מורשת יהדות מרוקו

הרקע ההיסטורי והחברתי ליצירת רבי דוד חסין

על נוכחות יהודית מאורגנת מימים קדמונים מעידה כתובת הקבורה העברית " מטרונא בת רבי יהודה נח' מן המאה השנייה או השלישית, שנמצאה בחורבותיה של וולוביליס, שלושים קילומטר ממכנאס. ען הופעת האיסלאם היו ניסיונות לאסלם את היהודים ואת הברברים המתייהדים. שליטה המוסלמי הראשון של מרוקו, אידריס הראשון אף נלחם ביהודים ובמתייהדים וכפה עליהם את האיסלאם.

בראשית המאה התשיעית הפך אידריס השני את העיר פאס לבירת הממלכה ושיכן בה אלפי יהודים כדי להבטיח את התפתחותה. פאס הפכה לעיר ואם בישראל, ודי להזכיר כמה מבניה הגדולים, כגון יהודה חיוג', דונש בן לברט ורבי יצחק אלפסי. הקהילה במכנאס חיה בצילה של פאס, שהייתה מרכז בלתי מעורער של התרבות היהודית.

מכנאס נזכרת בקינת הראב"ע, " אהה ירד על ספרד, בין הקהילות שנפגעו מאוד מידיהם של המוואחדים, שבטים מוסלמים קנאיים, ששטפו את ספרד ואת צפון אפריקה ופגעו פגיעה קטלינית כמעט בקהילות יהודיות מרכזיות. 

מנהיג אלמוואחדים, אבו יוסוף אל מנצור 1184 – 1199, אילץ את כל יהודי המאגרב ללבוש את הג'לביה השחורה בעלת השרוולים הרחבים, והיא הפכה לבגד שייחד אותם עד למאה העשרים.

בשנת 1245 נכבשה מכנאס על ידי בני מרין, אחד משבטי הברברים, אשר שלטו במרוקו עד שנת 1465 , ותקופה זו הייתה ליהודים שקטה יחסית, במאה החמש-עשרה התעוררו מלחמות פנימיות במכנאס ובעקבותיהן באו רדיפות דתיות חדשות כנגד ה " כופרים ". גילוי קברו של אידריס השני בפאס ב 1437 שימש עילה לגירוש היהודים מן הרובע העתיק של פאס, ומשנת 1438 ואילך הם חויבו לחיות ברובע מיוחד – המללאח, הגטו המרוקאי הראשון.

במאי 1465 פרץ מרד כנגד השלטון, ועבד אל חאק, הסולטן האחרון משושלת בני מרין 1420 – 1465 נרצח. בזמן המרד התחוללו פרעות עקובות מדם יהודי ביהודי פאס וביהודי הערים השכנות, ומי שלא להימלט נאלץ להמיר את דתו או נטבח ללא רחם. רק הסולטן מוחמד 1471 – 1505, אפשר חנותרים לשוב ליהדותם.

הקהילות היהודיות החלשות הללו הן שקלטו את גל המגורשים מספרד ומפורטוגל בקיץ 1492 בעיקר קהילות ערי החוף ופנים הארץ. רוב היהודים , כ 20.000 פליטים פנו לעבר פאס, משום המוניטין שיצאו למלומדים שבה וכלכלתה הפורחת . ב 1493 וב 1494 התמקמו מגורשים רבים בקהילה הקטנה של מכנאס, וגם כאן היו במהרה לרוב ולבעלי מעמד והשפעה.

            מכנאס מילאה תפקיד חשוב מאוד בתקופה השבתאית. היהודים במרוקו, אשר הושפעו עמוקות מפורענויות הגלות ומהלהט המשיחי של קבלת האר"י, כמו אחיהם בקהילות רבות, קיבלו בהתלהבות רבה את היומרות המשיחיות של שבתאי צבי ( 1626 – 1676 ). אלישבע אשכנזי, הרב השליח מירושלים, מצא במרוקו קרקע פורייה להפצת רעויונותיו ותורת בנו, נתן העזתי, נביא השבתאות.

    במרוקו כמו במקומות אחרים, המשיכו חסידי השבתאות להאמין במשיחם גם אחרי שהמיר את דתו לאיסלאם ואך לאחר מותו. ב 1673 התעוררה במכנאס הלהבות משיחית חדשה. צעיר נבער, יוסף אבן צור, " התנבא " על שיבתו של שבתאי צבי ב 1675. גם לאחר שהתבדה המשיכו הנוהים אחריו להכריז על השיבה שתהיה ב 1715 ואחר כך ב 1725. בסופו של דבר השבתאות הלכה ודעכה, אך שנותרו ממנה שרידים ושקעים בתודעה הכללית ובמסורת העממית.

בראשית המאה השמונה-עשרה נהנו יהודי מרוקו מיציבות פוליטית ומביטחון יחסי תחת שלטונו של הסולטן מולאי איסמעיל ( 1672 – 1727 ). איסמעיל בחר את העיר מכנאס כבירתו ומעמד זה איפשר לעיר לשגשג מבחינה כלכלית ורוחנית ואיפשר לקהילה היהודית שבה להפוך למרכז של תרבות יהודית. עם זאת, עדיין היו היהודים כפופים למיסוי שרירותי ומרושש של הסולטאן ושל נציגיו ונתונים לחסדם של מתפרעים מן המשמר השחור המפורסם, שהמלך הניח להם לבצע מעשי ביזה מעת לעת. במעשי הביזה האלה נבזז המללאח של מכנאס ב 1704 וב 1720 .

מותו של מולאי איסמעיל ב 1727, השנה שבה נולד רבי דוד חסין, הכניס את מרוקו לתקופה של אנרכיה שנמשכה כ 30 שנה. ימי עלומיו של הפייטן הושפעו מן השנים האכזריות הללו שפגעו מאוד ביהדות מרוקו. כל טוען לכתר פגע קשות באוכלובייה היהודית וכילה קהילות שלמות. המשמר השחור שנותר ללא מנהיג עשה ככל העולה על רוחו ושדד את צפון המדינה. ב 1728 בזז המשמר השחור את כל העיר מכנאס ובמיוחד את המללאח חסר ההגנה, ו 180 יהודים נטבחו.הועתק לתרבות מרוקו 22/03/08

        ב 1757 עלה לשלטון הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללאה והוא שם קץ לאנרכייה. ההיסטוריונים ממרוקו מעלים על נס את חכמתו של סידי מוחמד, האדריכל האמיתי של מרוקו המודרנית, אשר ידע לכפות על הצבא את מרותו ולהביא את השבטים לציינות מוחלטת. יעקב משה טולידאנו מציין שהוא קירב איליו יהודים רבים והפקיד בידיהם תפקידים בכירים בממשלתו.

אבל גם אם היה סידי מוחמד פחות אכזרי מקודמיו בתפקיד, הוא מתואר כתאב הבצע הגדול מכולם והשרירותי מבין כל השליטים. הוא שלט בחיי נתיניו וברכושם.

היהודים סבלו מן הדיכוי הזה מאוד, כפי שמאשרים כותבי הכרוניקות מבין הרבנים או נוסעים אירופים שעברו במדינה. סבל זה עולה גם מתלונותיהם של פייטנים בני אותו זמן, כגון שלמה הלוי חלואה ודוד חסין משוררינו, המבכים את גורל עמם המדוכא והמשועבד, קרבן העריצות והאכזריות.

היהודים סבלו מהשפלות שונות, הם חוייבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס הם היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה ומראכש הם נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי וחויבו לחלוץ נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים.

היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטאן והאיסור הזה נשאר בתוקף עד שנת 1858. נוסף לכך נאלצו היהודים לבצע את " הסוכרה ", היא חובת עבודות המלך, שלא היה ניתן להשתחרר ממנה, אפילו תמורת תשלום. מדובר במיני עבודות משפילות שהוטלו עליהם בכל עת ואף ביום השבת. כ "דימים " ( בני חסות ) היו היהודים הזכרים חייבים לשלם לשליט את מס הגולגולת, ה " ג'יזיה ", מדי שנה בשנה. במקום שהמס לא נגבה במאורגן באמצעות הקהילה היהודית, לוותה הגביה במעשים קשים ומשפילים במיוחד.

נוסף על מס הגולגולת והמסים הרגילים, הוטלו על היהודים מסים ממסים שונים ומשונים, קנסות אישיים וקולקטיביים, עיקולים והחרמות בלא סיבה, ולא אחת נאלצו לשלם שוחד בסכומים נכבדים, על פי הצרכים או תאוות הבצע האין סופית של נציגי השלטונות