מורשת יהדות מרוקו

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

 העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.

כמו כן מצאנו שכבר עם הקמת התנועה הציונית עמדו קהילות מרוקו בקשרי התכתבות עם הרצל, והלה התעניין בגורלן.

זוכרים אנו את בולמוס היציאה אשר תקף המונים מקרב יהודי מרוקו ואשר כל מעצור ומכשול לא יכלו להם, לא שבט נוגש ולא חתחתי הדרך, לא סיכון נפשות ולא הפקרת רכוש. חזון נדיר – חזרה על יציאת מצרים או עליית בבל – יהודים על זקניהן ונעריהם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מי ברכב ומי ברגל, כשמגמתם לארץ ישראל.

לא לקחו אתם מטען ולא צידה לדרכם הארוכה, מלבד הרוח החדשה שהחלה לפעום בקרבם, רוח הישועה והגאולה. וכך, גל אחרי גל זרמו העולים לארץ.

העליה ממרוקו, מאז ראשיתה ועד היום, מהווה בארץ צירוף של אירועים וזעזועים חברתיים, הדומים אמנם בתכנם ובמהותם, אך משנים את פניהם לפי התקופה, הנסיבות והמצב. אירועים אלה מהווים סימן ההיכר אשר לפיו דן הישוב עליה זו.

כי אכן העליה ממרוקו שלא כיצר העליות, או יותר מכל עליה אחרת, התלוו אליה סערות ובעיות חברתיות הן לגבי עלייתה והן לגבי קליטתה בארץ.

עליה זו המורכבת והמסועפת גם מבחינת מרכיביה הסוציאליים וגם מבחינת ממדיה הגדולים, נמצאו בה גילויים שלא ידענום בקרב עליות אחרות. היא הייתה ועודנה היום, לנושא ולויכוח לחיוב ולשלילה – בגופים ציבוריים ומעל גבי העתונות, מצויים עמי למעלה ממאתיים מאמרים מכל העתונים המוקדשים לעליה זו, היחידה ששאלת היחס אליה הועלה על במת התיאטרון – קזבלן – ועל מסך הקולנוע – פורטונה, מלכת הכביש, השוטר אזולאי

האחת והיחידה מכל העליות שהונהגה כלפיה הסלקציה. סאליב, הפגנות, פנתרים שחורים. אך בעליה זו נתגלו גם גילויים חיוביים, ההתיישבות החקלאית רבת הממדים, איכלוס הנגב ועיירות הפיתוח, גבורה עילאית ורוח הקרבה מופתית למען הזולת – נתן אלבאז, צל"שים וכדומה.

עליה זו, מלבד בעיותיה היחודיות הועמסו עליה גם בעיות אחרות מאונס. ניתוק קשרי הדואר עם קרובים וידידים, גזרת הפסקת העליה בזמנו, הפרדת משפחות ועוד. על גבי עליה זו חרשו חורשי הקליטה, היא שימשה כשפן נסיון לכל מיני צורות ושיטות של קליטה. יציאה מהמעברות להתיישבות רחבת ידיים, יסוד כפרי עבודה, ומחנות הכשרה, חרובית ומשואה, הקמת עיירות פיתוח ויישובי ספר וכדומה.

אלה הם חוטי הבעיות והסגולות מהם נשתזרה שתי וערב העליה ממרוקו, בעיות אלה, על החיוב והשלילה שבהן, מהוות הרקע החומרי והנפשי המורכב והמסובך של עליה זו אשר החוקרים שבתוכנו עדיין ךא נתנו את דעתם עליה באופן יסודי ומוחלט.

ולכן נשאר היישוב טבוע בבורות גמורה ואי ידיעה מדהימה לגבי עברה, תרבותה וסגולותיה של עליה זו וניתנה יד חופשית למקטרגים ולמלשינים למיניהם. העליה ממרוקו הגיעה ביחד עם הזרם הכללי של עליות אחרות. עובדה זו כשלעצמה יש בה במה להצדיק תופעת הסערות שהתחוללו סביבה, באשר עלייתה ואפן קליטתה לא נבדקו בנפרד בהתחשב עם יחודה ומרכיביה הנפשיים.

מאורעות הזמן והנסיבות של התקופה דאז לא נתנו סיפק בידי מתכנני הקליטה לפעול בהתאם. עטות יסודית הייתה לחשוב כי יהדות מרוקו היא יחידה אטנית אחת. דובר תמיד ביהודי קזבלנקה, מראכש, פאס, רבאט ומכנאס – ערי המרכז.

בקובץ זה המוגש לקורא העברי ידובר על חלק אחר של יהודי מרוקו – יהודי הרי האטלס. שבט נידח שאף יהודי מרוקו עצמם שמעו עליו מעט ובוודאי שלא זכו להצליח ולהגיע אליו. והנה מי פילל ומי מילל שעם תקומת ישראל גם מקום מרוחק זה – מדרך פרסות סוסיהם של אבירי ברבריה העתיקה, יכנס לתחום תולדות עצמאותנו הודות לשליח האומה ואחד מחלוציה הראשונים.

האם אינם צאצאי חייליו של יואב בן צרויה אשר רדף אחרי הפלשתים עד כאן, כפי שהאגדה המקומית מספרת ? יהודי האטלס קוראים לברברים – פךשתים, או אולי נצריהם של עשרת השבטים אשר הוגלו לאפריקה, לאזור סוס שלחוף וואד אדארע, כדברי מר זוטרא ( סנהדרין צ"ד א' ) אך קרוב לוודאי שהם ניניהם של הגיבורים אשר הדפו פעמיים את הכובש הערבי במחצית המאה השביעית, תחת שלטונה ופיקודה של דאהייא אל כאהינא, מנהיגת שבטי הברברים.

יהודה גרניקר בחפשו אחר פזורי ישראל בדרום מרוקו מצא יהודים אלה בהרי האטלס, מרוכזים במללאח, מעטים בין הערבים רבים בכפרים בעלי שמות שונים ומשונים. איית חאכים, איית בוגמאז, שרקטון, איית משה ( בני משה ), איית ארבע ( בני ארבע – קרית ארבע ? ) ועשרות כפרים אטחרים.

איך יכלו יהודים אלה שלמור על קיומם הפיזי והר4וחני במשך דורות רבים ועד לימינו ? לחוקרי העבר הפתרונים !.

זכה דורנו וזכו יהודים אלה לחזות במו עיניהם בהתגשמות אשר התרחשו סביבה מראשית קיומה ועד היום הזה. קיבוץ גלויות מהווה התופעה המדהימה והמפליאה ביותר, בממדיה ובתוכנה האנושי, תופעה שאין לה אח ודוגמא בתולדות העמים. כה גדול ומכריע קיבוץ הגלויות לעם ישראל ולאנושות כולה ( מדינת ישראל היא צורך בינלאומי – הרצל ) עד כי חז"ל השוו אותו למעשה בראשית, ליסוד הבריאה והיצירה " גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ " ( פסחים פ"ח ). כשם שבריאת העולם היא יצירת יש מאין, כן קיבוץ גלויות לגבי חידוש תקומת ישראל, וכל המשתמע מזה.

הגשמת חזון והתחוללות נס אינם באים מן המוכן ואינם יורדים כמן משמים, שלא מעשי ידי אדם בהם. מאורעות ונסיבות המודרכים והמכוונים על ידי אדם הם הם שיוצרים התהליך והאמצעים להגשמת החזון וה " נס "

מפעל קיבוץ גלויות והעלאתם לארץ ישראל שזור הוא שתי וערב מעשי גבורה, נתיבי יסורים ושבילי העזה בהם התהלכו שליחי העם בנכר מראשית שיבת ציון ועד לימינו.

שליחים אלה, נושאי נס הבשורה ודגל הגאולה, שירכו דרכם בנתיבים נעלמים, זרועי חתחתים וסכנת נפשות כשהאידיאל היה להם צידה לדרך והחזון, נר לרגליהם ולהוציא פזורי האומה ממעמקי חשכת הגלות, לאור החופש והדרור.

מאז שליחותו של יבנאלי ז"ל לא ידענו שליחות אחרת כה מרתקת ומעניינת, כ רצופת אגדות והרפתקאות כשליחותו של יהודה גרניקר בקרב יהודי האטלס.

האגדות וההרפתקאות המסופרות בספר זה מזכירים לנו את מה ששמעו בילדותנו של אחינו בני ישראל שמעבר לנהר הסמבטיון, על עשרת השבטים, על מלך המשיח וכדומה.

 בתוקף תפקידי דאז עקבתי מכאן , מהארץ, אחר שליחותו של יהודה גרניקר, קיבלתי את העולים שהוא שלח מהאטלס ולוויתי אותם למקומות התיישבותם, בתענך, הלכיש ובאזורים האחרים.

שמעתי מפיהם סיפורים ואגדות על יהודה והמשיח. על עלילות הגבורה שלו, אומץ לבו, כושרו להיחלץ מהמיצר ומכל מצב ביש ומסוכן שאליהם נקלע, ומעל לכל, על אהבת ישראל ומסירות הנפש הפועמת בקרבו.

 מדי דברם בו הם אופפים את דמותו במסטיות ומסתורין. על אץ היותי בן מרוקו, עולים אלה היו בעיני יצורים חדשים שמעולם לא ראיתי ושמעתי על מקומות מוצאם המוזרים כל כך ובלתי ידועים עד שלשוא חיפשתי אחדים מהם במפה הרשמית של מרוקו.

חרדה כפולה קיננה בלבי עם צאתו של יהודה גרניקר. חרדתי לבריאותו ולשלומו, ביודעי כי מצב בריאותו רופף היה בצאתו ושסכנות רבות יארבו לו בדרכו. בטוח הייתי שזיק חזונו הציוני ועברו החלוצי יהיו לו למאגרי כוח ואון למלא את משימתו.

חרדתי גם שעם עלייתם של יהודי האטלס, הם יעלו בגופם בלבד ואילו את רוחם ונשמתם ישאירו בנכר, כוונתי לתרבותם, לשונם, לבושם, וכל הווי החיים אשר יצרו בידיהם או ברוחם במעמקי הדורות מאז שבתם במומי הרי האטלס מזה דורות.

בשובו ארצה אחרי שליחות קשה ומפרכת אך גם מוצלחת, רווח לי ופגו חרדותי. הוא חזר בריא ושלם, סייר ברחבי הארץ ופגש את צאן מרעיתו מי בכפר ומי בעיר, ומצא אותם מעורים בחיי העבודה והיצירה. היו ביניהם שלא יכול היה להכיר אותם, הם השתנו בלבוש, בהופעה, בדיבור ובאורח חיים

הם קפצו בפסיעה מעל דורות רבים, ובכך התחוללה בחייהם מהפכת חומרית ורוחנית. חקלאים היו בעבר כאשר הלכו אחרי מחרשת עץ וצמד חמורים, והים הם חקלאים טובים יותר הנוהגים בטרקטור ובקומביין, לא כאריסים משועבדים לערבים אלא כעצמאיים מיישבים ומעבדים את נחלת אבותם – נחלתם.

האטלס –  עמוד הנושא את השמים.

המיתולוגיה היוונית מייחסת את השם אטלס לבנו של הטיטאן איאפטוס ואחיו פרומיתיאוס, אחד מן הגיגאנטים שנלחמו בזאוס, וכעונש הוטל עליו לסמוך בכתפיו את העמודים עליהם נשענים השמים.

ביחד עם השקפה זו ועם התרחבות האופק הגיאוגרפי של היוונים הלכה ונתפתחה השקפה אחרת, שקשרה את השם אטלס בהרים הגבוהים של אפריקה הצפונית מערבית. רכס הרים זה הוא העמוד הנושא את כיפת הרקיע. גילגול הלניסטי של הקשר המיתי בין אטלס וההרים של אפריקה הצפונית הוא הסיפור של פירסאוס, שהעניש את אטלס, מלכו של חבל ארץ זה, על אי הכנסת אורחים והפך אותו להר גבוה.

הרי האטלס.

שם כולל לשלשלות הרים באפריקה הצפונית המערבית. הרי האטלס משתרעים מן הים התיכון בצפון ועד מדבר סהארה, בדרום וממפרץ סירטה במזרח עד חוף האוקינוס האטלנטי במערב. הגבול הדרומי נמשך בקו ישר לערך משפך דראע, במערב ועד העיר גאבס במזרח.

אורכם של הרי האטלס כ –2300 ק"מ. רוחבם הממוצע כ –300 ק"מ, והשטח שהם תופשים 700.000 קמ"ר בקירוב, הם כוללים את האזורים החשובים ביותר של ארצות מרוקו, אלג'יר ותוניסיה.

הרי האטלס נחלקים לשלוש שלשלות מקבילות : אטלס החוף בצפון – מקביל לחופי הים התיכון : האטלס המרכזי, והאטלס הגבוה שבדרום מערב מרוקו.

הרי האטלז הם סדרת הרים צעירה, שנתהוותה בעידן השלישוני, והם הדוגמה היחידה של הרים מעירים בכל אפריקה. ביסודו של דבר, הם המשך של אזור הרי הקמטים של אירופה הדרומית, ואולם זולת הקימוט גרמו להתהוות גם פעולות של התרוממות ושבירה, בעיקרם מורכבים הרי האטלס משתי שלשלות הרים כבירות, צפונית ודרומית, שכוללות טורי הרים, בעלי מבנה שונה לפעמים בתכלית.

לשתי השלשלות צורה של קשתות שטוחות, ביניהן – רמה, שנקראת על שם ימותיה המלוחות " רמת אל שוטוט " ( שוט – אגם מלח ), במערב מתאחדות שתי השלשלות ומגיעות בחלק הנקרא " האטלס הרם " לשיאים הגבוהים ביותר ( תמג'ורט4700 מטר).

בעוד שבמרוקו שתי השלשלות הנקראות כאן " האטלס הרם " וה " אטלס התיכון ", סמוכות זו לזו, הן מתרחקות והולכות במזרח כך שהן מהוות שלשלות נפרדות, שביניהן משתרעים שטחי רמה נרחבים.

באלג'יר נקראת השלשלת הצפונית " אטלס התל " או האטלס החופני, ואף האטלס הקטן או הנמוך, ואילו הדרומית נקראת " אטלס הצחרא ". השלשלות, כלל שהן נמשכות יותר לצד מזרח, הן מתמנכות יותר, כפי שמוכיח הגובה של השיאים הבולטים.

בתוניס, בה גובה השיאים מוסיף לרדת עד1600 מטר, חוזרות שתי השלשלות ומתקרבות זו לזו עד שהן מסתיימות ב " כף הלבן " וב " כף בון ". לשלשלות אטלס ראשיות אלו מסונפות שלשלות צדדיות אחדות, שהחשבוה שבהן היא " אטלס הריף ", שמתחילה במיצר גיבראלטאר ונמשכת מזרחה, ושמבחינת התהוותה אינה אלא המשכם של הרי סיירה נוואדה בדרום ספרד. הרי האטלס בנויים סלעים כמעט מכל העידנים, אך אם לא במידה שווה.

באטלס התל נפוצים סלעים וולקניים, בזלת, פונולט. בקרב החוף  מופיעים סלעים מעידן ארכאי לפאליאוזואי קדום. אבל מקום בראש תופסים סלעים, בעיקרם סלעי גיר, מתקופת יורה וקרטיקון. צורות הרביעון מצויות בעיקר בשטחים של גבעות נמוכות ושפלות צרות שעל יד החוף.

האטלס הרם משתרע מחוף האוקינוס האטלנטי מזרחה, לאורך של700 ק"מבקירוב. כמה משיאיו מגיעים לגובה של4000 מטרויותר. באגפו המזרחי מתחבר אליו האטלס התיכון, שהוא נמוך ממנו בהרבה. שיאיו הגבוהים, שרובם הם חרוטים געשיים, אינם עולים בהרבה על3000 מטר.

צלעותיו של האטלס הרם הפונות לצפון מערב, לצד שממנו מנשבות רוחות הים הלחות, מכוסות יערות, שפה ושם הם עבותים, ובהם אלוני שעם ועצי אגוז. בדרומו גובל האטלס הרם בשלשלת של " מול האטלס " שהיא נמוכה הרבה יותר, ונבדלת ממנו על ידי שקערורית עצומה שבה עובר ואדי סוס, בעוד שבקצהו הצפוני הוא גובל על אטלס הריף.

אף זה האחרון אינו גבוה ביותר –2500 מטר-, אולם מורדותיו תלולים למדי. ביחוד שסועים וקרועים ראשי ההרים, והשטח בכללו דל במצחיה בנידה יוצאת מן הכלל. תנאים אלה כרמו לכך, שהגישה אל אטלס הריף היא קשה מלשאר הרי האטלס. ומכיון גם שתושבי הריף ידועים כשונאי זרים, נחקר שטח זה פחות מכל שטח אחר ואף כיבושו עלה בקשיים מרובים.

אטלס התל, או האטלס החופני, הוא הארוך שבשלשלות האטלס, למעלה מ –1000 קילומטר. אין הוא נמשך בקו רצוף אחד, אלא מורכב מרכסים נפרדים זה מזה. כיוון שהוא סמוך לחוף ומקביל לו, מקבלות צלעותיו הפונות לצד צפון כמות גדולה – ביחס של משקעי אוויר.

שיאי הריו הגבוהים אף מכוסים שלג זמן מה במשך השנה, ומספר נהרות הזורמים מתוכו אל הים הם החלי איתן. מסיבות אלו אטלס התל והשפלות הצרות שבינו ובין הים התיכון – סהל – מישור, הם הפוריים שבאזורי האטלס.

נפוצים כאן הזית, הגפן, חורשות אורן וברוש, ואף יערות קטנים של אלוני שעם. בשטחים ניכרים גדלים גם ערמונים, ושטחים נרחבים עוד יותר תופסות מאקיות. עבוד האדמה בשפלות הוא אינטנסיבי. צלעות ההרים, העולות מן הים או ממעמקי הנהרות אינן תלולות ביותר, והן מעובדות בשיטת הדירוג.

אטלס התל המקביל אל החוף משמש מחיצה אקלימית מובהקת, בעיקר מבחינת משקעי אוויר. הרמה, שמשתרעת דרומה ממנו ושגובהה הממוצע הוא 600 –800 קילומטריש לה אופי מדברי למחצה ושטחים גדולים ממנה הם ערבה מלוחה. על פי צורתה היא בעיקרה אבלה שטוחה, מבותרת על ידי עמקי ואדי תלולים, שרוחבה פוחת והולך כלפי מזרח ושטורים נמוכים מחלקים אותה לכמה אגנים נפרדים.

אגנים אלה חסרים מוצא אל הים, ובתוכם " סחבות " או ימות מלח, שאחדות מהן הן למטה מפני הים והחשובות שבהן " שוט אל ררבי מערבי, שוט אל שרקי ושוט אל חודנה. ימות אלו, שהן מן המלוחות שבעולם, מתלאות מים בחורף, שהוא קריר ואף מושלג ומתייבשות לגמרי בקיץ הלוהט והיבש.

החדגוניות של הנוף ברמה זו יוצאת מגדר הרגיל, הצמחיה דלה, אולם בכל זאת יש בה ערך כלכלי כל שהוא. צומחת כאן חלפה, שהתושבים הנודדים המגדלים צאן אוספים אותה ומביאים למכירה אל ערי החוף, ומשם היא נשלחת לאירופה, בעיקר לאנגליה, לשם תעשיית הנייר.

ערבה גבוהה זו גובלת בדרומה עם האטלס הצחרא, שבניגוד לשאר שלשלות האטלס הוא נפסק תכופות הפסקות נרחבות. מפני כן מרובים וקלים בו המעברים אל הצחרא וממנה. האקלים הוא יבשתי מדברי. כמות משקעי האוויר שבהרי האטלס המערביים או באלה הפונים אל הים התיכון מגעת עד ל –1700 מ"מ, ויורדת באטלס הצחרא בייחדו בחלקיו הנמוכים הפונים אל המדבר – ל –200 מ"מופחות מזה.

כתוצאה מכך הריו של אטלס זה הם הרי מדבר וערבה, בעלי מגיאיות עמוקות ותלולות ואגנים ממולאים סחף – חצץ, ואפשרויות הכלכלה שלו הן מועטות ביותר ומצויות בעיקר בנאות המדבר ובעמקים.

רק בגוש של הרי אורס, שבו מתחבר אטלס הצחרה עם אטלס התל מורגשת השפעת האקלים של הים התיכון. נראים יערות, אף אם קלושים במקצת, ומתקיימת חקלאות ניכרת. לרגליו הדרומיות של אטלס הצחרא מתחיל המדבר ממש,בשטחיהן העצומים של האמאדות או מדבריות החול שלו, שבהן זרועים נאות מדבר של דקלים מועטים עד מאוד.

מועטים ביותר הם הנהרות בהרי האטלס שאינם מתייבשים בעונת החורף ומרובות הן התנודות בכמות מימיהם. בגדול שבהם, נחל שלוף, התנודות הנן מ – 4 עד 140 ממ"ע לשנה, הכל לפי עונות השנה.

ערוצי הנהרות הם לרוב עמוקים ותלולים, וכשהנהרות יוצאים מן ההרים אל אזור החוף הם מביאים עמהם כמויות עצומות של סחף. כתוצאה מזה כמה ערים, שהיו ערי נמל עוד בתקופה ההיסטורית, אינן גובלות כעת עם חוף הים.

השליח.

יהודה גרניקר נולד בי"ט מרחשון תרנ"ח – 14/11/1897 ביסוד המעלה, אחת מהמושבות הראשונו שנוסדו על ידי אנשי העלייה השנייה שהתחילה בשנת תרמ"ה.

יסוד המעלה נוסדה על ידי חברי האגודה " נחלת שדה וכרם " ממזריץ ומבריסק דליטא אשר שליחיהם קנו בשנת 1883 משבט בדווי אדמות בבקעת החולה וקראו למקום על פי עזרה ז' ט' " יסוד המעלה ". בחורף שנף שנת 1884 עלו החברים הראשונים על אדמת יסוד המעלה, השלטונות התורכיים סירבו לתת להם רשיון לבנות בתים.

בשנים הראשונות התגוררו החלוצים ברפת גדולה או בסוכות קני סוף וגומא יחד עם המקנה שלהם. על אף הקדחת שהחלה להפיל חללים במושבה, לא עזבוה חבריה ונשארו דבקים באדמתם לעדבה ולשמרה.

בית אבא.

אביו של יהודה גרניקר – רבי יכאל דוד איש אדוק היה, שומר תורה ומצוות. את חינוכו קיבל בישיבה טלז וסלבודקה שבליטא. מצויד בהמלצות מראש ישיבת סלבודקה רבי יצחק אלחנן, ומהרב הידלסהמיר מברלין, עלה לארץ ישראל בשנת 1886 בתקופה העלייה הראשונה.

עשר שנים שימש כמורה ללימוד היהדות בבית הספר בפתח תקוה, ואשתו דינה – כמורה למלאכת יד באותו בית ספר.

שניהם פוטרו מעבודתם כאשר הנהלת המושבה פתח תקוה עברה מידי הנדיב ליק"א, והנהיגה שיטות חדשות. משפחת גרניקר ביקשה וקיבלה מן החברה זכות להתיישבות, ונשלחה ליסוד המעלה בזיון תרנ"ו – 1896 – להצטרף אל כובשי החולה.

רבי מיכאל לימד את בניו, וביניהם יהודה, תורת היהדות וחינך אותם לחיי חקלאות – חינוך עליו הקפיד מאוד. יהודה היה מקבל מאביו 3 – 4 שיעורים ביום. בעיקר היה מטיל עליו לחזור ולשנן לעצמו את השיעורים אשר למד.

מידי יום לפני צאתם לשדה היה מלמדו פרק במשנה והיה אומר לו " אין שעה יפה כשרה ללימודים כשעת שחרית ". האבא והילדים יצאו מוקדם לעבודה וחזרו לפנות ערב. בתורה ובעבודה שימש רבי מיכאל דוגמא אישית לבניו.

בשנת 1909, כשהוביל רבי מיכאל דוד עגלה מלאה תבואה, התהפכה העגלה וירכו נלחצה בין דופן העגלה ובין הקרקע. רופא לא היה אז במושבה, והעזרה שהוגשה לו על ידי החובש של המושבה לא היה בה כנראה ריפוי יסודי, והוא נפטר בכ"ב מרחשון תר"ע. בן 52 היה במותו.

יהודה היה אז בגיל בר מצוה. פטירת אביו אילצה אותו להירתם לעבודה ולעול המשק. ומאז נמנה הוא על החקלאים הטובים והמנוסים של יסוד המעלה. יהודה גרניקר, מלבד היותו ממניחי היסוד של היישוב העברי בארץ, מחלוצי הגליל העליון, תרם גם חלק נכבד ברישום תודות היישוב בארץ.

בשנת 1935 עסק יחד עם ברכה חבס ז"ל באיסוף ובריכוז דוקומנטציה היסטורית מפי ראשוני המתיישבים בגליל העליון. בשני מכתבים אליו, מבקשת ממנו ברכה ז"ל גם עצה, וגם עזרה באיסוף החומר. בקובץ " לגליל העליון " בעריכתה של ברכה חבס הודגש :

" הדברים המסופרים על ראשית היישוב החדש בגליל העליון – ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן, עין זיתים ומטולה נכתבו בידי שרידי המייסדים של ישובים אלה, או נרשמו מפיהם. בליקוט החומר סייע יהודה גרניקר מבני יסוד המעלה.

בקובץ זה מספר יהודה גרניקר על תודות יסוד המעלה ומייסדיה. איסוף החומר על ידו שימש כיסוד לספר " נחשוני החולה "

ברכה חבס (1900 -1968 ), סופרת ועיתונאית עברית. נולדה  בליטא בשנת  1900 ( תר"ס). הועלתה על ידי הוריה (הייתה בתו של ישראל חבס) לארץ ישראל ב-1907.

ברכה חבס הייתה חברת מערכת העיתון "דבר" ומעורכי הוצאת "עם עובד". הייתה פעילה לצידו של יצחק יציב בעריכת "דבר לילדים ".

חבס כתבה וערכה ספרים רבים על תולדות היישוב, ועל מחנות העקורים  באירופה שלאחר השואה

בנוסף, חבס ערכה את כתבי  משה ביילינסון וכתבה  ביוגרפיה על  דוד בן גוריון בשם "האחד ודורו", הביוגרפיה הראשונה שהופיעה אודותיו בעברית.

יחד עם דוד הכהן כתבה את הספר "עשרים יום בהודו: מרס-אפריל 1947" (עם עובד,תש"ח ), שהוא ספר המסע המודרני הראשון העברי להודו. הספר עוסק בביקור של המשלחת הישראלית בראשותו של  שמואל הוגו ברגמן לוועידה האסיתית וכולל גם תיאור מפגש עם  מהטמה גנדי ופגישה עם יהודי בומביי (כיום בומביי נקראת מומבאי ).

חבס הייתה אשתו השנייה של  דוד הכהן ממנהיגי  היישוב ולימים  שגריר בבורמה  ויושב-ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת

לאחר מותה בגיל 68, נקראו בחיפה ובבאר שבע רחובות על שמה.

בקבלת הפנים שערכה יסוד המעלה לנשיא המדינה יצחק בן צבי ז"ל, לרגל חג יובלה השבעים וחמישה בתאריך 2/10/58, גולל יהודה גרניקר בהרצאתו את פרשת ההד והגבורה של חלוצי המושבה ומיידיה.

בהקדמה לספר " נחשוני החולה " כותב הנשיא יצחק בן צבי ז"ל על יהודה גרניקר אשר אסף החומר לספר זה.

" אלמלא קידמונו שלושת הדורות הראשונים של נחשוני ההתיישבות ביהודה ובגליל, לא היינו מגיעים למאבק הגבורה של בנינו ואחינו בדורנו זה. כאשר ראינו בעיננו, לא היינו זוכים לתקומת האומה ולחידוש עצמאות ישראל. זו הייתה התחלת ומאז לא פסק המאמץ לכיבוש המולדת בעבודה ובקורבנות, לא פסק ונמשך ועד קום המדינה טרם נסתיים.

" נחשוני החוה " הם מראשוני העלייה הראשונה, בת שמנה של עליית בני ביל"ו, זכותם המיוחדת של הנחשונים הללו עומדת להם, שם שפתחו נתיבים לגליל העליון אשר לא נודעו לפני כן. מהראשונים הללו לא נשארו בחיים, ומאבקם וגודל עלילותיהם עלולים להישכח ולהיעלם מארץ החיים, כאשר נעלמו ונשכחו מזכרוננו רוב מעשי אבותם אשר נאבקו בגבורה במשך כל הדורות בעד הזכות לשוב למולדת ולהתערות בה.

מעשה גדול עשה המכנס בספרו זה שהקים זכר למעשיהם. אך נסיונות בודדים נעשו, וזה רק בזמן האחרון, להילות על הנייר מקצת ממעשי גבורה של אלה שהניחו יסוד להתיישבות החדשה ואלה שקדמו לה.

אחד העטים הוא מכנס הספר הזה, מר והודה גרניקר, אשר לא חסך מעמל נפשו, צבר וליקט במשך שנים זכרונות ורשמים וסיפורים על עובדות ומעשים קו לקו, צו לתו, ומעפר פורח בנה מסכה שלמה, מסכת חיים וגבורה של נחשוני החולה.

יברך אפוא חילו ופועל ידיו ירצה.

מי הוה זה ואיזה הוא.

האדון יהודה גרניקר לפני שיהפוך לחידה ולאגדה, אינו אלא החבר יהודה גרניקר, שנולד לפני יותר מיובל ביסוד המעלה, והתנחל בנהלל בשנת 1922. הוא לא היה ממייסדי הקרן הקיימת לישראל, ונדמה לי שגם לא מפעיליה, כפי שמכנים אותו אנשי האטלס במכתביהם. 

הוא נטל חלק בהגנת תל חי, הכיר את יוסף טרומפלדור ועשה גם עלילות אחרות. אלה לא הקנו לו פרסום רב בארץ. פשר פרסומו הגדול בהרי האטלס התיכון של מרוקו הוא סיפור בפני עצמו. חבר הכנסת משה חזני, מעמודי התווך של ההתיישבות החקלאית של הפועל המזרחי, ביקר מחנה העולים שלךיד קזבלנקה ומצא שם כמה עשרות יהודים הדורי זקן, חרדים ומאמינים. שאל אותם לאיזה מושב הם הולכים ?

ענו לו : למושב של גרניקר.

שאל אותם : וגרניקר ירא שמים הוא ?

ענו : מהלך הוא בגלוי ראש

שאל : וכלום לא תחפצו במושב דתי ?

השיבו : אנחנו למושב של גרניקר ותהיה בו יראת שמים.

ובכן יהודה גרניקר הוא שליח תנועת המושבים במרוקו. רחב שכם, רוחב עורפו מוכה החמה, תופש את כל מרחק שבען שתי אזניו, הוא המרחק האולימפי בין שתי קורות שער כדורגל.כשהוא מחייך הוא מגלה גדר סולמות של שיניים וטוב לב.

הטיל על עצמו שליחות, למצוא את עובדי האדמה במרוקו, ונדד כחודשיים ועודו נודד בין הרי האטלס עטורי השלג של מרוקו.

נדד יחיד בדרכים בטרמפים שמצא. נדד בשבילים על גבי חמור או פרה ששכר. נדד במשעולים כשמקל בידו. הוא בא לכפר יהודי ושאל בו על כפר יהודי נוסף. כך ביקר ב – 38 כפרים יהודים, שכוחים מאדם,

מציונות ומעליה. בא והודיע בשמחה אין קץ : מצאתי עובדי אדמה יהודים !

שאלו בחוסר אמון : עובדי אדמה, או מתווכים חקלאיים ?, אמר להם " עובדי אדמה בעיי"ן ואל"ף גדולות 

הנה כי כן ראינו שבחירתו של יהודה גרניקר לשליחות במרוקו במקומה. עברו ופעילותו הציבורית היו ערובה נאמנה בידי המוסדות אשר הטליו עליו שליחות זו, כי הוא ימלא אותה על הצד הטוב ביותר, תודות למרץ לאידיאל הפועמים בקרבו, כחלוץ, כלוחם וכמתיישב.

שליחות קשה זו אשר הניבה כבר את פרי הצלחתה, ואשר מקצת עלילותיה המרתקות מובאות בספר זה, הצדיקה מעל לכל ספק שנבחר האיש הנכון במקום הנכון.

הכפרים ותושביהם.

מצאתי עובדי אדמה במרוקו.

בעשרת הימים הראשונים לשבתי במרוקו הצלחתי להניח יסודות לשלושה גרעינים להתיישבות : האחד בקזבלנקה, המשני במאזאגאן ( היום אל-ג'דידה ) והשלישי ברבאט – סאלי, שתי ערים שכנות אשר נהר " בו גראג " מפריד ביניהן בנקודת השפך שלו באוקיאנוס האטלנטי. התנועה בין שתי ערים אלה נעשית ברכב מעל הגשר, ובמאות סירות השטות יום ולילה בנהר.

מתוך המשפחות שרשמתי ברבאט –סאלי היו אחדות שהגיעו לכאן מדרום מרוקו. ממבנה גופם, מפניהם השזופות ומידיהם המיובלות הרגשתי  – או יותר נכון – ריחרחתי ריח של עובד אדמה. מפיהם יכותי להציל דבר שיענה על סקרנותי פרט לזאת שיהודים כפריים, עובדי אדמה נמצאים אי שם במרוקו, בהרי האטלס שגובהם מ –3000 מטריםמעל פני הים.

ידעה חשובה זו עוררה בי סקרנות יתרה. ועל כן הודעתי מיד למשרד העלייה בקזבלנקה והצעתי את עצמי לצאת לסיור מקיף באזורים נידחים אלה – הצעתי נתקבלה. 

ביום י"א באלול  – 9/9/1954 יצאה לדרך ועדה בראשותו של בא כוח משרד הבריאות בישראל, ד"ר א. מתן, מר בוהנה מטעם עליית הנוער ורני כנציג תנועת המושבים. הסיור נמשך עשרים ושלושה ימים אך לא השגנו את המבוקש מחוסר איתור המקומות. אבל נרמז לנו כי אכן ישנם במרוקו יהודים כפריים שעוסקים בעבודת האדמה.

יצאנו ממראכש ופנינו דרומה לעיר וואזארזאת. בשעה עשר בוקר הגענו לעיירה " טאדרט " השוכנת באמצע הדרך כ –120 קילומטרממראכש. ישבנו לסעוד ארוחת בוקר במסעדה היחידה שבעיירה. תוך כדי ראיתי כי בחוץ, לא רחוק מהמסעדה עומדים שני יהודים חסונים, גבוהים בתלבושת המסורתית של יהודי מרוקו.

גלימה ( ג'אלבייה בלשון המקום ) וכובע שחור לראשם, בצורת כיפה המציינת באופן ברור כי יהודים הם. יצאתי אליהם לשם שיחה, ובכדי לרכוש את אמונם ברכתי אותם לשלום. הם הביטו בי בהשתוממות ובחשדנות כאילו רצו לומר " מה לאיש הזר הזה ולנו ? ".

אולם כשקראתי בפניהם בקול רם " שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד "  – כך נוהגים היהודים במרוקו לזהות את עצמם כיהודים – הרגשתי מיד כי פגה הרגשת הזרות בעיניהם וכי רכשתי את אמונם וקרבתם. לאחר שהחלפנו בינינו כמה דברי ברכה, ולאחר שאמרתי להם כי מירושלים אני ( אצל יהודי מרוקו ירושלים הוא הכינוי של כל ארץ ישראל ), שאלתי אותם מאין הם ולאן פניהם מועדות, השיבו לי לפי תומם ( תום מיוחד ליהודי האטלס ) כי הם מהכפר " איית אירבע " ( איית בשפה הברברית – בן, שבט: כן אנו מוצאים " איית אברהם – בני אברהם, איית משה – בני משה וכו'. ).