מורשת יהדות מרוקו

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרות

שני סטריאוטיפים שולטים במרבית הדברים שנכתבו על סובלנות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי. הראשון מתאר לוחם קנאי, פרש ערבי היוצא מן המדבר רכוב על סוסו, בידו האחת החרב ובשנייה ספר הקראן, ומציע לקורבנותיו את הבחירה בין השתיים. תמונה זאת, שנתפרסמה בזכותו של אדוארד גיבון(Gibbon) בספרו ׳ירידתה ונפילתה של הקיסרות הרומית׳, היא לא רק כוזבת, אלא אף בלתי אפשרית – אלא אם נשער כי מדובר בגזע של סייפים איטרים. בנוהג המוסלמי שמורה יד שמאל לצורכי טוהרה, ושום מוסלמי המכבד את עצמו, בעבר כן עתה, לא ישתמש בה כדי לשאת את הקראן. התיאור השני, שהוא לא פחות אווילי, הוא של אוטופיה בין-דתית ובינגזעית, שבה גברים ונשים בני גזעים שונים, הדבקים באמונות שונות, חיו זה לצד זה ב" תור זהב ", שבו שלטו שלום והסכמה בלתי מעורערים, נהנים משיוויון זכויות והזדמנויות, ועמלים יחדיו לקידום התרבות האנושית. במונחים יהודיים, לפי התיאור האחד, האסלאם הקלסי היה משהו בדומה לאמריקה בעת החדשה, ואולי אף טוב יותר; על־פי האחר, הוא היה משהו בדומה לגרמניה בימי היטלר, ואף גרוע יותר, אם בכלל הדבר אפשרי.

שני התיאורים הם כמובן מעוותים ביותר. ואולם בדומה למרבית הסטריאוטיפים, יש בהם גרעין של אמת. משותפת לשניהם העובדה, שהם חדשים יחסית ושמקורם במערב ולא באסלאם עצמו. לגבי נוצרים ומוסלמים כאחד הסובלנות היא מעלה חדשה, ואי־הסובלנות – פשע חדש. לאורך מרבית תולדותיהן של שתי העדות הסובלנות לא זכתה להערכה וכך גם אי־הסובלנות לא היתה מידה מגונה. כמעט עד לעת החדשה אירופה הנוצרית בעצמה לא נהגה בסובלנות ולא הוקירה אותה, ואף לא נפגעה ביותר בשל העדרה אצל אחרים. ההאשמה שהוטחה תמיד נגד האסלאם לא היתה שתורותיו נכפו בכוח – דבר שהיה מקובל וטבעי – אלא שתורותיו כוזבות. בדומה לכך מן הצד המוסלמי, הטענה לסובלנות, שעליה שומעים עתה רבות מפי אפולוגטים מוסלמיים, ובמיוחד מפי מליצי־יושר של האסלאם, גם היא חדשה ומקורה זר. רק בעת האחרונה ממש החלו אחדים מבין סנגורי האסלאם לטעון שחברתם העניקה בעבר שיוויון זכויות ללא־מוסלמים – ואולם טענה דומה אינה נשמעת מפי דוברי התחייה האסלאמית, ומבחינה היסטורית אין ספק שהצדק עמם. החברות המוסלמיות המסורתיות לא העניקו שיוויון זכויות כזה ואף לא התיימרו לעשות זאת. יתר־על־כן, בעיניהן הדבר לא היה נחשב כלל למעלה, אלא להזנחה במילוי חובה. שהרי כיצד ניתן להעניק יחס שווה לאלה הדוגלים באמונה הנכונה ולאלה הדוחים אותה בעקשנות? הדבר היה מופרך מבחינה תאולוגית והגיונית כאחד.

האמת, כתמיד, היא במקום כלשהו באמצע בין הסטריאוטיפים המנוגדים והסותרים, והיא מסובכת יותר, מורכבת ומגוונת יותר מכל אחד מביניהם. עד כמה היה האסלאם סובלני בעבר? התשובות לשאלה זאת תלויות בהגדרות שנקבעו למונחיה של השאלה. מה כוונתנו באומרנו ״אסלאם״? הדבר אינו כה קל או מובן מאליו, כפי שנראה ממבט ראשון. מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? גם לה הגדרות רבות ושונות והיא מעוררת שאלות, שאחת החשובות ביניהן היא אמתיהמידה שאנו קובעים להשוואה.

הגדרת האסלאם מעוררת שאלות שהן כבר מן הידועות. כפי שכבר צוין פעמים רבות, במילה ׳אסלאס׳ מקובל להשתמש במובנים רבים ושונים. קודם כל היא מציינת את מה שהמוסלמים רואים כהתגלות הסופית, שאותה העניק אלוהים לנביא מחמד, הכלולה בספר הקודש, הקוראן. זהו מה שאפשר לכנות האסלאם המקורי, אוסף של עיקרי אמונה ומצוות, שהוא הבסיס וגם נקודת המוצא של הדת הידועה בשם זה.

אולם המילה ׳אסלאם', בדומה למילה ׳נצרות׳, משמשת גם במובן שני ורחב יותר – בכדי לציין את ההתפתחות ההיסטורית של אותה דת אחרי מות מייסדה. במובן זה המונח 'אסלאם׳ כולל בתוכו תאולוגיה ומיסטיקה, תפילה ופולחן, חוק ותורת המדינה, וכן את מכלול הדברים שמוסלמים לאין ספור חשבו, אמרו ופעלו בשמה של דתם. האסלאם במובן הזה עשוי להיות שונה מן האסלאם של הנביא כמו, לדוגמה, שהנצרות של הקיסר קונסטנטין וההגמונים שונה מן הנצרות של ישו – או, בדומה לכך, כפי שיהדות התלמוד שונה מזו של התורה, או היהדות של ימינו שונה מזו של התלמוד.

ואולם, ככלל, ההבדל היה כנראה פחות קיצוני באסלאם מאשר ביהדות או בנצרות, בשל הניסיון השונה לגמרי שנתנסו בו מייסדי שלוש הדתות. משה מת לפני הכניסה לארץ המובטחת; ישו מת על הצלב. מחמד לא זכה למות קדושים אלא לעוצמה. במשך חייו הוא היה לראש מדינה שפקד על צבאות, גבה מסים, עשה משפט צדק וחוקק חוקים. השילוב בין אמונה לכוח, דת וסמכות שלטונית אפיין לפיכך את האסלאם לאורך מרבית ההיסטוריה שלו. אך גם כך, דברים רבים התרחשו אחרי מות הנביא, והאסלאם באימפריה של הח׳ליפים, בדומה לנצרות בקיסרויות של רומא ויורשיה, התפתח למשהו מורכב ונרחב לאין שיעור מן התורה המקורית.

לבסוף, קיים מובן שלישי, שבו המונח ׳אסלאם׳ הוא המקבילה לא של הנצרות אלא של העולם הנוצרי. במובן זה, המונח מציין לא רק דת אלא תרבות שלמה, כולל דברים רבים שעל־ פי דרך המיון של העולם המערבי אינם משתייכים לתחום הדתי כלל ועיקר. המונח'אומנות מוסלמית׳, לדוגמה, מציין למעשה כל סוג של אומנות שנוצרה בתחום העולם המוסלמי והמצטיינת בקווי אופי תרבותיים מסוימים ולא רק דתיים. המונח ׳אומנות נוצרית׳ מוגבל לאומנות של תשמישי קדושה ולאומנות כנסייתית, ולא יעלה על דעתו של איש להכליל בה אומנות שיוצריה הם נוצרים, ועוד פחות מכך לא־נוצרים, החיים בתחום העולם הנוצרי. בדומה לכך, ׳מדע מוסלמי׳ פירושו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכל שאר המדעים, שנוצרו בתחום התרבות המוסלמית ושניתן להם ביטוי בדרך כלל בערבית ולפעמים באחת הלשונות האחרות של האסלאם. חלק גדול ממדע זה, וכך גם באומנות זאת, אינו פרי יצירתם של מוסלמים אלא של נוצרים ויהודים החיים בארצות האסלאם ומהווים חלק מהתרבות המוסלמית שבה עוצבו. לעומת זאת, אין משתמשים במונח ׳מדע נוצרי׳ כדי לציין את הישגיהם המדעיים של נוצרים ואחרים בתחום העולם הנוצרי. עד לעת האחרונה לא היה המונח ידוע כלל, וכאשר הופיע לראשונה, היה זה במובן שונה לגמרי.

בהתחשב במרכזיותה ובנוכחותה הכללית של הדת בחיים ובתרבות המוסלמיים, אפילו במובן שלישי זה של המילה, הגורם הדתי באסלאם הוא גדול יותר ומשמעותי יותר מאשר בעולם הנוצרי. ואולם במובן זה המונח ׳אסלאם׳ מציין לא הלכה אלא מעשה, לא את עיקרי האמונה והמצוות של האסלאם, אלא תיעוד מלא של ההיסטוריה המוסלמית – כלומר, תיעוד פעילותם של בני האדם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, חולשותיהם והישגיהם. המוסלמים, בדומה לשאר האנושות, אינם מצליחים לפעמים להגשים את האידיאלים שהציבו לעצמם, ומקלים לפעמים את התקנות החמורות שקבעו לעצמם. ולכן, אם אנו מבקשים לאתר סובלנות או אי־סובלנות בהלכה ובמעשה המוסלמיים כאחד, התשובות תשתנינה על־פי הגדרת האסלאם שנאמץ. הן עשויות להתשנות גם על־פי מידת הסובלנות שלנו.

ובאמת, מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? בדיון בנושאים מן הסוג הזה קיימת נטייה בלתי נמנעת לאמוד ולהעריך בדרך ההשוואה. אם נדבר על סובלנות באסלאם, נמצא עצמנו עד מהרה משווים את הסובלנות באסאלם עם הסובלנות בחברות אחרוה – בעולם הנוצרי, בהודו, במזרח הרחוק ואולי בעולם המערבי המודרני. זאת צורת השוואה שנפוצה מאוד בין מתפלמסים מזרמים שונים. המתפלמס יכול כמובן להקל מאוד על משימתו בכך שהוא בוחר לעצמו את תחומי ההשוואה הנוחים לו ביותר. קל תמיד, לדוגמה, להוכיח את עליונותה של דת אחת על פני האחרת, אם מעמתים את ההלכה של האחת עם המעשה של האחרת. זכורני שקראתי קונטרס קטן ומהנה, המוכיח שהח׳ליפות המוסלמית עדיפה על הנשיאות האמריקנית. הדבר נעשה בדרך הפשוטה של הגדרת הח׳ליפות על־פי מסות תאולוגיות ומשפטיות מלומדות, והגדרת הנשיאות על־פי השערוריות האחרונות שהתרחשו בוושינגטון. באותה מידה ייקל להוכיח גם את ההיפך – אם מישהו ירצה להשקיע בכך את המאמץ – על־ידי הגדרת הנשיאות על־פי חוקת ארצות הברית והגדרת הח׳ליפות על־פי הרכילות של בגדאד הביניימית, שידיעות עליה אינן חסרות במקורות העומדים לרשותנו

יחד עם זאת, אבו יוסף לא המליץ על־פינוק משלמי המסים: ״יש לאסור אותם עד שישלמו את חובם. אין לשחרר אותם ממעצר עד שמס הג'זיה יתקבל מהם במלואו. אסור למושל כלשהו לשחרר נוצרי, יהודי, זורואסטרי, צַאבִּאִי או שומרוני. אלא אם מם הג'זיה נגבה ממנו. אסור לו להפחית מן התשלום של איש, כך שחלק ממנו לא ישולם. אסור שאדם אחד ישוחרר מתשלום ואחר יהיה חייב בו. אי־אפשר לעשות זאת מפני שביטחון חייהם ונכסיהם מובטח רק עם תשלום הג'זיה, המשתווה למס עובד״.

 נקודות אחדות ראויות לציון שעה שאנו דנים בקטעים הללו ובדומיהם. ראשית, המשפטנים, בעלי העמדה האנושית יותר, אך גם המעשית יותר, משתייכים לראשית תקופת האסלאם, כאשר היה בוטח ומתפשט; המפרשים שציטטנו כתבו בתקופה של התכווצות ומבוכה, כאשר האסלאם היה נתון לאיום מבית ומחוץ. שנית, לא יכול להיות ספק בכך, שעמדתם של המשפטנים, ולא זאת של המפרשים והתאולוגים האחרים, היא שמשקפת נכונה את הנוהג של השליטים והפקידות המוסלמית. מרביתם, ביחסם אל הד'מי כמו גם בעניינים רבים אחרים, לא עמדו בתביעות המחמירות של יועציהם ומבקריהם הדתיים. הכללים שקבעו אחדים מבין העֻלַמָא לצורך גביית הג'זיה ועניינים דומים, שייכים יותר לתולדות הלוך הדעות מאשר לאלה של מוסדות. יש בהם חשיבות משלהם, הגוברת בעתות של מצוקה ותבוסה.

ככלל, כללי ההתנהגות הללו מדגימים שוב את הצורך להזכיר לכופר את הנחיתות, שאותה הוא היה עשוי להתפתות (ואולי אף רשאי) לשכוח. תזכורת כזאת לא היתה כמובן נחוצה לאישה ולעבד.

אחרי מות הנביא התרחבה שליטת האסלאם על־פני שטח עצום, שהשתרע מן האוקיאנוס האטלנטי במערב עד גבולות הודו וסין, ולעתים אף מעבר לגבולות הללו, במזרח. בשטחים החדשים הללו חיו עדות דתיות גדולות, חשובות ומבוססות, ונמצאו בהן מערכות חוק ומימשל עתיקות ימים, שהסדירו את הדרך שיש בה לנהוג בעדות הללו. החשובות ביותר מבין המערכות הללו – ולמעשה המערכות היחידות שנתקלו בהן במשך מאות השנים הראשונות לעיצוב המדינה המוסלמית – היו מורשתן של האימפריות העתיקות של פרס ורומא. הרוב המכריע של נתיניה החדשים של המדינה המוסלמית היו נוצרים שהשתייכו לכנסיות שונות. עיראק, אף־על־פי שהיתה חלק מהאימפריה הפרסית, היתה בעיקר נוצרית-נֶסטוריאנית. סוריה, ארץ ישראל, צפון אפריקה כולה ושטחי הכיבוש המוסלמי באירופה, היו כולם חלק מהאימפריה הרומית הנוצרית. בכל הארצות הללו היה גם מיעוט יהודי בעל ממדים ניכרים. גם באיראן היו אוכלוסיות נוצריות ויהודיות, אולם מרבית האיראנים היו ממאמיני דת זרתוסטרא לגירסותיה.

במאות השנים הראשונות לשלטון המוסלמי לא היה כמעט כל ניסיון לכפות את האסלאם בכוח, והאמונה התפשטה בדרכי שכנוע ופיתוי. מתוך העדויות שברשותנו קשה לאמוד את שיעור ההתאסלמות, ולדעת חוקרים אחדים, בתקופת מסעי הצלב עדיין היוו הלא־מוסלמים את רוב האוכלוסייה. ואולם ברור שמספר רב של נוצרים, יהודים וזורואסטרים אימצו את דת האסלאם והיו לחלק מהחברה המוסלמית. קיימים הבדלים משמעותיים בגורלן של שלוש הדתות אחרי הכיבוש המוסלמי. זה של הזורואסטרים היה המר ביותר. המדינה הפרסית הקדם־ אסלאמית, שלא כמדינה הנוצרית, נוצחה ונחרבה כליל, והח׳ליפות המוסלמית חבקה את כל שטחיה ועמיה. הכמורה הזורואסטרית היתה קשורה קשר הדוק למבנה השלטון באיראן העתיקה. משנשלל מהם קשר זה, ובהעדר תמיכתם של נאמנים בעלי עוצמה מחוץ לארץ, כפי שהיתה לנוצרים, או כישרון ההישרדות של היהודים למודי הניסיון המר, שקעו הזורואסטרים בייאוש ובגיוון. מספרם הידלדל במהירות, ומפליא הדבר, שהם כמעט שלא נטלו כל חלק בתחייה התרבותית והמדינית האיראנית, שהתרחשה בחסות האסלאם כמאה העשירית ולאחריה.

הנצרות נוצחה, אך לא נהרסה עקב עליית האסלאם וכינון המדינה המוסלמית. אולם תהליכי ההתיישבות הערבית, ההתאסלמות וההתבוללות בתרבות השלטת צמצמו בהדרגה את שורות הנוצרים – מתי ובאיזה שלב, קשה לומר – מרוב למיעוט באוכלוסייה. במקומות אחדים, בעיקר באסיה התיכונה, בדרום ערב ובצפון אפריקה, שבהן היה לנצרות לפנים מעמד חשוב – ובצפון אפריקה אף מעמד שליט – היא נעלמה כליל. המעבר ממעמד שליט למעמד כנוע, על כל החסרונות שבו, היה לגבי רבים קשה מנשוא, והם ביקשו מקלט מפני השיעבוד בהצטרפות לעדה ולאמונה השליטות. היהדות, לעומת זאת, שרדה. היהודים היו מורגלים יותר לאסונות. לגביהם הכיבוש המוסלמי היווה רק שינוי של אדונים, ובמרבית המקומות השינוי הזה היה לטובה, והם כבר ידעו כיצד להסתגל ולהתקיים בתנאים של מצוקה. בארצות המרכזיות של המזרח התיכון – במצרים, בסוריה, בלבנון, בארץ ישראל ובמידה פחותה בעיראק – הוכיחה הנצרות כוח עמידה גדול יותר מאשר בצפון אפריקה, ומיעוטים נוצריים נשתמרו במספרים משמעותיים. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך, שבארצות הללו נהנו הנוצרים מאותו היתרון, אם אפשר לכנותו כך, שהיה ליהודים: ניסיון בהישרדות. בעיראק הם היו כפופים לדת הזורואסטרית השלטת; במצרים ובארצות מזרח הים התיכון, אף־על־פי שהיו שותפים לדת הנוצרית של שליטי האימפריה הביזנטית, הם השתייכו לכיתות מיעוט שונות וסבלו מהפליה ולעתים אף מרדיפות. לגבי רבים ממאמיני הכנסיות המזרחיות, הכיבוש המוסלמי והעברת השלטון מידיים נוצריות למוסלמיות היווה שיפור ניכר במצבם, והם נהנו מדרגה גדולה יותר של חרות דתית מאשר קודם לכן.