מורשת יהדות מרוקו

ימי הפסח וחג המימונה

אליהו רפאל מרציאנו

עיה"ק ירושלים ת"ו

הקדמה

ישמחו השמים ותגל הארץ ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר ושתי הלחם, לחמה של תורה.

על הפסוק בספר איוב(פרק ל״ח א-ד) ויען ה׳ את איוב… איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, כתב הרב נועם אלימלך ז"ל, פר׳ אמור: אמר לו הקב״ה לאיוב איפה היית? הידעת מאיזה איפה – שורש אתה? רמז הקב״ה לאיוב שעליו לקדש את האיפה, השורש שהוא בא משם! בסוד 'והעומר עשירית האיפה הוא״ הרומז לקדושת עשירי ע״כ. עוד בדורות קודמים אבדה להם משמעות החג, ושורש המימונה לא מצאו וכדברי הרב יעקב משה טולידאנו דל: … 'התערב להם השם מיימוני המיוחד לרמב׳ם ואביו רבנו מיימון הקבורים בטבריה עם יום המימונה ומאז הנהיגו העולים ממרוקו שבטבריה יום זה עליה על קברם של הרמב׳ם ואביו ז׳ל- (קובץ זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב, עם׳ 223). ובן כתר הרב דוד אסבאג (בתרגום משפה יהודית מרוקאית): ..״באו בני הדור היקרים האלה אשר אין הם מבינים יום האמונה והפכו אמונה למימונה״-( ספר הגדה: שאר ירקות, כאזאבלנקא תש׳׳ג, עם׳ ס. ומה נעני אנן אבתרייהוי כן שאין דבר מונח בקרן זוית ומצפה שיגלו שורשיו העבריים כמו חג המימונה אשר אודותיו הספיקו לכתוב דברי הבאי ולעג כמו ״עריכת שלחן המימונה היא ביסודה עריכת שלחן למימון מלך השדים״ ב״מ וקמו להורות כי שורש מנהג עתיק יומין זה לא כהלכה הוא ויש בו פולחן אלילי ח״ו! שומו שמים! ובהשערות פורחות באויר יחברו חבל בחבל לשלול מחג המימונה כל קדושה! לכן שנסתי מתני ויצאתי אל השדה שדה המכפלה תורה שבכתב ותורה שבע״פ ללקט באמ״רים אחרי הקוצר״ים ולחפש בספרי הראשונים ואחרונים שורש הדברים, ואספתי אל תרמילי הדל פניני מנהגים והליכות חודש ניסן הנראים כמו אפיק בו זורם נהל המימונה, וריכזתי מנהגי ״ימי הפסח״ מטו׳ אדר ועד ו׳ סיון, מהיום שאנו מתחילים לעסוק בהלכות חג פסח ועד חג השבועות שהוא גם יום עצרת של חג המצות (רמבן ויקרא, פרק בג׳), מנהגים המגלים לנו מהות וזהות חג הפסח וחודש ניסן. תוך כדי כך התברר שהמימונה בקהילות צפון. אפריקה ומנהגי מוצאי פסח בשאר קהילות ספרר שורש אחד להם. ידוע שחגגו בקהילות צפון אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, בצורה מרשימה ביותר מנהגים שלכאורה אינם דורשים זאת: כך לגבי חגיגת הבר מצוה (עיין תיאור חגיגת בר מצוה בספרי הקטן'עיר הכהנים דבדו' ע'מ 104) כך לגבי ל׳ג העומר או הילולת רבי מאיר בעל הנס ועוד. הוא הדין בענין מסורת מוצאי חג הפסח אשר עיקרה הוא מנהג הבאת השבלים לבית ואיחולים לברכה והצלחה, מנהג הקיים בכל קהילות ספרד. אך בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו ובאלג׳יריא מסורת מוצאי פסח התפתחה בצורה מרשימה ביותר: באמירת פרקים מספר משלי ומפרקי אבות,־ בתוספת עוד מנהגים, בהמולה ותכונה מיוחדים במינם, בביקורים הדדיים ועוד. ומסורת מנהגי מוצאי החג היא מורשת משותפת לכל קהילות ספרד. מסקנה זו היא יסוד בבירור נושא מקורות המימונה. לולי דמסתפינא הייתי אומר שמסורת מנהגי ליל מוצאי פסח-וליל מוצאי פסח בלבד – מנהגי הלילה הם העיקריים ומנהג הטיול בחיק הטבע הוא נראה מנהג טפל: א׳ הוא לא נהוג בכל קהילות מרוקו ואלג׳יריא, ב׳ לא מצאנו לו שורש והסבר במקורות, הרי׳׳ם טולידאנו ז׳ל הוא היחיד המזכירו במאמר בעתון היסוד, ניסן שנת תש״ד. -הם שריד חג העומר המחבר במדרש תדשא! אכן כמה ממנהגים החשובים והעיקריים מזכירים בצורה ברורה מצות קצירת ומנחת העומר, ובכך המסורת שייכת לכלל ישראל. חג מוצאי פסח, הסמוך ליום שביעי של פסח, טבעי הוא שתגלגל ותהדהד בו האמונה לגאולת ישראל האחרונה הנפלאה כאשר אדום הרשעה תפול כמו שנפלו לפניה בימי הפסח מלכים אדירים בשם פרעה, סנחריב ועוד.

למודעי אני צריך לא באתי אלא להציע, בגילה ורעדה, בפני מרנן ורבנן מאורי התורה הי״ו, פרי עבודתי זה, מנהגי מוצאי החג תוך שלל של מנהגים,מימי הפסח ומתוכם התברר, שחג המימונה הוא בריה דמועדא – בן החג של פסח ושל העומר. י והריני מגלה דעתי שלא להתעטף בטליתן של רבנן באתי, כי לא דעת ובינת אדם לי, ולא כתבתי קונטרס זה לרבנים וחכמים, רק עבור בני גילי, ובני הדור הצעיר , ועל מנת לחבב מסורת קדושה ונהדרת אשר מקורה בתורה שבכתב ושבעל פה ועל כגון דא אמרו רז״ל מנהגם של ישראל תורה היא, על כן מצוה לתמוך ולקדש מנהג חג זה משום ואל תטוש תורת אמך, והיה זה שכרי אכי״ר. בקשתי מכל שוחרי התורה באם ימצאו השגה או שגיאה לדון אותי לכף זכות וכבר אמר דוד המלך ע״ה שגיאות מי יבין!

אסיים בשבחו של המקום ב״ה וב״ש, על הטובות שגמלני וזיכני לחבר קנטרס זה, יורע לעיני הכל טובך וחסדך עמנו, שמחנו כימות עניתנו, ומן הנעלבים ואינם מעליבים ישים חלקנו אכי״ר. ברכות לעקרת בית, נוות ביתי, מרת זרי הי״ו, שאיפשרה לי לעסוק במילי דקדושה לרוב מסירותה והשגחתה בצרכי הבית, חלקה גדול במצוה זו, השי״ת יתמיד בבריאותה, ונזכה לראות הילדים הי׳׳ו יראים ושלמים עוסקים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ויזכו לבנות בתים טהורים וכשרים בישראל.הרחמן הוא יחיש גאולתנו, ומלך בהדרו תחזינה עינינו, ובית קדשנו ותפארתנו יבנה במהרה בימנו, אז ימלא שחוק פינו והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

הקטן אליהו רפאל מרציאנו ס׳ט

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ'2-1

מבוא

וספרתם לבם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה׳… וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם.

קביעת זמנו של חג שבועות היה נושא לפולמוס חריף בין אנשי כתות חדשות, אשר מקרוב צצו למעול מעל בה', הם הצדוקים הבייתוסים ובין שלומי אמוני ישראל חכמים ז״ל. ״ממחרת השבת״: חכמים לפי קבלה שהיתה בידם כדברי הרמב״ם (הל׳ תמידין ומוספין, פרק ז׳) אמרו ממחרת השבת זה ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל יום טוב ראשון בחול ובין שחל בשבת ולכן חג שבועות יחול תמיד ביום ו׳ סיון.

הבייתוסים אמרו ממחרת השבת היינו ממחרת יום שבת קודש, זה,יום ראשון בשבוע, ולפיכך חג השבועות חל אצלם תמיד ביום ראשון בשבוע.,

זה תמצית הויכוח הקשה המובא במס׳ מנחות(סה׳-סז׳) והוא מוזכר במגילת תענית פ״א.

ימי סכנה תרתי משמע, ריחפו על העם כאשר הצדוקים והבייתוסים התנגדו לדרך ולשיטת חז״ל בפירוש תורה שבכתב. הפירוד והפיצול בעם היו ממשיים בתקופה ההיא. כאשר חז׳׳ל נצחו את הבייתוסים וזמנו של חג השבועות נקבע לפי דעת חכמים ראו חז״ל בימי הנצחון ההם ימים שיש לפרסמם.

מתוך ויקיפדיה: הבייתוסים היו כת דתית ביהדות בימי בית שני. כת זו הייתה במחלוקת מתמשכת עם הפרושים אודות התורה שבעל פה. יש שמזהים את הבייתוסים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית בייתוס ויש חולקים על זיהוי זה.

בזמן כלשהו, קרוב למרד החשמונאים, החלו לצוץ בין יהודי ארץ-ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. יוסף בן מתתיהו מספר לנו על שלושה זרמים עיקרים:פרושים, צדוקים ואיסיים, כאשר מספרות חז"ל אנו עדים רק לשניים הראשונים. אצל חז"ל מופיעה קבוצה נוספת אשר אינה מוכרת לנו ממקורות אחרים כקבוצה דתית נוספת, ואלו הם הבייתוסים. האחרונים והצדוקים מוחלפים תדיר בין הנוסחאות והגרסאות השונות במקורות מקבילים בספרות חז"ל.

ז״ל מס׳ תענית:

״אלין יומיא דילא לאתענא בהון ומקצתהון דילא למספד בהון. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה.״

ואיזה חג זה, זה יום טוב העצרת־הודפסה ונספחה למסכת תענית,בהוצאת מכון לפרסומים תלמודיים. הרב ע.שטיינזלץ..

במוצאי פסח יד חז״ל היתה על העליונה ונצחו את הבייתוסים. והנה יש במנהגי קהילות ספרד של ליל מוצאי פסח סימנים ברורים ומובהקים של המחלוקת בין חז״ל לכת הבייתוסים:

בליל מוצאי חג הפסח השבלים הנמצאים בבתי הספרדים בקהילות יוון ותורקיא, ארם צובה ובירושלים ת״ו, ובקהילות צפון אפריקה האם לא מזכירים את השבלים הקדושות של העומר? והקמח הנמצא על שלחן המימונה במרוקו ובאלג׳יריא האם אין לו קשר עם קמח שעורים של העומר? וכן ההמולה והשמחה המחושבות שהם חלק בלתי נפרד מהווי המימונה של יהודי מרוקו ואלג׳יריא האם אין להם שייכות לקצירת העומר שהתקיימה בטקס ובענין גדול במובא בספרי חז׳׳ל? ומה עם האיחולים והברכות שנהגו בני ספרד ברוב הקהילות הנ״ל להחליף ביניהם בליל מוצאי החג ולמחרתו האם אין מקורם בדברי חז׳׳ל במס׳ ר׳׳ה דף ט״ז: אמר ר״י אמר ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות!

מנהג ירושלים(וכן סוריא ומצרים):

מנהג הספרדים בארץ ישראל וסת״ם במוצאי ליל פסח להכין עשישית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות זהב, ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים, והבעה׳ב לוקח איזה אלומות שבולים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, ומברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה, וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.

(כתר שם טוב, ג', עט׳ 365, ר׳ שם טוב גאגין רל).

מנהג תורקיא

ליל מוצאי פסח נוהגין לשטוח שבלים בבתים ומניחין גם כן שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.(מועד לכל חי, ר' חיים פאלאגי, סי׳ ד׳ סע׳ מ״ג).

מנהג אלג׳יריא

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה… ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומגיחים השיבולין על הנרות והוא לסימנא טבא. (זה השלחן, ב׳, סי׳ נ־ה, ר׳ אליהו ג׳ע).

מנהג מרוקו

המביאים שבלים, פולים, פרחים וירק במוצאי החג והוא סגולה להצלחה. (הגדה שאר ירקות, עם׳ ה-ו, ד׳ דוד אסבאג).

מגש הקמח, תפס מקום מכובד על השלחן, בארצות אלג׳יריא ומרוקו: בשכונת היהודים, בעיר הבירה ראבאט, רק למשפחת הרוש היתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח היד על הכובע. (יששכר בן עמי, יהדות מרוקו, עם׳ קמ׳׳ר).

ובימים אחרונים (של חג הפסח) באתי לעיר פרענדא (אלג׳יריא)… ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה לעבון בלשון ערב, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח ״. וכל איש הבא(לבקר) בבית… והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… והוא לזכר שנה טובה. (ארתות משה, עמ׳ ב,ה, ר׳ משה אורנשטיין).

נהגו בקהילות ספרד לקרוא בשבתות שבין פסח לעצרת פרקי אבות. ובמרוקו נהגו, בליל המימונה, בבואם מבית הכנסת, לקרוא כמה משניות מפרקי אבות, וכן כתב הרב דוד אסבאג: (שאר ירקות עמ׳ מז׳). וכן במוצאי פסח, קרא לילה, יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי כנסת ילבו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי חדל ומשלי שלמה, לדעת הבמה ומוסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים אבות,

ובספר חמדת ימים כתב טעם למנהג זה: רצו הקדמונים להעמידנו על תכלית השלימות בזה בקרא שלשלת הקבלה של כל החכמים במס׳ אבות כי בבא יום מתן תורה כבר שעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ובשמירתה אל מסורת חכמינו ז׳׳ל. (חמדת ימים, ג׳, פרק העומר).

הנה טעם הקריאה בפרקי אבות בליל המימונה זהה לטעם רוב המנהגים בלילה זה אשר ענינם הוא לחזק בנו האמונה בחז״ל ובתורה שבעל פה ולהוציא מדעתן ומלבן של הבייתוסין הכופרים בחז׳׳ל ובתורת חז"ל.

וכך כתב רבנו בחיי:

והחמיר בּה(בקריאת פרקי אבות בין פסח לשבועות) שלא יחשוב אדם לנהוג קולא בדברי חז"ל ״. אלא שיאמין בפירוש המצוות במו שקבלו אותן החכמים מפי הנביאים והנביאים מפי משה, ומשה מפי הגבורה.(פרקי אבות, פירוש רבנו בחיי, יאודה לייבש דויטש).

הרב א. א. בורנשטיין הלך בעקבות דברי רבנו בחיי וכתב:

… והאי טעמא שאומרים פרקי אבות בימי הספירה הוא שנעזוב המוסר היווני(קרי הבייתוסים) ונקח מוסר שהוא מקובל הלכה למשה מסיני. (פרקי אבות, עמ^׳ י', ירושלים תר״סח).

רוב המנהגים בליל המימונה, כמו חיבוט בשבלים, פיזור השבלים בבית או השבלים על שלחן החג, קערת הקמח על שלחן החג, הברכות והאיחולים, השמחה הפומבית בבית וברחוב, הקריאה בפרקי אבות וכו׳ הם עדות לכך שמסורת מוצאי פסח באה לחזק בנו הרצון להתרחק ממוסר יווני של הבייתוסים או הקראים, והיא שריד לחג עומר לקצירת העומר שהתקיימה בפרסום רב בסוף ימי בית שני (לדעת חז"ל במשנה מס׳ חגיגה פרק ב׳ משנה ד׳ יום אסרו חג שבועות מותר בהפסד ובתענית כדי שלא לקיים את דעת הבייתוסים שחג שבועות תמיד חל ביום ראשון).

מדוע חגיגה שהיא באה לזכר נצחון חז"ל על הבייתוסים מתקיימת במוצאי פסח ולא בליל ראשון לספירת העומר? הרב י.ל.פישמן בספרו חגים ומועדים עם׳ קצח׳ מביא תשובה לכך: כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי הפסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה—. בפי שאמרו לי זקני חכמי הספרדים: מקור המנהג הוא משום שבפסח נידונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס את שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג. וכעין זה כתב רב^, כף החיים, או׳״ח סי' תד׳ סעיף ח׳ על הפטרת יום א׳ של פסח שנדחתה ליום שמיני של פסח וז״ל: מפטירין ביום שביעי של וידבר דוד וביום שמיני עוד היום בנב לעמוד – לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה ומה שהניחו אותה ליום שמיני כדי לסמוך אותה למפלת פרעה שהיתה ביום שביעי של פסח. וכן כתב גאון עוזנו מרן הרב עובדיה יוסף שלי״טא בספרו חזון עובדיה, פרק א׳ על חנוכת הבית השלישי שתתקיים ב״ב לאחד הפסח כי אין מערבים שמחה בשמחה. לאור דברי הרב יש מקום לאמר שחגיגת מצות העומר התקיימה בצאת החג מפני שסגולתה ומעלתה של המצוה רבה היא ולא ראוי לערבב שמחת עריכת הסדר (החגיגה לזכר העומר נקבעה בימי גלותנו ואז בליל הראשון לספירת העומר ערכו את הסדר השני) בשמחה אחרת. כך נראה לפע״נד.

על חגיגת ליל המימונה כתב הרב דוד עובדיה:״זהו ליל המימונה באופיו הטהור ולא במו שקמו אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג ובו המסו בושה וחרפה על קהילות מרוקו שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא להשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה' יחזירם בתשובה וראוי ונכון לבטלו ומביטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן״ עכ״ל.(קהילת צפרו, ר, עם׳ 286). במקורו חג המימונה הוא חג לבני הבית ודלת הבית פתוחה בעיקר בפני בני המשפחה וידידים. חגיגות מימונה ברחובה של עיר ובהשתתפות המון חוגג היא סילוף על הצד הטוב ביותר של מהות מסורת מוצאי פסח.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ'6-3

תולדות מסורת מנהגי ליל מוצאי פסח

המקור הקדום ביותר המספר על קיום מנהג מיוחד במוצאי פסח נמצא בספר מגילת סתרים – מחבר הספר הוא רבנו נסים בן רבנו יעקב שחי בעיר קירואן(תוניסיא) בסוף ימי הגאונים.[למין המאה השישית או השביעית ועד אמצע המאה ה-11] רבנו נסים תלמיד רבנו חושיאל היה ובן תלמיד חבר לרבנו חננאל, הוא עמד בראש ישיבה אחת בקירואן והיה פונה בשאלות לרבנו האי גאון בבבל. מתוך כתבי רבנו נסים, ספר מגילת סתרים הוא הידוע ביותר בי הוא מוזכר פעמים רבות בספרי הראשונים והאחרונים הספר כולל פסקים, מדרשים,פרושים, ומנהגים. הספר אבד לפני מאות שנים ורק קטעים בודדים נשארו בידנו. רבנו נסים נשאל בענייני אמונות ודעות והוא משיב על 'טענות הטוענים' היינו המתווכחים מתוך כתות בישראל – הקראים – ואומות העולם. לאור זה יש להניח שרבנו נסים מקירואן המשיך במפעל רבותינו הגאונים לעצב ולייצב תקנות ומנהגי ישראל שעניינם להגן על חומת הדת מול התקפות הקראים החפצים לפגוע בתלמוד המקודש לעם.(עיין ספר חגים ומועדים, פרק מנהגי הסדר).

לפנינו קטע ממגלת סתרים המראה על אופיו הכללי של הספר. הקטע מובא בספר מעשה רוקח, לר׳ אלעזר בר׳ יהודה(סאניק תרע״ב), עמ^׳ ל"ג:

מצאתי כתוב במגילת סתרים של רבנו נסים על ששאלתם שאנו נוחשי נחושת שאנו רגילים ליקח ראש כבש בר"ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ושאנו שוחטים תרנגולים ערב יום בפורים כמספר בני הבית ושאנו מסתכלין בציפורן במוצאי שבת ונותנים מים בכוס של הבדלה וכובסין פנינו. והשיב להם זה ניחוש טוב ורובו מיסוד המקראות והאגדות ועל ראש כבשים שאנו נוהגים לאכול בר"ה כדי שישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלים כל מיני מתיקה כדי שיהא השנה הבע"ל שמינה ומתיקה וכן הוא אומר אכלו משמנים ושתו ממתקים ויש אוכלים כרתי בדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטים תרנגולים בעיוכ׳פ כוונה טובה אנו עושים וכן המנהג של חכמי ישראל וב״ד שלוקחים כ׳א וא׳ תרנגול ואומר תהא כפרתי, זה נכנס לחיים, וזה למוות, ושוחטים אותן וחולקים לעניים יתומים ואביונים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשותינו ״ ומה שאנו מסתכלין בצפרנים דבר זה שנו בתלמוד בבלי וירושלמי אין מברכין לאור הנר עד שיאותו לאורו פי׳ עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה ומאחר שכן שנינו אין ניחוש זה אלא של מצוה ואמרו חכמים שירי מצוה מעכבים את הפורענות לכך משלחין מים בכום ורוחצין פניהם וכו׳.

ועוד שם עמ׳ יט׳:

מצאתי כתוב במגילת סתרים ראיתי מרבנא אלוף אבא לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל מעידנא ועד עתה כך מנהגינו שלנו ודלתות הבית פתוחות כשיבא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב… ואמרינן בפסח עתידין לגאל שנא׳ ליל שימורים הוא לה׳ ליל המשומר מששת ימי בראשית ומזהיר שלא ינעלו הבית בשביל אמנה שדיבר הקב׳׳ה ובשכר האמונה עתיז־ין לגאל.

מובא בספר עדן מקדם (לר׳ רפאל משה אלבז, ערך מנהג): מצאתי כתוב בכתבי יד הרב כמ׳׳הר דוד הסבעוני ז׳ל, ז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכן כתב רבנו מיימון בר' יוסף ז״ל אביו של הרמב׳׳ם ז׳׳ל בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגרי: ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכל פרסום לנס שעשה ה' ב׳׳ה עמנו באותם הימים ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנז והם הצפחיות כתרגום האסקריטין מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב הר״ן ז׳׳ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה והראש בראש השנה. והחלב בפורים ובליל מוצאי פסח. והפולין ביום הושענא, ואותן המנהגים אין ראוי לבזותם. ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים. ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך דת אומתך לא תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות מנהגות כמו אלו, נזכרו בהנהגותיהם. ומכלל התפוחין שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותם התינוקות וכו׳ עכ״ל.

הראשון והקדום מכל מנהגי מוצאי פסח הוא המנהג לשתות חלב במוצאי פסח כמוזכר בספר עדן מקדם בשם רבנו נסים. מנהג החלב במוצאי פסח יובן לפי מה שאנו מניחים שמסורת מנהגי מוצאי פסח היא שריד לחג העומר וזכר לטקס הגדול של הקרבת העומר של סוף ימי בית שני, החלב מסמל הפרנסה והמזון (מעיקרו החלב מזין את התינוק) וסגולת מצות העומר היא להוריד השפע והברכה בתבואה כדעת חז״ל: ״מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות״. מצוות העומר והחלב מסמלים המזון והפרנסה. מנהג שתיית חלב במוצאי פסח לסימנא טבא קיים מאז ימי חכמי קירואן – – המנהג מוזכר בספר פירוש התפלות לרבנו מיימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם כפי שכתב ר׳ דוד הסבעוני שחי סביב שנות ש' במרוקו – פירוש תפלות זה נפוץ היה במרוקו עד לשנות ת' ות״ק.(שריד ופליט, רי״מ טולידאנו, דף 8-7) נראה שמסורת מגובשת במוצאי פסח קיימת במרוקו בתקופה ההיא כפי שסיפר יהודי שסייר במרוקו בשנות תק״ו.

(יהדות מרוקו, עמ׳ קמו', הערה 34 יששכר בן עמי).

ר׳ אברהם כלפון (ת״ק – תק״פ), מרבני קהילות לוב, מזכיר חג המימונה במוצאי חג הפסח. (הגיד מרדכי, עמ׳ 195 ר׳ מרדכי כהן).

ר׳ חיים דוד שלמה זוראפה דל, ממורי ההוראה בק׳׳ק אלג׳יר, שחי בשנות ת׳ר, מזכיר בתשובותיו ליל אסרו חג הפסח ומנהגיו ודל:(שו"ת שער שלמה, סי׳ מז^,).

נתתי אל לבי לדרוש ולחקור על הני מנהגי דנהיגי אינשי … ובן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי פסח במקומות שראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה ובן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה והצלחה מרובה ומתוקה כדבש… דומיא דמושחין מלבים ע״י המעין שתמשיך מלובתם כמי מעין וכו'.

ר׳ אליהו גיג׳ בספרו זה השלחן, (מנהגי ק׳ק אלג׳יר, חלק ב׳, סימן רה), כתב:

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכסו ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

ר׳ יעקב משה טולידאנו, (בספר נר המערב כתב, עבר 215): בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה קבוצות קבוצות הולכים אל מכיריהם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב, חמאה, גם ירקות וממתקים וכו'.

החלב הוא מנהג עתיק יומין, והוא קבוע בליל מוצאי פסח, מוזכר אצל חכמי צפון אפריקה מאז ימי חכמי קירואן ועד ימנו.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 9-7

אכילת חמץ במוצאי פסח

רש״י, הר״מ מרוטנבורג והר׳׳אש הם הראשונים המזכירים ענין חמץ בליל מוצאי פסח:

מעשה בא לידי אני שלמה היצחקי ששיגר לי גוי אחד עוגות ובצים בשמיני של פסח, ונכנס הגוי לחצר וקרא לאשתי, ואשתי שגרה אלי לבית הכנסת… והלחם לא קבלתי ורצה הגוי להפקירו אצל שכניי ולא רציתי, דכיון שהרהינו אצלו נעשה חמץ ונאסר עלי ועל כל ישראל בהנאה ובאכילה.

(תשובות רש״י, ניו יורק תש׳׳ג).

מנהג כשר להמתין במוצאי פסח שלא להתפלל תפלת ערבית עד הלילה כדי שלא יכניס חמץ בתוך ביתו מבעוד יום. ונהגו להכניס חמץ תכף אחר ההבדלה לבית ולאכול שלא יהא כמוסיף על שבעת ימי המצות. (מהר׳ם סרוטנבורג, ספר המנהגים).

נכרי שמביא דורון לישראל במוצאי פסח סמוך לערב ומניחו בביתו יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו. (הרא״ש, מם׳ פסחים, פרק כל שעה).

אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ ביום אחרון של פסח לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו. (מרן, ארח סי׳ תמ״ח, סע׳ ב׳).

מנהג זה היה קיים עד ימנו בהרבה קהילות ספרד:

המנהג בבל ארץ ישראל מצרים וסוריא ביום אחרון של פסח שהישמעאלים שולחים דורון למכריהם היהודים לחם חמץ עם חמאה ודבש והישראל שולח לו תמורתו מצה. ואין המנהג הזה שורר באלו הארצות(לונדון ואמ׳׳ד). (כתר שם טוב, ג׳, עמי 164 לר׳ שם טוב גאגין).

ובעיצומו של יום שמיני של פסח יש(מהמוני העם) מזדרזים להכניס חמץ לביתם(חמץ שהנכרי הביא ליהודי).(שאר ירקות, דף ו׳).

השבלים.

מחזור בית הבחירה, לר׳ אברהם חמוי, עמ׳ רסט׳: נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים שבולי החטים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו חלב ובן בקושטא ובאזמיר ובו׳.

הקמח

וכן יש מניחים קערה ע׳׳ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. (שו״ת שער שלמה סי׳ מ״ז).

הפולים

המנהג מוזכר בשו׳׳ת שער שלמה סי׳ בדז

מיני מתיקה

… אח״ך הולכים אצל רבני העיר להתברך מאתם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב וחמאה גם ירקות וממתקים, בעלי בתים רבים מנהגם לאכול בלילה ההיא רקיקים וכדורי סולת מטוגנים ובלולים בחמאה ודבש. (נר המערב, עם׳ 215, רי'מ טולידאנו).

הביקורים ההדדיים הרב דוד עובדיה כתב:

מה שהיו מבקרים אצל הרב בליל מוצאי פסח ראה פסחים ל׳ ע״א דאמר רבא כי הוינן כי רב נחמן כי הוו נפקי שבעה יומי שבעה יומי דפסחא אמר לן וכו'. עיין ברבינו הרש׳׳ש. והנה רב נחמן היה אב״ד ורבא הלך לקבל פניו ולכן השמעונו חדל שהלך באחרון של פסח. אמרי צדיקים. ונראה שמזה נשתרבב מנהג הביקורים. (קהילת צפרו, ד', עט׳ ב׳׳ח).

עיין ספר ארחות משה, לר׳ משה אורנשטיין, עבר כ״ה:

״. ובמוצאי פסח הביאו שלשה קערות אחת מלאה כותח הבבלי, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח … והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכו'.

כּוּתָח ( מילון אבן שושן)

^ת (ז') [אולי מפרסית]
1.^ת רֹטֶב שֶׁהֻתְקַן מֵחָלָב חָמוּץ וּמֶלַח לְתִבּוּל מַאֲכָלוֹת שׁוֹנִים (פסחים ג א).
2.^ח חָלָב חָמוּץ, לֶבֶּן: "כּוּתָח וְקִשּׁוּאִים עַל אַבְרוֹמָה מְטֻגֶּנֶת" (בן ציון, קל). "בּוֹחֵר אֲנִי אֱכֹל פַּת בְּכוּתָח" (ביאליק, תר' קישוט רפג). "זֵכֶר פַּת-אִכָּרִים רְדוּיָה וְכַד כּוּתָח צוֹנֵן הֶעֱלָה רִירִין בְּפִיו" (שנהר, א 194).

 התנועה ברחובות השכונה והשמחה המיוחדת: בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה, קבוצות קבוצות הולכים אצל מכירים כמו ללוות החג ויברכו איש את רעהו וכו'.(נר המערב, עט׳ 5ו2).

ובאים בריצה לבתיהם ואומרים בקולי קולות: שמחו! שמחו! ויאמרו עוד: הא מוצלחים! יא בני מזל!

(שאר ירקות, עט׳ ר, ר' דוד אסבאג).

יהודי מרוקו מאמינים שמי שיהיה שמח ועליז בליל המימונה יהיה מוצלח ושמח כל השנה(זכור לאברהם, עט^, 214).

בדרך של התול וצחוק(חגים ומועדים, עט׳ קצה׳ הרב י.ל. פישמן) הטיולים בחיק הטבע:

מנהג זה לא מצאנו אותו מוזכר במקורות, פרט לרי״מ סולידאנו המזכירו בספרו נר המערב (שם), נראה שהוא לא מעיקרי המנהגים שלהם מצאנו שורש בספרי רבותינו דל, הוא גם מנהג לא מקובל ולא נפוץ בכל קהילות צפון אפריקה ובקהילות מזרח מרוקו: דברו, אוג׳׳דה, תאזא.

(אפשר שהוא קרוב למנהג נשי דבדו וצפרו לצאת בבוקר יום אסרו אל מחוץ לשכונת יהודים"ללוות״ את החג, ולהפרד מהחג).

מסורת מוצאי פסח נוצרה ונוסדה בסוף ימי הגאונים, ע״י חכמי קירואן, והתפתחה במשך הדורות ע״י גאוני עולם עד שנהפכה למנהג כללי וקבוע ברוב קהילות ספרד, היא מסורת דתית, קדושה, שורשה ומקורה בספרי רבותינו ז"ל.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 12-9