מורשת יהדות מרוקו

קמו

רבי יוסך משאש

ס׳ ראה. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום.

שלום.

שני תאומי צביה אגרותיו היקרים הגיעוני, אשר בהם מפציר בי כבודו, להעתיק לו הרמזים שיש לי בס׳ יתרו כמו שהודעתיהו, עוד העתיק לי איזה חדושים, ומפציר בי כבודו להודיעו דעתי עליהם, על זה אין לי זמן עתה, והרמזים שרמזתי בפי יתרו. הם אלו: על וישמע, כבר הודעתיך. ועוד, כתב רש״י ז״ל ע״פ ויבא אהרן וכו', ומשה היכן היה וכו'. שהיה עומד ומשמש, ע״ש. ורמזתי זה בשם מש״ה ר״ת, משה שמש היה. עוד פי׳ רש״י, אנשי חי״ל, עשירים שאינם צריכים להחניף, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת חי״ל נוטריקון למפרע, לא יהיו חנפים. עוד פי׳ רש״י, אנשי אמת, אלו בעלי הבטחה, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת אמ״ת נוטריקון, אנשים מובטחים תמיד. עוד, ויל״ך ל״ו א״ל ארצ״ו, פי׳ רש״י לגייר בני משפחתו, ע״ש. ורמזתי זה בנוטריקון הכתוב, והלך יתרו לארצו, כדי לגייר ולהפוך את לב אוהביו רעיו צדיקים וישרים. עוד כבד את אביך וכוי, כב״ד בגימטרייא הוי״ה, לרמוז מ״ש רז״ל בקדושין דף ל׳, וז״ל: בזמן שאדם מכבר אביו ואמו, אמר הקב״ה, מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, עכ״ל, ע״ש. ומור דודי הרה״ג כמוהר״ר דוד משאש זלה״ה רמז זה במלת כב״ד נוטריקון כאלו ביניהם דרתי. זכו״ר, אותיות כרו״ז, לרמוז מ״ש מודם בא״ח סי׳ רנ״ו, דסמוך לשבת מכריז ש״צ להכין עצמם לשבת וכוי, ע״ש. ועוד, לא תגנב במספר קטן עולה י״ח, כמנין שחו״ק במספר קטן, לרמוז מ״ש רז״ל לא תגנב אפילו בשחוק. ועוד ויחד יתרו על כל הטוב״ה, נוטריקון בהפוך אתוון, היא טובת המן באר והתורה, ע״כ. ועוד יש לי הרבה רמזים בפרשיות אחרות, ולכשאפנה אעתיקם לכבודו, עם מה שאגלה דעתי באותם החדושים ששלחת לי, ושלום.

אני היו״ם ס׳׳ט

קמז

פ׳ הנז׳.

ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום, שלום. קח גא עוד ידידי מהמוכן:

אג׳ווילוס. זה נוסח כתובה בלויה וישנה נכתבה במכנאס באדר תצ״ח לפ״ק, איך השה״ט הבחו״ן, יניק וחכים, כד׳ אברהם ס״ט, בכהה״ט החכם השלם ספרא דווקנא כעזרא, כהה״ר יצחק זלה״ה, בכהה״ט זית רענן יפה פרי תואר, חכמה רבה בכלי מפואר, החסיד העניו, כמה״ר ראובן זלה״ה, בכהה׳׳ט החכם השלם, השיב רבים מעון, כהה״ר יעקב ז״ל, בלא״ץ יסוד עולם, גוזר לגזרים ים החכמה, ומוציא לאוד כל תעלומה, מוה״ר הרה״ג מעו״מ, כמהור׳׳ר אברהם זצ״ל, המכונה אג׳ווילוס, ע״כ יכולתי להכיר בשטר כתו׳ הזה, והשאר נמחק ונקרע ולא נשאר ממנו רושם כלל.

אדארוקי. הרה״ג כמוהר״ר אברהם אדארוקי זלה״ה, כך נמצא מתואר בטופס קב״ע על שטר זכיה מש׳ ת״ל לפ״ק. ועוד מצאתי טופס פסק קטן על היזק ראיה, וחתום עליו הרב כמוהר״ר חסאן אדארוקי זלה״ה, זמנו ש׳ תכ״ט לפ״ק. ועוד מצאתי משמו איזה חדושים בכת״י על רש״י בחומש. משני המשפחות הגז׳, לא נשאר שום זכר בעיר כלל. ושלום.

אני היו״ם ס"ט

רב שנתן תשובה לשאלה מסובכת

מלך אחד, עמד ליד החלון והשקיף על העיר מתוך הנאה וקורת רוח על ממלכתו היציבה והמתפתחת בצורה בלתי רגילה. פעם, הוא משקיף מהחלון, והנה אדם אחד עבר לתומו ליד ארמון המלך. אדם זה היה במקצת מוזר – שער ראשו לבן, ושער זקנו שחור. תופעה זו עוררה את סקרנותו של המלך. ניסה למצוא לה תשובה בעצמו, ולא הצליח. קרא ליועציו והעמיד בפניהם השאלה. ניסו וניסו, ואמרו למלך ״אדוננו המלך,

זוהי תופעה מהטבע, ולא נוכל לענות עליה״. המלך התעקש ואמר להם ״גם תופעה טבעית יש לה סיבה״. אחד היועצים הציע להביא רב יהודי ולשאול אותו. הרב הובא בפני המלך. אשר לשאלה הוא אמר: ״אדוני המלך, השאלה היא טבעית ופשוטה. זה ששער הראש הוא לבן, ושער הזקן שחור. זה מפני ששער הראש הוא צמח כעשרים שנה לפני שער הזקן. ועל כן הוא יותר זקן וצבעו לבן. בבוא הזמן כאשר יזדקן קצת גם שער זקנו יהיה לבך. המלך התפעל מהתשובה, והיועצים יצאו בבושת פנים. פעם אחרת, המלך עמד ליד החלון שלו, ואיש אחד עובר ברחוב אבל בצורה הפוכה. שער ראשו שחור, ושער זקנו לבן. המלך קרא שוב ליועציו, שאל אותם, ולא הצליחו לתת תשובה. המלך ביקש להביא אותו רב יהודי. המלך אמר לרב ״תשובתך הראשונה היתה הגיונית ונכונה. מה תאמר עכשיו על תופעה שונה זו״. הרב עונה ״אדוני המלך, גם זו שאלה טבעית, ויש לי עליה תשובה. זה ששער הראש הוא שחור, בגלל שהראש הוא תמיד מכוסה בתרבוש או ב״רזזא״ (מצנפת). ובכך הוא שומר על צבעו הטבעי ומוגן מפני השמש וכו'. ואילו הזקן הוא תמיד חשוף, וצבעו דוהה בעקבות קרני השמש, רוחות וכו'. כאשר האיש יזדקן, באופן טבעי, גם שער ראשו יהיה לבן״. המלך נדהם מתשובתו ההגיונית של הרב. פנה ליועציו ואמר להם: ״כולכם טיפשים, מה הייתם עושים אילו עמדתי בפני שאלה קשה בענין המדינה״. הוא גם הזכיר להם את פתרון חלומו של פרעה ע״י יוסף, ואמר להם טוב שיש יהודים, שבחוכמתם הם פותרים כל בעיה.

היתר נסיעה באוטובוס בשבת

עם כיבוש מרוקו על ־ידי הצרפתים (1912-1910) נפתחו שערי רווחה ליהודים ממצוקת הערבים (שוד, רצח, השפלה וכו'). מחייתם של היהודים תחת השלטון של הערבים היתה דלה מאוד, מקצתם חיו רק ממקצועות שהערבים לא התמחו בהם, Fגון: צורפות, חייטות אומנותית, ריקמה וכ', אחרים חיו איכשהו מהיד אל הפה בדוחק ובעוני. בבוא הצרפתים, היה צורך בפוטנציאל אנושי לעבודת פקידות בדואר, בבנקים ובמוסדות המימשל החדש. יהודים לא רבים למדו צרפתית בבתי-ספר של האליאנס עוד לפני בוא הצרפתים. ידיעת השפה הצרפתית, אפילו לא מושלמת, הביאה את היהודים, דרך סמינרים מזורזים מטעם הצרפתים, להשתלב באדמיניסטרציה של המימשל החדש, וצעירים יהודים רבים גויסו לעבודה משרדית. הערבים לא הסתגלו עוד לשפה הצרפתית ולא היוו פוטנציאל רציני כמו היהודים לעבודות משרד.

אבל זו אליה וקוץ בה. היהודים, על אף היותם שומרי מצוות היו מוכרחים לעבוד גם בחגים וביום שבת, כי אצל הצרפתים הנוצרים יום ראשון בשבוע הוא יום השבתון השבועי.

יש לציין שיהודים אלה על אף שעבדו ביום שבת, לא אכלו מאכלי טריפה, לא עישנו בשבת, ואפילו נהגו לקבל החופשה השנתית בימי ראש השנה וכיפור. אם בי מבחינה תחוקתית, המימשל הצרפתי קבע שיום כיפור הוא חופשי ליהודים בכל המוסדות. יהודים אלה נהגו להתפלל בשבת במניין מוקדם לפני לכתם לעבודה.

נשארה רק (מחוץ לעבודה ביום שבת) שאלת הנסיעה באוטובוס למקום העבודה ביום שבת. לרבנים, על אף שעצמו עין בעניין עבודה בשבת שהיתה הכרח המציאות והביאה רווחה כלכלית מאוד משמעותית ליהודים, נשארה שאלת הנסיעה בשבת, ואיך להימנע ממנה. לא נמצאה תשובה לשאלה זו שמהווה עבירה נוספת על העבודה ביום שבת.

הרה״ג יוסף משאש זצ״ל קיבל מאות מכתבים רבים ממרוקו ומארצות אחרות בשאלות הלכה שונות, והוא כינס את תשובותיו בשני ספרים חשובים: ״מים חיים״ ו״אוצר המכתבים״, מלבד עוד שלושים חיבורים שהוא חיבר על נושאים שונים. דרכו של רב זה היתה למצוא הקלה מסוימת, על סמך מקורות רבים, מבלי לפגוע בגוף ההלכה, בהתחשב עם רוח הזמן. גם שאלת הנסיעה בשבת לגבי העובדים שנאלצו לעבוד בחגים וביום שבת, הובאה בפניו, ולאחר עיון מדוקדק הוא קבע (ראה בחיבוריו הנ״ל): יהודי המוכרח לנסוע לעבודתו בשבת או בחג, יכול להפחית העבירה במספר דרבים –

א)         הנוסע בשבת לא ישלם דמי הנסיעה במזומנים, אלא יקנה כרטיס מינוי חודשי, אותו ישיג לניקוב לידי הנהג.

ב)         לא יעמוד לבדו בתחנת האוטובוס, אלא יחכה עד שגוי אחד יהיה בתחנה, שלא ייראה שהאוטובוס עצר בתחנה למענו. בבל אופן, אם אין גוי אתו, אסור לו לעלות לבד וראשון לאוטובוס.

ג)          בעלותו לאוטובוס לא יישב אלא יחזיק במוט ויעמוד כל הזמן.

ד)         בהגיעו לתחנת הירידה למקום עבודתו, לא יצלצל לנהג לעצור, אלא יחכה עד שגוי אחד יצלצל, ויירד אתו, אפילו אם תחנת הירידה היא רחוקה קצת ממקום עבודתו. יחכה עד שגוי אחד מהנוסעים יצלצל, והוא יירד וילך לעבודתו ברגל, ממקום תחנת הירידה.

זהו הרע במיעוטו, שבלית ברירה אחרת נתקבל בהכרח המציאות אפילו על דעת הרבנים. הרב הזה הקל בכמה דברים אחרים, ראה בספריו הנ״ל.