מורשת יהדות מרוקו

הקשרים בין בני ישראל ויושבי ערב בתקופת התנ״ך

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

בספר בראשית (ל״ז, כ״ה—כ״ח; ל״ט, א׳) נזכרים הישמעאלים וגס המִּדְיָנִים כסוחרים, שגמליהם נושאים נכאת, צרי ולוט מצרימה. הם באים מן הגלעד, שם, כנראה, היה מרכז מסחרי, והסחורות הללו הן מזמרת הארץ (בראשיתמ״ג,י״א). אבל אין ספק, שגמלי הסוחרים נשאו גם תוצרת של דרום־ערב. במסחר זה, או אולי רק בהובלת הסחורות, עסקו בדוים בני הגר ומדינים בני קטורה (בראשית כ״ה, ב׳), ששכנו ליד נתיב האורחות למצרים. יעקב ובניו, שהיו רועי־צאן ועובדי־אדמה, לא הוזקקו עדיין לאותם בשמים שבאו משבא; אבל בתקופה של שלמה המלך שהשתדל לדמות את עיר בירתו לבירות שאר העמים ואת חצר המלכות שלו לחצרות מלכים אחרים, נתעוררה הדרישה למותרות וביחוד למיני בשמים ותמרוקים, הבאים מארצות דחוקות. ״ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את־אלוֹת על־שפת ים־סוף באךץ אדום. וישלח חירם באני את־עבדיו, אנשי אניות יודעי הים, עם עבדי שלמה. ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים ככר, ויבאו אל המלך שלמה״ (מלכים א טי, כ״ו—כ״ח). מלבד הזהב הביא האני מאופיר ״עצי אלמֻגים הרבה מאד ואבן יקרה» (שם, יי, י״א), וגם ״כסף, שנהבים וקֹפים ותֻכִּיִים״ (שם, שם, כ״ב). מלכת שבא הביאה בבואה לבקר את שלמה ״זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה״ (שם, שם, יי).

שלמה נתכוון לא בלבד להבטיח לעצמו יבוא מספיק של סחורות שונות; המלך החכם הבטיח לעצמו גם את המונופולין של המסחר בסוסי מצרים ומרכבותיה, ומלכי החיתים וארם היו פונים אליו בבקשם סחורה זו (מלכים א יי, כ״ח—כ״ט). הוא עשה שותפות עם חירם מלכה של צור, שבידה היה המסחר עם ארצות רחוקות, כדי להפיק תועלת מעמדת־המפתח של מדינתו ולמשוך אליה את כל המסחר הזה וליהנות ממנו. עכשיו, מאחר שעציון־גבר היתה בידו, לא היתה שום דדך פתוחה בשביל רוכלי שבא, ונאלצו להשלים עם המצב ושילמו מס לשלמה. לפי דברי־הימים ב ח', ד', בנה שלמה גם את תַּדְמֹר שבמדבר. אמנם, במלכים א טי, י״ח, הכתיב הוא תמר, אולם מחבר דברי־הימים ידע מה רב היה ערכה של תדמור מבחינת קשרי מסחר עם ערב, וחשב שהכוונה בודאי לעיר זו: בעלי המסורה תיקנו במלכים א טי, י״ח וכתבו תימֹר, להודיעך שנשמטה דל״ת והכוונה לתדמור. אך אם גם נניח, ששלמה בנה עיר אחרת במדבר, בארץ הקרובה לארץ־ישראל, הרי אף היא תפקידה היה בוודאי לשמש עיר־מסכנות לסוחרים ולפקח על האורחות. הסחורות שֶׁהָאֳנִי הביא אל עציון-גבר היו בחלקן מהודו, והמלה קוף שרשה הודי; גם התוכיים מוצאם מארץ זו. הכסף, הנזכר במלכים א יי, כ״ב, לא נמצא בערב עצמה, אלא בהודו. האניות הצוריות־העבריות לא הגיעו עד הודו, אלא קיבלו את המרכולת בנמלי דרום ערב.

מובן, שכל זה היה מורת־רוח למצרים. הדד האדומי, שהיה לשלמה לשטן, גדל ונתחנך במצרים. יואב, שר צבא דויד, הכרית כל זכר באדום, ועל־ידי כך איפשר לשלמה להשתלט על עציון־גבר. לאחר שהתחיל שלמה לארגן את המסחר הבינלאומי ולהשתלט עליו, החליט הדד לשוב לארצו (מלכים א י״א, י״ד וכוי). במות שלמה נפסקו קשרי־המסחר שטיפח. בתקופת שתי הממלכות נעשו כמה נסיונות לחדש את הקשרים עם תימן. ליהושפט בן אסא, שמביאים לו ״מן פלשתים מנחה וכסף משא״, אף הערביאים מביאים צאן(דברי־הימים ב י״ז, י״א). הוא משתמש בהזדמנות שאין באדום מלך ובונה ״אניות-תרשיש ללכת אופירה לזהב! ולא הלך, כי נשברו אניות בעציון גבר (מלכים א כ״ב, מ״ט). ״אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט: ילכו עבדי עם עבדיך באניות, ולא אבה יהושפט״(שם, ג׳). על עזריה בן אמציהו מסופר, שהוא בנה את אֵילַת, וַיְשַׁבֶהָ ליהודה אחרי שכב־המלך עם־אבותיו״(מלכים ב י״ד׳כ״ב). בדברי־הימים ב כ״ו,ז׳—ח׳ מוצאים שהאלהים עזרהו ״על פלשתים ועל הערביים היושבים בגור־בעל וְהַמְּעוּנִים. ויתנו הָעַמּוֹנִים מנחה לעזיהו, וילך שמו עד לבוא מצרים, כי החזיק עד־למעלה״.