מורשת יהדות מרוקו

באותה תקופה הוקם עוד גוף מרכזי של היהדות המרוקנית – מועצת רבני מרוקו. גם מועצה זו היתה מוסד מרכזי חדש שלא היה דוגמתו במסורת הארגון הקהילתי היהודי המקומי, אך היו לו שורשים בניסיון היהודי המודרני באירופה. כמו באירופה גם במרוקו ביקשו השלטונות להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם. האיש שעמד מאחורי יוזמה זו, מוריס בוטבול, מילא תפקיד מפתח גם בכינון מקימ״ר ובמאמץ לנכסה לטובת הפקידות הצרפתית. בוטבול היה, כאמור, המפקח החדש על המוסדות היהודיים, שנכנס לתפקידו בתקופת מלחמת העולם השנייה(זגורי פרש מן התפקיד בשנת 1939). מכל מקום, גם מועצת הרבנים, משעה שהוקמה לא היתה נתונה לשליטה מלאה של השלטונות וחבריה לא צייתו בהכרח לצרפתים או לבוטבול. חלק מהרבנים היו אישים בעלי רקע תורני ומעמד קהילתי איתן, שפיתחו עמדות משלהם לגבי גורל היהדות בכלל ויהודי מרוקו בפרט. בענייני המיעוט היהודי חזרה אפוא התופעה המוכרת מתולדות החברות הקולוניאליות, שהשלטונות במאמצי המודרניזציה שלהם ובכריתת בריתות עם אליטות מקומיות יוצרים כלים מוסדיים המשרתים בסופו של דבר את קולם של המקומיים ואת האינטרסים שלהם.

בשורת התיקונים שעשו הצרפתים לאחר המלחמה בארגון הפנימי של יהודי מרוקו ובמעמדם יש להזכיר אף את שילובם במועצת הממשלה (Conseil du Gouvernement). בשנת 1947, בתקופת כהונתו של הנציב אלפונס ז׳ואן, הצטרפי לראשונה יהודים לגוף זה, שהוקם בשנת 1919 ונהנה מסמכות לייעץ לנציב בענייני כלכלה ותקציב. במועצה היו שתי סקציות נפרדות: האחת לאירופים והאחרת למרוקנים, היינו לילידים, והיהודים נכנסו כמובן לסקציה המרוקנית, ותפסו שם שישה מושבים. לשילובם של היהודים במועצה הממשלה היתה משמעות סמלית ברורה: היהודים נחשבו עתה ראויים בעיני השלטונות ליטול חלק בגוף הייצוגי העליון המכהן לצד הנציב העליון, ושבו שותפים גם ילידים.

בכך השלימו הצרפתים את הרפורמות שביצעו החל משנת 1945 במגמה לשקם את יחסיהם עם היהודים. עד כמה עלו מאמציהם יפה, זאת נראה בפרק הבא, העוסק בחברה היהודית ובלאומיות. מכל מקום, כחמש שנים אחרי הנחיתה האמריקנית, נראה היה בבירור כי הצרפתים נוקטים מדיניות חיובית כלפי המיעוט היהודי. ההתקרבות המחודשת בין השלטונות ליהודים הושלמה, לפחות לכאורה, בתקופת נציבותו של הגנרל ז׳ואן, עם הקמת מקימ״ר וצירוף הנציגים היהודים למועצת הממשלה. בעיני היהודים נחשב ו׳ואן לנציב הראשון האוהד אותם באמת לאחר המלחמה. דומה כי מכאן ועד תום תקופת השלטון הצרפתי לא התקרב שום נציב צרפתי אחר למעמדו בעיניהם.

פשרה מסוכנת עם ישראל

בטרם הצליחו השלטונות לבסס את יחסיהם עם היהודים מחדש התברר כי הסכנה מכיוון הלאומיות היהודית, ולאו דווקא המרוקנית, הפכה לבעיה חמורה. בעקבות מלחמת־העולם השנייה גאו הרגשות הציוניים הן בחוגי הנוער המתמערב והן בקרב הציבור היהודי הרחב. על תופעה זו נעמוד בפרוטרוט בפרק הבא. השלטונות היו ערים לשינוי בהלך הרוח כלפי הציונות, וזה היה אחד הגורמים החשובים לניסיון לתת לעילית היהודית פורקן פוליטי מסוים באמצעות הרפורמות בארגון הקהילתי. עם זאת, בשלב הראשון לא נדרשו הצרפתים למאמצי ריסון מיוחדים של הציונות מעבר לדפוסים שנקבעו לפני המלחמה. לא הותרה פעילות ציונית מרוקנית עצמאית, הוטל מעקב ופיקוח על מי שנחשדו בתעמולה ציונית, והמשטרה ושירות הביטחון דאגו ליידע את ראשי הפקידות על כל התפתחות חריגה.

הבעיות הקשות בריסון הפעילות הציונית החלו לאחר 1947, עם התמורה שחלה במתח הלאומי בין יהודים לערבים, ובמיוחד עם הגידול בעלייה שהחלה אז להתפתח. תנועת העלייה היתה קשורה להגירה הפנימית, שבה חלה האצה בשנים 1948-1945. ״ב־1945 חיו בקזבלנקה היהודית 55,000 יהודים שחיו בצפיפות איומה״ – ציטט השליח הציוני אפרים פרידמן מידע שכנראה נמסר לו על־ידי אנשי הקהילה – ״ב־1948 היו 85,000 ולא נוסף בניין״.ייתכן שהוא הגזים, אך לא בהרבה. האבטלה והייאוש בקרב הצעירים גברו וכן המתיחות ביחסים בין יהודים למוסלמים על רקע התגברות הסכסוך הלאומי בארץ־ישראל. אין לדעת אם התפתחויות אלו לכשעצמן היו מולידות גל עלייה ספונטני לארץ־ישראל, ראשון מאז כישלון ״האקסודוס מפאס״ בשנת 1922. מכל מקום, משנת 7194 החלה תנועת עלייה שונה: לא ביזמה מקומית אלא פרי תעמולה וארגון של שליחי היישוב הציוני. תנועת ההגירה הבלתי לגאלית, ההעפלה, היתה אז בשיאה והשליחים ניסו לצרף את התפוצה הצפון אפריקנית לסוג זה של המאבק הלאומי.

השלטונות הצרפתיים למדו חיש מהר על בואם של השליחים הארץ־ישראלים, ואולם זמן רב יותר נדרש להם להבין את מהות פעולתם ואת תוצאותיה. השליחים תמרנו בין השלטונות הצרפתיים השונים בארצות השונות, כולל צרפת עצמה. בסיסם לפעולות ההעפלה בצפון אפריקה לא היה במרוקו אלא באלג׳יריה, שם הצליחו לקשור קשרים טובים יחסית עם הגורמים האחראיים. חלק מן הצרפתים חשו רגשי אשמה על התנהגותה של ארצם בתקופת המלחמה, במיוחד כלפי יהודי צרפת, והקרקע היתה כשרה מבחינה זו ליחס חיובי כלפי הציונות. גם עמדת ההשפעה של יהודים שמילאו תפקידים בכירים בחיים הפוליטיים של צרפת הקלה על השליחים הציונים. ולבסוף, התחרות המסורתית בין צרפת לבריטניה מילאה לעתים גם היא תפקיד בנכונותם של פקידים צרפתים להקל על ההעפלה. השליחים הציונים לא נרדפו אפוא באלג׳יריה, והצליחו לקיים שם בסיס קטן שחנך את תנועת ההגירה ההמונית של יהודי צפון אפריקה לארץ־ישראל.^״

יחסם של שלטונות מרוקו כלפי תנועת ההגירה החדשה היה בתחילה הססני. הואיל והמצוקה בקרב המיעוט היהודי היתה גדולה, ומספר העוזבים היה קטן למדי (כלל העולים הבלתי לגאלים מצפון אפריקה עד הקמת המדינה היה פחות מ-1300נפש), הם עצמו עין נוכח פעולות פרידמן וחבריו, שכללו גם גרעין קטן של פעילים ציונים מקומיים. ואולם אז התממש התרחיש שממנו חששו הצרפתים – התנגשות לאומית בין יהודים לערבים על אדמת מרוקו, ששיאה — בפרעות ג׳ראדה ואוג׳דה, זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הפרעות החיו את פחדם של יהודים רבים, שממילא היו שרויים כבר בהתרגשות לאומית, והובילו לתנועת בריחה של מאות ואלפים החל מחודש מאי 1948. השלטונות נרעשו עתה מהשלכות העלייה הבלתי לגאלית על הסדר הציבורי ועל מערכת יחסיהם עם המוסלמים. שוב לא היה יחסם כלפי תנועת הבריחה סובלני כלל וכלל. בדו״ח מאותה תקופה סיכם פרידמן את התמורה במילים הבאות:

סגירת הגבולות, אי נתינת ויזה ליהודי, הורדה ומעצר אוטומטי של כל ­יהודי ברכבת ובכביש 400 ק״מ מגבול אלג׳יר, הכאות אכזריות, החזרת האנשים, מאסרים המוניים ורדיפות, עינויים בכדי לגלות את המארגניב וכו'. על אף כל זה הצלחנו בעזרת חברים במקום לפתוח את הדרכים ולפרוץ את הגבול והחלה נדידה המונית. באוגוסט יצאו והגיעו למרסיל כ־700 איש, בספטמבר כ־1500, באוקטובר כ־2700 – ובנובמבר הגיעו כ־1500 למרסיל, 1500 יושבים באלג׳יר ו־400 נמצאים עדיין בעיר הגבול […] העליה הולכת באניות ובאווירונים. נפרצו הסכרים, נפתחה הדרך והחלה נדידת העם.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 106-102

נדידת עם של יהודים לכיוון מדינת ישראל בשעה של תסיסה לאומית ערביה גוברת במרוקו היתה הדבר האחרון שהיה רצוי עתה לצרפתים. ייתכן שהם היו מצליחים לדכא את תנועת היציאה בעצמם, אך התפתחויות במדינת ישראל, שעליהן נעמוד בהרחבה בהמשך, יצרו את הבסיס לשיתוף פעולה בין המדינה היהודית החדשה לבין השלטונות הקולוניאליים ולפתיחת דף חדש ביחסים בינם לבין הפעילות הלאומית היהודית.

הגל הראשון של עולי מרוקו הותיר רושם קשה בישראל הצעירה. השלטונות הישראליים עצמם רצו לרסן את תנועת ההגירה מכיוון זה. בינתיים עשו גם הניצחונות של ישראל על מדינות ערב את שלהם, והמדינה החלה להצטייר באור חיובי בעיני ראשי השלטון הצרפתי במרוקו. הנציב ז׳ואן הודה כי הוא היה בין הממליצים בפני ממשלתו שלא להכיר רשמית בישראל. הוא חשש בשעתו שמא הכרה כזו תעורר רגשות אנטי־יהודיים ואנטי־צרפתיים במרוקו. המלצות דומות שלחו גם הנציב בתוניסיה ומושל אלג׳יריה. ואולם עד ינואר 1949 הספיק הנציב במרוקו לשנות את דעתו. הוא העריך שנוכח חולשת מדינות הליגה הערבית בהתמודדות הצבאית עם ישראל יורדת עתה יוקרת התנועה הלאומית המרוקנית, דבר המשרת כמובן את העניין הצרפתי. על כן היה ז׳ואן מוכן לתמורה דרמטית ביחסים בין שלטונות הפרוטקטוראט לבין ישראל. הוא היה מוכן להיכנס עמה למשא ומתן חשאי, להניח לה לפתוח משרד עלייה בקזבלנקה וסניפים בערים נוספות, להסכים עמה על מספר מהגרים חודשי או שנתי ולאפשר לה לפעול בגבולות ההסכם בשקט ובביטחה. הואיל ולשני הצדדים היה עניין במספר לא גדול של מהגרים מרוקנים, לא היה קשה לסיים את המשא ומתן בהצלחה. שלטונות הפרוטקטוראט ניהלו שיחות עם שני יהודים צרפתים שהגיעו אליהם כשליחי הסוכנות ומדינת ישראל, מרק ירבלום ויעקב (ז׳אק) גרשוני, וסיכמו את תנאי ההסדר עם גרשוני, בחילופי מכתבים שיכונו להלן ״הסכם ז׳ואן־גרשוני״. מספר העולים נקבע ל-600 נפש מדי חודש או מעט למעלה מ-7,000 לשנה. כמו כן סוכמו התנאים של הפעלת משרד העלייה בקזבלנקה, אשר כונה על־ידי הישראלים ״קדימה״.

כמו בתחום הארגון הקהילתי של היהודים, כך גם ביחס לציונות חלו אפוא בסוף שנות הארבעים תמורות משמעותיות ביותר במדיניות הצרפתית במרוקו. בשני המקרים לא היתה התמורה פרי יוזמה של השלטונות הקולוניאליים, אלא נבעה מן הצורך להגיב על לחצים. ובשני המקרים ביקשה הפקידות לקנות לעצמה שקט על־ידי ויתורים מסוימים לגורם הלוחץ, ועשתה זאת על־ידי סטייה ברורה ממדיניותה בתקופה שבה היה המשטר הקולוניאלי בשיא עוצמתו, לפני מלחמת־העולם השנייה. הוויתור הוכתב הן על־ידי לחצים מקומיים והן על ידי שיקולים אימפריאליים. בשעה שהלך ונרקם ההסכם הבלתי רשמי בין הנציבות לישראל, בחורף ובאביב 1949, שיגר שר החוץ רובר שומן(Schuman) לנציב ז׳ואן הוראות ששיקפו מן הסתם את נקודת המבט הגלובלית של השר., מסתבר ששומן חרד מהשלכות הסכסוך הישראלי־הערבי על מעמדה של צרפת בעולם הערבי ועל אחיזתה בצפון אפריקה, וביקש מז׳ואן להחמיר את הפיקוח על הגבול.

הנציב הרגיע את השר שהוא נוהג כך מאז הקיץ, אך לאמיתו של דבר שיקפה תשובתו את השלב החדש שעל ספו עמדה מדיניות הפרוטקטוראט: הסדר עם ישראל. ז'ואן כתב לשר כי מספר ארגונים ציוניים הציגו בפני הפקידות לאחרונה תוכניות להגירה שיטתית של צעירים מרוקנים לפלסטינה וביקשו את עזרת השלטונות. הוא הסביר כי מטרתם המוצהרת של הפונים לחלץ את הצעירים מן המצב הן המורלי והן החומרי האומלל שבו הם נתונים במרוקו, ולאפשר להם להתאקלם ביסודות בריאים בארץ־ישראל, בחזקם את כוחה הדמוגרפי של המדינה החדשה. זו היתה התזה של מרק ירבלום, השליח הציוני איש מפא״י שנשלח אל הנציב.

 אך ז׳ואן ציין דווקא שמות של ארגונים שלא נחשבו ״ציוניים״ כלל – היא״ס ־אורט – כמי שעומדים מאחורי התוכנית. אורט אכן החל אז את פעולתו במרוקו בתנופה, ביוזמתם של אישים מקומיים, כחלק מן הניסיון של העילית המתמערבת להקל את המצוקה. היא״ס גם הוא עבר אז מפנה ביחסו להגירה לישראל נוכח העלייה ההמונית. לא ברור מה היתה עמדתו האמיתית של ז׳ואן לגבי התזה שהיתה מונחת ביסוד רעיון ההגירה הגדולה הזאת, שלפיה הצעירים היהודים במרוקו סובלים מתנאי מצוקה וצריך לחלצם. מתזה זו השתמעה כמובן ביקורת לא קלה על מידת הרווחה שהביא עמו השלטון הצרפתי לתושבי הארץ, ולא היה זה מסוג הדברים שהצרפתים אהבו לשמוע. ברור עם זאת שז׳ואן היה מוכן להתייחס לרעיון ודומה שמדיניות הפרוטקטוראט בשלב זה, בעניין העלייה הבלתי לגאלית, מלמדת שבאופן כללי הפקידות לא התנגדה כי הלחץ החברתי ״פחת במידה מסוימת על־ידי הגירה, גם אם לא הודתה בכך מפורשות. מספר העולים לחודש שיקף כנראה, בין היתר, את היקף ההגירה הרצוי לנציבות כדי להקל את הלחצים החברתיים המקומיים.

עם זאת, לא השיקולים החברתיים של הנציבות הם שקבעו את פרטי ההסכם, שבן היקף ההגירה שעליו הוסכם היה שווה פחות או יותר לשיעור הגידול הדמוגרפי השנתי של המיעוט היהודי. שיקולים פוליטיים הם שעמדו מאחורי ההסכם. האינטרס היהודי של הנציבות נשאר כשהיה: לקשור את המיעוט היהודי לשלטון הקולוניאלי מצד אחד, ולהבטיח את השקט הפנימי והסדר הציבורי מצד אחר. כדי לקשור את המיעוט למרוקו, דבר שהיה נחוץ עתה עוד יותר  מבעבר, צריך היה לדאוג בראש ובראשונה שהוא לא יהגר בהמוניו לישראל, ומכאן מכסת העולים הקטנה. עצם ההסכם, הואיל והוא נעשה בעצה אחת עם הישראלים, גם לא יכול היה לעורר טענות נגד השלטונות כאילו הם מדכאים בכוח את שאיפות היהודים המקומיים. אדרבה, הוא אפשר לשלטונות להצטייר כמיטיבים עם המיעוט ומוכנים לבוא לקראתו בחשאי, אפילו בניגוד לאינטרסים שלהם ביחסיהם עם הרוב המוסלמי. לאמיתו של דבר, תנועה דלילה כזו של מהגרים יהודים לא היתה אמורה למשוך את תשומת־הלב של המח׳זן, של התנועה הלאומית או של הציבור המוסלמי הרחב. יתר על כן, היא אמורה היתה דווקא להשקיט את רגשות המוסלמים, שנרעשו קודם מיציאת היהודים לזירת הסכסוך הלאומי בין הציונים לערבים.

כל אלה היו שיקולים פוליטיים מקומיים ישנים שבאו עתה כביכול על סיפוקם. ברם, מאחורי ההסכם עמד גם שיקול פוליטי חדש, שנגע דווקא לאינטרסים הגלובליים של האימפריה, והיה קשור להופעת ישראל כגורם במערכה מול תנועות השחרור הצפון אפריקניות והליגה הערבית התומכת בהם. בראשית 1949 לא ראו ז׳ואן ושומן עין בעין את האינטרס הצרפתי ואת השתלבותה של ישראל בו. בעוד שומן המשיך לראות בישראל, בהתאם לגישה השמרנית של צרפת כלפי הציונות, מקור לבעיות לאינטרסים של האימפריה, איתר הנציב במרוקו במדינה היהודית מקור סיוע חדש לאינטרסים הללו. הוא העריך כי תוצאות המלחמה פוגעות במעמד הליגה הערבית, ולכן, בעקיפין, במעמד התנועות הלאומיות הצפון אפריקניות, הנהנות מתמיכתה של הליגה. ז׳ואן הקדים להבחין בברית הפוטנציאלית בין ישראל לאימפריה הצרפתית השוקעת.

בשלב זה לא זו בלבד שהנציב במרוקו איתר את התועלת הגלובלית שבישראל, אלא שההסכם שהוא השיג עמה הלם את שיקולי השליטה המקומיים שלו. אך מה יקרה אם ייווצר קונפליקט בין מעמדה של ישראל בפוליטיקה הצרפתית הכללית לבין האינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו? ייתכן שנוצרה כאן סתירה פוטנציאלית ששום נציב צרפתי לא יכול היה לפתור אותה ולהתמודד עמה ביעילות; היא היתה חלק מן הבעיות האינהרנטיות של שליטה באימפריה.

בשנה הראשונה והשנייה להסכם הבלתי רשמי בין ישראל לנציבות לגבי העלייה לא ראו השלטונות שום בעיה ביישומו. אדרבה, העלייה הבלתי לגאלית הגדולה שהטרידה אותם נפסקה. אשר למספר המהגרים באמצעות משרד העלייה, שנוהל בתחילה על־ידי אנשי המוסד לעלייה – הוא היה קטן להפתיע. פקיד הנציבות שעקב אחרי מספר היוצאים מדי חודש בחודשו ציין בשולי הרשימות כי היקף ההגירה ״רחוק מלהגיע למספר שאושר ל׳קדימה׳״. ישראל, שהיתה בעיצומה של העלייה ההמונית, היתה מוטרדת ביותר מן העולים ממרוקו. הם דורגו במקום הנמוך ביותר בסולם התדמיות של קבוצות העולים, והאחראים לעלייה היו מעוניינים, כאמור, שמספרם יהיה זעום. כל זה היה נכון לתקופת העלייה ההמונית, שעה שלישראל זרמו מהגרים רבים ממקומות אחרים. כשנסתיימה תקופה זו השתנה במידה מסוימת היחס לתפוצה המרוקנית, ועתה היתה ישראל מעוניינת להגדיל את מספר העולים ממנה. כבר בשנת 1951,

עדיין בעיצומה של העלייה ההמונית, ביקשו שלטונות ישראל לפתוח במבצע גדול של הגירת צעירים בני 16 ו־18 ממרוקו לישראל. הוחלט אז לנסות להעלות 5,000 צעירים מדי שנה מצפון אפריקה כולה, רובם ממרוקו. לקראת 1952 כבר כללה תכנית העלייה מכסה של לא פחות מ־30,000 עולים מצפון אפריקה, והסוכנות אף אישרה עקרונית, מבלי להאמין שהדבר ייתכן, סעיף שאפשר להגדיל את מספר העולים הצעירים מצפון אפריקה מעבר לשיעור זה. היה ברור שרוב העולים הללו אמורים לבוא ממרוקו.

בשעה שנרקמו התוכניות הללו לא הזכיר איש את ההסכם עם הנציבות הצרפתית, וספק אם קברניטי מדיניות העלייה הישראלית היו מודעים לקיומו. תוכניות העלייה הגרנדיוזיות לא התבצעו, אך מצב ההגירה לישראל בפועל עלול היה להטעות. הפוטנציאל להגירה המשיך להתקיים; הוא לא היה קשור לעצם קיומה של המדינה. ואולם מדינת ישראל יכולה היתה לרתום פוטנציאל ־ה לטובתה. וכשהגיעה השעה שבה היתה מוכנה לעשות זאת – לא הצליחה הנציבות לרסנה ולהגבילה למספרים שהיו נוחים לז׳ואן בשנת.1949

התפשטות הלאומיות היהודית על צורותיה השונות לא היתה מוגבלת במרוקו לתחום ההגירה השוטפת. מתן היתר לסוכנות היהודית לתקוע יתד במרוקו העניק לישראל הרבה יותר מאשר משרד קטן לארגון עלייה. היא יכולה היתה להשתמש בו כדי לקדם את מטרותיה ארוכות הטווח, התרבותיות והפוליטות. לא לחינם העריך ליוטה שקידום העניין הציוני אינו מתיישב עם האינטרסים של צרפת הקולוניאלית. אחרי הקמת מדינת ישראל נוצר במרוקו סבך של ניגודי אינטרסים אימפריאליים פנימיים. ברם, דומה כי בלחץ תקופת המגננה התפתה ז׳ואן להאמין בי מצא לסבך פתרון פשוט.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 109