מורשת יהדות מרוקו

ברכת ראש חודש כסלו

במכנאס, בשבת של ברכת חודש כסלו, הייתה מתעוררת שמחה גדולה בקרב עניי העיר, משום שעוד מעט יקבלו מתנות ונדבות בצורת יינות ובשר מטוגן ״לכ׳ליע״, לכן כאשר שליח ציבור היה מכריז ״בשבת מברכים״ ואומר: בסימן טוב, יהא לנו ראש חודש כסלו המלומד בנסים , מיד היו קופצים הליצנים של ה־מללאח, שברובם היו עניים מרודים ומוסיפים : והמלומד בנשים צדקניות המחלקות בשר ויין לאנשים ונשים . 

מתנות בחנוכה

בליל ראשון של חנוכה, היו ידי נשי הנדיבים מלאי עבודה. הן חילקו לנצרכים: יין, בשר מטוגן, לביבות ו״כוסכוס״, במיוחד למיעוטי יכולת, כגון: אלמנות, תלמידי חכמים ולקרובי משפחה נזקקים, היו גם שהוסיפו מתת כסף. דורשי רשומות ידעו להדגיש פעולה זו במימרא:

״חנוכה פעמיים כל אות״: ״חולקות הכמות, נשים נתחים, ויין ושמן, כתית כל, הימים הללו״ .

בשמונת ימי חנוכה נוהגים להוציא יום־יום ספר תורה, על־כן היו משפחות אשר השתדלו לכתוב ספר תורה חדש אם זה לזכר יקיר משפחה, או סתם על שם המשפחה עצמה, ובחרו לערוך את טכס הכנסתו לבית־הכנסת דווקא בחנוכה, כך זכה הספר וקראו בו, בכל שמונת ימי השבוע של חנוכה.

ביום א׳ דחנוכה, נוהגים יהודי לוב להעלות ראשון לתורה את גבאי בית־ הכנסת, במקום כהן. מנהג עתיק זה בה לחלוק לו כבוד בגלל שהוא מקדיש את רוב זמנו לעניני בית־הכנסת ושלא על מנת לקבל פרס.

מתנות למלמדים

גם ה״רבבי״ (המלמד) לא נשכח בחנוכה. מנהג קדום היה קיים במכנאס. מלמדי דרדקי נהגו לשחרר את התלמידים ולשלוח אותם לחזר על פתחי בתי היהודים ב־מללאח, ולבקש קמח וקטניות מעקרות הבית, עבור המלמד. כל אחד מבעלי הבתים כיבד את התלמידים הצעירים בחיטה, קטניות, פירות יבשים, או עצים ומי שלא מצא דבר מוכן נתן כסף, או גם ביצים, סוכר, או פחמים וכדומה. כאשר הילדים הללו עברו ברחובות ה־מללאח, היו מכריזים בקולי־קולות כמה משפטים שאין איש יודע מי לימד אותם או מי חיבר אותם משפטים:

מימנא מימנא, מולאת א־דאר שמימנא, עטיוונא עטיוונא, חפ׳ינא הפ׳ינא, זיאע וקטנייא, וטחינא טחינא, פ׳וזה חנוכה ופיוזהנא, נעייסו פ׳אמילייא מגיבונא, דרבבי די כא יקררינא, לקראייא גננייא, משכחייא חתא לעטייא.

תרגום: ״מזל טוב לך בעלת הבית השמנה!, תנו לנו תנו לנו, חופן חופן, חיטים וקטניות, וקמח קמה, לכבוד חנוכה ולכבודנו, להחיות בהם משפחה אביונה, של הרב המלמד אותנו קריאה בתום לב, מן הבוקר עד הערב״. (וחוזרים כל הזמן על אותו משפט) .

תפילות ימי חנוכה

בשמונת ימי חנוכה, בתי־כנסת מלאים מתפללים. תפילת שחרית נערכת בהדרת קודש ובהלל וזמרה, בפרט שבכל יום מוציאים ספר תורה ובעת הוצאתו נוהגים עד היום גם בארץ להמשיך במנהג, לומר כמה פסוקים על נרות ואור, בניגון מיוחד. הפסוקים הם כמנין ימי־חנוכה:

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי: (תהל׳ קיט).

נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן: (משלי כ, כז).

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר: (שם, כג).

כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה חשכי: (תהל׳ יח, כט).

 אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך: (משלי יג, ט).

 ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום: (שם, ד, יט).

קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח: (ישעיה ס, א).

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה: (תהל׳ צז, יא).

זא׳ת חנוכה

היום האחרון של חנוכה נקרא ״זא׳ת חנוכה״ מפני שקוראים באותו יום בתורה בפרשת הנשיאים ״זאת חנוכת המזבח״, לכן נוהגים להרבות בשמחה ובמשתה ביום זה יותר מאשר כל ימות החג.

לא רק הסופגניות וה״כוסכוס״ סימלו את שמחת חג החנוכה, גם מאכלי גבינות ושתיית הרבה חלב, היוו סמל לחנוכה, לפי שהנס נעשה גם בחלב, שיהודית האכילה את האויב,   זאת לבד מן היין החדש שזה עתה נמזג מהחבית, הבשר השמן המטוגן ״לכ׳ליע״ ועוד.

בעלי־בתים האמידים נהגו לערוך משתה גדול פעם אחת בחנוכה לידידים ולבני המשפחה הקרובים. למשתה זה הוכנו כמה סוגי תבשילים ובראשם כמובן ה״כוסכוס״, בשרים והיין החדש. סעודת ״זא׳ת חנוכה״ תמיד הייתה מטובלת בדברי אגדה, סיפורי נסים ושירי חנוכה.   

             הערת המחבר : במנהג מאכלי גבינה וחלב, בחנוכה ראה העם זכר ליהודית שהאכילה את הוליפרנס גבינת כבשים שהביאה איתה בצקלונה, לכן נהגו לקרוא את ספר יהודית בחנוכה ותוכנו הוכנס גס למדרשי החנוכה וגזירות הוליפרנס התמזגו עם גזירות אנטיוכוס. הרבה רבנים ומשכילים כתבו על מעשה יהודית והנה הרב י. משאש ז״ל מזכה אותנו ב״מעשה יהודית״ במתכונת ״מי כמוך ואין כמוך״ (נר מצוה עמי עה־פו)

מתוך האינטרנט : הולופרנס-על פי י"מ גרינץ יש להגות את השם "אולופרנא", כיוון שכך לדעתו נכתב במקור העברי) היה, על פי המסופר בספר יהודית, מן הספרים החיצוניים, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור, והוצא להורג על ידי יהודית.

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל)המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס)

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".