הבשורה בשמחה. הם ציפו בכליון נפש לבוא משלחת הרבנים הנ״ל, מתוך תקוה ואמונה שאכן הם יצליחו במשימתם הקדושה להביא שלום אמת, ותשקוט ירושלים ממלחמות ומריבות. כן צורף למשלחת הנ״ל הרב ד׳׳ר משה גאסטר רב קהלות הספרדים והפורטוגזים בלונדון.

ביום ראשון כ׳׳ח אייר, בבקר, נשלחה משלחת של רבנים ונכבדים לנמל יפו, כדי לערוך קבלת פנים ל״משלחת השלום״. על חברי המשלחת נמנו גם הרב גבריאל שבתי, הרב יעקב דאנון, הרב אברהם פינטו, מר חנניה גבריאל והבנקיר ואלירו.

ביום שלישי א׳ בסיון, לעת ערב, באו רבים מנכבדי וחכמי עדת הספרדים, המערבים והתימנים, לתחנת הרכבת בירושלים כדי לקבל את פני הגאון רבי אליהו חזן אשר בא בלוית אשתו הרבנית. הוא התקבל בכבוד מלכים. שני קואסים הלכו לפניו. הרבנים הנכבדים מקבלי פניו, הלכו לצדו, והמון רב אחריהם. רבי רפאל אהרן בן שמעון, לא יכול היה לבוא באניה אחת עם הרב חזן, והיה אמור להגיע לירושלים ביום חמישי ג' סיון. כך מתאר את הצפיה העתון ״השקפה׳׳ (שנה ח׳ גליון ס׳׳ד):

״ביום ג׳ סיון בא לעירנו כבוד הרה״ג המפורסם מוהר׳׳ר אהרן בן שמעון שליט״א חכם באשי בקהרה. לחג השבועות הזה זכתה ירושלים לבית דין גדול, שלשה רבנים ומפורסמים מלונדון, אלכסנדריה, וקהיר. בודאי בית דין הגדול הזה, שהמה אוהבים ורודפים אחר השלום, ישתדלו למען כבוד העיר ירושלים ולמען כבוד עמנו ויעשו קץ וסוף למחלקת בעדת הספרדים ויגמרו את כל הסכסוכים בשלום, ושלום על ישראל.

מי יתן ויעלה ביד הרבנים הגדולים אורחינו אלה יחד עם הרב הגדול ד׳׳ר גסטר מלונדון, לשים סוף וקץ למחלוקת והפרוד בירושלים ולהשיב השלום על מכונו, כאות נפש רוב העם הירושלמי. זכר עושי השלום האלה יהיה לתהלה ולתפארת בכל התבל בכלל ובירושלים בפרט, ושמם הטוב יכתב באותיות זהב בדברי ימי העדה הספרדית בירושלים בהשיבם לה את כבודה הראשון, אמן״.

אך, ניתן ללמוד מהפירסומים של אותן הימים כי רבי רפאל אהרן בן שמעון, בסופו של דבר לא הגיע לירושלים כלל. הרבנים רבי אליהו חזן והרב משה גאסטר, עשו מאמצים כבירים לקרב את הלבבות ולהשכין שלום בין היריבים אך לצערם משימתם לא הוכתרה בהצלחה והשלום המיוחל לא בא על כנו.

יש להניח, כי רבי רפאל אהרן בן שמעון נמנע מלהצטרף למשלחת הנ״ל, עקב הפרסומים הזדוניים של אוהבי ורודפי המחלוקת, בעלי ריב ומדון, שהטילו דופי וספקות ל״כשרותו״ של רבי רפאל אהרן, ובמצח נחושה נתנו טעם להתנגדותם להצטרפותו בכך שהוא ״איננו דתי״.

כן, סביר הדבר שרבי רפאל אהרן הבין כי לא תצמח ישועה ממשלחת זו, מאחר שבקיעים רבים ועמוקים שררו בין הכתות, ומן הנמנע הוא להשכין שלום ביניהם. אכן צדק רבי רפאל אהרן בחישוביו הנכונים, ולא הכניס ראשו בריב לא לו.

כבוד חכמים

בכל מקום בואו, דרש רבי רפאל אהרן בכבודם של תופשי התורה והרבנים יושבי כסאות למשפט שבאותו מקום. הוא נהג בהם כבוד רב למען יראו העם וינהגו בהם בכבוד הראוי.

כל תלמיד חכם שהגיע אל ביתו, קבלו בסבר פנים יפות מעל המשוער ונהג בו כבוד מלכים. הוא נהג לעמוד בפניהם לחבקם ולנשקם ונתן להם את מלוא העזרה הדרושה. כמו כן נהג להזמין לבית דינו, רבנים ותלמידי חכמים, כדי שישבו לפניו ויראו את סדרי בית־הדין, חיקור הדין, ודרך המשפט, הלכה למעשה, ולא אחת קיבל הוא את הערותיהם, ושתפם במעשה בית דין.

הגאון רבי עזרא עטייה זצ״ל ראש ישיבת פורת יוסף, אשר במלחמת העולם הראשונה שהה במצרים, נהג מדי פעם ללכת לבית הדין כדי להתרשם מסדרי בית הדין שהיו למופת, ולראות את חכמת המשפט בהם נהג רבי רפאל אהרן, על מנת להוציא דין לאשורו בעשיית צדק במשפט ובמישרים, על הדין על האמת ועל השלום.

פעם ישב רבי עזרא עטייה זצ״ל בבית דין, והיה נוכח בעת נתינת גט בין איש לאשתו, שערך רבי רפאל אהרן. הוא ראה כי הרב נטה באיזה פרט ממה שכתב בספרו ״נהר מצרים״. בענוה יתירה כדרכו בקודש פנה רבי עזרא לר׳ אהרן ואמר לו: ילמדנו רבינו, מדוע כב׳ שינה בפרט זה ממה שכתב בספרו?, רבי רפאל אהרן השיב: ״האמת והצדק עם מר, וטובה אני מחזיק לך על הערתך זו׳׳. מיד בא הדבר על תיקונו.

על גודל ההערכה שרחש הגר״א בן שמעון, כלפי רבי עזרא, תלמד העובדה הבאה, כאשר הגיע חכם עזרא לקהיר, והחל לדרוש, הודיעו לו שהרב הראשי, ר׳ רפאל אהרן בן שמעון, אסר על הדרשנים להשיב לשואלים בעניני הלכה, אלא על השואל לפנות לרב מוסמך, פעם אחת אחר הדרשה ניגש אליו יהודי קהירי, והציג בפניו בעיה, כמובן שחכם עזרא ידע על אתר את התשובה הנכונה, אלא שלא השיב, הוא הלך לביתו של הרב בן שמעון, הציג את הבעיה, ואמר מה היה בדעתו לענות, בבקשו הסכמה לדבריו, הרב בן שמעון התפלא מאד באומרו: לשם זה הגעת הנה בשבת מהלך חצי שעה? אני לא התכוונתי לאנשים כמוך, אתה יכול להורות הלכה ככל שתרצה, פחדתי משאר הדרשנים שהקשר שלהם עם ידיעת הלכה מקרי מאד, האנשים הללו חושבים שהם יודעים הכל, לכן הוצאתי הוראה שלא יענו הדרשנים ולא יפסקו, אך לך אני נותן רשות מכאן ולהבא יורה־יורה ידין־ידין, (ראה: מ. פאר, ״המורה״, מסכת חייו של רבי עזרא עטייה, עמי 78.

רבי רפאל אהרן, התריע מפני המגמה הפסולה של הסופרים וחוקרי דברי הימים שבאירופא, הנוהגים לכתוב דברי ימי הרבנים ללא תואר של כבוד ומזכירים את שמם כאחד מן ההמון. כך הוא כותב בהקדמה לספרו ״טוב מצרים״: ״ואשר אני אחשבה כי ידי המעתיקים האחרונים אשר באירופא… במעל הזה, שהסירו כל תואר רב או חכם ואפי׳ ר׳ בראשי־תיבות הסירו כלה מעל שמות הרבנים לקדושים אשר בארץ, וכתבו השמות מופשטים מכל תואר כבוד, ישמעאל הכהן, יצחק די וילנא, בנימין קאגיגי, וכיוצא. והמנהג הרע הזה שורר באירופא בדור האחרון הזה…, כי בכל ערי הספרד וטורקיא ומזרח ומערב וכו' יחשב זאת לזלזול ובזיון גדול מאין כמוהו, וזה בכלל המבזה את רבותיו, אכן המעתיקים קצרו נאשמו, ואהבת הקיצור עד גדר הזה נגע וקלון ארוך הוא. על זה נאמר ״קצר אפים יעשה אולת״, ודי בזה למי שיש לו לב להתרחק מדרך זו״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

עמוד 209

״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״

מלבד האמרה הידועה בפרט אצל חכמי הספרדים על פסקי מרן ״הבית יוסף״, רבי יוסף קארו זצ״ל, ״לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״, כלומר — שקבלנו עלינו את פסקי מרן כהלכתא למשיחא, וכך נהגו ונוהגים גדולי הדורות לפסוק כמותו בכל מקום, אצל רבי רפאל אהרן משמעות הדבר בלט במיוחד ובמשנה תוקף. הוא דבק בדברי מרן, הגה במשנתו ולא זז מחבבם. כאשר ראה איזה חכם או פוסק שחלק על דברי מרן או הקשה עליו, היה רבי רפאל אהרן מתגבר כארי וכלביא יתנשא ליישב את דברי מרן בטוב טעם ודעת. וכך הוא מבטא את הדברים: ״ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו, אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם. וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.״

בחלום אליו אתוודע

לרוב דבקותו, אהבתו ויגיעתו בדברי מרן רבי יוסף קארו זצ״ל, זכה רבי רפאל אהרן שמר"ן יתגלה אליו בחלום. וכך הוא מתאר את החלום ופתרונו בספרו ״שער המפקד׳׳ בהלכות שבת ועירובין, עמוד נ״ב, (נא אמון התרס״ח):

אמר המחבר שמעני קורא נעים. כי אחרי גמרי מלכתוב מה שחנני ה׳ בדין הזה, תכף רציתי להתחיל ללמוד בסעיף י״א הבא אחריו. ועת למדי סעיף הזה וגמרתי לכתוב בו היה יום הששי ב׳ לחשון התר״ס, והזמנתי הספרים הצריכים לי כדי להתחיל ללמוד ליל מוצאי שב״ק בעהי״ת.

ומעיד אני עלי יוצרי בורא שמים וארץ, אשר הוא עד בדבר אשר אספר לך בזה, שבליל ש״ק ג׳ חשון התר״ס ואני ישן על מטתי וארא בחלומי חכם נורא עומד לנגדי, זקן ונשוא פנים מלובש בגדי ארץ ישראל, ומצנפת טורקי בראשו כמלבוש חכמי ארץ ישראל. ויאמר לי דע מי אני? ואומר לא ידעתי אדוני! ויאמר אלי בזה״ל: אני יוסף ן׳ אפרים קארו, וכפל פעם שנית לאמר אני יוסף ן׳ אפרים קארו. ועניתיו הלא אדוני הוא הנקרא מר״ן. ותכף זכרתי בחלומי ר״ת הידוע ממאה רבנים סמך. והוא עומד לנגדי ובידו עלה גדול נייר כתוב, ויאמר לי ראה מה כתוב כאן.

ובעת אמרו אלי הדברים האלה היו פני קדשו פני זעם הרבה על הכתוב בעלה ההוא ומצטער ומראה באצבעו על הכתוב בעלה ההוא, ונרעדתי ואיקץ. ונעורתי משנתי נרעד ונפעם, ולבי שמח שזכיתי לראות פני מרן ז״ל בחלומי, ולבי מיצר על שלא זכיתי להבין מה כתוב שם ועל מה הוא בזעף, והבנתי שעל מה שנכתב בעלה שבידו היה זועם, אכן לא ידעתי מה הוא. והייתי נבוך מאד מאד, ונכנס בלבי פחד פן ח״ו כתבתי איזה דבר נגד רצונו חלילה בסעיף הזה של העירוב והשיתוף, וחזרתי על לימודי ולא מצאתי מאומה, ובפרט שמי אנכי ומה חיי להטות מדבריו חלילה, ומי בכל עבדיו נאמן לו כמוני אשר במצאי דרך לימודי בכל עת איזה חכם או רב פוסק מקשה עליו אני מתחבט לישב דבריו ולתרצם,וכאשר ימצא הקורא במקומות רבים מדברי בקונטריס הזה וזולתו שתחת ידי בכתובים תהלות לאל יתברך.

 וכאשר בקשתי ולא מצאתי דבר אמרתי אין חלום בלא דברים בטלים ולא חשתי לחלומי, ונגשתי להתחיל הדין השני בליל מוצאי ש״ק (ד׳ חשון התר״ס) ולהתנהג לרגל המלאכה אשר לפני. ומה נשתוממתי לראות כי לא איסתייעא לי מלתא ללמוד, ובטלים רבים עמדו לנגדי. ואח׳׳כ בליל הב׳ חזרתי למקומי ללמוד לימודי הרגיל בו ולא עלתה בידי להבין כלום. ואהיה כאיש נדהם לא ידעתי מה זה אירע לי, וזכרתי מחלומי(שחלמתי ליל הקודם ב׳ חשון תר״ס.) אכן, לא ידעתי אנה אפנה ומי יגיד לי פשר דבר הסתום הזה, ובאיזה מקום אלמוד למצוא פתרון חלומי מאיזה דבר שכתבו הפוסקים נגדו והרע בעיניו.

ואמרתי להתחיל מראש וללמוד דין זה ממקורו. ופתחתי סוגייא דעירובין דף ע״א עמוד ב׳ במחלוקת ר״מ ורבנן בדין אם סומכים על העירוב במקום שיתוף וכו׳ ולמדתי הסוגייא היטב בעהי׳׳ת. ואח״כ למדתי דברי מרן הב״י בסימן שפ׳׳ז כל מה שפלפל בה מרן, ועוד לא מצאתי מאומה מי שחלק כנגדו. וקמתי והלכתי לבית מדרשינו לראות בנושאי כלי רבינו הטור ז״ל אשר אינם נמצאים אתי בביתי, וראיתי להגאון ב׳׳ח ז״ל בסימן שפ׳׳ז שחלק על מרן בפי׳ סוגייא והטיח עליו דברים לאמר בזה״ל: ״וב״י כתב איפכא וטעות גמור נשמט מתחת קולמוסו שלא בתמכויך עכ״ל. וכל עצמותי אחזו רעד כי עתה הבנתי פתרון חלומי. אכן יראתי כי מי אנכי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים האלה זיע״א, ומי יכניס טלה בין אריות.

ואולם לסגת אחור ג״כ יראתי מאד מחלומי וממה שאירע לי. ושוב אח״ז למדתי פסק מרן בסימן שפ״ז, וראיתי כי גם הט״ז חתנא דבי נשיאה כתב על מר ״שגגה היוצאת מלפני השליט״ וכד. ומלבד שבפירוש הסוגיין אזיל בשיטת חמיו הב״ח ז׳׳ל ותמה על מרן אלא שגם על פסקיו שבש״ע הרבה לתמוה. והרואה דברי הרב ב״ח ודברי הרב ט״ז מה שהקשו עליו בדין זה, יראה כי שויוה לסנאיה דמרן כמי שלא מצא ידיו ורגליו בבהמ״ד בכל מה שכתב בדין העירוב והשיתוף. ע״כ שנסתי מתני ובעזרת החונן דעת בטחתי שיאיר עיני להציל כבוד מרן זי״ע, ולהוכיח בראיות ברורות כי שיטתו בפי׳ הסוגייא היא שיטת רבותינו הראשונים זי״ע אשר מהם שאב מרן את דבריו, ואם הרב ב״ח ז״ל יש לו שיטה אחרת בפי׳ הסוגייא לא ע״ז יאמר טעות גמור חס ושלום. וכן אראך פסקי מר״ן בשלחנו הטהור בסימן שפ״ז נכונים וברורים משופים ומנוקים מכל טענה ותמיהא נגדם. בה׳ בטחתי.

ואתה קורא נעים, שאני אך הפעם אם יצאתי מגדר מלאכתי לפלפל בדבר שאינו ממלאכת הקונטריס של המנהגים שאני עסוק בו, כי הלא הסכנת עמדי מראשית קונטריסי זה עד כה והלא ראית כי אינני יוצא מחוג הענין של המנהג, ובענין הדין והמנהג אשא ואתן ולא אצא החוצה. אכן הפעם אינני בן חורין, כי יראתי ממרן הב״י זי״ע. וידעתי היטב כי לא בצדקתי נגלה עלי מרנא הב״י זי״ע, כי מה אנכי ומה חיי, רק יען וביען דינים אלו אין יד כל אדם ממשמשת בהם, ואינם נלמדים בכל עת לפני רבני וגדולי הדור העי״א אשר להם יאתה להציל כבוד מרן מהשגות האלה. וגם אני בדרך לימודי נגררתי מענין לענין בדין זה עד שבאתי לדין זה אל מקום המבוקש. ומה׳ היתה זאת ואולי מקום הניחו לי. ויה׳׳ר זכותיה דמרן תגן בעדי למגן וצנה ובעד זר״ז ללמוד וללמד לשמור ולעשות אמן. וגם עתה לא אצא החוצד בדברי פלפול שאינם מענין ישוב דברי מרן ואקצר כפי היכולת למען יהיו דברי כוללי הרצון במעט דברים. ומה׳ אשאל עזר״.

שואלים הלכו בו

בירורי הבעיות ההלכתיות שנערמו סביב שולחנו של הגר׳׳א ן' שמעון, הוסיפו לפעילותו ולתפקידיו הרבים ברבנות מצרים, אשר ממילא חרגה הרבה מעבר לצרכי קהילתו.

שמו הטוב של הגר״א בן שמעון נודע בכל תפוצות ישראל. רבים מגדולי ישראל פנו אליו בשאלות הלכתיות ובבעיות השעה, ביודעם כי לפניהם גאון בעל שיעור קומה, מופלג בתורה וידען גדול בהויות העולם, מצטיין במידות, אהוב ומכובד בעיני כל יודעיו ומכיריו הרבים, סופר פורה ומצטיין בכל מכמני התורה, בתלמוד, בפוסקים ובמדרשים, בסדר הדורות ובהסטוריה של עם ישראל.

בית הדין של העדה התימנית בירושלים הכירו והוקירו את גדולתו בתורה, ולא פעם פנו אליו בשאלות הלכתיות. מתוך התארים המופלגים שבהם פנו אליו ניתן ללמוד את היחס האוהד והמיוחד שהיה להם כלפיו:

׳׳שלום רב מקרית מלך רב לאיש אשר אלה לו כבוד, זו תורה בהיכלו, סוד וסבר בגבולו, דורש טוב לעמו, פאר הדור והדרו, אוצר כלי חמדה, ושפה ברורה בכל פסקי וטעמי תורה, ארי נואם וטוב שוקק בעמקי התעודה, ראש גולת אריאל שה פזורה, אשר בעוב״י בתוך עמי מצרים ואגפי׳ה, רום מעלת כבוד תורתו הרה״ג מעוז ומגדל כקש׳׳ת מוהר״ר אהרון בן שמעון שליט״א, יחי אדוננו המלך לעולם וכסא כת״ר לנצח ינון כיר״א״.

בתשובה אחרת של בית הדין של קהילת התימנים בירושלים, כותבים אליו בזו הלשון: ״לאוצר התבונה ומבצר האמונה, נזר החכמים ומעון החסדים, תפארת החרדים, שר וגדול ליהודים, עומד בין ההדסים מצדיק את הרבים בכל חמדת משכיות, טוב לשמים ולבריות, הוא הרב הגדול בענקים ראש הרבנים אריא דבי עילאי בעוב״י ברוך עמי מצרים מעלת הדר גאונו כבוד קדושת תפארתו מהר״ר רפאל אהרן צוף דב״ש שליט״א… וכסא כבוד תורתו יגדל ויעל באורך ימים ושנים דשנים ורעננים, עד עמוד כהן לאורים ותומים. מוקיריו ומכבדיו כערכו הרם צעירי הצאן ב״ד דק״ק תימנים פעיה״ק ירושלים תובב״א." (ספר ענף חיי□ ח״ב ירושלים התשמ׳׳א).

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

עמוד 213

אחרית ימיו

למעלה משלושים שנה, ישב הגר״א בן שמעון על כסא ההוראה במצרים (תר׳׳ן תרפ׳יא). שלושים שנה עמוסות פעילות ועשיה רבת היקף בכל המישורים ובעבודה אינטנסיבית ללא ליאות, ואשר רשמיו וחותמיו חקק בכל נתיבות חיים של קהלת מצרים.

מסכת חייו של הגר״א בן שמעון, לא תמיד היתה סוגה בשושנים. המאבקים עם אנשי הרפורמה הסעירו את רוחו, ולא פעם, יצא להגן על הנוער מפני הרוחות החדשות שנשבו בתוך הקהילה ואיימו להטותם מדרך התורה והיראה.

בנוסף לבעיות השעה, ידע הגר׳׳א בן שמעון, טרגדיות משפחתיות, אחיו הצעיר ממנו הרה״ג רבי יקותיאל חיים בן שמעון, נפטר חוץ למקומו, בהיותו שד׳׳ר במכאנס שבמרוקו והוא בין חמישים ושש שנים בלבד.

בשנת תרפ״א, עזב הגר״א ן׳ שמעון את כסא הרבנות במצרים, ועלה לאה״ק משאת נפשו, אליה נשא עיניו בכמיהה ובגעגועים עזים, עז היה רצונו להתיישב בעיה״ק ירושלים, אך מסיבות משפחתיות התיישב בעיר תל אביב, ובה בילה את שארית ימיו.

קהלת מצרים המשיכה להיות בקשר אמיץ עם רבה הנערץ, ולאות הערכה והוקרה סייעה בידו להדפיס את ספר ״אגרת שבוקין׳ ח״ב. כך הוא כותב בהקדמתו: ׳׳ולא תעזוב נפשי לברך רב ברכות ותודה רבה, לאחי וחתני הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, ספרא רבא ויקירא, כליל המדעים, כמוהר״ר מסעוד חי בן שמעון ה"׳ו אשר אותו מיניתי לממלא מקומי לישב על כסאי במשרד הרבנות דק״ק מצרים יע״א, הוא אשר השתדל באהבתו ובחמלתו, להמציא לכסף מוצא להדפסת הספר הזה, ובחן השפוך עליו, עורר את אהבת בני עמי ועדתי במצרים, אשר לא שכחו אהבתם הנאמנה אל מי ששרת אותם שלושים שנה באהבה נאמנה וטהורה…״.

צדיקים אין להם מנוחה…

ביקש הגר״א בן שמעון לישב בשלוה על התורה ועל העבודה באוירה הטהורה של א״י, והנה קפץ עליו רוגזו של אחיו וחתנו אהוב נפשו. בעיצומו של חג הפסח בניסן תרפ״ה (1925) נתבשר בשורת איוב כי אחיו, רבי מסעוד, שבק חיים ונתבקש לישיבה של מעלה. צערו של הגר׳יא בן שמעון היה כה גדול עד שלא היתה נפשו מסוגלת לשאת את הכאב הזה. ימים ולילות היה מבכה מרה את פטירת אחיו־חתנו ולא מצא ניחומים לשבר זה. מצבו הנפשי והגופני של הגר״א בן שמעון הלך ודעך מיום ליום, עד שביום רביעי י׳ למר חשון של שנת תרפ״ט (1929) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלקים. בהיותו בן שמונים ושתים שנה השיב אהרן קדוש ה׳ את נשמתו הטהורה לבוראו.

בהלוויתו, ליווהו אלפי משתתפים אשר ביכו את הסתלקותו של צדיק.

על פי צוואתו, נגנז ארון האלקים במרומי הר הזיתים סמוך לקברות אבותיו.

זה נוסח המצבה של הגר״א בן שמעון זצ״ל, ושל אשתו הרבנית נ״ע.

פה נגנז ארון האלקים הישיש הנכבד הרה״ג ר׳ רפאל אהרן בן שמעון ותמ"ך בעשרה מר חשון התרפ"ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ' ב׳ ה'.

פה מצאה מנוח אשת חיל הזקנה הכשרה הרבנית מי אסתר בן שמעון נ׳׳ע ותמ״ך בחמשה לח' טבת התרפ״ט ליצי׳ ת׳ נ׳ צ׳ ב׳ ה'.

ויהי בנסוע הארון

תיאור מפורט ממסע ההלויה פורסם בעיתון ״דאר היום״, וכך מתואר שם:

״בגיליון אתמול הודענו שראש רבני מצרים לפנים הרה׳׳ג רפאל אהרן בן שמעון— נפטר בתל אביב ביום הרביעי י׳ בחשון אחרי הצהרים וגופתו תובא ירושלימה להקבר בה בקבר אבותיו.

בהודע השמועה הזאת במצרים ע״י המברקה, נסעו מיד בניו של המנוח ממצרים לתל אביב, ובשם העדה העברית בקהיר שהמנוח שרת בה בתור רב ראשי במשך שנים רבות — באו הרה״ג חיים נחום ראש הרבנים, והאדון לוי גלבוע.

בתל אביב נעשתה למנוח הלויה נהדרה שבה השתתפו כל גדולי העדה ורבניה ונכבדיה וגם אנשים שבאו ממצרים.

בבית הנפטר הספידוהו אתמול בשעה עשר לפני הצהרים ראש רבני מצרים הרה׳׳ג חיים נחום, ויאמר כי עדת היהודים במצרים החליטה להכריז את יום השלישי הבא ליום אבל כללי, בשלשה בתי כנסת במצרים.

המטה יצאה מבית הנפטר בשעה עשר ורבע, ותלך לבית הכנסת הגדול ושם הספידוהו הרה״ג בן ציון עוזיאל ואחריו הרב הורוויץ מירושלים, ואחרי ״אל מלא רחמים״ יצאה ההלויה לדרכה ירושלימה, ותעבור דרך רחוב הרצל, מרכז מסחרי שבו הספיד את הנפטר הגדול הרב סלונים, אח״כ אמר מר קורקידי השכבה, והלויה עשתה את דרכה ירושלימה.

מושל יפו שלח את בא כחו מר אפשטיין להשתתף בלויה יחד עם עוד קצין אנגלי, ובמקום הקונסול הצרפתי שאיננו ביפו בא בא־כחו.

בירושלים, עוד מאשמורת הבקר התפרסמו מודעות בשם רבני ירושלים ובתי הדין לבטול מלאכה בשעה שתים, בכדי לבוא לחלק למנוח את כבודו האחרון, עם מטת הנפטר באו מיפו, ראשי משפחת שלוש, מויאל, מטאלון, הרה״ג עוזיאל, הרה״ג אהרנזון, הרב פאפולה, הרב קורקידי והאדונים אלבאז. עטיה, אביטבול ועוד ועוד.

קהל רב מאד נהר מכל בני העדות הירושלמיות לחלק למנוח את כבודו האחרון. המטה הונחה בבית היתומים של עדת הספרדים, שבה נתאסף קהל רב ובמבוא הכניסה עמדו משמר הכבוד של ״חסד ואמת״, תלמידי ״פרחי כהונה״ ועוד שבאו עם המטה מתל אביב.

בחצר בית היתומים הספידו את המנוח הרבנים הגדולים, קוק, אברהם פילוסוף, יוסף לוי, אהרנסון מיפו. ואח״ב התחילה הלויה, שהלכה בסדר נפלא.

בראשונה עברו פרשי הממשלה עם הקצין מר סופר בראשם; אח״כ בשתי שורות ארוכות מצד ימין ומצד שמאל, תלמידי בתי הספר ות״ת של העדה המערבית, העדה הפרסית ״אור חיים״, ״דורש ציון״ ועוד, אחריהם משמר הכבוד של חברה קדישא של תל אביב בתלבשותיהם השחורות ותלמידי ״פרחי כהונה״ ו״גמילות חסדים״ ובקור חולים.

בשורה הראשונה שלפני המטה הלכו קווסי הרבנות הראשית של יפו קהיר וירושלים, במוטות הכסף בידיהם. ואחריהם רבני א״י הרה״ג יעקב מאיר, ראש רבני מצרים הרה״ג חיים נחום, הרה״ג אברהם אביכזר, הרה״ג חזקיה שבתי, הרה׳׳ג אברהם תלמודי, רבני כל העדות השונות ונכבדיהן, מנהלי בתי ספר, ראשי מוסדות שונים, ראשי ישיבות ובתי חסד; אח״כ המטה שנשאוה על כפים ואח״כ עם רב מאד. הקונסול המצרי השתתף באופן רשמי בהלויה בשם ממשלתו.

הלויה התנהלה בסדר כזה לאורך כל הדרך שבין בית היתומים ושער יפו;

התנועה נפסקה במשך כל הזמן הזה, החנויות היו סגורות ומספר המשתתפים אחרי המטה הלך הלוך ורב מרגע לרגע.

על יד שער ציון הספידו את המנוח הרה״ג חיים זוננפלד והרה׳׳ג שלמה אהרן וורטהיימר ועוד מספידים אחרים, וכלם תנו את תהלות המנוח, הרבו לספר בשבחיו ויודיעו את גדל תורתו בתורה ובחכמה.

אחרי כל ההספדים נקבר המנוח בהר הזיתים מקום קברות אבותיו…״ ע״כ.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– אחרית ימיו.

משנתו ערוכה

ילאה עט סופר לתאר ולהעלות על הכתב אפס קצהו מההיקף הרב שיש במשנתו של הגר״א בן שמעון, הסדורה והערוכה בטוב טעם בכל מקצועות התורה. לנו קשה לתאר במסגרת מצומצמת זו, את הגות רוחו הפורה והמפיק הוד וזוהר, סדר והגיון, בבהירות המחשבה ובסגנון עשיר. כמו כן, ספריו אשר זכה להדפיסם בחייו בהונו ובממונו, השתדל הגר״א בן שמעון זצ״ל לתת להם צורה נאה, הן בהדפסה, הן באותיות מאירות והן בנייר משובח. עליו ניתן להאמר בפה מלא, ״תורה מפוארה בכלי מפואר״.

מלבד הספרים אשר ראו אור, הניח אחריו הגר״א בן שמעון ספרים רבים שלא זכינו לאורם. מהם בחדושי הש״ס, בדרש ובאגדה. ולצערינו אין אנו יודעים היכן הם גנוזים.

ברם, ספריו אשר זכינו לאורם, הנם נכסי צאן ברזל ובנין עדי עד לרבנים ודיינים, לגדולי תורה, ולתלמידי חכמים. כן נהנים מפרי עטו, ״עמך״, בעלי בתים הדורשים את ה׳ ומבקשים לשמור ולעשות מנהגי אבותיהם, וכן הסטוריונים וחוקרים למיניהם.

ואלה הם חיבוריו אשר יצאו לאור.

״נהר פקוד״ נלוה לס׳ ״שער המפקד״, והוא ביאור רחב, הגהות והערות על מנהגי ירושלים, שני חלקים. חלק א׳: או״ח, נדפס בנא אמון, שנת תרס׳׳ח. חלק ב׳: אבן העזר והוא הנקרא ״אגרת שבוקין׳ בו סודרו כל סדרי הגיטין, נדפס בירושלים, שנת תרע״ט.

״נהר מצרים״ אספת דינים על שלשת חלקי השולחן ערוך, או״ח יו״ד אה״ע, על פי מנהגי ק״ק מצרים. ב׳ כרכים, נא אמון, שנת תרס״ח. כרך א׳: או״ח יו״ד. כרך ב^,: אבן העזר, ונלוה אליו ״סדר חליצה׳/ וקונטריס ״בעבור נעלים״ והוא סדר חליצה לאיטר רגל.

״טוב מצרים״, קבוצת שמות אנשי שם רבני מצרים וגאוניה, מימות הרמב״ם והלאה, מסודרים לפי א־ב, ירושלים תרס״ח.

״ומצור דב״ש״ שרית על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ירושלים תרע״ב, ובשנת תשמ׳׳ט יצא במהדורת צילום על ידי.

״הספד מר״ בעברית ובערבית, הספד שנעשה לכבוד השר פליקס סווארס, וניתן לבניו לזכרון מאת בית דין הצדק דק״ק מצרים.קהיר תרס״ו.

״בת נעות המרדות״ על דיני אשה מורדת, ונחלק לשני חלקים, נדפס ירושלים תרע״ז. חלק א׳: נקרא ״אם במרד״. חלק בי: נקרא ״אם במעל״.

צאצאיו: הרב מאיר אברהם, (שו"ב ומוהל), נלב״ע כ״ח אב שנת התש״ב במצרים, ושם מנוחתו כבוד, יחד עם אשתו דונא, (נלב״ע כ״ג טבת תש״ז), בחלקת קבר רבי חיים כפוסי זצ׳׳ל. ר׳ דוד רחמים, (פקיד בבנק האחים מוצרי בקהיר). הרבנית שמחה, אשת אחיו הרה״ג מסעוד חי זצי׳ל.

אין ספק, שלא יצאנו ידי חובה בביאוגרפיה זו להגר״א בן שמעון זצ״ל על חייו ומשנתו, כי לדמותו הקורנת שמור מקום חשוב מאד בגלרייה המפוארת של גדולי עולם, המאירים את נתיבי לומדי התורה בכל העתים

והזמנים.

הצוואה

בינ״ו עמ״י עש״ו‘

בשם ה׳ נעשה ונצליח, עזרנו מעם ה׳. עושה שמים וארץ.

כתוב בתורתינו הקדושה, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט).

אני הכותב והחותם מטה רפאל אהרן ן׳ שמעון יצ״ו [ישמרני צורי וינטרני], נתין ממשלת טורקיאה, כי היא שמה אותי חכם באשי פה מצרימה וסביבותיה, מזה שלשים שנה ועד היום בכלל, ומידה ניתנו לי אותות הכבוד המגידיה והעוסמניה, כפי תעודות הממשלה הטורקית אשר בידי, ולמפורסמות אין צריך ראיה. ואנכי השליט בכל כלפיה, לעשות בהם כרצוני לעבודת שמו יתברך. הנני בידי אני כותב את הצוואה הזאת, הן בעודני חי ובריא תלי״ת, ודעתי מיושבת עלי. וברצוני הגמור והמוחלט אני כותב את צוואותי, אשר יתנהגו על פיהם בני העי״א, יורשי אחרי, אורך ימים ושנות עולמים. והם האחים שלא יתפרדו, החה״ש כה״ר מאיר אברהם ן׳ שמעון יצ״ו, ואחיו החו״ן [החכם השלם כבוד הרב רבי.] דוד רחמים ן׳ שמעון, אתה ה׳ תשמרם [דומה כי היו לו רק שני בנים אלה, והוא מזכירם בהקדמתו לספר ״משפט וצדקה ביעקב״. אך נראה כי היו לו בנות; אחת מהן היתה נשואה לאחיו ר׳ מסעוד.] ובכח המב״י [המסור בידי] מתורתנו הקדושה שתתעלה, אני משביע אותם ש״ג' [שבועה גמורה] על דעת המקום ועל דעתי שלא ישנו דבר מדברי צוואתי זאת, ואני משביעם שנית, שאינם רשאים לישאל משום חכם או דיין או ב״ד [בית דין. המלים לשאול משום אינן ברורות בכתב היד.]או מי שיהיה התרה על שבועתם זאת. כי רצוני וחפצי הוא בקיום כל מה שאני כותב בצוואתי זאת לטוב לי להם, ה׳ יעזרנו עדכ״ש אכי״ר. [על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.]

משה עמאר

א

14. אני מצווה אותם באזהרה גמורה, שלא יהיה להם שום עסק במסחר הבורסה [כנראה זה בעקבות מפולת הבורסה שהיתה באמריקה בשנת 1921 והמשבר הכלכלי שהתחולל באנגליה בשנים הללו.

], שלא להכניס עצמם בעסקיה ומסחרה, בי רבים חללים הפילה. ואני אוסר עליהם את ממוני אשר אתן להם בע״ה, שלא יכניסוהו למו״מ הבורסה כלל ועיקר.

אני מצווה את בני שיעשו כל מה שאפשר להם לצאת מארץ מצרים ולשוב לעיה״ק ירושלים ת״ו, כי אדע, כי בהסן שיגיע לבל אחד מהם ממתנתי זאת בע״ה יוכלו לדור בעיה״ק ולהסתחר בה, ובעהי״ת יצליחו

וירויחו עושר וכבוד עד עולם כי״ר.

שלא ישאו נשים לבניהם מבנות הארץ, כי אם אחרי(שיתברר להם בעדות) נאמנה, שאם הכלה היתה טובלת במקוה טהורה לנדתה, אחרי ספירת ימי הנדה וספירת ז׳ נקיים. ובלא עדות ברורה ומפורסמת, לא יחללו את כבוד משפחת בית דוד בהכניסם לתוכה את נשי בני הנדה. ואם ח״ו יעברו על זה, ידעו נאמנה כי לא יצליחו בזיווגם, ויהיו הם הגורמים רעה לעצמם, ודי בזה.

להיות מזהירים את נשיהם ובנותיהם ונזהרים גם הם להזהיר בניהם ובנותיהם, שלא יתגעלו בלבוש הנו״ז [הניאוף וזנות, ואפשר שהתכוון למלה צרפתית שמובנה ״ערומות״ כלומר בלבושי הערום]. והמתועב והמשוקץ של המלבוש שנתחדש למלבוש הנשים בדור האחרון הנק׳ דיקולטי, [צווארון פתוח] דהיינו שיתגלה בשר וגוף האשה בחלק העליון, כאשר פשטה הצרעת הזאת בנשי מצרים הרעים. וכזאת יודיעו את הבתולות אשר יקחו לנשים לבניהם, ויתנו עליהם להתהלך בהצנע לכת לכסות בשר חזיהם עד הצואר, וזרועם כולה, כאשר היתה דרך הצנועות קודם זאת המודא [האופנה] הארורה הזאת, ובזה יהיו

בני זוכים ומזכים.

ה. בשובם בעהי״ת לארץ ישראל, יהיו נזהרים באזהרה גמורה שלא יגלחו זקנם כל בני ויוצאי חלצי, הם ובניהם עד עולם, כי אם במספרים, כפי מה שהדין מתיר ותו לא, ואע״פ שדין זה נוהג גם בחו״ל, אכן בא״י צריך ליזהר יותר, וד״ב.[ודי בזה]

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון-הצוואה

עמוד 224

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

אחד המיוחד מרבותיו הנערצים שלמד לפניו רבי רפאל אהרן בן שמעון, היה זה רבי שלום בחבוט זצ״ל. מתלמידיו המובהקים של אביו הרב צוף דב״ש. כבן עשרים שנה עלה רבי שלום זצ״ל לשכון כבוד בתוככי עיר הקודש והמקדש, והיה זה זמן קצר אחרי שעלה רבו הצוף דב״ש.

בהכיר הרב צוף דבי׳ש, את תלמידו חביבו רבי שלום, אשר הקדושה והטהרה אפפה עליו, לקח אותו למלמד לבנו רבי רפאל אהרן, ואף צירף אליו את חבריו, רבי יוסף הכהן, רבי יוסף אלמאליח ועוד. אכן, תלמידים אלו עלו ונתעלו בתורה וביראת ה' טהורה, ושמם הטוב נודע לשם ולתפארת כאשר מדת הענוה היתה שזורה בתוך מידותיהם הטובות והישרות, וכל זאת ממה ששאבו וינקו מרבם הצדיק והקדוש.

בין שומעי לקחו של רבי שלום, נמנה הגאון המפורסם המקובל האלהי רבי עובדיה הדאיה זצוק״ל(ראש ישיבת המקובלים ׳׳בית אל״ בירושלים, מחבר ספרי השו״ת ״ישכיל עבדי״ ועוד. נולד ר״ח טבת תר׳׳ן, ונתבש״מ כ׳ שבט תשכ׳׳ט). בביוגרפיה שנכתבה אודות רבי עובדיה זצ״ל בתחילת השו״ת ״ישכיל עבדי״ מהדורה חדשה תשל״ו, כתוב לאמור:

״כשאר נערי ירושלים קיבל את חינוכו בת״ת ״דורש ציון״, אח״כ המשיך בישיבת ״חסד אברהם״ וב׳׳תפארת ירושלים״ והיה תלמיד המחכים את רבותיו. אביו רבי שלום אשר ראה את בנו כי לגדולות נוצר, ביקש עבורו מלמד מומחה אשר יקנה לו דרך נכונה ומסילה נאותה בים התלמוד. הוא שם עיניו ברבי שלום בוחבוט, אשר היה בבחינת ארי במסתרים, גאון, צדיק ומקובל. צדיק זה ישב ועסק בתורה מתוך הדחק והתפלל עפ״י כוונות האר״י. אפילו ברכת ״אשר יצר״ היה מקפיד להתפלל מתוך סידור עפ״י הכוונות. רבי שלום הדאיה שידע כי הרב בוחבוט מתפרנס בצער, זרק לעברו מאג׳ידי של זהב כדי לאלצו ללמוד עם בנו חודש ימים, וכך נקשרה נפשו בנפשו. יש יסוד להניח כי אצל רבו זה קנה את ראשית יסודות חכמת הקבלה בהיותו בן שבע עשרה, וזאת ללא ידיעת אביו״.

שמו של רבי שלום בחבוט זצ״ל נודע לשם ולתפארת, ועל אף צניעותו וענותנותו הגדולה, קדושתו ויראתו, ופני השכינה אשר הקרינה, האירה ואפפה עליו. הסגירה אותו, וראו כל בני ירושלים כי איש אלקים קדוש ונשגב הוא.

רבים המופתים והמעשים, אשר סופרו ונרקמו סביב אישיותו של רבי שלום בחבוט זצ״ל, עד כי זכה לתואר המלוב״ן (ר״ת המלומד בניסים). אנו נציין כמה מעשים ידועים. מעט מהמחזיק את המרובה.

כי מלאכיו יצוה לך (תהילים צ״א)

רבי שלום זצ״ל נתבקש ע״י רבו הרב צוף דב"ש, לצאת למארוקו כדי לאסוף נדבות להקמת בתי כנסת ותלמוד תורה לעדת המערבים בירושלים, וזו היתה אחת השליחויות הראשונות לחו׳יל מטעם הרב צוף דב״ש, שממנה נוסד כולל המערבים בירושלים. רבי שלום סובב את מארוקו, ובכל מקום בואו קבלוהו בכבוד ויקר, ותרמו לו בעין יפה למען המטרה הקדושה שעליה הוא בא.

באחד הימים כאשר רבי שלום רכב יחד עם שמשו, בדרך לא נושבת, התנפלו עליהם שודדי דרכים ברברים צמאי דם תרתי משמע, ובחרון אף תבעו מרבי שלום את כל הכסף אשר בידו. רבי שלום סירב לתת להם מאומה. הם התנפלו עליו ועל שמשו קשרו אותם על עץ ואמרו לרצחם נפש. באותו רגע ממש, כאשר חרב המשחית שלופה היתה על ראשיהם, הופיע אדם שאף הוא נראה כברברי וחרב שלופה בידו. הוא שאל את השודדים.

״מדוע קשרתם את הללו אל העץ?״

השיב לו ראש השודדים:

״היות שהם קנו מאתנו מצרכים ואין ברצונם לשלם״.

השמש של רבי שלום הכחיש בשבועה את דברי השודדים, ורבי שלום קרא בקול גדול.

״רבונו של עולם בזכותה של ירושלים עיר הקודש הצילנו מכף רשעים״.

ניגש אותו האיש אל השודדים ואמר להם:

״אם אינכם מסתלקים מכאן פה תהיה קבורתכם״.

בשומעם זאת, פחד מוות נפל עליהם וברחו כל עוד נפשם בם. האיש ההוא התיר את החבלים מידיהם ורגליהם של רבי שלום ושמשו וליווה אותם עד העיר הקרובה. בהגיעם לעיבורה של עיר, בקש רבי שלום להודות לאיש חסדו והנה האיש איננו… באותו רגע, נדר רבי שלום את האחוזים המגיעים לו משכר שליחותו, לבנין ביהכנ״ס בירושלים.

כתמורה לנדבתו זו, הקציעו לו חדר למגורים בבית הכולל של המערבים ברחוב חברון בעיר העתיקה בירושלים.

ארבעים ושתים שנה התגורר רבי שלום בחדר זה ולא יצא פתח הבית מחשש שמא יתלה עיניו הטהורות ויסתכל באשה. או שמא יגע בבהמה טמאה, חמור או כלב. הוא נשמר מכל משמר לבל יראה דבר טומאה חלילה.

בראש השנה כאשר יצא רבי שלום לתשליך לאחד החצרות שהיה בו בור גדול, רבים ליווהו כאשר עומדים היו מלפניו ומאחריו מימינו ומשמאלו, שלא תיתקל עינו בדבר טומאה. כל כך היה נערץ ומקודש בפי כל, בין בני ברית ובין שאינו בני ברית. עד כי ראש ה״סראיה״ (בית השלטון) חסאן אפאנדי, היה שולח שני שוטרים כדי לילך לפניו וללוותו.

אשרי עין ראתה את המחזה המרהיב הזה, את רבי שלום, לבוש בבגדים לבנים כצמר צחר, זקנו היורד לו על פי מדותיו כאשר פניו הקדושות האירו והבזיקו אורות עליונים, והוא כעמוד אש מתהלך בתוך סמטאותיה של ירושלים, ועם רב מלווה אותו בחרדת קודש לסדר התשליך.

טרף נתן ליראיו (תהלים קי״א)

פרנסתו של רבי שלום היה מפרוטות מעטות שקיבל מכולל המערבים ומתמיכה מסוימת שהיה מקבל מידי פעם מעשיר אחד שנתן לו מתן בסתר, אך כל זה הספיקו לשליש ולרביע לצרכיו המינימליים של רבי שלום. אף גם זאת שבמעט הזה חילק את רובו לעניים ולתלמידי חכמים נצרכים. אם כן, ממה היתה פרנסתו?! ובכן, פרנסתו של רבי שלום היתה מידו הטובה והרחבה של בורא עולם, ממש מידו פשוטו כמשמעו, והרי כמה הוכחות לכך.

פעם בערב פורים, שעה שרבי שלום היה לומד עם תלמידיו את מגילת אסתר פנתה אליו אשתו הצדקת מרת בוליסה־חנה, ואמרה לו כי אין פרוטה בבית לפורטה, ועדיין לא קנתה דבר לצרכי סעודת פורים ולמשלוח מנות. השיב לה הרב,

״עוד היום גדול ותשועת ה' כהרף עין״.

השיבה לו הרבנית,

״שעת הצהרים עברה ואתה אומר עוד היום גדול״?!.

פנה רבי שלום לתלמידיו ושאל,

״מי מכם יודע מיהו מרדכי הצדיק״?.

כולם השיבו בחיוב. פנה רבי שלום לאחד התלמידים שישב בקירבתו ואמר לו,

״לך והגד למרדכי הצדיק, שלרבי שלך אין מעות לפורים״.

קם הנער מלפניו, ושם פעמיו אל הכתל המערבי. הוא קרא תהלים ואחרי כל פרק, צעק בקול.

״מרדכי הצדיק, לרבי שלי אין מעות לפורים״,

אותה שעה, בא אל הנער אדם אחד והושיט לו צרור של מטבעות ואמר

״לך ומסור זאת לרבי שלך״.

רץ הנער אל רבו ומסר לו את צרור המטבעות. רבי שלום לא נרגש כלל ובפשטות אמר לנער.

״לך ותן זאת לאשה״. והמשיך בלימוד המגילה כאלו דבר לא קרא.

פעם אחרת לא היתה הפרוטה מצויה בבית וערב שבת היה. קבלה אשתו לפניו, הפסיק רגע קט רבי שלום את תלמודו ושאל,

״לכמה את צריכה?״

השיבה:

״מגי׳די״ (מטבע תורכית),

אמר לה:

״פשפשי בכיסיך שמא תמצאי בתוכן מטבעי׳.

חייכה הרבנית בצער ואמרה לו,

״כל הכסף שהיה בידי כבר הוצאתי, ליום אתמול הוצאתי את המטבע האחרונה״.

חייך רבי שלום ולחש לה,

״אף על פי כן פשפשי בכיסים״.

הכניסה הרבנית את ידה לכיס ריקה, והוציאה מגי׳די.

הרי עוד מעשה, ערב פסח עמד בפתח, ולרבנית אין אף נפוליון בבית להוצאות החג. ראה רבי שלום בצערה ואמר לה:

״שבי נא בתי ונעשה חשבון לכמה כסף את צריכה״.

ישבה הרבנית ומנתה לפניו.

״כך וכך למצות, כך וכך ליין, לביצים ולשני שקי תמרים ועוד״.

רבי שלום רשם הכל על נייר חלק, ואמר לאחד מתלמידיו:

״לך אל הכותל המערבי ושים את הנייר הזה באחד הסדקים״.

הנער עשה כמצוות רבו. בדרכו חזרה, פגש ביהודי אחד ממוצא בוכארא ששאל אותו היכן ביתו של רבי שלום בחבוט. הנער הביאו לבית הרב, והלה פנה לרבי שלום בלב נשבר ונדכה ושפך לפניו את מר שיחו, כי בתו היחידה חולה מאוד היא ועל כן מבקש הוא את פני הרב שיברכנה ברפואה שלימה. עשה רבי שלום את מבוקשו. הבוכארי השאיר על שולחנו של הרב צרור מלא כסף. רבי שלום פתח את הצרור ואמר לנער ״קח את הצרור ומסור לאשתי״.

כשמנתה הרבנית את המטבעות מצאה בו את סכום הכסף שחישב הרב ברשימה, לא פחות ולא יותר.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל

צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב)

לשם מה היה הצורך בכל כך הרבה תמרים? ובכן במוצאי חג הפסח נהרו המונים לביתו של רבי שלום כדי לזכות בברכתו. הוא ז״ל היה מברכם בחמלה ובחנינה ונותן לכל אחד ואחד תמר לעצמו לאות הצלחה ופריחה כתמר. בתמר זו שנתן רבי שלום מידיו הקדושות, היתה בה סגולה מיוחדת וסגולה מסוגלת לרפואה. לפקוד עקרות, לרווח והצלחה בכל מכל כל. היו כאלה שאף שלחו לקרוביהם שמעבר לים את התמר של הצדיק. עד היכן הגיע כוחה של סגולה זו, אתה למד מאותו מעשה בעשיר אחד מוגראבי, שבנו למד בקהיר את תורת הרפואה. אותה שנה שבנו היה צריך לגשת לבחינות, שלח לו האב תמר, וכתב לו כי לפני הכנסו לבחינה יאכל את התמר של הצדיק ויצליח בבחינה. הבן צחק בלבו ולא נתן לב לבקשת אביו התמים, והשליך את התמר. הנה כשהגיע שעתו להבחן ניגש הבחור לאולם הבחינות והרגיש ששכח את תלמודו. בלית ברירה ניגש לבחינה ונכשל, בבושת פנים כתב לאביו וסיפר לו את הקורות אותו. במוצאי פסח הסמוך הלך שוב אביו לרבי שלום וביקש ממנו תמר עבור בנו, וכמובן שלא סיפר לו כלום אודות בנו ומכשלונו בבחינות. הפעם קיבל הבן את התמר ושמרו בדחילו ורחימו ולפני שנכנס לבחינות אכל את התמר, ואכן הצליח בבחינות הצלחה מעל ומעבר לציפיות. כאשר שב לירושלים לקחו אביו אל רבי שלום כדי לקבל את ברכתו, והזהירו לבל יספר לרבי שלום מה שעשה עם התמר הראשון, כשנכנסו אצל הרב, הציג האב את בנו, רבי שלום הושיט לבחור שתי אצבעות לנשיקה ואמר לו:

״מפני שזלזלת בתמר, קיפחת שנת חיים, בני״

כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (בראשית ל״ב)

בוליסה חנה אשתו של רבי שלום היתה מקבלת אף היא תמר מידי בעלה, ועל ידי סגולה זו לא נשרה אף שן אחת מפיה כל ימי חייה. גם לא סבלה חולי או מיחוש, רק פעם אחת חלתה בימי חיי בעלה, ומעשה שהיה כך היה.

הרבנית בוליסה חנה נפלה למשכב וכפשע היה בינה ובין המות, אנשי החברה קדישא ישבו סביבה וחיכו ליציאת הנשמה כדי לומר לה את ה״שמע״. אותה שעה ישב לו רבי שלום על מחצלת ואמר תהילים, פתאום נפתחה הדלת, והכל שמעו את רבי שלום אומר:.

״לך והגד לשולחך, שני בתים החרבת, ושלום מתחנן לפניך שאת ביתו לא תחריב״.

כעבור רגעים אחדים צעק רבי שלום כשפניו מופנים לדלת הפתוחה:.

״מה לך ולי? גוזרני עליך שתביא את דברי לפני רבוני ורבונך, ואם ימאן— תשוב ותקחנה״.

הדלת נסגרה. כעבור שעה קלה שוב נפתחה הדלת מאליה, פני רבי שלום נהרו וקרנו מאושר, קם ממקומו ואמר לאנשי החברה קדישא.

״שובו לבתיכם, השם ענני״.

לא עברו שלושה ימים והרבנית בוליסה חנה קמה מחליה כאילו לא חלתה מעולם.

אמרתי אעלה בתמר (שיר השירים ז. ט)

רבי שלום לא ידע מעולם חולי מהו. בן שמונים וארבע היה במותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו. רק יומים לפני הסתלקותו חלה במעיו במקצת, והרבנית חשבה שהחמין של שבת הזיק לו. חייך רבי שלום ואמר לה.

״בתי, למעלה משמונים שנה אכלתי חמין, ומהן חמישים ושבע משלך, ומעולם לא הזיקו לי — צרות ישראל מחלחלות במעי, אולי אושע בטענותי לפני בית דין של מעלה״.

הרבנית לא הבינה את הרמז שבדבריו. ביום השלישי ישב רבי שלום על המטה כשהבית היה מלא זקנים וחסידים, קרא אליו את אחד מזקני ועד עדת המערבים ולחש לו.

״הזהרו בכבודה של בוליסה חנה ששימשה אותי כל ימי בטהרה״.

אחר כך קרא אליו את אחד המקובלים הגדולים ואמר לו מה שאמר, ומיד החל לקרא קריאת שמע. וכשעדיין שפתיו הטהורות מלחשות, הוציא את נשמתו בטהרה והיה נראה כאילו היה מנמנם לאחר סעודת שבת. היה זה בשנת אעל״וז בתמ״ר (תרע״ה).

בן יחיד היה לרבי שלום זצ״ל, ורבי שמואל שמו. אף הוא היה פרוש כאביו מכל העולם הזה. גדול בתורת הנגלה ,ובתורת הנסתר. בן שלושים שנה נתמנה לש״ץ, בישיבת המקובלים ״בית אל״, בזמן המקובל האלהי רבי מסעוד הכהן אלחדד זצוק״ל.

רבי שמואל זצ״ל למד תורה מאביו. וכן היה תלמיד מובהק להרב הגאון החסיד מו״ה אלעזר תלוי בן טובו זצ״ל. לרוב אהבתו ודבקותו לרבו, אסף רבי שמואל, יחד עם עמיתו בתורה וידידו מנוער, הגאון רבי אברהם אביכזר זצ״ל, את כתבי רבם. הגיהו והדפיסו את ספרו הגדול ״פקודת אלעזר״ על השו״ע. אף הם כתבו כמה הגהות, מאירות עינים.

רבי שמואל נפטר כשהוא בן חמישים ושש שנים, ב־ה׳ שבט תרע״ח. במותו כיפר על עדת ישראל שבעיר הקודש והציל את עם ה׳ מכליה ח״ו.

ומעשה שהיה כך היה: שבועות מספר לפני שגורשו התורכים מירושלים, כבדה מאוד ידו של הצורר ג׳מאל פחה על ירושלים. גזירת גירוש היהודים מתוכה, ריחפה מעל ראשיהם. מבוכה רבה וחרדה גדולה היתה בלב היהודים, זקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם ושבת משוש לבם. אבלים וחפויי ראש התהלכו הזקנים והילדים בתוכה. חרדת אלהים ירדה על העיר.

באחד ימי מבוכה אלה, קרא אליו רבי שמואל, לשמש אחד, חסיד ותמים עם ה׳, ואמר לו:

״לך וכנס לי מנין של זקנים יראי ה׳, שיקראו בכל יום באשמורת הבקר את ספר התהלים בבית הכנסת האיסטמבולי, ועל ידי קבלה מעשית אצרף שמות שיבטלו את גזירת הגרוש״.

אף גילה לאותו שמש כי בעשותו את המעשה הזה, הוא יציל בנפשו את קהל עדת ישורון מכליה.

וכך היה, בערב חנוכה עזבו התורכים את ירושלים, וכעבור תשעה ימים

נפל רבי שמואל למשכב ולמחרתו נפטר מן העולם. זיע״א.

רבי שלום עלה לירושלים מעיר רבאט שבמרוקו, הרביץ תורה הרבה בבית התלמוד תורה של עדת המערבים והצטיין בשיטת החינוך ובהוראה. מ.ד. גאון בספרו יהודי המזרח בא״י ח״ב בערכו כתב ששמע ממכיריו של רבי שלום כי ״היה תארו כדמות מלאך אלהים, בזקנו הלבן והנאה היורד על פי מדותיו, בעיניו הבוערות והשופעות אש קודש, בפניו הצוהלים והשלוים, על הבל ניבו העדין, סבלנותו ביחס לכל תופעות החיים וענותנותו היתרה״.

הערת המחבר: החומר על המאמר הנ״ל. נלקח בעיקר מהספר הנפלא ״בסוד עניי הכתל״, לסופר הדגול, ארי בן זהב, וראה מה שכתב הסופר ר׳ אברהם אלמאליח בערך הסופר והספר הנ״ל, בבטאון ״המזרח׳׳ שנה שניה גליון גי(י״ב חשון תש״ג) עמוד 7.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– המקובל רבי שלום בחבוט זצ״ל