מורשת יהדות מרוקו

ראשוני העולים מרוקו

. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במסגרת ארגון עליתם ,של יהודי, השארית באירופה׳ שנקלעו בימי המלחמה במרוקו, התאפשרה גם עלית יהודי מרוקו. חלק נכר מהם נכנסו לגרעין הכשרה בבית השיטה ובקבוצת ,׳הסנה״.

בשלהי מלחמת השחרור בדרכים זרועות סכנות, מוסתרים בבתי קברות בקרבת גבול אלג׳יריה המתינו למדריך, שיובילום לעבר גבולות מרוקו. הם עזבו את חופי מרוקו בשלש אניות מעפילים בהדרכתם של יאני אבידוב ואפרים פרידמן. הן נקראו ״יהודה הלוי״ ״שבי־ציון״ ו״לא תפחידנו " עמוסות צעירים ממרוקו.

בכוח העזתם ורצונם העז עברו תלאות ויסורים ללא נשוא והגליה לקפריסין עד הגיעם למולדת. הם היו הראשונים שפתחו דך חדש בהעפלה. הם שמשו גשר לעלייה המונית מצפון אפריקה בעתיד.

בדצמבר 1964 התקימה ב״הבימה״,בת״א עצרת עם לציון ההעפלה מצפון־אפריקה.

. מר פרידמן, שהיה הראשון בעצרת זו, שהביא את הבשורה המשמחת, ליהודי צפון־אפריקה, על שיבת בנים לגבולם, ספר על פעולתו בקרב יהודי מרוקו. הפותח סם אבוטבול ספר על האניות, שהפליגו מחופי צפון־אפריקה ובין השאר אמר: ״כאחד האישים שארגן את ההעפלה יכול אני לומר, לולא פתחנו דרכים ושיטות מיוחדות איני יודע אם יכולנו להביא להתעצמות ההעפלה ולהצלחתה.

מר אשריאל בוזגלו, שהיה חבר מועצת עירית ירושלים ספר, כיו״ר ״ארגון אליעזר בן־יהודה׳^, במרוקו, הפליג יחד עם חברי ארגונו ועולים רבים על ספון אניה, שנטלטלה  בלב ים עד הגיעם לחופי הארץ. שם נתפשו על־ידי הצי הבריטי, ששם מצור על העלית היהודית. האניה הובלה שביי לקפריסין ואנשיה הוכנסו למחנה הסגר. אולם הם ברחו, דרך תעלת ביוב, מתוך המחנה כדי לעלות לא״י, אך הבריטים עצרוהו שוב והכניסוהו למחנה״.

כאלה היו יסורי ההעפלה הראשונים.

משנת 1948, שנת תקומת המדינה

בסוף שנת 1948, חדשים אחרי ההכרזה על הקמת המדינה נשלח גלוי דעת למוסדות על ידי שליחי ה״מוסד״ ו״עלית־הנוער״ במרוקו ובאלג׳יר׳ ובו נאמר:

א. יש לאפשר מיד את הוצאתם של כל העולים ממרוקו, לפי מספר הויזות שיכולים לקבל כיום על סמך ההסכם עם השלטונות.

ב. להוציא השנה ממרוקו 12 אלף ילדים, כדי לבצע את התכנית יהיה עלינו לדאוג, 1. לנצל את אפשרויות השכון והרפוי במחנות אלג׳יר ובמרסיל 2. אחד המחנות באלג׳יר אפשר להפוך״למחנה ילדים, 3. להכניס סדורים מידיים לרפוי הטראכומה בכל בתי־עלית הנוער בצרפת וכן בהכשרות לקראת בוא הילדים והנוער לשם, 4. לדאוג לגיוס רופאי־עינים מומחים לעבודה במרוקו ובצרפת, 5. להפחית תקופת שהותם של הילדים בבתי המעבר ולשכן ילדים נוספים באהלים בעוגת הקיץ״.

ב־1953 נתקבלו מספר החלטות בועידה האזורית של ההסתדרות הציונית, שבהם שומעים אנו על הכמיהה לעליה, תביעה לעלית הגוער וטיפול יתר בנוער.

הבקשות לעליה, שהגיעו למשרדי הסוכנות היהודית עברו לטיפול מיוחד. וזה, שהוחלט על עליתו לארץ־ישראל, חויב לחתום על הצהרה כתובה בעברית ובצרפתית, שבו מצהיר העולה, על פי אשור משרד מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה, שאחרי בואו לישראל יטפלו המוסרות האחראיים לקליטת עולים בישראל, רק בתנאי שילך, לכל הפחות, לשנתיים לעבודה חקלאית במקום אשר ייקבע לו על ידי המוסדות המטפלים בכך או לעבודות פתוח אחרות. אם לא יקיים את התנאי האמור, לא יוכל להזקק לעזרתו ולטפולו של שום מוסד מהמוסדות המטפלים בקליטת עולים בארץ.

תכשיטים אצל נשות יהודיות במרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראס עמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים (״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״ המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסצו

בתמונה מצד ימין….

עיטורי־ראש

כתרים רקומים — ״ספיפה״ או ״תאז׳״

רקמת־פנינים על־גבי כתרים היתה מיוחדת ליהודיות (ז׳אן ז׳ואן, ידיעה בע״פ); לרקמה זו נוספו לוחיות משובצות באבנים צבעוניות ועיטורים אחרים ; עטרות אלה נפוצו בעיקר בערים, אך הופיעו גם בנאות־מדבר

(א) תטואן או רבאט ; המחצית הראשונה של המאה הכי כולו פנינים (אופייני לערי הצפון)

(ב) אמזמיס ; אמצע המאה הכי רקע הפנינים תוקן

(ג) תמנגולת שליד אגדז; אמצע המאה הב׳

אריג כחול, חרוזים שונים (טיפוס כפרי, שמורגשת בו השפעה עירונית)

הגובה המירבי: 8 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : ז׳ואן, תלבושות, עמי 173 ; השווה : אידל, מילון, עמ׳ 198 ; בזאנסנו, תלבושות,לוח 51,עמ׳ 44; הנ״ל, תכשיטים,עמ׳ 5,מס׳ 32(מקרא) (422)
224

מצד שמאל…..

רישום של איז׳ן דלאקרואה משנת 1832 ראה להלן, הפרק על הציור, עמי 250 (423)

עטרה — ״תאז׳״ פאס; סוף המאה הי״ח או תחילת המאה הי״ט

סוג שענדו מוסלמיות, ולאחרונה גם יהודיות; היה שכיח באירופה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס

זהב; עבודת־חירור כעין התחרה ; אבני אודם ואזמרגד ; לוחיות מעוטרות אמייל כחול, ירוק ולבן האורך: 45 ס״מ אוסף פרטי, פאריס

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 10, מס׳ 32 ; אידל, מילון, עט׳ 216 (426)