חביב אבגי- אבני זכרון לקהילת מראקש-תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.
תיעוד המצבות מבית העלמין במראכש.
פתח דבר
פועלם ועמלם של רבים מחכמי מראכש יישאר תעלומה, הרבה עמל ויגע נדרש להגיע למעט מהמעט שניתן עדיין להציל, ועדיין יהיה רב הנסתר על הגלוי. חכמי מראכש כמו חכמי ישראל במדינות מוסלמיות וביתר ארצות הפזורה היהודית, היו החלוץ ההולך לפני המחנה, אשר שימש כתריס בפני הפורענות לאורך הגולה. עולמם לא הצטמצם לארבע אמות של הלכה בלבד, הם היו מעורים בכל ענייני הקהילה כקטון כגדול. צאן מרעיתם השליך עליהם את יהבם, ואחריהם הם הלכו באש ובמים פשוטו כמשמעו. רבים מהם עלו על למוקד, נטבחו והוטבעו המצולות. הגיעו לידינו מעט מהווי חייהם ומאבקם המתמיד בגולה, לחיות ולמות כיהודים.
"על פי התורה אשר יורוך" – דברים, יז פסוק יא.
משפחות החכמים המיוחסות במרוקו הצטיינו בהעברת הרבנות מאב לבן בשררה ובירושה, שררת משרתי הקודש התקבלה במובנה הרחב ביותר, היא כללה מורה הוראה, חזנים, מוהלים, שוחטים, ראשי ישיבות. תופעה זו מצויה גם בהנהגה החילונית כמו נגידים ופרנסי קהילה.
בתוך הפסיפס הגדול הזה של העולם היהודי בכלל ובמרוקו בפרט, לא נפקד מקומה של העיר מראקש, ושמה נישא בגאון כעיר תורה ויראה, תלמוד והלכה דרוש והגות, שירה וחכמת הקבלה. גם למראקש הגיעו מגורשי ספרד, צאצאיהם של אנשי שם מתקופת תור הזהב. בהם שמות משפחה מהמפורסמות כמו : בנבנישתי, דלויה, קורקוס, נחמיאס, אבן חיים, שושנה, פינטו, אבן עטר, אבן דנאן, ועוד….אשר באו וחברו לחבריהם התושבים ישבו במקום מקדמת דינא, כמו : בן יששכר, בן תאבו, בן עילי, בר ישמעאל, בן ג'יאן, בן גליל ועוד, זכר כולם לברכה.
היה בי הרבה מן ההעזה להעלות על הנייר מעט מקורות ופועלם, טרם יהיה מאוחר. מראש, חשבתי לכתוב כמה חוויות נעורי לילדי שנולדו בארץ, בבחינה דע מאין באת. אולם מעשה שהיה, הסית אותי לכיוונים רחבים יותר, וכמאמר חז"ל "לא לאדם דרכו".
במפגש אקראי בניו יורק, שהיה לי עם אחד מיוצאי העיר מראקש החי שם, הוא ביקש ממני לטפל בהעלאת עצמות סבו רבי משה הרוש ז"ל. מפגש זה היה ביום שמחת תורה, עם איש שלא הכרתי קודם, הותיר בי רושם עז והחזיר אותי לזיכרונות הילדות בעיר מראקש. כי את רבי משה הרוש הכרתי, היה מוכר בעיר כתלמיד חכם ואיש רב פעלים. זכרתי אותו עומד בפתח בית הכנסת, בוקר וערב ממול לבית שלנו, ומדרבן צעירים לבוא להתפלל. ובסיום התפילה שם ידו הטהור על ראשי הצעירים, לברכם באהבה. האיש אותו פגשתי לא הפסיק להאיץ בי לקיים את בקשתו, וכל מה שיכולתי לומר לו, אשתדל ואנסה לעשות זאת בשמחה. זכותו של רבי משה עמדה לי להוציא הדבר לפועל, וכעבור שנה, זכו עצמותיו להיטמן ברגבי אדמת הקודש בהר המנוחות בירושלים. מעשה זה הוביל אותי בחזרה לעיר בה נולדתי, אחר היעדרות שלמעלה מארבעים שנה !.
הביקור שלי בבית העלמים במראקש, היה מזעזע ומכאיב מהעזובה השוררת במקום, חורים עמוקים נפערו בקברים עתיקים, "אבני זיכרון" שהיו מעל למצבות מתגלגלים בין הקברים. המצלמה והטייפ שהיו אתי נכנסו לפעולה, והתמסרתי לעבודת ההנצחה בין הקברים. לא חשתי רעב ולא צמא רק רצון להספיק עוד ועוד. את היבול טענתי בחזרה לארץ, והתחלתי לשחזר את הדברים ולהעלותם על הכתב. כמובן תוך כדי השחזור ולימוד החומר התעוררו שאלות, אשר לשם בירורן נסחפתי למאמץ האדיר של שלושת המסעות שערכתי, לחזור ולבדוק הדברים שוב ושוב במשך שלוש שנים. כל שנה חזרתי לבלות את חופשת הקיץ במראקש הלוהטת, לשוב ולהתעדכן כמה שיותר. למרות הכל עדיין רב הנסתר, המלאכה רק החלה, ומי יתן ויבואו עוד אחרים שישלימו אותה.
חילול הקברים ומחיקתם, ושינויים קוסמטיים בשביל התיירים.
מה שקורה היום בבית העלמין במראקש, ניתן להגדיר כקטסטרופה הנובעת מהזנחה של שנים. מבקרים מבני העיר מתקשים למצוא קברי יקיריהם, בגלל הרס הקברים מצד דיירי המללאח המוסלמים, ועקירת אמצעי זיהוי סיטוני מעל המצבות.בשנים האחרונות עקב חידוש היתרי כניסה ליהודי מרוקו שעלו לארץ רבה הביקורת מצד המבקרים כלפי וועד הקהילה במראקש, על ההזנחה בבית הקברות בגובלת בפשע מצד ראשי הקהילה, בין הזועקים מרה לפני מר הנרי קדוש ז"ל ראש הקהילה בשנת תשמ"ז היה רבי משה עמאר נר"ו, בביקור שערך בראש משלחת מטעם משרד הדתות ואורות המערב, ולא נח ולא שקט עד שקיבל הבטחה מפורשת שבית העלצין יטופל. דחף זה גרם להתעוררות של עשייה מבוהלת, בשיקום בית העלמין ובשיפוצו. אך ועד הקהילה מסר העבודה לאנשים שהבורות שלהם בעניין, גובלת בשערורייה. בעבודתם הם גרמו לחיסול קברים עתיקים ומחיקתם מעל פני הקרקע, ובערמות אשפת השיפוץ, זרוקים חתיכות שיש ששימשו ציון לקברים שנמחקו, או מתגלגלים בין הקברים. והם לפי שעה מהוות גלעד לאנשים וחכמים, שחיו ופעלו בעיר במרוצת הדורות "כאן נח נפשיה …החכם השלם והכולל, האיש היקר, הגמו"ן, העלוב שנהרג על קידוש ה', ועוד! ערמה ענקית של לבני חימר שנלקחה מקברים שהיו ואינם עוד, אספו אותה לחלק נידח בבית העלמין, והיא משמשת מאגר בלתי נדלה של חומר בניה, לבדק בית לדיירים החדשים – המוסלמים – של המללאח. בשעות אחר הצהרים מגיעות עגלות רתומות לחמורים, ואלו מעמיסים באין מפריע את הנחוץ להם. מי יודע כמה לוחות ציון כאלה שציינתי לעיל מצאו דרכם למטרות שאיני מסוגל להעלות על הנייר !.
זהו תיאור מתומצת ביותר ממה שראו עיני, הלב דואב וכואב למראה של מציאות נוראה זו. חיפשתי את האחראים לשערורייה ולצערי לא מצאתי. יהודי בן העיר מראקש הגר כיום בקנדה, השאיר עשרת אלפים דולר תרומה לקופת הקהילה למטרה זו. אולם הם הוציאו את הכסף לשיפוץ בית הכנסת היחידי שנמצא כיום במללאח, שאפילו בשבת לא מצליחים לקיים שם מניין. הנזק שבעשייה שלהם רב מהתועלת, אפוה שהם נגעו, גרמו השחתה בלי כוונת זדון. די לראות בצילומים ישנים של אתרי קבורה עתיקים של צדיקים ואנשי מעשה, שהיו קיימים לפני ששיפצו אותם, ולראות מה עוללו לקברים. על קברו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות, הייתה שם מצבה מרשימה בצביונה המיוחד, היא עמדה במקומה עשרות ואולי מאות בשנים, על גבה היה לוח שיש מרשים המתאר את גדולתו של הצדיק. המשפצים עקרו הכל !במקומה, שמו שיש לבן חלק של מטבח, ותלו שלט פח על הקיר המציין שמו של הצדיק.
קברו של רבי חנניה הכהן זצ"ל, בעבר היה בתוך חדר גדול שעשרות רבות של בני אדם היו מצטופפים בתוכו. בעבר שימש מקום סגולה ותקווה לאלפי חולים שהרופאים התייאשו מהם, הם באו והתיישבו שם בתפילה ובבכייה בזכות הצדיק, ורבים נושעו.
זה היה כותל הדמעות הראשון של הרב המלומד בנסים, לבאים לבקש מזור למחלתם, הכניסה לחדר הייתה ללא מדרגה. כיום עולים עם חמש מדרגות..איך עשו ולמה ? כל המצבות שמשפצים כיום, השיפוץ נעשה על ידי עובדים מקומיים בהפסקות זמן, וללא הקפדה על אופי המצבה והציון שהיה עליה.
בהרבה מקרים כיסו את לוח הציון בטיח, כי לא היה מי שיפקח ! בעיקר שהמראה החיצוני יעשה רושם. להציב יד ושם לאותם קדושים הטמונים בבית העולמים, אמרתי להנציח את שמותם בכתובים.