מורשת יהדות מרוקו

פרק שמיני: כי תבואו אל הארץ בשנת תשל׳׳ד בזמן שרבנו עדיין היה מכהן כרבה הראשי של מרוקו, נפטר רבה הראשי של חיפה הרב הגדול מעוז ומגדול רבי יוסף משאש זצ״ל שהיה בן דודו. מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א שמזה שנים תהה של קנקנו של רבנו והעריכו כסמכות הלכתית בלתי מעורערת, וכמנהיג בחכמה ובתבונה. הן דרך ספרו מזרח שמש שהוא ספר מלא וגדוש בחידושים עצומים ועמוקים בהלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, ושם נושא ונותן רבנו כאחד מגדולי האחרונים, הספר הינו מיוחד במינו מבין הספרים שיצאו לאור בדורות האחרונים על ענייני איסור והיתר. וגם הכיר את קורות חייו של רבנו יחוסו וצדקותו. וכן שמע מרן הראש״ל על חברתו דובב שפתי ישנים ועל עשרות ספרים שערכם יש מאין בתוספות והגהות, ושמע על הנהגתו המופלאה ונשיאותו ברמה, תקיפותו וענוותנותו, ויחסיו המופלאים עם הצבור. גם ספרי הדיינים הרה׳׳ג רבי משה מלכה, והם שו׳׳ת מקוה מים, ושו״ת יחוה דעת לגאון רבי יצחק חזן שבהם מוזכר רבנו כמה וכמה פעמים בדחילו ורחימו, וכמה פעמים הובאו שם תשובות ופסקים בשמו, הוסיפו לרבנו שם טוב. דוגמא לזה מוצאים אנו בשו"ת יביע אומר חלק ה׳ שיצא לאור בשנת תשכ״ט (חחו״מ סי׳ י׳) שמרן הרב עובדיה יוסף משבח לרבנו עוד בטרם הכיר אותו אישית, כתוצאה מפסק שראה בשמו בשו״ת מקוה המים.

כל זה עורר בראש״ל התפעלות ללא גבול עד שאמר ״הנמצא איש כזה״ ובקשו לבוא ולכהן כרבה של חיפה במקום בן דודו. וכששמעו המועמדים לרבנות שהגר״ש משאש מעותד להגיש את מועמדותו הסירו את מועמדותם. רבנו אף הגיע לארץ ונפגש עם רבני ופרנסי העיר חיפה ודרש בה כמה וכמה דרשות. 

אולם תחושת האחריות שחש כלפי הקהילה במרוקו שראה בעזיבתו מעין כפיות טובה לאהדה ולהערצה שרכשו לו כל בני הקהילה למגדולם ועד קטנם, ובעקבות התנגדותם הנחרצת של בני קהילתו, בנוסף לשתי אישים שהשפיעו על רבנו שלא לנטוש את צאן מרעיתו במרוקו, הם שהכריעו את הכף ושכנעו את רבנו שלא לעזוב את מרוקו.

האחד: היה האדמו״ר מחב״ד, השני: הוא המלך חסן שביקש ממנו שלא לעזוב את מרוקו. האדמור מחב״ד כאשר נודע לו על הצעה זו, כתב ביוזמתו מכתב ארוך אל רבנו בכח׳ אלול תשל׳׳ד, שבו הוא כותב: שמתפלא הוא מה מקום למחשבה להעתיק מעירו למדינה אחרת, הרי רבים צריכים לו בעירו שהיא עיר ואם, וגם המדינות הסמוכות למדינתו צריכים להוראותיו – ובהתעוררות לעבו"י שהינו מעוררם. ועניי עירך קודמים, וכ״ש עניי מדינה שלימה, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ובפרט שהנהגתו מצליחה, לכן גדול בטחוני שבודאי ובודאי ימשיך לנהל את קהילתו הקדושה והמדינה כולה, ויאריך ה' ימיו על ממלכתו, וזכות הרבים תסייעו. בברכת כוח״ט לכת״ר ולכל המסתופפים בצילו.

רבנו זצ״ל בתשובה למכתב זה כותב לאדמו״ר מכתב בר״ח חשון תשל׳׳ה שבו תוא מספר: שהאמת שבתחילה לא רצה בזה, אלא שלחצוהו ע״י מברקים ׳טלפונים רבים, אז חישב דרכיו, ללכת עם אשתו בתור תייר לראות הארץ שמעולם לא הלך בה, וכך היה, שהלך עם אשתו ונשתטחו על קברי האבות הקדושים – והתפלל וביקש שם שידריכוהו מהי הדרך הישרה בה צריך הוא לילך, ושנתקבל שם בזרועות אהבה ובידיים פתוחות, וכולם אמרו לו ברוך אתה בצאתך (ממרוקו) וברוך אתה בבואך (לישראל). וממשיך רבנו ומפרט את ספקותיו: שהרי נשארו במרוקו שמונה עשרה אלף יהודים במקום שלוש מאות ׳חמישים אלף שהיו שם, ויש חוסר בטחון ליהודים במדינה זו, כמו כן כבר הגיע לשנת השישים וחמש שהיא שנת הפאנסייא, ולאחר שהגיע מכתבך לאחר יוה״כ אורו עיניי, ומבקש הוא להודיעו מהי דעתו(דעת האדמו״ר) אחר כל זה.

התשובה למכתב זה נשלחה ע״י השליח הראשי למדינות צפון אפריקה ה״ה הרה"ח רבי בנימין גורודצקי זצ״ל שהגיע במיוחד למרוקו למסור את בקשת האדמו״ר שישאר על משמרתו, ולהיות בטוח שרבנו נשאר ולא עוזב, הוא ישב אצל רבנו כשלוש שעות ומיד טס בחזרה, רבנו נשמע להוראה זו ונשאר באותה תקופה לכהן כרבה הראשי של קזאבלנקא. (שמן ששון מחבריך ח״ג/ו9)