מורשת יהדות מרוקו

כאשר אתה מהרהר בכמה וכמה יסודות של האסלאם בראשיתו, אין ספק מה מקורם: אל אחד, טקסט קדוש, האבות, הנביאים, בית תפילה, תפילות אחדות בכל יום (ליהודים שלוש ומוחמד אימץ חמש), צום, מתן צדקה, מרכזיות ירושלים, יום מנוחה שבועי, דת של מצוות, וכד'. די אם נבדוק את תהליך ההסתגלות של מוחמד ליהודים, ונכונותו לצעוד לקראתם כדי לקרבם אליו, בטרם המחוייבויות שלו ושל מאמיניו נתקבעו, כדי לעמוד על מידת התקרבותו אליהם במודע, לא רק בהשפעתם עליו. הכרתו את היהודים נמשכה כבר כ-20 שנה בטרם עבר לית׳רב ושם הגיע לכלל התנגשות אתם. בהתוודעות הראשונה, שבה ספג מוחמד בצמא את דבריהם, פסוקיהם, מאמריהם, פרקי אבות שציטטו לפרקים, ועשה את הכל לבליל אחד, נראה היה לו כי לא בא ללמד דבר חדש מעיקרו, והוא איננו בא אלא לחדש את המסר האלוהי שנשתכח. לכן בתקופה הראשונה, שבה חיזר מוחמד במרץ אחר היהודים, גם מפאת שהיו מוריו הרוחניים, וגם בגלל השפעתם הרבה במרחבי שיטוטו, הוא השתדל להדגיש את המשותף – האל האחד וכו', כדי לשדלם להצטרף למאמיניו. הוא גם עשה שני צעדים דרמטיים כלפיהם:

הוא קבע כי יצויין יום הכיפורים (העשורה – העשרה בחודש, להבדיל מן העשורה השיעית שעליה נעמוד להלן), לאמור כי אם היום המקודש ביותר על היהודים נחוג רשמית באסלאם, אזי מה להם כי ילינו? שנית, בהבחינו כי יהודי ערב פונים בשעות תפילותיהם צפונה לכיוון ירושלים, הוא גם קבע שזו הקיבלה (כיוון התפילה) לכל המוסלמים, שלא היו עדיין מחוייבים למכה, מקדש פגאני, עד שיטוהר מאליליו על-ידי מוחמד. ברם היהודים, הבטוחים במסורתם, לא אבו לשמוע שמישהו מנסה ״לשפר״ את אמונתם רבת הדורות, והגיבו בזילזול שאין להם חפץ בתורתו, וכי כל סיפורי המקרא שהוא מדקלם מעכשיו כ״נגלים" ישירות אליו, אינם אלא שיבושים ועירוב מקורות שונים הנמצאים בסטייה מן המקור הכתוב שלהם, הנהיר להם.

ועוד דוגמא הכרוכה בירושלים: אם האסלאם דינו היה לצמוח בערב, בשפה הערבית ולאוכלוסיית הערבים, ולו עיר קדושה משלו במכה (ואחר כך גם מדינה), אזי מה לו ולאתרים אחרים, שבהם מוחמד מעולם לא ביקר ושלא היוו חלק מהווייתו או מתחום התענינותו? הנה המקורות מספרים כי באחד הלילות לשהותו במכה, כאשר היה שקוע עמוק בשינה ליד הכעבה, בא אליו שוב המלאך גבריאל (כנראה שזה היה המלאך התורן הניצב לשירותו בקביעות), טילטל אותו בחוזקה והורה לו לעלות על גבי סוס מכונף כדי להביאו לחורבות בית המקדש בירושלים. שם נועדו כל הנביאים, ובתוכם אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, ושאר האבות, לרבות ישמעאל כמובן, וגם ישו. לאחר תום התפילה הוצע לו לשתות ואז הוא בחר בחלב. לאחר מכן הוא המשיך בסיורו השמיימי, כאשר גבריאל מראה לו את שערי השמיים. באותה הזדמנות גם ציווה עליו אללה שהוא ומאמיניו יתפללו 50 פעם ביום, אך לאחר שנועץ במשה רבנו, הוותיק והמנוסה ממנו, הוא החליט שזה מוגזם, ואז נשא תחינה לאללה וזה הסכים ברוב רחמיו להגביל את התפילות לחמש. ההתמקחות הזו עם אללה מזכירה במידה רבה את המיקח והממכר של אברהם עם האל בפרשת סדום ועמורה, בה הפחית והלך את מספר הצדיקים הדרושים כדי להציל אותן מחורבן. לאחר מכן, שם מוחמד את פעמיו, על בהמתו המכונפת, חזרה למכה. בסיפור הזה בלבד, אחד מני רבים, מקופל החוב העצום ליהדות שחבים מוחמד והאסלאם, ומכאן גם שנאתם העזה אליה ותביעתם במפגיע לנשלה מכל זיקותיה לעטיני מקורותיה, שבהם נאחזה הדת החדשה ודחקה את מי שנצמדו אליהם אלפי שנים קודם לכן. מבלי להתייחס להיתכנותו של הסיפור, כי הרי באמונה עסקינן, וגם לא לפרשנותה של ה״התגלות״ הזו כקשורה בירושלים, כי הפסוק בקוראן איננו רומז על כך אפילו, ואין בו זכר לירושלים לכל אורכו, הרי כמה וכמה יסודות בולטים בו מאוד, הקשורים בתורתו של מוחמד עצמו, גם אם הוא ידע והבין שהוא מעולם לא היה, ולא יכול היה להיות, בירושלים.

ראשית, סיפורו של מוחמד כי התפלל עם כל הנביאים, מאדם הראשון ואילך, קהל עצום ורב, והוא האחרון שבהם, מורה על עוז רצונו להתחבר אל השלשלת הנבואית האוניברסלית, הכוללת את כל הנביאים העבריים, רבים אחרים שאינם נביאים לפי שום הגדרה, וגם ישוע הנוצרי, כדי שהוא ישים עצמו כ״חותם הנביאים״ שאין אחריו עוד. תמימותו של מוחמד, אשר השים בשק אחד את אדם הראשון, שלא היה בו שמץ של נבואה, יחד עם ישוע ועם דמויות תנ״כיות שונות, כמלכים דוד ושלמה, או כנוח, ואילו נביאים אמיתיים שהוא לא שמע את שמעם, כמו ישעיה ומיכה הוא לא הזכיר כלל, מראים על קני המידה הבלתי בשלים שאותם נקט כדי למיין את גדולי ההיסטוריה. אלה שהוא שמע את שמעם מן הסיפורים היהודיים (וגם הנוצריים), ולא חשוב מה עיסוקם ומתי התרחשו על במת ההיסטוריה, אם תופעת הנבואה היתה קיימת אם לאו, הם נביאים לדידו. ולא זו בלבד שהוא היה בלתי מודע לסדר זמנים ולכרונולוגיה היסטורית, בחינת מי קדם למה, איפה ומתי, אלא הפרוכיאליות שלו במדבר שבו חי ופעל תיעלה את מחשבתו המוגבלת אם לסצנות מן המדבר אותו הכיר, אם למקומות בהם ביקרו שיירותיו בעבר והוא התרשם מהם, ואם לדמיונות פרועים או לחלומות חסרי פשר על היטלטלותו למקומות רחוקים, חצי ארציים חצי שמיימיים, שבהם מתרחשים כל מיני סיפורים שאין להם שחר או קישור למציאות. אפילו בהנחה שהוא התפלל בחזונו עם כל הנביאים, כלומר כל מי שהוזכר במקרא ואת שמעו הוא שמע – באיזה מקום פיזי זה יכול היה להתרחש? יש תיאורים (לא בקוראן) שזה היה על חורבות הר-הבית. הרי ידוע שלא נראו כל חורבות אז, משעה שהר-הבית היה קבור תחת 30 אמות של אשפה. וגם לו באו כל ה״נביאים" הללו לשם, ההיה מקום לקלטם על החורבות או שיתפללו על אשפתות׳ ומדוע על הר-הבית החרב, שעה שכבר היה קיים המקדש המכאי העולה לגדולה?

האירוע הגדול הזה, אשר תואר אחר כך במסורת האסלאמית המאוחרת יותר כמתארע כולו בירושלים, הוליד שני חגים הצמודים זה לזה : האסראא  והמעראג' (המסע המסתורי על גבי אותו סוס מכונף-אל-בוראק), (ההעפלה לשמיים). כאמור, עד לכמאה שנה לאחר מותו של מוחמד, הפסוק בקוראן נותן את המידע הזה די במשורה, בעוד שבמקומות פחות חשובים משתלחת לשונו בשטף שאין לעצרו. נאמר רק כי הועבר על גבי אל-בוראק ל״מסגד אל- אקצה״, שפירושו ״המסגד הרחוק ביותר״, ללא שום פירוט. ברור כי מוחמד לא יכול היה להפליג בפירוט על מקום שלא ראה, לכן צייר בעיני רוחו או בחלומו את המפגש במקום דמיוני כלשהו והשאר נותר אטום וסתום, עד שבאה המסורת המוסלמית מימי השושלת האומיית (750-661), בנתה מסגד על הר-הבית שקראה לו אל-אקצה, על שם הפסוק בקוראן, ואחר כך טענה כי זהו המסגד שאליו מתייחס הפסוק, ומי יעז לחלוק עליה לידו, על הסלע שבו גילו האומיים סימן של עקב אדם, זיהו את המקום ממנו העפיל מוחמד אל השמיים לאחר ש״החנה" את אל-בוראק ליד הכותל (וזהו שמו של הכותל אצל המוסלמים ומכאן "קדושתו״ להם), בנו את כיפת הסלע המפוארת, לגונן עליו, כפי שבניין הכעבה מצל על האבן השחורה במכה. אם נוסיף על כך את מעמדה של ירושלים כקיבלה הראשונה, הרי לנו הבירה של היהודים, הנרכשת בהדרגה גם לאסלאם, שהרי בשורתו של הנביא באה להחליף את כל הקיים, לא להוסיף עליו. מובן, שפרשנותם השונה של היהודים לכל סוגיית הנביאים, ההיסטוריה העולמית, מעמד האבות, הגולה והשבות, ועוד עניינים, נדחית על הסף כ״זיוף״ על-ידי האסלאם, משעה שמוחמד, בהיותו אחרון הנביאים, הנו גם המעודכן ביותר כביכול, וכל דברי הקודמים שאינם תואמים את דבריו הם הבל. אנו עוד נשוב למחלוקות הללו, אך לפי שעה טעמנו משהו מעולמו הרוחני של מוחמד הצעיר ותרומת היהודים (והנוצרים) לעיצוב מחשבתו. דרמות ועימותים קשים הרבה יותר יתרחשו בית׳ריב- מדינה שבפרק הבא.