האנוסים- זהות כפולה ועליית המודרניות-המוסלמים באים
יהודים אתניים ויהודים דתיים
בנוסחה ״יהודים, בין מוטבלים ובין שאינם מוטבלים״ הבחינו חוקי המלך רקסווינת הבחנה חשובה בין דתם של הקונברסוס ובין הגדרתם האתנית. המומרים עצמם השתמשו בהבחנה הזאת כשדיברו על קבוצתם. בהבטחה להתרחק מן ״היהודים הלא־מוטבלים״ טמון רמז שיש גם ״יהודים מוטבלים״ – הם עצמם. ובהכרזתם הנרגשת על מסירותם לנצרות הם מכנים את עצמם ״יהודי טולדו וספרד״.
כך קיימה ואישרה ספרד הוויזיגותית את הרעיון בדבר עם יהודי או עברי, קבוצה אתנית נבדלת מן הדת היהודית. אין להבין את המונחים האלה בדיוק כמו שהם נתפסים בהקשר האידיאולוגי היום. תפיסתם של הוויזיגותים הסתמכה על תפיסת עולמו של פאולוס, ודומה שהיא ערבבה בין רעיון השבט הטבעי ובין המושג העל־טבעי עם נבחר. הנוצרים אמנם האמינו שהאל נטש את היהודים, אבל העובדה שהיו בעבר בחירי האל עדיין דבקה בהם במובן השלילי, במובן של לא עוד, של מי שהוחלפו ושוב אינם אלא פגר מטפיזי, קליפה דתית ריקה, ובתור שכזאת עדיין נודעת לה חשיבות על־טבעית שלבשה אופי שטני במידת מה.
זה זמן רב ראו בעצמם העברים או היהודים עם, קבוצה אתנית נפרדת, וכך נתפסו בעיני אחרים. הדת שניתנה להם (או שקיבלו עליהם) באמצעות משה הייתה מהפכנית כל כך עד שנדרשו מאות שנים של מאבק פנימי לפני שעלה בידם לקבל אותה במלואה. וכשעשו זאת לבסוף הטמיעו את הרגשת השליחות הדתית, הברית והבחירה, בתוך מה שעשה אותם לעם נפרד, וכך נשזרו לאומיותם ודתם לבלי הפרד.
הזיקה הזאת בין הדת ללאום התחזקה בתפוצות הגולה, כשהמדינה היהודית חדלה להתקיים, והיהודים נאלצו להתמודד עם אתגר הנצרות. אבל הנצרות של פאולוס ערערה על הקשר הזה. משנכשל ישו בניסיונו להמיר את דתם של היהודים מבפנים הפיץ פאולוס את בשורתו מחוץ לעם היהודי. הוא ייסד דת אוניברסלית (קתולית) פתוחה לכול וקרא לבני עמו העברים להצטרף אליה. רוב היהודים לא נענו לקריאה; לאמיתו של דבר מיזגו יהודי התפוצות את הדת והלאום יחד מתוך עימות עם האתגר שהציבה לפניהם הנצרות של פאולוס ומתוך הגנה על היותם בחיריו הבלעדיים של אלוהים.
שליטיה הוויזיגותים של ספרד ראו בקריאתו של פאולוס לעם היהודי הצעה שתוקפה לא פג, וכשהטילו מאחוריה את כל עוצמת הכפייה שבידם הביאו לידי כניעתם של יהודים רבים לצלב. האם חדלו המומרים האלה להיות יהודים או עברים? בוודאי שלא, השיבו הוויזיגותים; אילו טענו אחרת היו מודים בצדקתם של הרבנים. היהודים יכולים לחזור בהם מטעותם הדתית, ועדיין להישאר מה שהיו מן הבחינה האתנית“ – עברים, או יהודים.
הרדיפות מחריפות
העשורים האחרונים של שלטון הוויזיגותים (711-681 בקירוב) היו תקופה אכזרית ביותר ליהודים המוטבלים והלא־מוטבלים כאחד. בשנת 681 אסר המלך החדש, ארוויג (Erwig), על הפולחן היהודי בקרב שתי הקבוצות. קיום מצוות חג יהודי נענש במלקות, בתלישת שיער, בהחרמת רכוש ובהגליה. אישה שמלה את בנה הסתכנה בכריתת אפה, בבחינת עין תחת עין. המלך הבא, אגיקה, אסר על קשרי מסחר כלשהם בין יהודים לנוצרים, ובכך פגע פגיעה אנושה בסחר הבינלאומי של היהודים. בינתיים הלך והתעצם בצפון אפריקה כוחם של המוסלמים והמלך חשד שהיהודים תומכים בהם. באוזני מועצת הבישופים טען אגיקה שיש לו הוכחות לבוגדנותם של היהודים, והציע להעמיד לפניהם בררה – להשתחרר ״מן השגיאה שעשו אבותיהם״ או ״להיקצר בחרמש הצדק״, נוסחה שנודף ממנה ריח של רצח המוני. המועצה דחתה את הצעתו המרחיקה לכת, אבל קבעה שהיהודים יהיו עבדי הכתר. מעתה נאסר עליהם לקיים את יהדותם מכול וכול. נגזר שכל הילדים היהודים יילקחו מהוריהם בגיל שבע ויימסרו לחינוך במשפחות נוצריות – צו פרעוני ביומרתו, על כל פנים על הנייר.
בימי שלטונו של אגיקה נקבע לראשונה עקרון ״עבדות היהודים״((servitus iudaeorum – היהודים הם עבדי המלך. אגיקה התכוון לכך במשמעות המילולית, כלומר שהיהודים יהיו עבדים ממש; אבל למרבה האירוניה, כשנעשה הכלל הזה לעקרון יסוד באירופה הנוצרית נודעו לו תוצאות חיוביות על היהודים, מפני שבתור רכוש המלך היו נתונים להגנתו. איש מלבדו לא היה רשאי לשעבדם ולהיות בעליהם, ונאסר על אצילים עוינים ומועצות עירוניות להרוג אותם ולבזוז את רכושם. מצד אחר, שלא כמו הצמיתים האחרים, נהנו היהודים מחופש תנועה, הותר להם לעקור ממקום למקום, לעסוק במסחר ואף להשיג כל מיני זכויות והקלות. המשמעות המעשית של ה״צמיתות״ שלהם הייתה כלכלית: הכתר שמר לעצמו את הזכות לנצל ולסחוט אותם מבחינה כספית. כך אירע שהצמיתות הייתה ליהודים לנכס, הגדרת מעמד שאפשרה את עצם קיומם באירופה הנוצרית לעתיד לבוא.
המוסלמים באים
בשלהי אפריל 711 חצו לוחמים ערבים וברברים, ובראשם טאריק בן זיאד, את המצר הצר שמפריד את אירופה מאפריקה ונחתו על הצוק שנקרא בימינו גיברלטר(ג׳בּל טאריק, או הר טאריק). זה היה רגע מכריע בתולדות המערב, תחילתה של המתקפה המוסלמית הגדולה הראשונה על אירופה. כך החלו 700 שנה של שלטון מוסלמי בספרד.
טאריק ניצח והרג את רודריך, המלך הוויזיגותי האחרון, ופתח בהתקדמות מהירה לעבר טולדו, הפרס הזוהר של פלישתו. אבל מלחמת הבזק שלו הייתה נועזת מכדי להצליח בלי סיוע מקומי. צבאו מנה 12 אלף איש בלבד והוא נזקק לבעלי ברית שיחפו על עורפו ויחזיקו בערים הכבושות. בעל הברית הזה נמצא לו בסיעה של איכרים איברו־רומים שקצו בשלטון הגותים – וביהודים.
כמעט בכל מקום קיבלו היהודים את טאריק כמושיעם. בקורדובה, במלגה ואחר כך בטולדו הקימו היהודים מיליציה מקומית כדי לשמור על העיר הכבושה למען המוסלמים, ובכך אפשרו ללוחמיו של טאריק להמשיך במערכה הפעילה. כותבים ערבים שיבחו את היהודים על התפקיד שמילאו בעת הפלישה, ואילו מקורות נוצריים גינו, כמובן, את פעילותם. היהודים עצמם בחרו להגדיר את ידידיהם ואויביהם לפי יחסם כלפיהם. איך יכלו לשמור אמונים לממלכה הנוצרית שזה מאה שנה מנסה להכחידם? אבל ״בגידת היהודים״ קנתה לה שביתה בזיכרון הנוצרים, ו־800 שנה לאחר מכן, כשחזרו הנוצרים וכבשו את ספרד, הפיחו בה חיים והשתמשו בה כאמתלה לרדוף לא את היהודים דווקא, אלא בייחוד את האנוסים.
בעשרים השנים שלאחר מכן נמשכה הסתערותם של המוסלמים על אירופה. מפעם לפעם היה צבא מוסלמי עובר את הפירנאים ועולה בעמק הרון, עד אותה פשיטה עמוקה לדרום־מזרח צרפת שנבלמה בידי קרל מרטל בשערי פואטייה בשנת 732. בכך קטע מרטל, ״הפטיש הגדול״, את רצף כיבושי הערבים שהחל כמאה שנה לפני כן במדבריות ערב, וקנה לו תהילת עולם בזיכרונה של אירופה בתור מושיע הנצרות.
היהודים – לא מתוך תוכנית כוללת ומרחיקת ראות דווקא – סייעו אפוא למוסלמים בימים שאלה הציבו בפני אירופה הנוצרית את האתגר החמור ביותר. ובאותה שנה, גם זה בבלי דעת, החלו היהודים במסע שעתיד להעלותם לאחת הפסגות החברתיות והתרבותיות הגבוהות ביותר בתולדותיהם.
בעקבות החרב באו ההגירות. תחילה מצפון אפריקה ואחר כך מכל רחבי האימפריה המוסלמית זרמו ובאו אל תוך ספרד ערבים, ברברים, סורים, תימנים, סלאבים ויהודים. ספרד קרצה להם כעולם חדש ומפתה – חלק מהם נמשכו אחר השלל וההרפתקה, אחרים ביקשו להם התחלה חדשה. בעיני אנשי הסהרה והרי האטלס נודע לספרד כוח המשיכה האגדי שיש לתרבות עירונית על עמי נוודים. מוסלמים עניים מאזורים אחרים שאפו להצטרף אל הכת השלטת רבת־הזכויות. וכמו מהגרים בכל מקום ביקשו רבים מהם להניח מאחור יריבים, נושים, אבות עריצים, זיכרונות מכאיבים או את המזל הרע שרדף אותם עד כה.
גם יהודים נסחפו עם הזרמים האלה. עכשיו שהאימפריה המוסלמית נמשכת ברציפות ממערב הודו ועד חופי האוקיינוס האטלנטי חיו רוב היהודים, זו הפעם הראשונה, באימפריה אחת ובתרבות שלטת יחידה. (יהודים אשכנזים, או אבותיהם, כמעט לא היו קיימים עדיין.)14 ספרד היהודית, שהשתחררה מרדיפות הוויזיגותים, הייתה חלק מאותה ארץ מפתה; ועכשיו, באמצעות מערכת המסחר, התקשורת והמשפט של האימפריה, חודשו הקשרים בין יהודי ספרד ובין הקהילות היהודיות שבמזרח, ובהן מרכזי התורה הגדולים בבבל. לכן לא זו בלבד שספרד היהודית זכתה לתחייה דמוגרפית, אלא שבפרק זמן של מאות שנים אחדות הייתה הארץ יעד מבוקש ליהודים שעל סף הנדודים, מצב שיהודים מצויים בו לעתים קרובות.
התמורות הדמוגרפיות האלה הגיעו לשיאן בתקופת שלטונם של בני אומיה, ששלטו בספרד כ־250 שנה, כמעט עד סוף האלף הראשון. כל אותו הזמן לא סבלו היהודים משום רדיפה רשמית, תופעה נדירה בתולדות העם היהודי בתפוצות. התנכלויות חברתיות אמנם היו קיימות, אבל חסדי הממשל פיצו עליהן. השליטים מבית אומיה הסתמכו על לא־ערבים בתור עוזריהם הנאמנים ביותר. הערבים התקוממו לא פעם נגד נסיכיהם ועמדו במאבק מתמיד אלה באלה, ואילו הנוצרים, ובייחוד היהודים, היו חלשים מכדי לשאוף לשלטון; ההסתמכות על לא־ערבים בתור יועצים, אנשי כספים וכדומה הייתה חלק ממדיניות כוללת שהנהיג עבד א־רחמן הראשון, מייסד השושלת, שמילא את צבאו בברברים, ייבא לוחמים סלאבים מן הבלקן וגייס אפריקאים שחורים בתור שומרי ראשו.
חשוב לא פחות מזה היה השינוי בתרמיתם של היהודים, שהיה מעוגן גם במיתולוגיה של בית אומיה. אחת מאגדות היסוד של השושלת מספרת על חוזה עתידות יהודי שהציל את חייו של עבד א־רחמן הראשון הצעיר, ניבא את עליית השושלת לגדולה וסיפק את הצידוק לשלטונה – שינוי של ממש לעומת הדימוי השטני של היהודים בימי הוויזיגותים!
ואף על פי כן לא היה הכול ורוד. בימי בית אומיה התגבש מעמדם המשפטי הנחות של היהודים והנוצרים בחברה המוסלמית, כמו שהורה הנביא מוחמד ותיקנו צאצאיו הסונים. בקוראן נקט מוחמד לשון גסה ואלימה כלפי היהודים (מפני ששבטי היהודים של ערב סירבו להכיר בו בתור ״רַסול אללה״, שליח האל), אבל הוא הכיר במשה ובישו בתור נביאי אמת והכין את הקרקע לדוקטרינת ה״ד׳מי״. לפי התפיסה הסובלנית־המתנשאת הזאת הנוצרים והיהודים, אף על פי שהם כופרים, הם ״עמי הספר״, ולכן הם ראויים להגנת המוסלמים כל עוד הם כנועים מבחינה פוליטית ומשלמים מם גולגולת.
בזכות ״מס הכופרים״ השתלמה הסובלנות לממסד המוסלמי. המדינה נזקקה לכסף, ותומכי הגישה הסובלנית טענו שמדיניותם נכונה מבחינה דתית וגם רווחית מבחינה כספית, מעין מצווה ששכרה בצדה. אחרים, טהרנים או קנאים יותר לדתם, קראו לאסלם את כל העמים הכבושים, אבל הם היו במיעוט. הממשל המוסלמי היה זקוק לכופרים: ״יותר מאמינים – פחות משלמי מסים״, גרסה התפיסה הריאליסטית. על כל פנים הדוקטרינה הרשמית התנגדה לאסלום בכפייה: על החרב לשמש להרחבת שלטון המוסלמים, אבל האמונה באללה ובמוחמד נביאו חייבת לבוא מרצון.
התוצאה הייתה מעורבת. במאות השנים שלאחר מכן אכן אירעה התאסלמות המונית של תושבי איבריה, אם מתוך פחד, תאוות בצע, לחצים חברתיים וחששות כלכליים, ואם בשל הרצון ללכת בתלם, להצטרף אל הקבוצה השלטת או להימנע ממס הכופרים. קצב ההתאסלמות היה אטי בתחילה, אבל הוא גבר והלך ובשלהי האלף כבר היה לזרם סוחף. בשיא שלטונה של שושלת בית אומיה נאמד מספרם של המוסלמים החדשים בחמישה מיליון לפחות, רובם קתולים לשעבר ומיעוטם יהודים לשעבר.
כאן יש לנקוט לשון זהירה. למילה ״התאסלמות״ יש שני מובנים בסיפורנו, האחד דתי והאחד תרבותי כללי. נוצרים ויהודים רבים שהתנגדו לאסלאם בתור דת קיבלו והטמיעו את תרבותה, לשונה וטעמיה של העילית המוסלמית. גם את ה״הסתערבות״ – מונח כפול־משמעות אחר – יש להבין במשמעות התרבותית הרחבה ולא במובן האתני הטהור. הערבים האתניים היו מיעוט בספרד, אבל רוב בני הקבוצות האחרות נטמעו בתרבות הערבית השלטת וסיגלו לעצמם את מנהגיהם, לשונם, לבושם, מאכליהם, עיצוביהם האמנותיים ואפילו את שפת הגוף של הערבים, כמו שהובאו מבגדאד, דמשק וצפון אפריקה. המעמדות המשכילים, ובהם נוצרים ויהודים, שלטו היטב בשירה ובהרמזים הספרותיים הערביים.
השתלבותם של נוצרים ויהודים בערביות התאפשרה בזכות הצדדים החילוניים הרבים של התרבות הערבית. האסלאם אמנם רואה זיקה בין דת למדינה, אבל הוא יכול להרשות לתחום רחב של נושאים תרבותיים להיות חופשיים מהשפעת הדת, וכך אמנם אירע בתור הזהב של התרבות הערבית. אמנות, שירה, מדע, בלשנות, מוזיקה, מנהגים ואומנות עמדו בראש מעייניהם של בני המעמד הערבי המשכיל, ויהודים וקתולים יכלו להשתלב בו בלי לוותר על ייחודם הדתי. החילון היחסי בתחומים רחבים של החיים, שהאסלאם הפונדמנטליסטי של ימינו דוחה בשאט נפש, היה קיים בתור הזהב של האסלאם ובוודאי היה אחד מסיבותיו.
התבוללותם של הנוצרים בערביות הולידה בספרד את תופעת ה״מסתערבים״(mozarabs) נוצרים דוברי ערבית, לבושים ונראים כערבים לכל דבר, הולכים לכנסייה להתוודות או להשתתף במיסה, ואחר כך, בשווקים ובבתים ובגנים ובנסיבות חילוניות אחרות הם נוהגים כמו שאר האוכלוסייה, מזמרים ומדקלמים שירים בערבית או מתווכחים על סוגיות בדקדוק הערבי.
* הכוונה ללא־מוסלמים שנטמעו בתרבות הערבית. אין לשמוע בכך הסוואה או העמדת
פנים, כמו שמשתמע מן השימוש הצבאי הנפוץ במילה בעברית של ימינו.
תופעה דומה התקיימה גם בקרב יהודים, אם כי לא יוחד לה מונח נפרד. בסופו של דבר התבוללו יהודי ספרד בתרבות הערבית עד כדי כך שיש מידה של צדק בגישתם של היסטוריונים ערבים בני ימינו כשהם מונים את אבו עמראן מוסא – הידוע יותר בשם רבי משה בן מימון או רמב״ם – בין גדולי תור הזהב של ספרד הערבית.
אנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל
ח׳ליפות קורדובה
במאה העשירית הגיעה התרבות המוסלמית בספרד לשיא כוחה. בימי עבד א־רחמן השלישי הייתה מדינתם של בני אומיה לח׳ליפות רבת עוצמה, שהתחרתה עם גדולתו של האסלאם במזרח ועם עוצמתן של שתי האימפריות הנוצריות, הביזנטית והלטינית. עבד א־רחמן השלישי היה אוטוקרט מתוחכם, תקיף, סובלני בענייני דת ומוכשר ביצירת שיווי משקל בין ידידים, אויבים ובייחוד מיעוטים. מבירתו הזוהרת קורדובה, שהמבקרים בה כיום עדיין יכולים להתפעל מיער הקשתות שבמסגד הגדול, שלט א־רחמן השלישי חמישים שנים תמימות(961-912) והעניק לאל־אנדלוס (ספרד המוסלמית) יציבות פוליטית, ממשל יעיל, כלכלה משגשגת, יוקרה בינלאומית, עוצמה צבאית וברק תרבותי.
״מעולם לא הייתה קורדובה משגשגת כל כך, אל־אנדלוס עשירה כל כך, והמדינה מנצחת כל כך,״ כתב היסטוריון ערבי מודרני בהתלהבות. הוא אף קשר לקורדובה כתרים בתור ״העיר התרבותית ביותר באירופה״ – לא שבח מופרז כל כך, שכן אירופה הנוצרית פיגרה באותו הזמן אחרי העולם הערבי בתרבותה ובדרגת עיורה. בני אומיה היו פטרונים מושבעים של אמנות ולמדנות. הם קיבצו סביבם משוררים, בלשנים, מוזיקאים, אדריכלים, קליגרפים ומלומדים, ועודדו את העילית השלטונית והחברתית ללכת בדרכם. הם ייסדו אוניברסיטה ועשרות בתי ספר, נתנו את חסותם לכתיבת ספרים והקימו ספרייה מלכותית מפוארת.
העיסוק בלשון על כל צורותיה היה תחום התרבות הנפוץ ביותר באל־אנדלוס. השירה הייתה חלק לא נפרד משגרת יומה של העילית השלטת. מן הגס ועד המעודן, מדימויים מנופחים ועד צירופים דקי הבעה של מילים ורגשות, המשוררים הערבים (ועד מהרה גם העברים) כתבו על כל דבר בשמים ממעל ובארץ מתחת – על ידידות, שאפתנות ואהבה, על מצוקות הגורל האישי ועל תענוגות המין והנאות השולחן, וגם על מטפיזיקה והמצבים הנעלים של האמונה הדתית. השירה – על כל פנים החריזה – הייתה גם אמצעי תקשורת יומיומי ושימשה בכתיבת מכתבים, בהעברת מסרים סמויים, בדברי שבח והלל, ברמיזות ובכפל לשון, ולפעמים גם בתככים ובהפצת דיבות. זה היה כלי של חיים ומוות. השירה הייתה החיים, והחיים עצמם נהיו באמצעות דימויים, מטפורות, מקצבים ומשקלים.
אין פלא אפוא שהמאה העשירית הייתה גם תור הזהב של יהודי ספרד. לא זו בלבד שיהודים־ערבים ונוצרים מסתערבים התקבלו בסובלנות, אלא הם אף מונו למשרות רמות בניהול המדינה. הח׳ליפים היו סובלניים בטבעם ובחינוכם ולא נתנו אמון בסיעות ערביות רבות עוצמה, והעדיפו להסתמך על ד׳מי חסרי כוח פוליטי. מיתוס ״ספרד של שלוש הדתות״ היה קרוב ביותר להתממש לא תחת הצלב אלא תחת הסהר של בית אומיה (ויורשיהם במאה השתים־עשרה). היהודים היו נחותים מבחינה משפטית וחברתית וכרעו תחת נטל המסים, אבל היו מוגנים בחסות מדיניותו של הח׳ליף לנהוג בהגינות במיעוטים, והורשו לקיים את דתם ולהישמע לחוקיהם האוטונומיים. הותר להם להיות בעלי קרקע, לעבוד ברוב המקצועות, להתערב בחוגי לא־יהודים ולהגר כרצונם – אם כי מעטים בלבד רצו בכך; אדרבה, המוני יהודים נהרו לתוך אל־אנדלוס כל שנות המאה העשירית. המעטים שעזבו עברו בדרך כלל לארצות הנוצריות שבצפון – לאון, קסטיליה הישנה ונווארה – שבהן היו עתה היהודים נסבלים מתוך איבה. בעקבות הסוחרים הנוצרים המסתערבים החלו היהודים להקים בארצות האלה בסיסי מסחר משלהם, שמהם צמחו לימים הקהילות היהודיות של ספרד הנוצרית. ככל שגדל עושרם ומספרם של יהודי אנדלוסיה גבר גם ביטחונם וזהותם התרבותית נעשתה מודגשת יותר, הן ביחס ללא־יהודים והן ביחס למרכזים היהודיים הוותיקים מחוץ לספרד.
כמו ברוב ארצות המוסלמים הייתה גם אל־אנדלוס חברה עירונית מאוד. בימים שבהם בערים פרנקיות מרכזיות כמו אקס לה שאפל (Aix la Chapelle), בירתו של קרל הגדול, ישבו כמה אלפי תושבים בלבד, מנו אוכלוסיהן של כרכים מוסלמיים גדולים כגון בגדאד, סמרקאנד ודמשק מאות אלפי תושבים, ובקורדובה התקרבה האוכלוסייה לחצי מיליון נפש. היו גם מרכזים עירוניים קטנים יותר, ובהם סוויליה, גרנדה, מלגה, סרגוסה וטולדו. גודלו העצום של העולם המוסלמי(״דאר אל אסלאם״) – מהודו ועד ספרד ומסמרקאנד ועד מוזמביק – העמיד לרשות המוסלמים מערכת אחידה למחצה של שפה, משפט ומטבע ואפשר מסחר בינלאומי מסועף. דינר הזהב היה מטבע מקובל בכל מקום, ולפעמים הסכימו סוחרים לקבל גם הוראות תשלום (שנקראו (Suftadja. בחסות עוצמתו של הח׳ליף הקימו המוסלמים צי סוחר שהפליג ברחבי הים התיכון (בדרך כלל לאורך החופים, מאחר שאפילו הח׳ליף לא יכול להגן עליהן מפני סערות). המוסלמים נעזרו ביהודים ובמסתערבים כדי לסחור עם הארצות הנוצריות, ובסוחרים יזמים – פעמים רבות גם הם יהודים – כדי לסחור עם הודו, סין, מרכז אסיה והמקומות המרוחקים שבפאתי דאר אל אסלאם. הסוחרים העדיפו בדרך כלל את נתיבי הים המוכרים והשלווים על פני השיירות המסורבלות ההולכות ביבשה – והיהודים העדיפו אותן עוד יותר, מפני שספינות, בניגוד לגמלים, אינן חייבות לעצור עם כניסת השבת.
זרם איתן של כסף נכנם אל אוצר הח׳ליף בזכות השגשוג הכלכלי. ההכנסה המלכותית, רובה מהיטלים ומכסים על מסחר, עמדה על מאה אלף מטילי זהב בממוצע לשנה. חסדאי אבן שפרוט, רופאו של הח׳ליף ואיש סודו הפוליטי, הוא שמביא את המספר הזה. יש לשער שחסדאי ידע על מה הוא מדבר, מפני ששימש גם בתפקיד הממונה על המכסים, שליחו ויועצו הראשי של הח׳ליף.
ראה: האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות-ירמיהו יובל-הוצ' כתר-2009-עמ'39-37