יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה


יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

לכישלון זה היו עוד סיבות, פרט לכושר התמרון של דארלאן, חוסר הניסיון הפוליטי של דירו ותפקידו הכפול של מרפי. המחתרת הצפון־אפריקנית לא היתה הומוגנית וכללה מעט פעילים שהיה להם מכנה משותף אחד ויחיד: הרצון לשחרר את צרפת מן הכיבוש הגרמני. האהדה הגדולה למרשאל פטן ול׳מהפכה הלאומית׳ שלו בצפון־אפריקה דנו את המחתרת לבדידות, לפעולת יחידים ולסודיות קפדנית. היחידים ששיוו לה אופי ׳המוני׳ כלשהו היו היהודים שפעלו בשורותיה: מתוך 377 הקושרים שהשתתפו בכיבוש אלג׳יר, היו 315 יהודים; אולם בתוך האווירה האנטי־יהודית הקשה ששררה בצפון־אפריקה, היתה דרושה מידה גדולה של תמימות כדי להאמין — ולו לרגע — כי אוכלוסיית אלג׳יר תהיה מוכנה להתקומם, בבוקרו של ה־8 בנובמבר, אגב היענות לד״ר אבולקר ול׳כנופיות של באב אל־ואד׳ שלו, כפי שיאמר הגנראל ז׳ירו מאוחר יותר.

הרבה נכתב על המחתרת היהודית באלג׳יריה. את מאפייניה העיקריים אפשר לסכם כדלהלן:

היא צמחה מחוץ למוסדות הקהילה: חבריה נימנו לרוב עם חוגים שלא הצטיינו בפעילות כלשהי מטעם הקהילה בתקופה שקדמה למלחמה.

היא קמה לשם מטרה פוליטית צבאית כללית — שחרור צרפת מן הכיבוש הגרמני — ולא למען אינטרסים יהודיים ספציפיים. הדעה המקובלת בין חברי המחתרת היתה שאינטרסים אלה יבואו על סיפוקם לאחר השגת המטרה הכלל־צרפתית, דהיינו ביטול הכיבוש הגרמני.

אופיה היהודי נבע מגורמים הקשורים במצב הפוליטי של צפון־אפריקה. היהודים היו רוב מכריע בין חברי המחתרת, כי מלבדם נתנו כל שאר מרכיבי החברה את אמונם במשטר וישי. הלא־יהודים היחידים שהצטרפו אליהם היו רובם ככולם מהגרים מצרפת, שרצו בשחרור ארצם מעול הנאצים, אם כי תמכו בחלקם באידיאולוגיה של פטן, לרבות במסעו האנטישמי.

הבסיס הראשון של המחתרת הוקם עוד באוקטובר 1940, כאשר התארגנה חבורה של צעירים יהודים משוחררי צבא במסווה של קבוצת ספורט כדי ליצור גוף להגנה עצמית נגד התנכלויותיהם של חוגי הימין. הקבוצה נקראה קבוצת ג׳יאו גראס(Geo Gras), על־שם האולם שבו קיימה את אימוניה. עם חבריה נימנו כמה קציני מילואים, ולפיכך היה לה צביון של יחידה צבאית עם משמעת נוקשה וחלוקה פנימית בין דרגות שונות. כאשר התהווה בקיץ 1942 הקשר בין אנשיה לבין הקצין הצרפתי הלא־יהודי סרן פילפור (Pillafort), שנודע בעמדותיו האנטי־גרמניות, הם מינוהו למפקדם, משום שהיתה לו דרגת קצונה בכירה.

באותו זמן — וללא קשר עם קבוצת ג׳יאו גראס — קמה חבורה נוספת של מתנגדים יהודים. לא היו אלה אנשי צבא אלא אזרחים שנימנו עם העלית החברתית של יהדות אלג׳יריה. בראשם עמדו הרופא הנרי אבולקר ובנו ז'וזה, שפעלו באלג׳יר, וכן קרובי־משפחתם רודה ופיאר קארקסון (Carcassonne), שישבו באוראן. כיוון שנציג אחר ממשפחת אבולקר הענפה פעיל היה בקבוצת ג׳יאו גראס, נקשרו עד־מהרה החוטים בין תאי המחתרת היהודית השונים ובינם לבין פעילי מחתרת לא־יהודים. הגוף הזה, שבו השתלבו יהודים ולא יהודים, פרו־וישיסטים ופרו־גוליסטים, מלוכנים ואפילו אנטישמים מושבעים, הוא שיזם את הקשר עם האמריקנים לקראת ה־8 בנובמבר. האישים היהודים שנימנו עם הנהגת המחתרת, כגון אנרי וז'וזה אבולקר, רפאל וסטפאן אבולקר, הד״ר מוראלי־דאנינוס, רוז'ה ופיאר קארקסון, ברנאר קארסאנטי, גי קאלווה, ארמאן ופיאר אלכסנדר, יוצאי הבורגנות היהודית הגבוהה באלג׳יר ובאוראן, נהגו בתור פאטריוטים צרפתים — ורק בתור כאלה. ללא היסוס כלשהו הם התחברו עם ׳ועד החמישה׳, שבו ישבו למגר־דובריי(Lemaigre-Dubreuil), ז׳אן ריגו(Rigault), הנרי ד׳אסטיה דה־לה־ויז׳רי (d’Astier de La Vigerie), ואן הק (Van Hecke) וטארבה דה סנט־ארדואן (Tarbie de Saint-Ardouin), שאהדתם לווישי לא הפריעה להם להיות אנטי־גרמנים. בקבוצה זו, שהכשירה את הקרקע הפוליטי להתקוממות, בלטו שניים במיוחד: למגר־דובריי והנרי ד׳אסטיה דה־לה־ויז׳רי.

בהיותו תעשיין עשיר, שהעתיק את בתי־החרושת שלו מצרפת לצפון־אפריקה, וכן ימני־קיצוני (׳קאגולאר׳ לשעבר) ואנטי־ריפובליקאני, קיווה למגר־דובריי עד לרגע האחרון כי השחרור האמריקני של צפון־אפריקה יעשה בחסותה של וישי, שמדיניות הפנים שלה תאמה את השקפותיו:

בתור איש מעשה, נראה כי למן שביתת־הנשק אימץ עמדה חד־משמעית נגד שיתוף־הפעולה עם גרמניה […]. פעילותו התעשייתית העניפה עתידה לשמש לו כיסוי אידיאלי לקשרים האמיצים שיקיים בין וישי לאלג׳יר, בהתרוצצו בלי־הרף בין פטן לוויגאן. אהבתו את האינטריגות ואת החשאיות וקשריו העניפים באמריקה עושים אותו למתווך אידיאלי במשא־ומתן אשר קצהו האחד מצוי באלג׳יר, בדמות רוברט מרפי, והאחר בווישי — בחוג המקורב ביותר למרשאל.

איש האֵמונים של למגר־דובריי, ז׳אן ריגו, היה ׳קאגולאר׳ כמותו:

איש תככים, אינטליגנט, חסר־נשמה, מרושע, מבהיל וקר כקרח. עד ה־8 בנובמבר, הוא יפעל כמזכיר־כללי־ארכיונאי בסתר, אמין אולי [..״]. ואולם ביום שלאחר הנחיתה, הוא ישוב וייטול את חופש הפעולה, ויבגוד בכוונה תחילה… בכל בעלי־בריתו הקודמים.

שונה לחלוטין היה הנרי ד׳אסטיה שממארס 1942 היה לאדם המרכזי במחתרת:

…הוא היה קאגולאר; חוזרים ומדברים על כך, והוא עצמו אינו מסתיר זאת. האיש מכור לאינטריגה, עד לעמקי נשמתו, לרצון לנפץ שמשות, לכעין דחף לפעול בשוליים, לפרוק בלי רסן את הכוח האצור בו, העושים אותו לטיפוס של מוסקטר שהונחת בטעות במאה שלנו. אריסטוקרט זה עתיק־שורשים הוא ׳הכבשה השחורה׳ של משפחתו […]. דעותיו ימניות, זה מובן מאליו, אולם הוא אינו מסתיר את היותו מלוכני, יותר ממונארכיסט. מזגו האישי דוחף אותו להיות נאמן לאנשים יותר מאשר לרעיון כלשהו.

עם בואו לאוראן ב־ 1941 בתור קצין המדור השני של שירותי הביטחון, הכיר שם ד׳אסטיה את האב קורדיה (Cordier), ׳שהיה איש־מודיעין יותר מאיש־דת; קצין יותר מכומר׳, את ואן הק, שעמד בראש ה׳שאנטיה דה לה ז׳נס׳, וניצל מוסד וישיסטי זה בתור משענת לקבוצת מחתרת; ואת רוז׳ה קארקסון, תעשיין יהודי צעיר מאוראן, שעתיד היה להפגישו עם ז׳וזה אבולקר. באוגוסט 1942 פגש ד׳אסטיה במנהיג יהודי אחר של המחתרת, רפאל אבולקר, שאירגן באולם הספורט ג׳יאו גראס את כוח־המחץ שנזכר לעיל. זאת ועוד: בתיווכו של ניצב־משטרה אנדרה אשיארי (Achiary), שפיקח בתוקף תפקידו על קבוצות מחתרת שונות, היה ד׳אסטיה בתחילת 1942 לאחד מ׳החמישה׳, שהפכו למועצה העליונה של המחתרת בצפון־אפריקה; הורחקו ממנה עד ליום שקדם את ה־8 בנובמבר היסודות הגוליסטים שאותם ייצגו באלג׳יר רנה קאפיטאן (Capitant), לואי ז׳וקס (Joxe) ורנה מועטי (Moatti). הרחקה זו לא היתה פרי המקרה, וצדק ז׳אק סוסטל בהבחינו בה את אחת התוצאות של המגמה הפוליטית שנתנו לתנועה למגר־דובריי וריגו:

עוינותם כלפי גרמניה לא נפלה מאויבותם את התנועה הגוליסטית. וישי חופשית ולא צרפת חופשית, המהפכה הלאומית משוחררת מן הכפיפות להיטלר ומוגנת בידי וושינגטון — אלה היו המטרות שביקשו להשיג, ומעט מאוד חסר היה כדי שיצליחו… שני אישים אלה, שהיו זריזים ואינטליגנטים, הסתמכו על כוחה ועושרה של ארצות־הברית; הם לא התקשו להטיל את סמכותם על מנהיגי המחתרת […]. ד׳אסטיה וואן הק עם אשיאי, ז׳וזה אבולקר וקארקסון תרמו את קבוצות הלוחמים ואת שירות הידיעות שברשותם; למגר וריגו סיפקו את הקשר האמריקני.

אף בחירת ה׳חמישה׳ את ז׳ירו לא היתה מקרית, בדומה להרחקת הגוליסטים והקומוניסטים; שכן פעפעה אצלם, כמו אצל הגנראל, אותה שנאה כלפי הגרמנים, אותה הערצה כלפי המרשאל ואותה איבה כלפי הריפובליקה ומוסדות הדימוקרטיה. דירו, שהתיימר להכיר את צפון־אפריקה, אף החזיק בדעות חד־ משמעיות על שאלת היהודים שבאיזור:

בצפון־אפריקה הצרפתית, בעיקר באלג׳יריה, השאלה היהודית אינה יורדת מסדר היום. המוסלמי בז ושונא את היהודי, אך אינו יכול בלעדיו. מוסלמים ויהודים הם ילידים שהדת מפרידה ביניהם, עם כל הקנאות וההקצנה הנלוות לכך. אלה כאלה מוצאם משותף, אורחות חייהם דומים והם נזקקים לאותה תזונה; אולם האחד תמיד היה השליט, והשני הנסבל. הראשונים הם עובדי אדמה, רועים, בעיקר לוחמים; השניים — סוחרים, בעלי־מלאכה, מלווים בריבית. אלה פזרנים נצחיים, ואלה מלווים סבלניים. כרגיל, מקץ כמה עשרות שנים, עובר כל רכושם של אלה לידי אלה, אלא אם כן מקבלים בני הפזרנים בחזרה חלק ממה שאיבדו אבותיהם, באמצעות ׳פוגרום׳ או מתוך מתנת־חינם כלשהי. תפקידה של מעצמת־החסות הוא, לפיכך, לדעת לשמור על איזון צודק ככל האפשר בין כל נתיניה.

על כן סירב ז׳ירו בתוקף להחזיר על כנו את ׳צו כרמיה׳:

וישי ביטלה את ׳צו כרמיה׳, ולא היתה לי כל נטייה להשיבו על כנו, על אף הלחץ שהפעילו האמריקנים. יש לי ידידים יהודים מצוינים בצרפת. בשעתי בחרתי ביהודי, מר רנה מאייר, בתור שר לעבודות ציבוריות בממשלתי באלג׳יר. לעתים נדירות פגשתי אדם הגון ממנו ומוכשר ממנו למלא את תפקידו, חרף האבידה האיומה שסבל במות בנו האהוב, שנפל בגבורה למען צרפת. אולם סבור הייתי כי צפון־אפריקה מופרת לי יותר מאשר לכל אלה שנחתו בה לא מכבר. טענתי היתה, וכך היא גם עתה, כי בצפון־אפריקה אין היחס ליהודים צריך להיות אחר מאשר לערבים. הם הרי ילידים שדתם שונה מזו של שכניהם, ותו לא.

מובן מאליו כי אם ילידים אלה, יהודים או מוסלמים, מוכיחים כי בשל פיקחותם, השכלתם, תעודותיהם והתפקידים שמילאו, הם ראויים להיות לאזרחי צרפת, נכון אני בהחלט להעניק להם אזרחות זו, בתנאי שיוותרו על מעמדם האישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית-עמ'109-106

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

 

הרי כי כן, לאכזבתם הגדולה של פעילי המחתרת היהודית, לא יכלו ׳קבוצת החמישה׳ ואף לא ז׳ירו להתנגד לדארלאן. באווירת הדביקות למרשל פטן ששררה בקרב הגנראלים באפריקה, למחרת ה־8 בנובמבר, חשש האדמיראל פחות מן המחתרת האלג׳ירית מאשר מהגנראל נוגס, שהיה אחרון לקבל את הוראותיו של המרשאל הישיש וחטף כמעט מדארלאן את סמכויותיו — שהתרוקנו בינתיים מתוכנן — בתור נציגו של המרשאל בצפון־אפריקה. כיוון שהאמריקנים — אייזנהאואר, קלארק ומרפי — לא אבו להתעניין אלא בהיבטים הצבאיים של המצב לא התקשה דארלאן לשמור על האנשים, על הרוח ועל צורת השלטון של וישי.

לאחר שהקים את ׳מועצת האימפריה׳ שבה ישבו נוגס, ברז׳רה [Bergeret] שאטל וז׳ירו, הוא התמנה, לבקשת האמריקנים, לתפקיד מפקד ׳הכוחות המזוינים. דארלאן — שפעל בתור ׳נציב עליון׳ — מינה לעומת זאת את ז׳אן ריגו, למגר־דובריי, טארבה דה סנט־ארדואן ואנרי ד׳אסטיה לתפקידים חשובים, כגון מזכיר לענייני פנים וראש המשטרה. עקב בקשותיהן של בעלות־הברית, הכריז דארלאן על גיוס כללי. ככל תושבי אלג׳יריה האירופים, נקראו גם היהודים לדגל, אולם רק ליחידות חפרים, שבהן הועסקו בעבודות־חפירה בסביבות אלג׳יר או בחקלאות באיזור קונסטנטין.

לימים החל אופיו של המשטר באלג׳יריה לעורר את דאגת האמריקנים. לנוכח הביקורת שהלכה והתחדדה בעיתונות של בעלות־הברית נגד ׳עיסקת דארלאן, הגדיר רוזוולט ב־17 בנובמבר את ההסכם שהושג באלג׳יר בתור ׳פתרון זמני׳:

ההסכם הזמני עם האדמיראל דארלאן פטר אותנו מלבצע באלג׳יריה ובמארוקו פעולות טיהור שבעטיין היו מתעכבים, בחודש או בחודשיים, ריכוזי הכוחות שנועדו למתקפה מערבה, אל עבר תוניסיה…

והוא הוסיף:

דרשתי את שחרורם של כל מי שנכלאו בשל התנגדותם לנסיונות הנאצים להשתלט על העולם. דרשתי את ביטולם של כל החוקים והצווים שינקו את השראתם מן הממשלות הנאציות או מהוגי־הדעות הנאציים.

עוד נראה להלן כי פניות אלה של נשיא ארצות־הברית לא נענו זמן רב. זאת ועוד: בהנחייתו של דארלאן, לא פרסמה העיתונות בצפון־אפריקה אלא באיחור רב ובצורה מקוטעת את הצהרתו של רוזוולט. אולם מכיוון שמצד הדיפלומטים האמריקנים שישבו באלג׳יר לא עורר העניין תגובה, נשתרשה בחוגי הממשל הצרפתי הדעה כי ל׳פתרון הזמני׳ היו סיכויים סבירים להאריך ימים. ב־23 בנובמבר אף הרחיק האדמיראל לכת ו׳הכחיש׳ את השמועות כי ׳השלטונות האמריקנים הציגו לפני שלטונות צרפת דרישות (בעניין היהודים) אשר לא היה להן כל קשר עם צורכי הצבא׳.

ימים ספורים לאחר־מכן, הפיץ מושל מחוז אוראן, ל׳ בוז׳אר (01^601), ׳דף מידע׳, שנועד לתת־נציבים ולראשי־ערים במחוז וביטא למופת את הלכי־הרוח של חוגי הממשל באלג׳יריה.26 לאחר ששיבח את אוכלוסיית המחוז ש׳שאבה ללא הרף מן הקריאות ומן העצות שנתן המרשאל פטן׳, את הפטריוטיזם ואת הנאמנות שלה, הסביר המושל את מסיבות ה׳שחרור׳ של אוראן בידי בעלות־הברית:

מתוך נאמנות למסורת הכבוד שלו ובתור ערב לשלמות האימפריה, קיים הצבא את הבטחתו להגן עד לאפיסת כוחותיו על הטריטוריות שהופקדו לשמירתו.

מן הראוי להדגיש כי יחידות צבא צרפת לא עצרו את נשקם אלא כדי למנוע את הלחימה ברחובות, למרות נחיתותם המספרית וחולשתם הברורה מול האמצעים הממוכנים שהופעלו נגדם, באשמת מעצמות הציר שמנעו מאתנו כל אפשרות של חימוש מתוך חשדנות או מתוך כוונות תוקפניות. בלי לשנות את תוצאות המאבק, היו קרבות הרחוב מוסיפים לשווא למספר הקורבנות ולהרס.

אומץ לבם ונאמנותם של האזרחים כמו אישרו את התנהגות החיילים.

אשר לתסיסת הציבור נגד הגיוס שעליו הכריז הנציב העליון, קבע מושל המחוז כי הסיבה העיקרית לה היתה הטענה כי ׳מלחמה זו אינה יכולה להביא תועלת אלא ליהודים׳. בעניין זה הוסיף, ׳ראוי להדגיש׳ את שני העניינים הבאים:

1 – משמעות ההכרזה האחרונה של הנשיא רוזוולט היא שאמריקה אינה מבקשת להשיג מטרות פוליטיות בצפון־אפריקה, אלא מטרות צבאיות בלבד;

2 – משמעות הצעדים שננקטו בעקבות הגיוס, מגבילה את כניסתם של היהודים לצבא, שכן הם גויסו לקבוצה של עובדי כפייה.

הרי כי כן, מכל מורשת וישי, היתה השמירה על התחיקה האנטי־יהודית לסמל המשמעותי ביותר של ׳עצמאות׳ המשטר באלג׳יר כלפי בעלות־הברית. היא היתה גם הערובה הטובה ביותר וההוכחה המשכנעת ביותר לחוקיותו הלניסטית. לפיכך, רק התערבות חזקה יותר של בעלות־הברית בענייני הפנים של צפון־אפריקה ורק היעלמותם של המוסדות הווישיסטים היה בכוחם להבטיח את השבת הזכויות ליהודי צפון־אפריקה. רציחתו של דארלאן, ב־24 בדצמבר 1942, והחלפתו האמריקנית הכפויה בז׳ירו עתידות היו להצית תהליך כפול זה, שהסתיים למן אביב 1943 עם כנונה ההדרגתי של הריפובליקה הצרפתית ועלייתם של הגוליסטים לשלטון.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית-עמ'111-109

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו-הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

 

הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

ב־9 בנובמבר, לקראת שעות הצהריים, נחתה טייסת גרמנית בפיקודו של הקולונל הארלינגהאוזן !Harlinghausen) בשדה־התעופה של תוניס, אל־אעוינה. היא הקדימה בכמה שעות את הפקודה שנתן היטלר לוורמאכט, בדבר יצירת ראש־גשר בתוניסיה, כדי לעצור את התקדמותן של בעלות־הברית מזרחה, ואולי אף לגרשן מאלג׳יריה וממארוקו. שיתוקן החלקי של בעלות־הברית בשל התנגדות הצרפתים בקזבלנקה ובאוראן, לא אפשר להן למהר ולהגיע לפני הגרמנים; לעומת זאת, היה בהחלט בכוחו של צבא צרפת שחנה בפרוטקטורט להדוף את היחידות הגרמניות־ האיטלקיות הראשונות, ששוגרו בחיפזון דרך האוויר והים. אולם דבר לא נעשה, שכן מפקדיו צייתו לפקודות וישי ולהוראות דארלאן. ממושבו באלג׳יר, שם נשא ונתן באותה שעה עם מרפי על סידורי הפסקת האש האחרונים, הורה האדמיראל לנציב הכללי אסטווה, למפקד כוחות היבשה הגנראל בארה ולמפקד הבסיס הימי בביזרט, האדמיראל דריין(Derrien), לשמור על נייטראליות קפדנית כלפי כוחות הציר. אולם, כעבור כמה ימים, ב־12 בנובמבר, ציווה הגנראל ז׳ואין, המפקד העליון של כוחות צרפת בצפון־אפריקה, לקצינים בתוניסיה להתנגד לגרמנים; אך במקום להגן על תוניס, הסיג הגנראל בארה את גיסותיו מערבה, ואחר היסוסים רבים הצטרף לבסוף למחנה בעלות־הברית, ב־19 בנובמבר. אשר לאדמיראל דרין, הוא התקפל לתוך בסיסו בנמל ביזרט, שם ישב ללא מעש עד ל־12 בדצמבר — כאשר נענה לאולטימטום הגרמני ונטש את ציו ומלחיו, שפורקו לאלתר מנשקם.

למעשה, עד לשבוע הראשון בדצמבר, היה מצבם של כוחות הציר רופף ביותר. ב־30 בנובמבר לא היו יותר מ־8,000 איטלקים ו־3,000 גרמנים בתוניסיה. הגנראל נהרינג (Nehring) עצמו, שפיקד על כוח זה, נטה להפחית מסיכויי הצלחתו של המיבצע כולו, ועל כך שילם בהחלפתו, ב־8 בדצמבר, בגנראל פון אתים (Von.(Arnim

פעם אחר פעם ניסו בעלות־הברית לכבוש את תוניס. ב־24 וב־25 בנובמבר היו כה קרובות ליעדן עד כי רודוילף ראהן(Rahn), שהגיע עשרה ימים קודם־לכן בתור שר מיופה כוח, נהג ברוב זהירות ושלח את פקידיו ואת שירות התקשורת שלו לנאפולי. ב־27 בנובמבר הגיעו טנקים אמריקנים למאסר (Mateur) ולג׳דאידה (Djedaïda), מרחק לא רב מביזרט ומתוניס, ואילו בדרום התקדמו בעלות־הברית אל קאסרין (Kasserine) וגאפסה (Gafsa), כדי לתקוע טריו בין ראש־הגשר של הגנראל פון אתים וצבאו של המרשאל רומל, שנסוג מטריפוליטניה. הגרמנים ערכו התקפת־נגד וב־8 בדצמבר התייצבה החזית זמנית לאורך הקו ג׳בל אביוד(-(Djebel Abiod בז'ה (-(Beja מג'ז אל־באב (Medjez el-Bab)-גשר הפחס (Fahs)-אנפידאוויל (r-(EnfïdavilleGabes) קאירואן פאיד-(Faïd) T), עם חדירות לעבר קאסרין וגאפסה.

פחות משליש שטחה של תוניסיה היה אפוא בשליטת כוחות הציר. במרוצת החודשיים הבאים הצליחו אמנם הגרמנים והאיטלקים להתבסס בעמדותיהם ואף להרחיב במידת־מה את שליטתם, אולם הצלחות אלה לא היה בכוחן לשנות את המצב. הצבא הגרמני שניצב מול בעלות־הברית לא היה אלא צלו — מאיים ככול שהיה — של ה׳אפריקה קורפם׳ המהולל מחולות המדבר. כשהוא מופצץ ללא הרף בידי חיל־האוויר של ארצות־הברית ונתון בסבך של בעיות אספקה וגם של מאבקי־ פנים בין מפקדיו לבין עצמם וביניהם לבין עמיתיהם האיטלקים — היה זה צבא אשר חוסנו הוכהה בעקבות התבוסה שנחל בלוב, צבא שנידון לנהל קרבות־מאסף, לצד בעל־ברית איטלקי חסר־נשימה ולאה מן המלחמה.

מצבו של הציר לא היה מסובך פחות מבחינה פוליטית: כמו בצרפת גופה לשעבר, הוסיפו הגרמנים להכיר בריבונות צרפת בתוניסיה, והותירו ל׳נציבות הכללית׳ שם להתקיים, כשם שהשאירו על כנה את ממשלת פטן־לאוואל בווישי. מדיניות זו לא היתה כלל לטעמם של האיטלקים, בשל שאיפותיהם המוצהרות לספח את תוניסיה. אולם חרף מחאותיהם, וההבטחות שנתנו להם הגרמנים בעת הוועידה שנערכה ברומא ב־2 בינואר,1943 עמד ראהן בסירובו המוחלט להרחיב את סמכויותיהם של הנציגים הקונסולאריים האיטלקיים בתוניס מעבר למקובל; בהסתמכו על קשיי המצב הצבאי, דחה כל יוזמה איטלקית שעלולה היתה להרגיז את הצרפתים יתר על המידה. אולם אין להסיק מכאן כי נציג הרייך סמך — ולו במעט — צל האדמיראל אסטווה ועל מינהלתו. שכן באותו זמן שקד ליצור מינהל צרפתי מקביל, מורכב מפעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ה׳מליציות׳ וה׳שאנטיה דה לה ז׳נס׳. בראשותו של ז׳אק גילבו(Guillebaud), ששלחו לאוואל ומאריון מצרפת, הצמיחו כל אלה את ה׳ועד המשותף לפעולה מהפכנית׳ (Comité d’Unité ;C.U.A.R d’Action Révolutionnaire), שסיפק לגרמנים כמה משתפי־פעולה שקנאותם עמדה ביחס הפוך למספרם המועט. בסיועו של ז׳אן שרב(Scherb), לשעבר מנהל לשכת העיתונות של פירוטון, קיבל גילבו לידיו את ניהולו של העיתון ׳תוניס ז׳ורנאל׳, מסר את עריכתו לפ׳ מארטי(Marty) ולקלוד מארטן(Martin) וסילק מן הנציבות הכללית את הפקידים שנחשד' באהדה לבעלות־הברית! אלה נשלחו בחזרה לצרפת. אשר לשמירה על הסדר הציבורי, היא הובטחה בידי המשטרה המקומית ובידי אנשי ה׳מליציות׳, בפיקודם של כמה קציני אס.אס.

הגרמנים לא השלו את עצמם בנושא כוח־עזר זה. בדין־וחשבון ששיגר ראהן לברלין, ב־24 בדצמבר 1942, ניכרת בבירור תחושת היעדר האונים שפשטה אט־אט בין כוחות הציר:

פעילות התעמולה בתוניס מושפעת מן העובדה כי כוחות הציר דחוקים בתוך מרחב מצומצם ביותר, כמו בתוך מבצר; הם טרודים באוכלוסייה עירונית מעורבת, בת 400,000 תושבים ויותר — הנתונה בהפצצות לא־פוסקות —

וקשה לפקח עליה. גדולים יותר האיום שבניתוק קווי האספקה וסכנת המגיפות והביזה. הפיקוד הגרמני העליון נאלץ להיזקק לשיתוף פעולתו של המינהל הצרפתי. בשל ריבוין של התקפות הערבים נגד המתיישבים הצרפתים, שומה על הפיקוד להגביר את כוחם של כידוני צרפת. אמנם הקמנו יחידות משלנו,

לרבות ׳משטרת הציר' כדי לגבור על התנגדותו הפאסיווית של המינהל, אך אין בכך לעלות או להוריד.

כן הוקמו ׳ועדות פיקוח׳ ובהן אזרחים איטלקים, מוסלמים וצרפתים אוהדי וישי, כדי להבטיח את פעולתם התקינה של ההגנה האזרחית ושל שירותים עירוניים שונים ששובשו בעקבות המלחמה. וכך ציין ראהן בדין־וחשבון שלו:

לערבים זכויות שוות ולעתים הם ממלאים גם תפקידי ניהול בוועדים אלה. לעובדה זו השפעה תעמולתית אדירה בעולם המוסלמי.

הרי כי כן, מכל מגזרי האוכלוסייה בתוניסיה, היו הערבים מי שנהנו מאהדתם הגדולה ביותר של הגרמנים והאיטלקים. על רקע זה שוחררו בורגיבה ומנהיגי הניאו־דסתור מן הכלא שבמרסיי והוסעו חזרה למולדתם, שעה שמונצף באי ניצל את התנאים החדשים והטביע חותם לאומני על הקאבינט שלו. יתר על כן, הגרמנים הותירו את פרסומם של עיתוני ה׳דסתדר׳ איפריקיה אל־פתאת׳ ו׳אל־שבאב׳, והסכימו לאשר קיומה של ׳ועידת הנוער הדסתורי׳ ואת הקמתו של ׳סהר אדום׳ בתוניס, שהפך עד־ מהרה לקן הלאומנים. הללו החזיקו גם בניהול התכניות של תחנת ׳ראדיו מולדת׳, ששידרה מתונים החל בחודש ינואר. אולם למרות מחוות־אהדה אלה ועל אף עצותיו של המופתי מירושלים, סירבו נציגי הרייך לנקוט יוזמה כלשהי שיכולה היתה להתפרש כתמיכה בעצמאות תוניסיה. בשל אי־רצונה להרגיז את הצרפתים והאיטלקים, שהתנגדו אף הם לעצמאות זו, ניקלעה מדיניותה הערבית של גרמניה

למצב של שיתוק: הסתירות הפנימיות שבתוכה, לא אפשרו לה לזכות בתמיכתה המאסיווית והפעילה של האוכלוסייה המוסלמית. לפיכך רק כמה עשרות מבני תוניסיה התגייסו ליחידות הערביות של הוורמאכט (Deutsch-Arabische .Lehrabteilung; D.A.L) או לאלה של ׳הפאלאנגה האפריקנית/ שהקימו במקום קצינים צרפתים, בחסות הגרמנים.

חולשתה הצבאית וסתירותיה הפנימיות של המדיניות הגרמנית בתוניסיה, השפיעו גם על מצבם של היהודים במשך שישה חודשי הכיבוש הגרמני.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ' 115

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

 יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

יהודים וגרמנים בתוניס: מגעים ראשונים

אין כמעט דמיון בין מצבם של יהודי תוניסיה בימי כיבוש גרמניה לבין הקורות את יהודי אירופה בשעת ׳הפתרון הסופי׳. הבדל זה ביחסם של הגרמנים לא נבע משיקולים אידיאולוגיים, שבעטיים נהנה היהודי בתוניסיה, למשל, מאי־השתייכות ל׳גזע׳ היהודי, שהיטלר דן אותו להכחדה. סיבת הדבר אינה נתונה גם במעין מחווה גרמני פתאומי של מתינות או ותרנות. הוא היה רק פרי המסיבות. שכּן, הים ניתק את תוניסיה מן האימפריה ההיטלרית, ולא היה אפשר לחברה באמצעים המקובלים אל תשתיתו של מנגנון ההשמדה שהוקם במרכז אירופה ובמזרחה; אדרבה. להבדיל מסלוניקי המרוחקת, משם הובלו קורבנות יהודים ברכבת עד אושוויץ, לא היה בין תוניס ליבשת קשר אלא באמצעות מטוס או אונייה — אמצעים יקרים ולא־בטוחים, שהיו גם בטווח־הירי של בעלות־הברית. בידי הגרמנים נותרה אמנם האפשרות להקים מחנות־השמדה במקום, אולם אם הועלתה תכנית כזו, היא הצריכה מקום, זמן וסודיות רבה. שלושה גורמים אלה חסרו לגרמנים בתוניסיה, שם הספיקו כוחותיהם בקושי רב לבלום את התקדמותם של צבאות הברית.

על־פי תסריט שבוצע כמה פעמים באירופה, רצו הגרמנים, סמוך למועד בואם לתוניס, לעורר פוגרומים ביהודים. אולם ראהן הסביר בדין־וחשבק שכתב: ׳ההסתה לביזת חנויות של יהודים, להפגנות ולפוגרומים וכו'….אינה אפשרית כל עוד לא הגיעו כוחותינו לפחות אל גבול אלג׳יריה׳.

קשיי הגרמנים מבחינה צבאית מסבירים גם מדוע חיכו עד ל־23 בנובמבר כדי ׳ליצור מגע׳ עם הקהילה היהודית: באותו יום עצרו את נשיא הקהילה בפועל משה בורז׳ל, את קודמו לתפקיד פליקס סאמאמה, את קונסול פינלנד ז'אק סיטאנובה ואת חתנם וגיסם של שני הראשונים. מאסרם של אישים אלה הובא מיד לידיעתו של האדמיראל אסטווה שמחה לפני ראהן על המעצרים ותבע את שחיורם המידי של בורז׳ל ושל סיטאנובה, בהסתמכו על ההסכם שהושג עם הגרמנים ולפיו הושארו סמכויות המשטרה בידי שלטונות צרפת. וכך כתב לו ב־24 בנובמבר:

ודאי ידוע לך כי מעולם לא עורער הסדר הציבורי למרות אופיין העדין של המסיבות שבעטיין הקימו כוחות הציר את בסיסיהם בתוניסיה. האוכלוסייה כולה, ללא הבדל גזע או לאום, נותנת אמון בממשלתה. הארמוניה זו נותנת את כל הערבויות לכוחות גרמניה לשמירת השקט. היא תועמד בסכנה של ממש, אם תגרום התערבותם של אלה האחרונים לסערת רוחות, לחשדות ולטינות […] יהיו מספרם ועוצמתם של גיסות הגרמנים המוצבים בתוניסיה אשריהיו, סבורני כי לנוכח האפשרות כי לא יהיה סדר מסוג זה, פיקודם אינו יכול להישאר אדיש. יש לו אפוא עניין רב שלא לעלות על דרך זו.

התערבותו זו של הנציב הכללי שאליה הצטרף השיח׳ אל־מדינה, עזיז אל־ג׳לולי, הניבה, על אף הציפיות, פירות לאלתר: בורז׳ל שוחרר ב־26 בנובמבר, בתנאי שיתייצב פעמיים ביום ב׳קומנדטור׳, לפני ראש האס. אס., הקולונל (׳שטאנדארטנפירר׳) ראוף (Rauff). שלושה ימים לאחר־מכן, כשקרבו בעלות־ הברית אל שערי תוניס, שחררו הגרמנים את שאר האסירים היהודים, לבד מקונסול פינלנד.

בשל מהותה ותוכנה שיבשה יוזמתו של אסטווה את התכניות הגרמניות שרגישות היו לזעזוע הקטן ביותר, בדומה למנגנון של שעון שדיוקו גבוה. השפעה רבה יותר היתה לפנייה שעשתה באותו יום שגרירות איטליה בברלין אל משרד החוץ הגרמני. בהתייחסה לאיגרת קודמת שמסר ב־2 בספטמבר השגריר דינו אלפיארי (Alfieri) לריבנטרופ, דרשה ממשלת איטליה שלא להפעיל כלפי יהודי תוניסיה שנתינותם איטלקית את הגזירות הגזעניות שתיכננו הגרמנים. הללו התרשמו, כך נראה, מאופיה התקיף של הפנייה האיטלקית: כבר למוחרת המליץ תת־שר המדינה א׳ ורמאן (Woermann) לפני המפקד העליון של הוורמאכט(.O.K.W) כי יצווה על גנראל נהרינג שלא ינקוט צעד כלשהו נגד יהודים אזרחי איטליה, בלי להודיע על כך מראש לקונסול הכללי האיטלקי בתוניס: ׳במקרה שזה האחרון לא יסכים, ידחה מפקד הצבא את ביצועם של צעדים אלה׳. ב־4 בדצמבר עוד ביקש ורמאן מן הפיקוד העליון הגרמני להיענות לאיטלקים: ׳אם אין בכך כדי לפגוע בצרכים הצבאיים׳.

אולם, העמדה שנקט בעל־בריתם בעניין זה לא יכלה שלא להציק לגרמנים. ב־13 בינואר 1943 התייחס ריבנטרופ לשאלה זו, במברק ששלח לשגרירו ברומא. לאחר שהביע את צערו על נכונותם של האיטלקים לראות ביהודים כמי שראויים ליצג את האינטרסים שלהם בחוץ־לארץ, הוא נאות לעשות ׳טובה מיוחדת׳ והסכים לדחות עד ל־ 31 במארס 1943 את תחילת יישומם של חוקי הגזע לנתיני איטליה שהתגוררו בשטחים שבשליטת גרמניה. וכך כתב לשגריר:

אבקשך להדגיש את גודל הסכנה הטמונה ביהודים בכל אתר ואתר. סכנה זו גדולה עוד יותר באזורים חשובים מבחינה פוליטית, ובכל התחומים שעניינם צבאי. היהודים המסוכנים ביותר הם מי שיש להם השפעה כלכלית. אתה יכול למסור לאיטלקים דוגמאות מתוך הניסיון שלנו, אגב הדגשה כי היהדות כולה היא אויבנו הגדול והעיקש ביותר. דבר זה תקף בה במידה בגרמניה ובאיטליה. לא נסכים אפוא לשום חריגות. אנו רואים ביהודים אזרחי איטליה יהודים לכל דבר, ולכן יוכפפו לתחיקתנו הנוגעת ליהודים.

בתור חלק מן ׳היהדות הבינלאומית׳, נתפסו יהודי תוניסיה, ׳אחראים להתקפה האנגלית־האמריקנית נגד צפון־אפריקה׳, בשל ׳הקומיסרים הפוליטיים היהודים שבשורות הצבא האנגלי־האמריקני׳. לפיכך נדרשה הקהילה היהודית בתוניסיה — בין שאר הגזירות שהוטלו עליה — לשלם סכומי־כסף גדולים בתור קנסות, כדי לפצות את הקורבנות האזרחיים של הפצצות בעלות־הברית; כדברי קריין צרפתי בראדיו תוניס:

אין לראות בהחלטה זו אלא את פרי ההגיון והמציאות. אם ברור מלכתחילה כי המלחמה הנוכחית היא יהודית מובהקת במקורה וכי הפלישה לצפון־אפריקה היא בייחוד מעשה־ידה של היהדות הבינלאומית, המנצחת על גורלם של העמים האנגלו־סאקסיים, כפי שניצחה, לאסוננו הרב, על גורל עמנו.

ברקע קו־מחשבה זה הסתתרה למעשה מטרה ברורה: לקומם את דעת־הקהל המקומית נגד היהודים. אולם, לא הקריאות של ראדיו תוניס ואף לא מסע התעמולה שאירגן ׳ועד העזרה המידית׳ (I.C.O.S), שאמור היה ׳לחלק׳ את פיצויי היהודים, לא עשו רושם עמוק על האוכלוסייה המוסלמית והאירופית של הפרוטקטורט. ׳ליקוי׳ זה, נוסף על מחאותיהם של החוגים הרשמיים הצרפתיים, התוניסאיים והאיטלקיים היו אפוא חלק מן המכשולים שבהם נתקלו תכניות הגרמנים בתוניסיה, ובוודאי השתבשו בגללן.

התפתחות המצב הצבאי, שהיתה לרוב לרעת כוחות הציר, השפיעה אף היא באותו כיוון; לפיכך חיכו הגרמנים עד להתייצבות החזית, כדי להנחית את המהלומות הראשונות על יהודי תוניס: ביום ראשון, ה־6 בדצמבר, נקראו משה בורז׳ל והרב הראשי ח׳ בלאייש להתייצב ב׳קומאנדאנטור׳ לפני ראוף, שקרא להם את תוכן פקודתו של הגנראל נהרינג בדבר פירוקה של מועצת הקהילה וגיוסם של עובדים יהודים בשירות כוחות הציר.

בו ביום הוקם ועד בן תשעה חברים, בראשותו של הרב הראשי. תפקידו הראשון היה לספק, כבר למוחרת, רשימה של 2,000 יהודים שמתוכה ייבחרו העובדים שיועסקו בעבודות־עפר וכריית תעלות. ראוף הודיע לבני־שיחו הנדהמים שבכוונתו להסתפק ב־4,000 עד 5,000 עובדים וכי הוועד שיקום ידאג לציוד, לאמצעי־הובלה ולאספקת מזון עבור העובדים. זאת ועוד: המגויסים יחויבו לענוד על החזה ועל הגב טלאי צהוב, גדול וגלוי לעין ׳כדי לאפשר את זיהוים גם מרחוק, ולירות בהם אם יברחו׳. לבסוף, כדי לשים קץ למחאותיהם של מנהיגי היהודים, איים ראוף כי יעצרו 10,000 יהודים ברחובותיה של תוניס אם לא ימלא הוועד, עד המועד שנקבע, את הפקודה שניתנה לו, פקודה שקיבלה את אישורו של הביי ושל הנציב הכללי.

מלאכת הקמת הוועד נעשתה בקלות יחסית, אם כי מעטים התנדבו לקחת בו חלק: לבד מן הרב הראשי ומזכירו, צריך היה לכלול, כדרישת הגרמנים, אחראי לענייני כספים, איש מינהל, תורגמן, אחראי לענייני תברואה, אחראי לענייני אספקה, אפסנאי ואחראי לענייני עזרה למשפחות העובדים. לכל אחד מאלה ניתנה הרשות לגייס, לפי דרישתו, כל יהודי, ולהחרים כל רכוש של יהודים. כל אחד מהם רשאי היה לגייס לו עוזרים, כראות עיניו.

עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:

מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'118

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

לאחר שגויסו, עברו האנשים בדיקה רפואית, שנועדה לא רק לקביעת כושרם אלא גם לגילוי מחלות מידבקות, שנוכחותן בין החיילים הגרמנים הילכה אימים בייחוד על האס.אס. את שירות הבריאות ניהל ר׳ פאלדיני והרופאים ספז, מועטי וברטוואס — שמילא גם תפקיד של מתורגמן. שירות זה טיפל גם בפצועים ובחולים במחנות. בהיותו מוסמך להמליץ על שחרורו של מגויס זה או אחר בשל בריאות לקויה, הוא נחשף לגידופיהם של מי שחשו כי נעשה להם עוול ולחשדות הגרמנים, שערכו מדי פעם בדיקות חוזרות. מן ה־15 בדצמבר ועד ה־30 באפריל הגדיר שירות הבריאות 1,765 מגויסים לא־כשירים, אבל הגרמנים שחררו רק 623 מהם: השאר הועסקו בעבודות קלות או הוגדרו מחדש בתור כשירים.

שירות האפסנאות, בניהולו של רנה סולאל, טיפל באספקת מזון, ציוד ודברי לבוש למחנות. אנשיו היו מבקרים במחנות, כדי לפקח על האספקה ועל חלוקת המזון, שאותו קבעה ועדה מיוחדת. אחרי ה־10 בפברואר קיבלו הגרמנים על עצמם את אספקת המזון: סכום שבועי בסך 25 פראנק שולם, לפיכך, לוורמאכט, שהתחייב לספק בתמורה מנות שוות לעובדים היהודים ולחייליו. אולם התחייבות זו לא מומשה מעולם, והוועד הוסיף לשלוח תוספת אספקה למחנות.

כן הקים הוועד שירות תובלה משלו, והוטל עליו להבטיח את הקשר עם המחנות ולדאוג להעברת העובדים, באמצעות כלי־רכב רעועים ובהיעדר מתמיד של דלק.

לבסוף, כדי לשים קץ להחרמות הגרמנים של חפצים מכל הסוגים ולביזתם בבתי יהודים, ראתה הקהילה צורך להקים ׳שירות שילומים והחרמות׳ שהוטל עליו למלא אחר דרישות הגרמנים. הוא הוציא לפועל את החרמתם של בתים וחנויות שבבעלות יהודית, לאחר שערך ׳בדיקה׳ בתוכנם:

רוב המאמצים נעשו כדי למלא אחר תביעה זו, כבדה ככל התביעות שכפו הגרמנים, אגב חלוקה צודקת של הנטל והתחשבות באלה שראו — לא בלי עצב ותרעומת — כיצד נוטלים מהם את חפציהם השימושיים ביותר ופרטי ציוד שקשה היה למצוא להם תחליף. שליחינו השתדלו, על־פי הוראתנו, למנוע חיכוכים ולא להכביד על אנשים צנועים, ולהימנע מלקחת דברים חיוניים מאלה ומיותרים אולי לאחרים. אף־על־פי־כן היו התנגשויות ומריבות. היו שהתרעמו על הארגון ן…]. ייתכן כי אנשי השירותים לא נהגו תמיד בטקט מרבי, אולם אין לחלוק על כך שעמדו בלחץ של תביעות לא־פוסקות.

כדי לעמוד בהוצאות הכרוכות בארגון העבודה, בתשלום הקנסות שכפו הגרמנים ובניהול שירותיו, מינה הוועד ועדת כספים, שחבריה המרכזיים היו ראש סגל עורכי־הדין ויקטור כהן־האדריה, הנרי גז וגי בוקארה. יוזמתה הראשונה של ועדה זו היתה קביעת מס שהוטל על כל חבר בקהילה:

מס זה לא הוטל על־פי קריטריון אחד, אלא לפי נתונים שונים, שאפשרו להבחין בין גימלאי צנוע לבין בעל־הון שמפעלו פעל במלוא הקיטור, בין יהודי מטופל במשפחה לבין מי שפעילותו הופרעה בגלל חוקי הגזע. שירות זה פעל בפיקוחה הקפדני של ה׳קומאנדאנטור׳ שקיבלה את רשימת משלמי המסים. כן החזיקו הגרמנים דינים־וחשבונות על ההכנסה שמסרו היהודים בעת מפקד האוכלוסין שנערך ב־1941. דינים־וחשבונות אלה היו לנגד עיניהם בעת שהטילו קנסות כבדים על יהודי סוסה.

כדי לפקח על שימוש השירותים השונים בכסף, הקים הוועד בתוניס ׳ועדת הוצאות׳ שבדקה את בקשות האשראי שהגישו כל אחד מן השירותים. ניהולה של ועדה זו הופקד בידי יצחק סמאג׳ה. כן הוטל על ׳מבקר כללי׳, אלכד נאטאף, לאשר מראש את כל התשלומים, לפני שביצעם הגיזבר. מתפקידו היה גם לעקוב אחר השימוש שנעשה בסכומים המוקצבים.

מאמצים קפדניים אלה, שהשקיעה קהילת תוניס כדי לכונן, במסיבות מיוחדות ובתוך זמן קצר כל כך, מנגנון מינהלי כה יעיל וראציונלי, יש בהם כדי להפליא. היו מזימות הגרמנים אשר היו, נדמה היה, על־פני השטח, כי ראשי הקהילה סמכו את ידיהם על סגולותיו של מינהל תקין — שעסק בכמות הקאלוריות הדרושות לעובדים באותה רצינות שבה דאג למניעת זיהומים במחנות — כדי ׳להגביל את הנזקים׳. הטובים שבחברה היהודית לקחו חלק במפעל זה, ומעולם לא נראו, לא בימים שקדמו לכיבוש הגרמני ואף לא לאחריו, כה הרבה נציגים של העלית היהודית משתתפים בצורה פעילה כל כך בחיי קהילתם. גיוס כוחות מעין זה נבע ללא ספק מרגשי סולידאריות יהודית עמוקים, שמחקו בעתות של סכנה משותפת כל הבדלי מעמד או מוצא. אולם חממה זו של עורכי־דין, רופאים, אנשי־כספים ונכבדים עשירים שהיו לימים ב׳ועד הגיוס׳ שימשה גם מקלט לצעירים ׳טובי־מוצא׳ ולבעלי אמצעים שביקשו לחמוק מן העבודה במחנות; התפתחות זו נבעה לא במעט מן היכולת שהיתה לראשי הוועד ׳לגייס׳ לשירותם את מי שרצו. לפיכך, בעוד הנשיא בורז׳ל הקיף את עצמו בבנו ובנכדו, עשה פול גז שימוש רב בעמיתיו למקצוע ובירידים כגון ויקטור ביסמוט, ז׳ורז׳ כריאף, אנדרה נאטאף, ארתור עטיאס, פול בונאן ואדמון סמאג׳ה, ששקדו על מילוי התפקידים — החיוניים אמנם — שהוטלו עליהם.

חלוקה מעמדית זו בין ׳מגייסים׳ ו׳מגויסים׳ שזורה ברוב העדויות שנאספו לאחר המלחמה מפי העובדים. המתחים שנבעו ממנה נעמו ביותר לאס.אס. אך חיבלו ביחסים שבין הוועד לבין שאר היהודים.

בעקבות הלשנות תבעו הגרמנים, מפעם לפעם, את גיוסם של ׳בני הבורגנים׳ ושל עובדי הוועד, ששוחררו בידי האחראים. פול גז, ששימש יעד לשנאה שרחש חלק מן האוכלוסייה היהודית כלפי הוועד, תיאר את האירועים הבאים:

8 במארס. עוד הלשנות. הבוקר הגיעו אנשי האס.אס. ובידם רשימה של 150 שמות. הנה רשימה של בורגנים שאינם עובדים. עליכם להציגם לפנינו בתוך שלושה ימים. על־פי קריאה ראשונה מתברר שרבים מהם קיבלו פטור מידי שלטונות גרמניה עצמם. אחרים אינם שייכים כלל לשנתונים המגויסים. אחרים עזבו את תוניס. ביניהם מופיעה גם אשה. מעטים אפוא אלה שאפשר להשתמש בהם.

׳שיתייצבו בכל זאת׳.

אנו מעלימים תחילה את שמותיהם של חיילים שהצטרפו ליחידותיהם ושל מי שהורשעו בעוון תעמולה פוליטית, המסתכנים בעונשים חמורים. נמצא תירוץ מתאים לכל אחד ואחד. אחרים נקראים להתייצב.

9 במארס. היום נערכה בדיקה חוזרת בכל שירותי הקהילה. הלשינו עלינו כי נתנו בהם מקלט למספר רב של בני טובים. כל מקרה מעורר רוגז. עוזרינו ברובם אינם כשירים לעבודה או מעל לגיל. השאר — טכנאים חיוניים. בשירות התובלה יש אמנם אנשי מקצוע ומלווים כשירים, אך מלאכתם אינה קלה.

לבסוף מוציאים מאתנו האס.אס. שבעה אנשים שיישלחו לביזרט. כך יבואו המלשינים על סיפוקם.

ההלשנות לא היו אלא היבט אחד ביחסים הגרועים שבין היהודים והעלית שלהם. פעמים הגיעו הדברים לכדי מהומות. פול גז ושירות הגיוס שלו שימשו כאמור יעדים עיקריים, עמודי ה׳יומן׳ שלו גדושים בתיאורי תקריות אלימות, שבהן הסתערו עליו מפגינים זועמים, שתבעו גיוס ׳עריקים׳. אולם גז לא היה אדם שאפשר להשפיע עליו ב׳גניחות כאלה׳. ב־15 בינואר הגיש אמנם את התפטרותו, ׳מתוך מפח־נפש מוחלט׳, אבל חזר בו בשל מחאותיו הנמרצות של בורז׳ל. עד ליציאת הגרמנים הוסיף לתפקד בתור ׳האיש החזק׳ של הקהילה היהודית.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'124

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר