מורשת יהדות מרוקו

כדי לשנות את המדיניות המרוקנית בענייני העלייה, קראו משרד החוץ הישראלי ומחלקת העלייה בסוכנות לאנשי הקונגרס היהודי העולמי לנסות לרכך את עמדת ממשלת מרוקו. אנשי המפתח במאמצים הללו היו אלכס איסטרמן, גו׳ גולן, ד״ר גרהרד ריגנר ומוריס פרלצוויג, ואיסטרמן היה לדמות הדומיננטית. כזכור לאישים אלה כבר היו מגעים עם המפלגות הלאומיות ועם השלטונות במגרב באמצע שנות החמישים, והם סייעו להם בעיצוב תדמית חיובית בדעת הקהל במערב, בזמן שהם שאפו להצטרף לקהילה הבין־לאומית ולזכות בחברות באו״ם. מלבד על הקונגרס היהודי העולמי נשענה ׳המסגרת׳ על מרסל פרנקו, סגן נשיא ׳אליאנס׳, איש עסקים יהודי, תושב ניו יורק, ובשנים אחר כך עד פטירתו ב־1981קונסול כבוד של מרוקו במקסיקו סיטי. מאז שנות החמישים המאוחרות טיפח פרנקו קשרים הדוקים עם אישים מרוקנים בעלי עצמה לאחר שהשתתף במשלחת אנשי עסקים אמריקנים מטעם ממשל אייזנהאואר ליזום השקעות אמריקניות במרוקו ולחזק את קשרי הסחר בין שתי הארצות.

יהודה דומיניץ, דמות בכירה במחלקת העלייה בירושלים בשנים ההם, ומי ששנים רבות אחר כך עמד בראשה, מעיר שישראל בחרה באנשי הקונגרס היהודי העולמי ובמרסל פרנקו לשירותיה מכיוון שהיו להם קשרים מיוחדים עם המרוקנים, עם התוניסאים ועם האלג׳ירים, וזאת למרות שאיסטרמן או פרנקו לא היו אהודים על גולדה מאיר, על שרגאי או על איסר הראל, ונראו בעיניהם כיהודים גלותיים ׳ללא שורשים׳. אבל אנשי הארגונים היהודיים הוכיחו את יכולתם לישראל ביזמות מדיניות, כמו פינוי מחנה ׳קדימה׳ או בהתערבות בבעיות הפנימיות של מרוקו, כגון מינויו של שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. וכן מרוקו חבה לקונגרס היהודי העולמי חוב על שסייע לה במאבקיה השונים מול דעת הקהל הבין־לאומית. לכן מנקודת הראות של האינטרס המדיני, מדינת ישראל התעלמה מן ׳הדימוי השלילי׳ של השתדלנים היהודים. רק בשנות השישים, עם רקימת הקשרים המיוחדים בין ישראל למרוקו, הלכה התלות בדיפלומטים ובמתווכים היהודים והצטמקה. היהודים האלה הופעלו בזמנים שמשלחות ממשלתיות או מוחמד החמישי והיורש עצר מולאי חסן ביקרו בארצות הברית או בזמן שהם חיפשו סיוע כלכלי נרחב לצורכי פיתוח. בעיתוי המתאים הזעיקה ישראל את איסטרמן, את פרלצווויג או את פרנקו להבהיר למרוקנים שיחס הוגן ליהודי מרוקו והגמשת מדיניות העלייה רק תסייע להם בהשגת יעדיהם הכלכליים ובשיפור קשריהם עם הממשל האמריקני. לעומת זאת, הובהר להם שאם ימשיכו להגביל את העלייה או לאסור אותה, הארגונים היהודיים עלולים לפעול נגדם בכל מדינות המערב.

לפעמים נדמה שהמרוקנים היו מוכנים לרצות את שאיפות השתדלנים היהודים, אך בסופו של דבר, נמנעו מלשנות את מדיניותם. הלחץ של קהיר והליגה הערבית איימו עליהם פי כמה מהשפעת הארגונים והאישים היהודיים במערב. כך היה בנובמבר 1957, ערב צאתו של המלך מוחמר החמישי לביקור בארצות הברית. באותה העת ביקר איסטרמן במרוקו פעם נוספת, והובטחו לו הבטחות מרגיעות בנוגע לעלייה. בעיצומו של ביקור המלך בארצות הברית שוחח מוריס פרלצוויג, נציג הקונגרס היהודי העולמי במקום, עם שני שרים שליוו את המלך. בהזדמנות זו הוצעה נוסחה שתאפשר ליהודים לפנות למנהיגי הקהילות היהודיות ולמנגנוניהם בבקשה לדרכונים. הנהגת ׳מועצת הקהילות׳ נועדה להשיג את הדרכונים מן השלטונות ולפקח על העלייה בתנאי שמספר העולים יהיה עד 500 נפשות בחודש.

לכאורה, על כל פנים, הבטיח המלך לאפשר ליהודים לצאת ללא מגבלות מיוחדות. ללא ספק הבטחת המלך נבעה מלחצם של גורמים יהודיים עליו דרך הנשיא אייזנהאואר. זמן קצר לאחר שובו למרוקו הורה מוחמר החמישי לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו ב־28 בנובמבר 1957

פרסמו מוחמר לגזאווי, ראש שירותי הביטחון בשנים  1960-1956, ושר הפנים דריס מחמדי הודעה למושלי הערים והמחוזות בזו הלשון:

עד עתה נאסר על היהודים המרוקאיים להגר לפלסטינה ולשוב למרוקו (חוזר מס׳424/27/9/56 ). לאחרונה החליטה ממשלת מרוקו לא להפלות בין יהודים ומוסלמים בנוגע להוצאת דרכונים, באשר זכותו של כל אזרח היא לנוע חופשי כרצונו בתוך הארץ ומחוצה לה ולהשיג דרכונים ותעודות זיהוי למטרה זו בכל פעם שיבקש זאת. נקיטת צעד חדש זה מתייחסת לכל תושבי מרוקו.

הממשלה באה לידי החלטה זו למען הגן על כל האזרחים וכדי לא להטיל על החפים את אשמת האחרים. אין החלטה זו אומרת שהציונות תורשה להמשיך בפעילותה ובחיזוק אמצעי תעמולתה בחוגים יהודיים, אלא להפך.יש לחשוף את מנהיגי התנועה הציונית וחבריה בכל מקרה שפעילותה פוגעת באינטרסים של המדינה ולהביאם לדין, אך צריך להרשות לאחרים לנוע חופשי בתוך מרוקו ומחוצה לה. יש להימנע מלנקוט כל אמצעי כללי שכוונתו לאסור על יחיד מבין קבוצת אזרחים ליהנות מזכויותיו.

ואולם המגבלות לא הוסרו, והמאמצים החוזרים ונשנים שעשה איסטרמן לא הועילו לתיקון המצב. בביקוריו המאוחרים יותר וכמו כן בביקור משלחת הקונגרס היהודי העולמי בנובמבר 1958

בראשות ד״ר גרהארד ריגנר התחוור כי אין השלטונות מתכוונים להגמיש את מדיניותם בנוגע לעלייה. אחרי שיחה ארוכה שהתקיימה במרוקו בין איסטרמן לבועביד ולגזאווי באפריל 1959 יצא איסטרמן מיואש לגמרי. הוא שוב הציע את התכנית שלפיה היהודים יגישו את בקשותיהם לקבלת דרכונים ל׳מועצת הקהילות׳, והם יפנו את הפניות לפקידים המתאימים. בועביד אמר שמרוקו חייבת להתחשב ב׳התחייבויותיה הבין־לאומיות׳ וב׳ארצות אחרות׳; ממשלת איבראהים אינה יכולה לאשר הגירה קולקטיבית או בקנה מידה שתעורר תשומת לב. לגזאווי, לעומת זאת, רמז שהוא לא יתנגד לתכנית המוצעת, אך איסטרמן פקפק בכנותו, וסיכם כך:

האווירה כולה השתנתה לרעה ומרוקו נתונה יותר ויותר ללחץ הליגה הערבית. לחץ הערבים על העלייה מרומניה אף הוא, אני מניח, גורם הפועל לרעתנו. בועביד הזכיר גם את העובדה שממשלת איבראהים [החדשה] עומדת מול ׳אופוזיציה נוספת׳, בהתכוונו בבירור לקבוצת עלאל אל־פאסי בתוך האסתקלאל ולאחרים, ולכך שלא סביר שהממשלה תיתן בידם את ההגירה היהודית ככלי ניגוח.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית–עמ' 418

בין שההבטחות האלה היו תרגיל השתמטות של השלטונות המרכזיים ובין שמדובר היה בחבלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים, העובדה הייתה שרק מעטים שביקשו להגר נענו. השיטה שבה מנעו השלטונות מתן דרכונים הייתה מגוונת ושונה בכל מקום ומקום. ברבאט למשל ניסו ׳הח׳ליפות׳ לשכנע כל יהודי שביקש דרכון שאין לו צורך בו, ואין לו כל סיבה לעזוב את מרוקו. במראכש דרשו תעודות רפואיות ואסמכתאות שונות מן המבקשים וערכו חקירות קפדניות כדי לאלץ את המבקשים לוותר בעצמם על בקשותיהם. במקומות כמו פאז, מכנאס וכפרים במחוזות מראכש ופאס סירבו ׳הח׳ליפות׳ ו"הקאידים׳ (מושלים) לחלוטין וללא תירוץ לקבל את הבקשות. וכן ב־1959 הוחזרו בפאס 250 בקשות שהוגשו קודם לכן, והוחזרו לאנשים דמי הרישום. בקזבלנקה נהגו בעדינות יותר, ודחו את הבקשה חודשים ארוכים, ומדי פעם נתנו דרכונים לאחדים בעלי קשרים. על כל פנים, גם כשניתנו דרכונים לאנשים, נמנעו הפקידים ברוב הזמנים מלהעניקם לכל בני המשפחה כדי למנוע יציאת משפחות שלמות לישראל. לדעת איש ה׳מוסד׳ אריה לבונטין, כל הדברים הללו לא היו צירוף של מקרים יחידים, ולא נגרמו מיזמת יתר של הפקידים האזוריים בלבד, אלא הושפעו מהוראות מפורשות של ממשלת מרוקו לכל הממונים על אי מתן דרכונים למניעת הגירת היהודים לישראל.

העיתונות האסתקלאלית המטירה אש וגופרית על העלייה החשאית, ופרסמה מאמרים עוינים על אודות ישראל לא פחות מאשר עיתוני קהיר, דמשק ובגדאד טרם הצטרפה מרוקו לליגה הערבית ונקטה מדיניות פורמלית של חרם כלכלי ופוליטי מוחלט. כך, לדוגמה, אל־עלם כותב במאמר ׳סובלנות במרוקו׳:

אחינו במזרח [התיכון] דורשים מאתנו באופן קבוע לתמוך במאבקם נגד היהודים, ושמרוקו תזדהה עם העולם הפאן־ערבי. למרות שאין מקום במרוקו לפנטיות על רקע של גזענות, חוסר סובלנות ואנטישמיות, אנחנו נמשיך לסייע לגיבורים הערביים המנהלים מאבק מר נגד מדינת היהודים […] אסתקלאל עדיין מסוגל להבדיל בין יהדות וציונות, ולכן [המפלגה] נלחמת בציונות במרוקו כפי שהאחים הערביים נלחמים נגדה במזרח. בעת ובעונה אחת אנחנו גם נאבקים נגד תופעות אנטי־דמוקרטיות, כולל האנטישמיות.

עיקר המתקפה העיתונאית נגד העלייה ב־1959 הייתה מקרב מחנה השמאל. אל־תחריר, העיתון הקשור לתומכי בן־ברכה ולראש הממשלה עבדאללה איבראהים,

שהיה עתיד לשמש לשופרו של ה- UNFP, פרסם ב־30 במאי בעמוד הראשון כתבה שכותרתה ׳מילת היום" ובה הואשמו ישראל וציונים מקומיים בשידורי תעמולה ב׳רדיו טנג׳יר׳ למען העלייה. כן הואשמו בכתבה פעילים ציונים שהשמיעו דברי נאצה נגד הלאומיות הערבית במזרח התיכון. העיתון טען שממשלת מרוקו חשפה שידורי רדיו מזיקים מרדיו טנג׳יר ומתחנות הרדיו שפעלו בבסיסי הצבא האמריקניים, ובהן ׳רדיו־אפריקה־מגרב׳ Voice of American׳. על פי הכתבה, יהודים מרוקנים ואלמנטים זרים פעלו בתיאום עם ישראל, והיו ידועים בשל נטיותיהם הקולוניאליות. אותם יהודים היו למדינה בתוך מדינה, ועשו כמיטב יכולתם להבריח סחורות והון אישי ממרוקו לישראל. הם סייעו לאותה ישראל שגירשה מיליון פלסטינים מאדמותיהם, ועשתה אותם לחסרי בית. בעקבות המעשים הללו נזקקה מרוקו לעשות חשבון נפש ולפעול בתקיפות, משום שהשידורים הציוניים גורמים לחיכוכים בין מרוקו למדינות ערב במזרח התיכון, כמו שנאמר:

"אחינו הערבים צודקים בכך שהם מאשימים אותנו בנקיטת עמדה פסיבית לגבי פעילות ציונית על אדמת מרוקו. לא עובר חודש מבלי ששלטונות מרוקו אינם חושפים עוד ארגון [ציוני] חשאי. בנוסף, ממשלת מרוקו לא אימצה עמדה רצינית מול הגופים הציוניים המפוזרים בקרב יהדות מרוקו, גופים אשר יעדם היחידי הוא להבריח הון [יהודי] ממרוקו לפלסטין."

למחרת נתפרסם באל־תחריר מאמר תוקפני במיוחד שלא תמיד הבחין הבחנה ברורה בין ציונים ליהודים. נאמר בו כי היהודים הם רודפי בצע, שואפים להעצים את מעמדם ולהרוס את התשתית הכלכלית בארצות שבהן הם חיים. בנוגע למרוקו, המאמר לא האשים את כל היהודים, אלא בעיקר את הציונים שבקרבם. הסוכנים הציונים הפועלים בתוככי המדינה ועוזריהם המקומיים עודדו שחיתות במערכת הממשלתית בשוחד שנתנו לשלטונות כדי שיוציאו דרכונים ליהודים המבקשים להגר בחשאי לפלסטין. בעצם המאמר הוא אישור נוסף מטעם השלטונות וה־UNFP כי השלטונות מנעו את חופש תנועת היהודים, אף שבשיחותיהם עם גורמים מדיניים במערב סירבו להודות בזה. המאמר מדגיש כי:

הממשלה כבר הורתה למנוע הגירה שכזאת באי־מתן דרכונים, פרט לאלו שידעה בבטחה לאן מועדות פניהם […] מאידך, השחיתות האדמיניסטרטיבית הניחה מכשולים ביישום הצעדים הללו. אני [הכותב] גיליתי לאחרונה, במהלך חודש מארס [1959] ש־95 דרכונים ניתנו ליהודים בקזבלנקה בלבד,

או ממוצע ארבעה דרכונים ליום. העם רשאי לבדוק מה קורה עם תהליך מתן הדרכונים בערים מרוקניות אחרות. הדרכונים נמכרים במשרדי [ממשלה] מסוימים באזורים שונים וכמובן שרק ליהודים היכולת [הכספית] לרכוש אותם.

ב־3 ביוני פורסם עוד מאמר באותו עיתון, הפעם מתון יותר. הובהר שיש לגנות את אותם יהודים שמבריחים לפלסטין הכבושה את הונם שהרוויחו במרוקו, משום שהכסף הזה מושקע במלחמה נגד הערבים, ובזה יש לראות התנהגות מחפירה. העיתון מחה נגד יהודים שמצליחים לייבא עיתונים בעברית מישראל למרוקו שתוכנם שופע תעמולה נגד ׳אחינו הערבים׳ במזרח התיכון.

לא רק המסע העיתונאי נגד ישראל והעלייה, ולא רק אסון הטבע שפקד את יהודי אגאדיר חודשים אחדים לאחר מכן, שהמחיש ביתר תוקף את מצוקת יהודי מרוקו, אלא אף התעמולה בנוגע למהומות בוואדי סליב הגבירו את נחישות יהודי מרוקו לעלות לישראל שלא כצפוי. ב־1 במרס 1960 התחוללה רעידת אדמה קשה בעיר אגאדיר; ברעש נספו כמה מאות יהודים, ובהם מורים מחסידי ליובאביץ׳. ממשלת ישראל ביקשה לסייע לנפגעי הרעש, ואף הכריזה על מבצע התרמה לעזרת הניצולים. יעקב משה טולדנו, שר הדתות של ישראל, פנה בערוצים שונים למלך מוחמר החמישי, וביקש לאפשר לישראל לסייע למשפחות הנפגעים ולניצולים, אך ממשלת מרוקו דחתה את הצעת הסיוע. קהילת קזבלנקה התכוונה לקלוט כ־800 יהודים מניצולי אגאדיר ששוכנו במחנה צבאי שבאחד מפרברי קזבלנקה. בסוף מרס 1960 החליטו השלטונות לפנות את ניצולי אגאדיר מן המקום, כי היו זקוקים לשטח המחנה, ולהחזירם לאגאדיר. כאן התפתח עימות בין השלטונות לקהילת קזבלנקה שהתעקשה לקלוט את הפליטים בתוכה ולסייע להם להשתקם מבחינה כלכלית ומקצועית. ואולם השלטונות המשיכו לתבוע את פינוי המחנה לאלתר. מושל קזבלנקה הבהיר כי הטיפול בניצולי אגאדיר אינו בגדר סמכותו, וכן שיכונם במחנה לא היה אלא פתרון חירום ארעי. האחריות לפליטים, הוא הוסיף, היא בסמכותו של מושל אגאדיר, ואם יסרבו הפליטים היהודים לחזור לאגאדיר וליהנות מארגון הסעד הבין־לאומי, הם ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם. לבסוף הושגה פשרה; קהילת קזבלנקה קיבלה עליה את האחריות על הניצולים, וקלטה אותם בבתים פרטיים של בני הקהילה ובבתי מלון שבבעלות יהודים עד לשיקומם. בשל התעקשותם של  ראשי הקהילה בקזבלנקה נמצא גם פתרון לקליטת יתומים שהוריהם נספו ברעש במשפחות יהודיות שניאותו לאמצם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית–עמוד 422

מדינת ישראל, העלייה החשאית וגיוון פעילות המחתרת — ׳המסגרת׳ מן ההיבט המבצעי

רקע כללי

כמו שצוין בפרקים הקודמים העוסקים בסוף העידן הקולוניאלי, לאחר שהשתחררה מרוקו משלטון צרפת והייתה למדינה עצמאית, התנהלה הפעילות המחתרתית, כבשאר חלקי המגרב, באמצעות ׳המסגרת׳. בפרק השישי העוסק באלג׳יריה נאמר ש׳המסגרת׳ הייתה הנציגות של ׳המוסד לתפקידים מיוחדים׳ בצפון אפריקה, ארגון חשאי שטיפל בהגנתם של יהודי המגרב. להבדיל מאלג׳יריה, ששם יכלו יהודים לצאת את המדינה גם לאחר עצמאותה, ומתוניסיה שתחת נשיאות חביב בורגיבה העניקה להם חופש תנועה אף היא, בגלל סירובם של שלטונות מרוקו להעניק חופש תנועה ליהודים התפצלה פעילות ׳המסגרת׳ לעוד כמה שלוחות, והעיקרית עסקה בעלייה חשאית. כעיקר, בהשראת ׳המסגרת׳ במטה ׳משואות׳ בקזבלנקה (כינוי אזור הפעולה של מרוקו בשפת המחתרת) ובמרכז העצבים במטה בפריז(כינויו ׳סאלון׳) נעשתה עבודת המחתרת בחסות חמש שלוחות:

שלוחת העלייה(׳מקהלה׳) הייתה השלוחה הפעילה מכולן, והיא שיתפה פעולה עם שלוחת ההגנה העצמית ׳גונן׳ או ׳לביא׳. כוח האדם שלה היה מורכב משלוחת תנועות הנוער המחתרתית ׳באלט׳ ומגיוס מיוחד בחודשי הקיץ בקרב פעילים מתנועות נוער ומצופים יהודים בצרפת.

שלוחת ההגנה העצמית הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות מפני פגיעות, וגויסה לפעולות העלייה החשאית לאחר שהתבדו החששות לפגיעות פיזיות ביהודים.

שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות: לאסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות ועל המהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.

• שלוחת ׳הבָּאלט׳ פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של ׳בני עקיבא׳, ׳דרור׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳הבונים׳ ו׳הנוער הציוני׳. מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של ׳המסגרת׳, לרבות בתחום העלייה.
• שלוחת ׳העורף הציבורי׳, הידועה בכינויים שונים בשפת המחתרת, ובהם ׳מדרש׳. אנשיה היו מבוגרים יחסית, והם שימשו גשר בין ׳המסגרת׳ לקהילות היהודיות, וסייעו להשיג הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.

כאמור שלמה חביליו פיקד על ׳המסגרת׳ במטה הכללי בצרפת בשנים 1960-1955; אפרים רונאל היה מפקד ׳המסגרת׳ בשנים 1964-1960. מפקד ׳המסגרת׳ היה כפוף ישירות לראש ה׳מוסד׳ בישראל, איסר הראל עד 1963 ומאיר עמית בשנים 1968-1963. שלמה יחזקאלי היה המפקד הראשון של ׳המסגרת׳ במרוקו, אחריו פיקדו על ׳המסגרת׳ כמה אנשים, והבולטים שבהם היו יאשקה אליאב ואלכס גתמון.

שלוחת העלייה

שלוחת ׳מקהלה׳ הייתה היחידה מכל שלוחות ׳המסגרת׳ שאורגנה בשותפות בין איסר הראל מן ה׳מוסד׳ לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות. כל עוד הסוכנות המשיכה לכוון את העלייה ה׳נסבלת׳ באמצעות ׳קדימה׳, ולמרות החששות כי זו עומדת להיעצר, לא ננקטו צעדים מרחיקי לכת. ואולם עם החלטת ממשלת מרוקו באביב או בקיץ 1956 להפסיק את העלייה המאורגנת ולסגור את מחנה העלייה ליד קזבלנקה, חבר ה׳מוסד׳ למחלקת העלייה בסוכנות. מקיץ 1955  ועד קיץ 1956

הקים ה׳מוסד׳ במרוקו את שלוחת ׳המסגרת׳ להגנה עצמית, ועסק בעוד כמה משימות שאפיינו את עבודתו במישור הקהילתי, אבל בלי לחדור לתחום ארגון העלייה שנותרה נחלתה של ׳קדימה׳. הדברים השתנו בקיץ 1956. ב-31  ביולי, בעיצומו של המשא ומתן בין הקונגרס היהודי העולמי לממשלת מרוקו להתרת היציאה של העולים שהצטופפו במחנה ׳קדימה׳, נפגש שרגאי עם איסר הראל, והשניים סיכמו כי שיתוף פעולה חשאי בין מחלקת העלייה של הסוכנות ובין ׳הגוף השני׳, קרי ה׳מוסד׳, ייכנס לתוקף ברגע ש׳קדימה׳ תחדל לפעול, ועד אז ׳שום גוף לא יכנס לפעולה׳.

 לגוף שיקום לטפל בעלייה ויפעל במחתרת יהיו שלושה מטות — בירושלים, בפריז ובקזבלנקה. כל מטה יורכב מבאי כוח ה׳מוסד׳ ומחלקת העלייה שיחלקו ביניהם את התפקידים. סוכם שבמטה בירושלים ישמשו איסר הראל וברוך דובדבני(אז מנהל מחלקת העלייה בישראל), ובפריז — שלמה חביליו

מטעם ה׳מוסד׳ ואפרים שילה שישמש קצין עלייה ונציג מחלקת העלייה. כזכור מן הפרק השלישי על מצרים, שילה היה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ לשעבר בפריז. ב־ 1959מונה במקומו השליח נפתלי בר־גיורא. המטה בקזבלנקה(בכינוייו השונים ׳אירמה׳, ׳אנטואן' ו'ונסאן׳) היה צריך לקום ביזמת המטה בפריז.

בהצעת הסדר העלייה במתכונת החדשה נקבע כי מנגנון העלייה החשאי יפעל באזורים שונים ברחבי מרוקו, במרוקו הצרפתית לשעבר, במרוקו הספרדית, בטנג׳יר (׳טינו׳ ו׳אדום׳ בכינויי המחתרת) שעדיין שמרה על סטטוס של עיר בין־לאומית, בגיברלטר (כינויה ׳קדרון׳) ובכל תחנת מעבר עד להבאת העולים לחוף מבטחים (נאפולי או מרסיי). נאמר כי כל השליחים של הסוכנות שישוגרו לפעולות ה׳מוסד׳ ׳יושאלו׳ לזמן פעולתם בחו״ל ל׳מוסד׳, וישרתו בהתאם לתנאים המקובלים בו. דרגתם תיקבע בתיאום בין הסוכנות ובין ה׳מוסד׳. סוכם כי כל ההחלטות הנוגעות לעלייה או למשא ומתן על העלייה הנעשות בידיעת או בהסכמת השלטונות המקומיים יהיו באחריות הבלעדית של מחלקת העלייה, ואולם מטעמי ביטחון הן יצריכו תיאום הדוק עם הזרוע שתטפל בפעולות המיוחדות.

ההסכם הרשמי הוכן ב־16 בספטמבר 1956, ובו פירט הראל את עקרונות העבודה בינו ובין שרגאי. צוין שהאחריות המדינית לעלייה ולמשא ומתן עם שלטונות מרוקו לריכוך עמדתם, שיימשך גם בעידן העלייה החשאית, אכן תהיה בידי הנהלת הסוכנות. את הפעולות המבצעיות להברחת היהודים יעשו פעילי ה׳מוסד׳. מן הראוי להדגיש שבמרוצת הזמן לא נשארו הכללים התאורטיים הללו נוקשים. אנשי מחלקת העלייה גויסו למבצעי עלייה מסוכנים, וסייעו למגויסי ה׳מוסד׳, ואנשי ה׳מוסד׳ נרתמו, בסופו של דבר, למשא ומתן המדיני לריכוך מדיניות העלייה של מרוקו. הוחלט שמחלקת העלייה בהשגחת שרגאי וסגנו, דובדבני, תקבע אם יש לבצע עלייה מיוחדת ומתי לעשות זאת; היא תהיה אף זו שתאשר את צורות העלייה, ותקבע את סדרי העדיפויות של המועמדים לעלייה.

מה היו המקורות למימון העלייה החשאית? שלא כמו בראשית עידן ׳קדימה׳, בו בזמן שהג׳וינט מימן את העלייה ישירות עד שהסוכנות נטלה עליה את המשימה הזאת, את היציאה המחתרתית מסוף 1956 מימנה הסוכנות מכספי ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ בארצות הברית שהוקצבו לה; הן הג׳וינט הן הסוכנות קיבלו את ההקצבות הכספיות שלהם מן ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ כל אחד על פי צרכיו — הסוכנות ליעדי עלייה וקליטה, הג׳וינט לצורכי עבודה סוציאלית וסיוע לקהילות במצוקה. לעתים ויתר הג׳וינט על חלק מן ההקצבה שלו מן ׳המגבית׳ לטובת הסוכנות, כך היה בעידן המחתרת, אך אין פירושה של מדיניות וו שהג׳וינט מימן את העלייה החשאית. ככל הנראה, הג׳וינט המשיך לסייע מכספו לטיפול בערירים ובקשישים שלא הועלו בסיוע ׳מקהלה׳, משום שלא היה בכוחם של האנשים האלה לצאת בדרכי מחתרת, או מפני שלא הייתה להם תמיכה משפחתית.

העבודה המעשית בארגון העלייה החשאית כבר נעשתה בסוף 1956.

לאחר שפנו הפעילים, צעירי ׳באלט׳ מתנועות הנוער החלוציות במחתרת שצורפו לעבודת ׳מקהלה׳ וותיקי ׳מקהלה׳ בעצמם, אל המועמדים לעלייה בשכונות היהודיות ובכפרים, וביררו מי הם המעוניינים לעלות, פנו צעירים אחרים אל המועמדים לעלייה, והודיעו להם על מועד היציאה, על סדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. היה מקובל שאין הפעילים פועלים באזור שבו הם מתגוררים באותו הזמן כי אם באזורים שאין מכירים אותם, ואף הם אינם מכירים את שכניהם, כדי למנוע מן המשטרה להתחקות על עקבות הפוקדים. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואת המטען הכבד שלחו הפעילים אחריהן. בעדותה של מדלן בניסטי, ילידת קזבלנקה משנת 1939ופעילת ׳המסגרת׳ מטעם תנועת ׳דרור' היא מספרת כי גויסה בסוף שנות החמישים להתקרב אל עולים פוטנציאליים, וכך אמרה:

העברנו רשימות של משפחות שרצו לעלות לישראל. חברי הקבוצה ביקרו אצל המשפחות ודיברו אתם על העלייה. הם אספו מהם תמונות ופרטים אחרים. בלילות היינו מעבירים אותם למקום מפגש [ובזה הסתיים תפקידנו].

במקום המפגש המתינו להם פעילים נוספים, שדאגו להעבירם לספינות או לחצות את הגבולות היבשתיים. משפחות מסוימות חששו לשתף פעולה, אך במרבית המקרים הסכימו מרצונם החופשי. אותם עולים נטלו עמם 3-2 מזוודות והשאירו את רכושם מאחוריהם מהפחד שהשלטונות יגלו את כוונותיהם לעזוב את מרוקו.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמוד 425