מורשת יהדות מרוקו

 חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות׳ הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי
ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים׳ ודויים, זמירות ותפלות.  לפיכך אין לתמוה, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת, וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה. בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם, שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח.

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה, שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חטר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו״.

בתקופת ספרד שאז היתה השירה העברית רווחת מאד, רבו היצירות השיריות מכל הסוגים ביחוד על כנסת ישראל הנתונה בשבי. התולדה מספרת, כי את השירים והפיוטים היו כותבים בעת ההיא לשם נוי על רדידים וצניפים, על בגדים ועל כתלי הבית. השפחות היו מקעקעות חרוזי שיר על בשר לחייהן על חזיהן ועל ברכיהן, והפסוקים היו משתקפים מבעד לשמלות המשי הדקות.

מתפלת נוחם לתשעה באב.

נחם אדוני אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים
ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה –

האבלה – מבלי בניה, החרבה – ממעונותיה, הבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה

ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי פסילים —

ויטילו את עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון
על כן ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה
לבי לבי על חלליהם מעי מעי על הרוגיהם.

אנשי כנסת הגדולה.

תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו

וקבצנו במהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו.

השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה ומלֹך עלינו מהרה

אתה ה׳ לבדך ברחמים בצדק ובמשפט. —

תשכון בתוך ירושללם עירך כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין
ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.

את צמח דוד עבדך במהרה תצמיח וקרנו, תרום בישועתך
כי לישועתך קוינו כל היום.

ואתה ברחמיך הרבים תחפץ בנו ותרצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי.

ובכן: תן כבוד לעמך תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך
ופתחון פה למיחלים לך —
שמחה לארצך, ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך
ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו —
ותמלך אתה אדוני לבדך על כל מעשיך
בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך
ככתוב בדברי קדשך: ימלך יהוה לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

יצחק ב״ר אברהם אברהב

חי בספרד במאה הי״ד לספירה הרגילה. רוב שנותיו עסק במסחר אך קבע עתים לתורה ודרש ברבים. חבר שלשה ספרים ואלה הם: א. ארון העדות, נזכר בהקדמה לספרו מנורת המאור. ב. שלחן הפנים כנ״ל. ג. מנורת המאור, חברו בשנת ה״א ס׳—ס׳ לערך. כולל ז׳ חלקים הנקראים נרות. תכנו. לקוטים מש״ס, אגדות ומדרשים. ביתר דיוק: אסף של דברי מוסר ודרך ארץ וכללי המצוות מלוקטים מאגדות שני התלמודים והרבה מדרשים. הספר נועד ״לקטנים ולנערים ולזקנים ולשלמים ולריקנים לאנשים ולנשים״, וזכה לתפוש מקום חשוב בספרות המוסר העממית. נדפס בפעם הראשונה בקושטנדינא, שנת רב חסד (רע״ד), ועד מהרה נפוץ בישראל ותורגם לקשטילית, אשכנזית ויודית. נראה הדבר, כי היו לרב הזה קשרים אמיצים עם א״י וישובה, או שחי בה זמן מה ואח״כ יצאה. הרב חיים הלוי הורוויץ בספרו חבת ירושלים, מביא מהקדמת ס׳ ״עמק המלך״, שביה״כ של האריז״ל בצפת ושל מהר״י אבוהב היו סמוכים זה לזה, ונחרבו ברעש בשנת תקי״ח. מקץ שנים אחדות נבנה שוב ונודע בשם ביה״כ הגדול ובו ס״ת המיוחס לו ״ואין מוצאים אותה לקרות בה רק ג׳ פעמים בשנה, ר״ה, יוה״כ, ושבועות.״ אח״כ מוסיף : ״בהיותי בצפת (לפני שנת תקצ״ז) נגנבה הס״ת, ומאת ה^' היתה שהתקוטטו הגנבים עליה, והחזירוה למקומה. והס״ת היא של האדם הגדול המפורסם בפוסקים וספרי מוסר בע״ס מנורת המאור. עוד זאת. אחר הרעש אמרו לטלטל הס״ת של מהר״י אבוהב לביהכ״נ הגדולה, וטהרו וקדשו עצמם עשרה אנשים בטבילה ונשאו אותה לשם, ולא השלימו שנתם, ומתו כלם. והעמידוה בהיכל מיוחד עם הס״ת של הגאון המקובל מהר״ר סלימן אוחנא ז״ל.״ אוצר הספרים לבן יעקב, אות מ. סי^, 1443.

יצחק אברהב

יליד ספרד בשנת ה״א קצ״ג. היה רב בטולידו. הרביץ שם תורה הרבה והוחזק לגדל הדור. תלמידו ר׳ אברהם זכות בע״ס ״היוחסין״ קוראהו: ״חכם וחסיד חריף ומחודד״. גם ר״י קארו בשו״ע או״ח, ס״י קמ״א, הזכירו בשם ״רבנו הגדול״. מסופר כי היה סומא בעינו האחת. בערב גרוש ספרד יצא עם שלשים מנכבדי היהודים לפורטוגל, לבקש מאת המלך יואן השני זכות ישיבה בארצו בשביל המגורשים. הוא עצמו התישב בפורטו, וכפי עדות ר״י מיטראני היה חשוב מאד בעיני מלך פורטוגל. נפטר בפורטו מקץ ז׳ ירחים אחרי הגרוש, בסוף שנת רנ״ג. בין תלמידיו נמנו: ר׳ משה דאנון, מהר״י בירב, דון יצחק אברבנאל, ואחרים.

חבוריו: א. פירוש לביאור רמב״ן על התורה. נדפס בקושטנדינא ש׳ רפ״ה ב. נהר פישון.
דרושים על התורה ושאר כתבי הקדש ומאמרי רז״ל, קושטנדינא רצ״ה. ב שיטות על קצת מסכתות
דתלמוד, ויניציה שס״ח, ווילמרשדורף תע״ו. ד. ביאור על פירש״י על דתורה כ״י. גנזי אוקספורד.
ד- פרושים על ד׳ הטורים, שהרב חיד״א ראם בכ"י. ו. קובץ שו״ת כ״י. ז. רשימת ספרים. ר׳ אוצה״ס
ר. סי׳ 260. שם נזכר עזבונו הכולל ח״׳י ס״י, שע׳ג ספרים נדפסים, ונ״ג בשאר לשונות אמשטרדם תנ״ג.

יצחק ב״ר דוד אבוהב

יליד קשטרו בפורטוגל, בשנת שס״ה (1605). הוריו היו אנוסים שם, ואח״כ ברחו לספרד. נודע גם בשם די פונסיקו. תלמיד הרב יצחק עוזיאל. מרבני אמשטרדם במאה הי״ז. בן זמנו ועמיתו של ר׳ מנשה בן ישראל, המפורסם בספריו ודעותיו. נחשב בין בוני קהלת
היהודים באמשטרדם והצטיין כדרשן נעלה. שמש במשרות חשובות שונות. מעיר זו עבר בשנת ה״א ת״ב עם קבוצת מהגרים לברזיליה, שהיתר. בעת ההיא ברשות ממשלת הולנד, בכדי ליסד שם קהלה יהודית ולהיות לה לרב. מקום מושבו בארץ החדשה היה פרנמבוקו.

הערת המחבר: אמר הכותב. בהיותי בשנת תרפ״ט בברזיל, חקרתי ודרשתי אחרי שרידי הישוב היהודי בערים הללו, ולצערי לא נשאר זכר. זקני הארץ ספרו לי, כי שמעו מאבותיהם על רדיפתם את הזרים, וקרה שפעם שחטו כמה עשרות משפחות של יהודים באחת העירות הסמוכות לסאו־פאולו, בכדי להפטר מהם בבת אחת. ע"כ

בעקב המלחמות הממושכות שהתנהלו שם בין המתישבים הפורטוגיזים ובין המתישבים ההולנדים סבלו המהגרים היהודים צרות צרורות. הר״י אבוהב בהקדמת ספר ״שער השמים״ לר^, אברהם די הירידה אשר תרגמו מספרדית לעברית (וכן את חבורו השני בית אלהים) יספר על המנוסה מארץ זו כדברים האלה: ״כי הוציאנו מכור הברזיל ממצרים, כאשר הציקונו האויבים בלעג וקלס לסביבותינו, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימת מות, ובאלף החמישי וארבע מאות (1642) עברו על האומה החשובה כמה וכמה תלאות לא יכילון ספרים ומגילות. פשט הגדוד וישטחו
להם שטוח בשדה וביער, זה יעט אל השלל וזה הנפש צודה. אלה נהרגו ואלה מחוסר כל נאספו אל אבותם, ואנחנו נשארנו במתי מעט צפויים להרג ולבזיון. האוכלים למעדנים ערב להם לחם יבש וגם הוא אזל מכליהם, ואחרי כמה צרות רבות ורעות קלות וחמורות, קל מן שמיא נפל, כלה גרש יגרשו אותם, זעיר שם זעיר שם, ערומים דחפים שבו דרך אניות בלב ימים, המחנה הנשאר לפלטה, ואני בתוך הגולה…״ ושוב מוצאים אותו מכהן ברבנות
באמשטרדם. בשנת תט״ז (1656) היה בין מחרימי ברוך שפינוזה, יחד עם הרב שאול מורסיירה. לעומת זה התיחס באהדה לתנועת ש״צ, דוגמת כמה רבנים גדולים בני תקופתו. הציץ לתוך אור מתעה זה ולא נפגע. מליץ ומשורר בלשון העברית. חבר כמה שירים ופיוטים, דרשות והספדים. מהם נדפסו ורובם נמצאים עדיין בכ״י. בין שאר סגולותיו יש להזכיר כי היה מזמר נעים ומטיב נגן בנבל. בהשתדלותו נבנה בשנת תל״ה בית הכנסת הגדול של הספרדים באמשטרדם. נלב״ע באמשטרדם, ביום כ״ז אדר. ב. שנת תנ״ג (1693) בהיותו בן פ״ח שנה. על מצבתו חרות« שפט את ישראל שבעים שנה.

יצחקו ב״ר מתתיה אבוהב

יליד אמשטרדם. רב במאה הי״ז. מחכמי קהלת היהודים הפורטוגיזים שם. כתב לבנו ספר מוסר בפורטוגיזית הדן על כללי האמונה ויראת ה׳ שנדפס באמשטרדם שגת 1680. כן חבר עוד ספרים שנשארו בכ״י, ביניהם מחזה על חלום יוסף וגדולתו, וקובץ מאמרים בפילוסופיא שתכליתו להגן על הדת היהודית בפני טענות חכמי הנוצרים. נפטר באמשטרדם ברבע
הראשון של המאה הי״ח.

עמנואל אבוהב

יליד עיר פורטו בפורטוגל בשנת שט״ו לערך. נכדו של הרב יצחק אבוהב הראשון.מאימת ד״אנקויזיציה עזב את עיר מולדתו ויתישב באיטליה. ידע שפות ומדעים והצטיין בתור נואם ומטיף. בשנת 1603 התיצב בפני הסינט בוינציה להגן על אחיו היהודים ולזכותם מאשמה, כי העלילו עליהם שאינם נאמנים למולדת. בערוב ימיו, היה בדעתו לעלות לארץ, ולהשתקע בצפת. בה חשב להדפיס את ספריו אשר חבר, אך שאיפתו זו לא נתקימה. נפטר
בוינציה ש׳ שפ״ח (1628). די״י לנר׳ו — שפ״ר, כרד ח. עם. 268.

הערות המחבר: אנציקלופדיה אשכל, הוצאה עברית, כרך א. עם. 94. באוצה״ס ז. סי׳ 117 צוין ספרו זכר רב בכ״י, הכולל תפלות ודויים ותחנות שחברו בברזיליה שנת הת״ו, שירים ותשבחות … ובאור מלאכת הדקדוק בלשון
צח ובקצרה.        

לאחר כמה שנות גורות, ורדיפות וענויים שאין לתארם במלים, נוסדה בשנת תרפ״ו קהלת יהודים בפורטו, ובה מכהן רב אחד משאלוניקי שהוזמן באפן מיוחד לשם כדי לחנך את האנוסים לשעבר בדרכי היהדות. כן נבנה שם בית כנסת מפואר, ויוצא לאור גם שבועון יהודי בפורטוגיזית, בשם "הלפיד״ בעריבת נשיא העדה בארום באסטו המכונה בן ראש.

חבוריו: א. רשימת מיסדי ההלכה לפי סדר הזמנים. נדפס בשנת שפ״ט באמשטרדם.

ב. לוח תמידי לקביעת השנים. ג. ספר מבצר האמת, להוכיח שכל טענות שונאי ישראל על התלמוד
הן מחמת העדר ידיעת תכנו. ד. שלמון השכל, על ערכם של גרי הצדק.

מתפלת מוסף לרגלים וימים נוראים.

מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו
ואין אנו יכלים לעלות וְלֵרָאות ולהשתחוות לפניך בבית בחירתך, בנוה
הדרך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו מפני היד שנשתלחה במקדשך.

יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו מלך רחמן שתשוב ותרחם
עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים ותבנהו מהרה ותגדל כבודו,

גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע, והנשא עלינו לעיני כל חי,

וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ.

והביאנו ה׳ אלהינו לציון עירך ברנה ולירושלים עיר מקדשך בשמחת עולם.

בנה ביתך כבתחלה כונן בית מקדשך על מכונו,

הראנו בבנינו, שמחנו בתקונו, והשב כהנים לעבודתם,

ולויים לשירם ולזמרם. והשב ישראל לנויהם.

מתקופת התנאים והאמוראים.

אשמנו מכל עם בושנו מכל גויי גלה ממנו משוש דוה לבנו בחטאינו

הֻחבל אֶוְיֵנו ונפרע פארנו זבול מקדשנו חרב בעוינינו
טירתנו היתה, לשמה יפי אדמתנו לזרים כחנו לנכרים.

לעיננו עשקו עמלנו ממושך ומורט ממנו נתנו עלם עלינו

סבלנו על שכמנו עבדים משלו בנו פורק אין מידם.

רחם ה׳ אילהינו עלינו:

ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל הר ציין משכן כבודך
ועל היכלך, ועל מעונך, ועל דבירך ועל הבית הגדול והקדיש שנקרא

שמך עליו.

ומלכות בית דוד משיחך תחזירנה למקומה במהרה בימינו,

הרחמן הוא .יחיינו ויזכנו ויקרבנו לימות המשיח ־־ולבנין בית המקדש.

ר׳ יוסי ב יוסי:

מכורי בלא הון פדויי בלא כסף סֹלו למַטֵה כמים לב המלוכה
נמכרו יונים לבני יוָנִים וְרִחֲקום מעל גבול מלוכה
נֵאֲרו ברית ודת והמרידו עם באל ומגרום בלא כח מכהני מלוכה
עשה לך בציון שם נוראות כאז תצליחנה בכסא מלוכה
עורר והקץ משוש כל הארץ וכונן כסאך בקרית מלוכה
פני מאור לבנה וחמה תחפיר ויבושו עובדימו בשאתך מלוכה

תחליף אלילים תשגב לבדך תִקָרֵא נצח יחיד במלוכה.

אנוסה לעזרה אמצא נגדי אל קרוב לי בעת קראי בקול
אשר בעדת אל בקרבי נצב ופה במקדש מעט אצפצף לוי בקול
בקרני דרשני שה פזורה אני, נגזרתי ונאלמתי בלי להרים קול
באמור גוזזי: נדחה היא, שומרה וצלה לא ישאג בקול

פקד צפור בית דרוש יונת אלם תקע למו בשופר ושרק למו בקול
תרעם לבוזזי תתקע בשופר בסערות תימן אז ילך קול.

הערת המחבר: חי במאה השמינית לספירה הרגילה. הוא יחשב לראשון בזמן לכל הפיטנים העברים הידועים לנו. זמנו ומקומו של ר' יוסי בן יוסי לא נודעו בבירור אך יש יסוד לשער, כי מקום מושבו היה בא״י וחי בדורות הגאונים הראשונים. ראה׳ דברי ימי ישראל לגרץ־שפ״ר חלק ג' דף ^'53 יצירתו הספרותית החשובה ביותר, הוא הפיוט ״סדר העבודה ליום הכפורים״. ע"כ

ר׳ אלעזר הקליר: קינות לתשעה באב

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן ויֵילִילוּ בָּנַי. 
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי. 
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי. 
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:

בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת.
וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת. 
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת. 
וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת. 
בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. 
וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה. 
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה. 
וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה. 
הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה. 
וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה.
גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. 
וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת. 
לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת. 
בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת. 
וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת. 
בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:

בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. 
גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. 
וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. 
יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת. 
וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ. בליל זה:

כִּי אֵיךְ אֶשְׂמַח וְקוֹלִי מַה אָרִים הֵן עוֹלָלַי נִתְּנוּ בְּיַד צָרִים 
לָקוּ נְבִיאַי וְהִנָּם מֻגָּרִים גָּלוּ מְלָכַי וְשָׂרַי וְכֹהֲנַי בְּקוֹלָרִים 

מְלוֹן מִקְדָּשִׁי בַּעֲוֹנִי נָדָד דּוֹדִי מֵאָז בָּרַח וַיֻּדָּד 
נֹעַם אָהֳלִי בְּעַל כָּרְחִי שֻׁדָּד רַבָּתִי עָם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד 

{{שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד}} {{עַל כִּי יְדִידִים נִתְּנוּ לְהִמָּעֵד}} 
{{תְּשִׁיבֵם כְּמֵאָז סוֹמֵךְ וְסוֹעֵד}} {{תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָא מוֹעֵד}} 

חי זמן מועם אחר ר' יוסי בן יוסי׳ הוא חבר פיוסים לכל חג׳ באחד מהם חתם
״אליעזר ברבי קליר מקרית ספר״׳ מכאן ראיה שהקליר היה בן ארץ יהודה, כי קרית ספר
היתה עיר סמוכה לחברון. ראה ביהושע פרק ס״ו פסוק ס״ו• וכן בשופסים פרק א• פסוק י״א. ע"כ

ר׳ שפטיה

ישראל נושע ביי תשועת עולמים גם היום .יושעו מפיך שוכן מרומים .

שעריך הם דופקים כעניים ודלים צָקוּן לַחֲשָׁם קשב יד, שוכן מעֻלים
פחודים הם מכל צרות ממחרפיהם וממגדפיהם נא אל תעזבם אדוני

אלהי אבותיהם

טובותיך יקךמו להם ביום תוכחה, ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה.

יושעו לעין כל ואל ימשלו בם רשעים, כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון
מושיעים.

הקשיבה אדון לקול שועתם ולמכון שבתך השמים תעלה תפלתם

הערת המחבר: חי בימי הקיסר הביצנטיני בזיליום המוקדוני׳ בשנת 867 לספירה הרגילה. לפי
אגדה ידועה השמיד בזיליוס קיסר הרבה קהלות יהודים, וחמש מהן נצלו בהשתדלותו של
רבי שפטיה אשר רפא את בתו המשוגעת של הקיסר הזה. שמו של המשורר חתום בראשי
חרוזי הפזמון היחיד ששרד ממנו, והמתחיל בפסוק מישעיה ״ישראל נושע בה' תשועת עולמים

חי באטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית משערים כי הוא בנו של ר' שפטיה הנ״ל

אמתי בן שפטיה

איך מכל אמות השפלתי עד תהומות ומיום שנתתי לשמות אין עזר
ותקומוית.

מדוע כל שכנים מתוך חרבותיהם נבנים ואני כמה שנים בוכה על שני

חרבנים

תרבוכות כל בנות בשמחה ובנגינות ובנות יהודה וישראל האנונוית

תמיד בנהי וקינות.

יודעי בי מלעיבים: מה לכם עניים ועלובים, כי מקדם כבנים חשובים
ועתה ככלי ריק וכלבים.

חזוֹת קץ גלות, עד מתי אתם בסכלות, הלא תדעו בפלילות כי תקותכם
הבל והוללות.

זאת בעת אשמע עיני דמוע תדמע, במר נפש אזעק ואשמע, עד אנה ה׳

שועתי ולא תשמע.

קדוש שוכן ערבות תפלותינו תהיינה ערבות אשר הראיתנו צרות רבות
הראנו נא נחמות טובות.

אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר בנויה על תלה ועיר אלהים

מָשְׁפֶּלֶת עד שאול תחתיה.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעתנו בנאדך להיות
ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות

הערת המחבר: חי באיטליה הדרומית בסוף המאה התשיעית: משערים כי הו בנו של ר' שפטיה הנ"ל.

ר׳ משולם בן קלונימוס: גאולה

ברח דודי אל מכון לשבתך ואם עברנו את בריתך
אנא זכר אִוּוּי חֻפתך הקם קֹשט מלתך
כונן משוש קריתך העלותה על ראש שמחתך

ברח דודי אל שָלם סֻכָּך ואם תעינו מדרכך
אנא הצץ מחרכך והושע עם עני ומתכך
חמתך מהם לשכך ובאברתך קלה להסתוכך

ברח דודי אל מרום מראשון ואם בגזעו בכחשון
אנא סכות צקון לחשון דלתי מטבוע רפשון
גאל נצורי באישון כאז בחדש הראשון —

ר׳ חסדאי אבן שפרוט.

אזכרה אותות מני קדם ורוב עברה ורעל אגמאה
בהיות האום רבוצה על עדניה ועל שמריה קפואה

רק דגולה היתה והנה זרויה לכל רוח ופאה

שמש שזפתה ותך עליה ומנוח לא מצאה.

נולד בשנת ד״א תרע״ה (519) לערך׳ בעיר יאין׳ ספרד מת בשנת תש״ג(099> בקורדובה. אביו שהיה איש עשיר ונכבד בעמו למדהו שפות ־עברית׳ ערבית ורומית׳ ויחד עם זה את חכמת הרפואה• חכמתו זו העמידתהו לפני הכליף עבד אל רחמן השלישי ויהי לרופא בחצרו• מחמת היותו בקי גם בהליכות המדינה התעלה עד מהרה לראש השרים׳ ובו
בזמן היה יועצו של המלך בכל עניני ממשלתו• נוסף לכל עבודותיו ותפקידיו שרת גם בתור גזבר למכס הסחורה הבאה מן החוץ׳ ומם הספינות הנכנסות לנמל קורדובה• גדולתו ועשרו היו לו למעוז ולמשגב לבני עמו׳ ויוכתר על ידיהם לנשיא• בלאו הכי השתדל ר' חסדאי להסיב את מצבם החמרי והרוחני אף החזיק בידי חכמי ישראל בכל הארצות• הוא בא בכתובים עם כמה מגדולי הרבנים בבבל ובקירואן׳ והעניק להם מטובו׳ ובאמצעותם השיג את ספרי התלמוד ומפרשיו• ר' חסדאי הנשיא תמך בישיבות סורא ופומבדיתא• על פי בקשתו שלח לו ר' אדונים בן תמים דונש מקירואן את ספרו׳ על העבור וקביעת המועדים למען לא יהיו בני ספרד תלויים בענין זה בישיבות בבל• הוא הזמין אליו את המדקדקים מנחם בן סרוק ודונש בן לברט לשבת עמו ולהפיץ את חכמת לשון עבר בארצו׳ ויספיק להם את מחסורם ביד נדיבה• בימיו בא ר' משה בן חנוך השבוי לקורדובה׳ והנשיא תמך בידו ליסד שם ישיבה׳ על ידי כך משך השפעת התורה מבבל לספרד• תוך כדי מעשיו הטובים נתן את לבו לדעת שלום אחיו בכל ארצות פזוריהם׳ ובשמעו בסוף ימיו כי יש ליהודים מלוכה מיוחדת בקצה אסיה-היא מלכות הכוזרים׳ לא נח ולא שקם עד אשר בא עם אדוניה בכתובים•
(אוצר ישראל לי״ד איזנשטיין כרך ד'׳ עמ׳ 3°6)•

שמואל ב״ר אברהם אבוהב

יליד המבורג בשנת ש״ע (1610) נפטר בוינציה, א׳ אלול תנ"ד (1694). מתלמידי ר׳ד
פ׳ראנקו מנדס ואח״כ חתנו. רב ור״מ בישיבת וירונה ואח״כ בוינציה. נודע בשם רש״א או
רשב״א. בלשן ומקובל. רוב ימיו בלה בתעניות וסגופים ויהי רודף צדקה וחסד. שמו נשא
בפי כל רבני איטליה, ובשנת 1650 הוזמן לרב בוינציה. בהיותו כבן פ׳ שנה גזר על עצמו דין
גלות, ויותר על כסא רבנותו ויחל נודד ממקום למקום, כמה שנים. בערוב ימיו חזר לוינציה.
נלחם בתוקף כנגד תנועת ש״ץ, ורדף באף ובחימה את נושאי כליה.

חבוריו א. דבר שמואל, שו״ת, בסופו נ׳ פרקים ע״ד נתז העזתי, נדפם וינציה ש׳ תס׳ב.

ב. ספר הזכרונות, תקונים ומנהגים ודינים, נדפס בוינציה ש׳ תי״א. ג' דרשות, כ״י. ד. קצור משנה תורד.

אברהם ב״ר שמואל אבולעפיה

לפרקים יכונה גם בשם רזיאל. יליד סראגוסה בשנת 1239. אח״כ עבר עם הוריו לטולידו.

בן י״ח התיתם מאביו. חנוכו וסביבתו השפיעו עליו ויהי לבעל דמיון. ענין רב מצא בלמודי
הקבלה וזו הניעתו לעזוב את ארץ מולדתו בכדי לתור ולבקש את הנהר סמבטיון, עשרת
השבטים, בני משה וכו'. בדרך נדודיו התעכב זמן מה בקורפו, יון, ובשנת ה״א כ. הפליג משם
לעכו עיר החוף של א״י בעת ההיא. ימי ישיבתו בה לא ארכו, לרגל המלחמות שהתנהלו אז
בין הנוצרים אשר שלטו ברוב ערי א״י ובין המושלמים במצרים, ויוכרח לחזור לאיטליה. שוב
עבר דרך יון ובה נשא אשה. בקאפואה למד פילוסופיא, מפי ר׳ הלל מוירונה, בע״ס
״תגמולי הנפש״. רוב ימיו עברו עליו בסגופים וצומות, נדודים ושאיפות לקרב את הגאולה.
התרחק מכל תענוגי תבל בהחלט. הוא האמין בכחו והזיתו, ויחשוב כי נקרא מאת ההשגחה
העליונה להפיץ את אחדות הבורא בקרב בני עמו. בהתלהבותו העצומה התיצב בפני האפיפיור
ניקולאוס השלישי ויציע לפניו תכניתו המובילה לגאולת ישראל. עוד הרחיק לכת, בהעיזו
לומר לו כי עליו לרדת מכסאו לכבודו של מלך המשיח ההולך וקרב. בעקב זה נרדף ונאסר,
ובהשתחררו לקח מקל נדודים בידו, ובדרך גלותו מת. חבר כ״ו ספר, כלם בעניני קבלה,
אחדים מהם נדפסו ורובם עדין בכ״י.

ואלה חבוריו הידועים ביותר: א. ספר הישר, קבלה בתפלות נוראות כ״י אוצה״ס

אליהו חיים אבולעפיה

מרבני טבריה. הובא זכרו בספר תולדות אליהו להרה״ג יוסף ילוז נ״י, והוא מונה אותו
בין ידידי אביו הרב ז״ל. ובפטירתו בכ״ד אלול תרפ״ז, קשר עליו הראב״ד אליהו ילוז מספד
מר, וידרוש עליו ומעלותיו. (תולדות אליהו עמ. 77.)

אליהו יעקב אבולעפיה

מרבני אזמיר. אחת מתשובותיו הובאה בס׳ ״וישב יוסף״, להרה״ג הראב״ד יוסף נסים
בורלא חלק יורה דעה עמ. כ״א ע״ב. ונזכר בסופה אזמיר. וראיתי פס״ד גדול שלו בס' כבוד
יעקב סי׳ י. עמ. ל״ב שנקרא גם אתם קשות. כולל שו״ת של רבני א״י בנדון ר׳ יעקב עקריש
שאבד עצמו לדעת. נדפס באזמיר שנת תרנ״ב.

דוד בן אליהו אבולעפיה

יליד גליפולי י״ב סיון תרנ״ג. למד בביה׳ס של חברת כי״ח, ובקר גמנסיא בקושטא.

אח״כ עבר אל המכללה ושמע בה שעורי משפט. בהשלימו את חוק למודיו מלא שרותים שונים בצבא
התורכי. עלה לארץ בשנת תרפ״א והתישב בירושלים. כיום עו״ד בעל שם, שעתידו לפניו.
בתרצ״א תרצ״ב, נמנה בין עסקניה ומנהיגיה של עדת הספרדים בעיה״ק. בה בעת מלא תפקידים
צבוריים שונים. ביניהם יזכרו: היותו סגן יו״ר בועד הקהלה העברית, חבר הועד הלאומי
ליהודי א״י וכו'. מטבעו אדם צנוע, נוח לבריות, ישר בדעותיו ובהליכותיו. בראשית תרצ״ד
יסד שכונה חדשה, היא ״רמת דוד״ בקרבת בית וגן. ע״י כך קשר את שמו הטוב למפעל ישובי
עירוני מועיל.

חזקיה דוד אבולעפיה

נזכר בתעודות עתיקות שונות. מ״כ בירושלים, ביום ז, חשון תקל״ג, ונקבר בהר הזיתים
ליד קבר זכריה. ואולי הוא מחבר ספר בן זקונים הכולל ו' פרקים בכללי התלמוד ושירים
ומליצות בשם וידבר דוד, וקינות ופתוחי מצבות בשם ויקונן דוד וכו'. נדפס בליוורנו
ש, תקנ״ז.