מוחמד ה־5


רוברט אסרף – יהודי מרוקו תקופת המלך מוחמד ה־5

מבוא מאת מיכאל אביטבול%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%9e%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%93-%d7%94-5

הספר שלפנינו קצתו הרצאת־דברים היסטורית וקצתו עדות אישית. המחבר, רובר אסרף, חוזר ומעלה כאן – לאחר סקירה רחבה של קורות אלפיים שנותיה של יהדות מארוקו ויחסיה עם השושלת העלאווית – את האפוס של שליט ערבי גדול בן המאה הזאת, הוא מוחמד החמישי מלך מארוקו, שאצל היהודים יוצאי הארץ הזאת הוא מושא של פולחן ממש, שלא נפגם לא עקב התלאות הלא־נמנעות שנתלוו לתהליך הדה־קולוניזציה גם לא יציאתם של בלל יהודי מארוקו כמעט מן הארץ ופיזורם בארבע כנפות תבל, כראז סוף שנות ה־40.

כפי שמזכיר לנו המחבר, תחילתו של ״סיפור־אהבה״ זה בנסיבות דרמטיות: התבססותו של משטר וישי וכוונתו המוצהרת לפעיל במארוקו, כמו באלג׳יריה ובתוניסיה, את כלל החוקים נגד היהודים, שגובשו באין אונס ובאין מפריע על־ידי ממשלתו של ־מרשל פטן והקומיסריון הכללי שלו לשאלות יהודיות, גוף נודע לשמצה כשלעצמו. באורח ממשי יותר היו הדברים אמורים בהפעלת חוקת־היהודים, לגרסותיה השונות, במארוקו, במגמה להרחיק את היהודים מכל לשכות־המסחר וכן לגרשם מתחומים שונים של פעילות מקצועית כגון עתונות, ביטוח, קולנוע, הסחר הגדול בדגנים ובבהמות, וסיוגם, בהתאם לנומרוס קלאוזוס מחמיר מאוד, בתחומי המקצועות החופשיים למיניהם.

הסולטן, שסעיפי חוזה־הפרוטקטורט, שעליו התבסס שלטון החסות הצרפתי במארוקו, לא הניחו לו אלא חופש־תמרון רופף מאוד, אמור היה לתת את חתימתו לחוקי־הגזע שעתיד היה הנציב־הכללי נוגס להציג לפניו. הוא עשה זאת מאונס, כמו בשנת 1930, כאשר באורח ציני אילץ אותו הנציב לוסיין סן להוציא את ה״דאהר״(צו) הברברי, שמשמעותו היתה חמורה עוד יותר הואיל והעמיד בסימן שאלה אפילו את שייכותם של הברברים לאיסלאם. יהודי מארוקו לא היו זקוקים להסברים מרובים כדי להבין באיזה תנאים נאלץ מוחמד בן יוסף לכוף ראשו לציוויי הנציב. ראשי העדה, שידעו אל־נכון את האיש ואת חיבתו אליהם, באו לא פעם, במרוצת השנים 1941 ו־1942 – לפרקים בנסיבות חשאיות ביותר – כפי שאנו למדים מן התיאור המפורט של פגישות אלו, שרובר אסרף שחזרו בדקדקנות, לבקר אצלו. השליט הביע לפניהם בכל הזדמנות את אהדתו, אף אמר להם שבעיניו הם אזרחים מארוקאים לא פחות מן המוסלמים, וכי מנוי וגמור עימו לעשות ככל שיהיה לאל־ידו למניעת ההתנכלויות להם ולנכסיהם.

כעבור חודשים אחדים, לעת חג־הכס של יום ה־18 בנובמבר 1943, זיכה הסולטן את נכבדי היהודים שבאו להביא לפניו את איחוליהם בקבלת־פנים חמה ביותר:

״כמוכם כמוסלמים״, אמר להם הסולטן, ״הרי אתם נתיני, וכמוהם הריני מגן עליכם ואוהבכם… המוסלמים העם, ותמיד היו, אחיכם וידידיכם. שאלו את זקניכם ותלמדו לדעת שקודמי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד־אמת ליהודים וכי לא אחת גילה דאגה נאמנה לשלומם. אבותיכם הכירוהו בצביונו זה ואהבו אותו נאמנה. ויכול אני להבטיחכם שאני מצדי יש בדעתי לנהוג בכם ובאחיכם־לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה לשלומכם״.

היתה זו הצהרת ידידות שלא תצויר מפורשת יותר ממנה, והיא חדרה אל לב אורחיו היהודים ופשטה, מפה לפה, בכל הגיטאות ובכל הבתים היהודיים בשטח־החסות של מארוקו. מוחמד החמישי, ידיד היהודים ומציל הקהילה היהודית, עתיד היה להיעשות אישיות אגדית במסורות העממיות של יהודי מארוקו, מלך צדיק וטוב, יושב על כיסא רם ונישא לא פחות מאלכסנדר הגדול, כורש ועוד כמה שליטי עולם יוצאי־דופן, שיצאו להם מוניטין ביחסם החיובי לנתיניהם היהודים.

בסופו של חשבון מעולם לא הזימו העובדות את דאגתו של מוחמד החמישי לשלומם של יהודי ממלכתו, אפילו ברגעים הקשים ביותר של המאבק לעצמאות, ועוד יותר מכך כאשר נטל לידיו את רסן השלטון במלואו, מאמצע שנות ה־50 ועד למותו ב־1961.

יהדות מארוקו שרויה היתה אז בעיצומה של תמורה, ונקרעת היתה בין שתי מגמות: האחת החותרת לעזיבת הארץ ולהפסקתה של היסטוריה בת אלפיים שנה, והשנייה המטיפה דווקא להשתלבות במארוקו העצמאית ולהשתתפותם הפעילה של תושביה היהודים במאמץ השיקום הלאומי, שכם אחד עם בני־ארצם המוסלמים.

ר1בר אסרף, שנולד ברבאט ב־1936 במשפחה שעמוקים שורשיה במקום הזה, הוא אחד הנציבים הנודעים ביותר של המגמה הזאת האחרונה. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ערב עצמאותה של מארוקו, הלך בעקבות רוב הצעירים היהודים בני דורו והחליט, בצורה הטבעית ביותר שבעולם, להמשיך בלימודים אוניברסיטאיים בפאריז, ודווקא במדעי־המדינה. אך בניגוד לרובם של אלה בחר, לאחר שלמד משפטים ומדעי־המדינה, לשוב למארוקו מקום שם עתיד היה להיכנס, באוקטובר 1959, לכהונתו המדינית הראשונה כנספח ללשכתו של שר־הפנים, ולסייע שם, ב־ 1960, בהכנת הבחירות הראשונות לעיריות ולמועצות המקומיות, במסגרת זכות־הבחירה הנתונה לכל.

בשעת חילופי הרשויות במאי 1960 נמצא רובר אסרף נספח ללשכתו של שר־החקלאות, חסן זמורי, מי שהיה קודס־לכן ה״פטרון שלו במשרד־הפנים. מחוץ ליורש־העצר, מולאי חסן, סגן ראש־הממשלה, שלמעשה היה האיש החזק בממשלה הזאת שבראשה עמד המלך מוחמר החמישי עצמו, הכיר שם אסרף גם את אחמד רדא גדירה, שעד מהרה עתיד היה להכלילו בסגל שלו בלשכת המלכות. שם הטיל עליו בחודשים הבאים שליחויות מדיניות שונות, בפרט בעת חידוש הופעתו של השבועון Les Phares (מגדלורים). בשבועון הזה נשאר אסרף אחד העורכים העיקריים, שלא לומר האחראי הראשי.

בסמיכותם של רבי המלוכה עקב רובר אסרף מקרוב ממש אחר ההתארגנות המחודשת של יהדות מארוקו, כשם שבמסגרת אחרת לגמרי עקב אחר הלבטים שהוליכו, בעקבות מאורעות דרמטיים, להסדר היציאה העקיפה לישראל ולארצות אחרות. אף שנזהר מלהתערב בגלוי בשיחות שניהלה ממשלת מארוקו עם גופים יהודיים מסוימים, הרי למעשה לא נעלם דבר מעינו הפקוחה.

באותה שעה עצמה גבר תהליך השתלבותם של היהודים בחיי הארץ. הנה כי כן הובטח ייצוגם של היהודים במנגנונים העיקריים של המדינה, במשרדי־ממשלה שונים, כמו גם בפרלמנט שבו היו צירים יהודים שותפים מן המניין. נתמנו שופטים יהודים, והרשויות החדשות שבארץ פותחות את שעריהן לרווחה לפקידים וטכנאים יהודים. נפלו אפוא כל המחיצות, בין רשמיות ובין שאינן כן, שבימי שלטון החסות מנעו את גישתם של היהודים למגזר פעילות זה או אחר.

רובו אסרף יהודי מרוקו תקופת המלך מוחמד ה־5

״כמוכם כמוסלמים״, היה מוחמד החמישי מלך מרוקו, אביו של המלך הנוכחי, חסן השני, חוזר ואומר ליהודי ארצו, ״וכמו להם כך לכם הריני מגן ומושיע פטרון ואוהב״. דמותו של המלך הזה – שהוליך את עמו בדרך-נפתולים רבת מעלות ומורדות ממשטר החסות הצרפתי אל העצמאות, תוך שהוא  שומר על יחסי קירבה ושיתוף עם מעצמת-החסות לשעבר – עולה מדפי הספר הזה בעיקר כמי שרקם ״סיפור אהבה״ עם יהודי מרוקו, סיפור שתחילתו בימי האופל של משטר־וישי בצרפת. בימים ההם עמד המלך בפרץ ומנע ממושכי-החוטים הצרפתים להנהיג בממלכתו את חוקי הגזע האנטי-יהודיים, שהיו מכוונים לנישול וגיטואיזציה של יהדות מרוקו כולה. כך אירע שאותו ״שליט ערבי גדול״, הפך להיות כמעט ״מושא של פולחן״ ליהודים יוצאי מרוקו באשר הם שם.

המחבר, רובר אסיף, איש רב-פעלים ורב-צדדים כשלעצמו, הוא בן למשפחה יהודית-מרוקאית ותיקה ומושרשת. כמי שמעורה היטב בממסד של ממלכת מרוקו ובחייה החברתיים, התרבותיים והכלכליים, מילא שורה של תפקידים בכירים מאז 1959 ועד היום, אף היטיב לסייע ביצירת אווירה של פיוס והבנה בין מדינת ישראל למרוקו ובין יוצאי-מרוקו היהודים ל״ארץ האם״ שלהם. ב־1976 נמנה עם קבוצה של אנשי-רוח יהודים ממוצא מרוקאי שהקימו את אגודת ״זהות ודו-שיח״ החותרת ״לתרום לכינון שלום יהודי-ערבי כולל״, וב־1986 היה ממקימי האיגוד העולמי של יהודי מרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר