מורשת יהדות מרוקו

הקדמה מאת המחבר

מחזור החיים שהובא בספר ״יהדות מרוקו״ הראשון שהוצאנו, כלל שלוש תחנות עיקריות בחיי האדם והן: לידה, חתונה, מוות, או בקיצור לחי׳ם .

הספר השני המוגש עתה לקורא הנכבד הוא על מחזור השנה ונושא את השם : יהדות המגרב. הוא כולל ארבע תחנות המהוות יחד ״שמח״ה״ ובר״ת: שבתות, מועדים, חגים, הילולות והן מתוארות כאן על־פי המקורות ומלווים במנהגים וטכסים שונים.

בספר השני הזה המוגש לך קורא יקר, כונסו ארבעה־עשר פרקים עם עיטורים ותמונות רבים.

רוב הפרקים שהובאו עתה בספר זה, נתפרסמו בזמנים שונים בבטאון ״במערכה״ ובבימות שונות, וזכו בשעתם להד רב בקרב הקוראים, במיוחד בני הקהילה.

עתה אותם נושאים הורחבו, עובדו מחדש ונוספו עליהם עוד נושאים חדשים, המופיעים כאן לראשונה. החלק השני ״מחזור השנה״ עוסק באספקטים שונים של התרבות היהודית במרוקו וסוקר בהרחבה תוך כדי העלאת מנהגים ואמונות רבים שרווחו בקרב יהודי המגרב.

מפגש העמים, הלשונות, התרבויות והדתות במשך מאות בשנים עם יהודי המגרב ששימש מרכז ומקום למעבר סחורות, אנשים ורעיונות, לא היה יכול להיות נקי מהשפעות זרות וחייב הסתגלות למצבים משתנים.

האמונות והמנהגים שאומצו, עברו ללא כל ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל־סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת ״המימונה״, א־דרמאמי (משחקי המים בשבועות, עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי המגרב: אל עאדא גלבת א־דין״, לאמור: המנהג הכריע את ההלכה, פתגם התואם למאמר התלמוד מנהג מבטל הלכה. (ירושלמי, יבמות, פ״ב, ה״א).

אל תטוש תורת אמן

במסכת פסחים (נו, ע״א) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״ (משלי א, ח).

גם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירוואן, מביא יסוד ויום למנהגים מהפסוק ״אל תטוש תורת אמך״: וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב״ם, כפי שכתב רבי דוד הסבעוני ז׳׳ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבים שנהגו אז במארוקו ועודם נוהגים עד היום:

״אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, וכמו־כן רבינו מימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם ז״ל, בענין חנוכה והעתקתיו בלשון הגר״י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסום הנס שעשה השם ב׳׳ה עמנו באתם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנ״ז והם הצפחיות בתרגום האסקריטין, מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו, וכתב הר"ן ז״ל במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, והחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא ע״ה, ואל תטוש תרת אמך (משלי א, ח) דת אומתך אל תעזוב, ובקבלת הגאונים ראשי ישיבות, מנהגות כמו אלו יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע״ה עכ״ל. וסיים הרב הנז׳, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ״ישנו עם אחד״ (אסתר ג, ח) שהלשין המן לאחשורוש ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותן התינוקות, וכן מנהגינו בדר״א (דרע״א) להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים וגם נוהגים לזלף מים קצתם על קצתם, וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאוו״ש בערבי, וכן מניחין עוגות מפסח ועד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות, וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוב״ס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים, ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרע״א ודבש, ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא ופולין וכיוצא בזולתן, ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו, ותבשיל עדשים ערב תשעה באב, והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה, ומקום מקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, ומנהגה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש (תהלים סח, כה). כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים הנפש העגומה, וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם או לשמוע זכרם, וכל שכן לזוכרם הם בעצמם, וכל מנהגיהם לא לחינם הוקבעו, עכ׳׳ל״.

המנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים עם ההלכה הכתובה או שיש בהם משום סרך דרכי האמורי, כגון המנהג הנזכר ״בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם״ שגובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת. חכמי מרוקו במאות האחרונות השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם (ראה מים חיים, ח״א סימן רטז) או המנהג ״שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם״. משום שיש בזה סרך דרכי האמורי.

גם הורינו הלכו באותה דרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרא הידועה והנפוצה בקרב יהדות מרוקו: ״עוואדתנא״ היינו מנהגנו – קבלה היא בידינו, או להיפך ״מאיעוואדתנאס״, זה לא מנהגנו – לא קבלה בידינו. פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי המגרב.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהגיהם יש אדנים חזקים. זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש טעם ושורש עמוק, לפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס איתן באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו בהסתמכם על הפסוק ״אל תטוש תורת אמך״.

כיליד העיר מכנאס, בה גדלתי וחונכתי, הדגשתי במיוחד את מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים ומטעמים של קהילות שונות במגרב (אלג׳יריה, תוניסיה, ולוב) ממרוקו, מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד תארודנט ותאפיללת בדרום.

הספר פותח בשלשה נושאים: השבת, ראש החודש ושירת הבקשות שהם כלליים לכל השנה, אחריהם התחלנו בחג הפסח שהוא ראש חודשים לחודשי השנה וסיימנו בחג הפורים שהוא כולו ששון ושמחה ליהודים . הבלטנו את מנהגיו הקיימים בקרב יהודי מרוקו, כפי שהדגשנו גם את הערכים הלאומיים של כל חג ומועד במסורת ישראל.

הבאנו גם מנהגים קדומים מהעבר הרחוק של עדה גדולה זו, והכנסנו בכל הפרקים של הספר, מטעמים מהפולקלור היהודי המרוקאי.

הקו המאפיין את כולם, הוא תיאור ההתפתחות של חגינו ומנהגיהם, במרוצת הזמנים, מראשיתם ועד ימינו. אנו גם נבחן על־פי אותה דרך בה הובאו המנהגים והאמונות שבחלק הראשון, המלווים את היהודי המוגרבי בתחנותיו השונות לאורך מחזור חייו.

הספר פותח צוהר ליוצאי ארץ זו ונועד לקוראים מבני העדה המתחקים אחר שורשיהם_{ לכלל הציבור, המתעניינים במקורות יהודיים_; לציבור החוקרים והמשכילים, הרוצים להכיר את ההווי והמורשת של פזורה עתיקת יומין זו_; לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל¡ לחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי והמורשתי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה

מחבר הספר עוסק זה שנים בפולקלור של יהודי מרוקו, שימש במשך למעלה מעשרים שנים בקול ישראל: כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית.

פרסם מאמרים רבים, בנושאי המנהג והפולקלור של יהודי המגרב, בבימות שונות.

המחבר ע׳׳ה רפאל בן שמחון הי״ו

סעודה שלישית

״אמר ר׳ יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת״ (שבת, קיט)

הדג המטוגן

בסביבות השעה ארבע אחר־הצהרים, עובר שמש בית־הכנסת מבית לבית ומזרז כל אחד לבוא לתפילת מנחה, אשר אחריה חייבים לעשות סעודה שלישית.

שלוש סעודות מחוייב כל אחד לאכול בשבת וגם להיזהר בסעודה השלישית שלא יפחות ממנה דבר, אולם מאחר וכל התבשילים, קרים בשעה זו של אחר הצהרים, על־כן הרוב מעדיף לאכול שוב דגים והפעם דגים מטוגנים וכבושים בחומץ, פפריקה אדומה, כמון ומעט מלח. דג זה נקרא בפי היהודים: "אל חות למסרמל", אוכלים אותו במיוחד, המדקדקים והיראים.

אל מעקודא

מאכל עממי שנהגו לאכול אותו גם בימות השבוע ובמיוחד מיעוטי־ יכולת, הוא "אל מעקודא": מין פשטידא פשוטה, בפרט כאשר היא נאכלת כשהיא קרה. גם הכנתה פשוטה: ביצים טרופות, חתיכות זעירות של בשר, פפריקה, פטרוזיליא ומעט כמון.

אל־מחממר

מאכל מיוחד שרוב יהודי מכנאס נהגו לאכול בסעודה שלישית וגם אהבו אותו, הוא: "אל מחממאר" זוהי פשטידה עשירה ומגוונת בפריטים: תפוחי־ אדמה, ביצים טרופות, חתיכות בשר מהמשובח, פילפל אדום, כמון, שמן ומעט מלח.

הערת המחבר: ״אל־מחממר״ – פאשטיד״א שנוהגים לאכול בליל שבת, אבל מאחר ושותים מרק אחרי הדגים, או מאכלים אחרים: עוף וכדי, על־כן נוהגים להשאירה לסעודה שלישית משום שאפשר לאכול אותה גם קרה. הסיבה לאכילת פשטיד״א בליל שבת במיוחד, היא לזכר המן שהיה מכוסה מעלה ומטה. בית מנוחה, ע׳ 127.

אל־מעססל

תבשיל נוסף שהיה אהוב במיוחד על המדקדקים ולא ויתרו עליו הוא: "אל מעססל" הכנתו: לוקחים בצלים קצוצים, מטגנים אותם, מוסיפים חתיכות בשר קטנות, הרבה שמן, מלח, זעפראן ומעט מים.

הערץ המחבר: ״אל־מעססל״ -תבשיל בצלים שהיראים נהגו לאכול בסעודה שלישית וכן במוצאי־שבת, על־ שום שהבצלים ״משמחים את הנפש העגומה״ שהיא הנשמה היתרה המסתלקת בצאת השבת, על־כן האדם הוא עצוב. עדן מקדם, עמי רט

קינוח סעודה

לקינוח הסעודה, המגוון הוא רב ולפי מצב הכלכלי של המשפחה. העשירים הרשו לעצמם לקנות פירות בשפע לקינוח, אבל מיעוטי־יכולת הסתפקו בדברים מעטים כמו: "הכ'רשוף" יש לציין כי אצל יהודי מרוקו, קינוח הסעודה הוא חלק מאוד חשוב מהסעודה עצמה ואף אחד אינו מוותר עליו, זאת מסיבה פשוטה: כאשר הסעודה היא דלה ואין בה כדי להשביע את התיאבון, הקינוח הופך לחלק מהסעודה עצמה והוא ממלא את החסר, זה היה במיוחד, בקרב המשפחות חסרי אמצעים, כי אלה נהגו לאכול גם את הפירות עם לחם בקינוח הסעודה. יש גם שני סוגי קינוח סעודה: קינוח בצורת ירק שטובלים אותו במלח ואוכלים אותו בתיאבון רב וזה אצל המשפחות העניות. קינוח הסעודה אצל העשירים־בפירות שבהם אין צורך בלחם.

הערת המחבר: ״אל־כ׳רשוף״, או ״אל־אננאר״ – כירשוף (עכבית), צמח קוצני, מקלפים את עליו וחותכים אותם לחתיכות קטנות, טובלים במלח ואוכלים בתיאבון רב עם לחם כמובן. אצל המשפחות העניות, הירק הזה שימש לקינוח־סעודה, כי הוא מילא את החסר של הסעודה. בפאס, ה״כ׳רשוף״ נקרא ״אל אננאר״.

כך קיים היהודי המוגרבי את חובת אכילת שלוש הסעודות שלו בשבת, כפי שביטא אותן המשורר מתוך אחד משיריו:

ושלש סעודות, גדולה מעלתן, בהם כמה סודות, אשרי יעשה אותן, יזהר גינת ביתן: ביציאות (בהוצאות) השבת, בני הוציא הרבה, יפרע לך השבת הון רב לך ירבה, כ־׳׳יוסף מוקיר־שבת״, כן יפרוש וכן ירבה: ברוב מעדנים, מטעמים ערבים, מינים ממינים שונים ובגדים חשובים, וכולם מזוהבים:

ההבדלה של מוצאי שבת

תפילת ערבית

השבת המתקבלת כמו מלכה, נפרד ממנה היהודי כנפרדים ממלכה ובסעודת ״מלווה מלכה״ . מנהג נאה היה במכנאס, שתפילת ערבית של ליל מוצאי־שבת עברה בחגיגיות רבה לא פחות מזו של ליל־שבת, משום שנהגו להאריך בה ו״למשוך״ ככל היותר.

ב־מללאח הישן, היה בית־כנסת אחד על־שם צדיק מאוד נערץ, בשם ר׳ דאווד בוסידאן. חסידיו של קדוש זה וכן צאצאיו ומספר פייטנים נהגו להתפלל תמיד תפלת ערבית של מוצאי־שבת בבית־הכנסת שעל־שם הצדיק. התפילה נפתחה כרגיל בקריאת האלפא־ביתא כולה והמזמורים הבאים אחריה. אח״כ המזמורים: מכתם לדוד(תהלים, טז) ו־לדוד ברוך ה׳ צורי(תהלים, קמד), נאמרו במנגינה ולחן מיוחדים, ולפני קדיש של ברכו, נעשתה הפסקה די ארוכה, בה הפייטנים פתחו בנעימות יפות לכבוד ״הדר שבת מלכתא״ ללוות אותה ביציאתה כבכניסתה ולקיים הכתוב: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (ישעיה, נה, נב), משום שבמוצאי־שבת הנשמה היתרה הולכת והאדם עצוב, וכבר אמרו: נשמה יתרה נותן הקב״ה באדם בערב־שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: ״שבת וינפש״־כיון ששבת־־וי! אבדה נפש! (ביצה, טז, עא).

אחרי הפיוטים והנעימות, פותח השליח ציבור ב־והוא רחום יכפר, וכשמגיע ל־ברכו היה מאריך בה ו״מושך״ בה. גם ״שובה ה׳ עד מתי״ הנאמרת אחר תפילת שמונה־עשרה, נאמרה אף היא בלחן מיוחד.

הערות המחבר:        בית־הכנסת על־שם ר׳ דוד בוסידאן במכנאס נקרא ״סלאת ר׳ דאווד״.

הצדיק הזה נולד בכפר א־זאווייא, בסביבות תמלילת שבתוככי מדבר הסחרה שבדרום מרוקו. במאה ה־18, הכפר הזה נשדד, תושביו התפזרו לכל עבר והצדיק עימם. הם הגיעו למכנאס בשיירה של 150 נפש. הצדיק רכש לו חורבה בעיר והקים עליה בית־כנסת וישיבה. ר׳ דאווד זכה להערצה רבה עוד בימי חייו והיה מלומד בנסים. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל. גם צאצאיו היו מלומדים בנסים, אחד מהם הוא ר׳ משה בוסידאן הזכור לכל אחד מיוצאי עיר מכנאס, במיוחד כאשר המונים נהגו לבקרו בליל המימונה בביתו, על־מנת לקבל את ברכתו. גם בנו ר׳ יוסף בוסידאן היה כמו אביו וזכה להערצה דומה. ראה: אוצר המכתבים, ח, ג. עמי קא וחלק א׳, סי׳ עה: מלכי רבנן, אות ד׳: בן עמי, קדושים, ע׳ 286: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 13*9.

[1]               נוהגים לומר ״והוא רחום וברכו״ באריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקודש, משום שכאשר מושך אדם ומאריך בברכו בליל מוצאי־שבת, ניצול מהזיקא בכל השבוע. ראה: בית מנוחה, עמי 604. מנהג עתיק יומין היה קייס בימי הורינו. במוצאי־שבת, בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, הנשים נהגו לשאוב מים מהבאר הנמצאת בחצר הבית. היום, מנהג זה נעלם כליל וגם הבארות שהיו בשפע בבתים ובחצרות, נעלמו ואינן.

תפילת ערבית נסתיימה בשירת ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, כן נהגו לעשות הקידוש בבית־הכנסת והשמש חילק עלי ״נענע״ או עלי הדס להרחה.

עליה לבית־ החיים עם נרות דולקים

מתפללי בית־הכנסת שעל־שם הצדיק ר׳ דאווד בוסידאן נהגו לפקוד את קברי הצדיקים בליל מוצאי־שבת. אחרי תפילת ערבית, יצא קהל המתפללים בתהלוכה גדולה כשרב בית־הכנסת, ר׳משה בוסידאן ז״ל אחד מצאצאיו של הצדיק, היה נישא על־כפיים. המרחק מבית־הכנסת אל בית־החיים לא היה גדול והמתפללים הלכו אחרי הרב כשהם שרים שירי קודש. הילדים גם הם נטלו חלק בתהלוכה ונשאו נרות דולקים שלקחו איתם מבית־הכנסת כדי להאיר להם את הדרך לבית־העלמין וכן בתוך בית־העלמין עצמו. אחד המשתתפים ממעריצי הצדיק היה נושא מנורה גדולה, בעלת שבעה כנים, עשוייה מפליז. הנשים כדרכן, לא מחמיצות הזדמנות פז כזו ומצטרפות אף הן לתהלוכה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו! יו! יו! לאורך כל הדרך. כשמגיעים לאחוזת קבר הצדיק, מסתופפים כולם סביב הקבר ופותחים בקריאת פרקי תהלים אחרי שמדליקים נרות, שרים שירי תהילה ופיוטים שחוברו לכבוד הצדיק.

בליל מוצאי־שבת נהגו גם לערוך סעודות הודיה על קברות הצדיקים, כל מי שהיה לו איזה נדר לאחר שנתרפא מחוליו, או נשים לאחר לידות קשות, או מחלות, הביאו מנחות: עוגות, תה, כעכים וגם מעט שתיה מסוג אחר. כמו־כן חילקו צדקה לעניים הרבים הנמצאים דרך קבע על־יד קברות הצדיקים.

מקברו של הצדיק ממשיכים לעבר קברי צדיקים נוספים, ובחשכת ליל ששררה בבתי־העלמין, רבים ציידו את עצמם במנורות־פח דולקים "אל פנאראת" שנשאו על ראשם, טיפסו בין הקברים והתעכבו על־יד כל קבר של צדיק. קראו פרקי תהלים, הדליקו, פייטו ועשו גם השכבה לנפטרים. לקבוצה הגדולה הזו, היו מצטרפים גם אנשי חברה קדישא שנהגו גם־כן לעלות בליל מוצאי־שבת לבית־החיים.