מורשת יהדות מרוקו

נאם הרב שלמה הכהן יחשל ״א

ע״ע יבום וחליצה

ברשות מורי ובותי וברשות הרבנים של רבני נהרדעא ב׳׳ד הגבה בי דינא רבה, היושבים ראשונה במלכות, וברשות הרבנים היושבים כסאות למשפט די בכל אתר ואתר אשר הם יושבים במעמד הנבחר והאיום והקדוש הלזה.

עמדתי מרעיד ונבהל רעדה אחזתני ובשרי אחזו פלצות וארכבותי דא לדא נקשן, בעמדי ביני עמודי בהט ושש ודר וסחרת ה׳׳ה הדברים הרמים והגבהים ראשי אלפי ישראל המה, אכן סרעפי שאלוני מי הביאני עד הלום ואנכי תולעת ולא איש, קטן שבערכין קטונתי מכל החכמים וצפרנם גדולה ממתני, אכן סעיפי ישיבוני המה הרהיבוני ויענוני הלא ידעת כי הדברים יצאו מרבני הגולה ב׳׳ד הגבה, בי דינה רבה, ה׳ ישמרם ויאריכו ימים על ממלכתם ומרוב ענותנותם כי רבה היא, והמה צוו עלי לנאום נאום קטן, חובתי היא ואעשנה, ודבריהם אענדם עטרה על קאשי ואין לי לזוז מדבריהם ימין ושמאל וירא אנכי כי אעבור על לאו דלא תסור מדבריהם.

ואח ׳כ אטול רשות מן השר והטפסר נשיא ישראל, ראש גולת אריאל, אשר בפז לא יסולא, איש א׳ מן הרמתים, נשיא אלהים בתוכנו, מוסיו דון מורים מוטבול יחש״ל –יחי שמו לעד- בקרב ישראל אמן.

ואמרתי אבואה לפלפל פלפלן כל שהוא בפטפוטי דאורייתא, ידוע הדבר ומפורסם שסברת מרן מלכא מסתמא דדינא דקי״ל הלכתא כוותיה סל״מ מצות יבום קודמת למצות חליצה, שכך פסק בסי׳ קס״ה ס״א: מצות יבום קודמת למצות חליצה ואם אינה רוצה להתיבם לשום אחד מן האחים בלא טענה מספקת דינה כמורדת, וי״א שמצות חליצה קודמת עכ״ל; וכבר השרישונו רבותינו שמבערב זלה״ה דקי״ל דסתמא דדינא היכא דאיתא פלוגתא, ומריהטת לשונו שמעינן דאפילו היכא שהאשה זקנה באה בימים והיבם הוא צעיר לימים עכ״ז צריכה היא להתיבם, ואינה טענה מספקת, וכמ״ש בסי׳ קע״ב סעיף ט״ז וז״ל: והזקנה והעקרה הרי הן כשאר הנשים וחולצות או מתיבמות, עכ״ל.

הרי לפניך דעקרה וזקנה דינן כשאר הנשים שהם יולדות עכ״ל. והטעם כעיקר דכמה עקרות וזקנות נפקדו וראויות להקים זרע קרינן בהו. ועיין להכנה״ג בסי׳ קס״ה הגה״ט אות א׳ שכתב נ״ב אפילו שאין היבם רוצה ליבם לשם מצוה אין כופין אותו לחלוץ. הר״מ מפאדאווא סי׳ ח״י בנימין זאב סי׳ ח״ס משפט צדק סי׳ ע׳ ובאו״ג שם כתב כבר נקבעה הלכה לזמננו שלא לכוף לחלוץ, רשד״ם יו״ד סי׳ צ״א. גם מורי הרב ח״א סי' קי״ח כתב על סברת הרי״ף והרמב״ם כבר נקבעה כן ההלכה עפ״י האחרונים ורלנ״ח כתב שראוי לנטות עם הדעת שאומרת מצות יבום קודמת יעו״ש הביא כמה גדולים שסוברים כן.

ועיין להרב מוהריב״ו בסי׳ קכ״ז שב׳ וציין שגם מר״ן בתשו׳ הלכות יבום כתב דבגלילותינו אנו תופסין להלכה דמצות יבום קודמת כהרמב׳׳ם וכו׳ עכ״ל יעו״ש.

ועיין בתשובת הרשב״א סי׳ אלף קס״ט שכתב וזה לשונו, יבמה שאינה רוצה להתיבם והוא רוצה בה איך אפשר שתאמר מאן יבמי? תשובה, אחר שנותנים עצה ההוגנת לו אם הוא ילד והיא זקנה, או שהוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראויה לך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך וכיוצא בזה, והוא שומע להם ומתרצה הרי שכבר גמר בדעתו למאן ושלא ליבם, א״כ יבול הוא לומר לא חפצתי לקחתה והיא יכולה לומר מאן יבמי דמ״מ מבטלין הם היבום וחולצין, והכתוב הוא שכל שחולצין שתקרא היא מאן יבמי, ושיקרא הוא לא חפצתי לקחתה. הרי לפניך שגם אם הוא ילד והיא זקנה, שאין כופין על החליצה רק בענין דברי פיוסין ותחנונים אולי יפותה ויאמר רוצה אני וכ׳׳ז שלא נתרצה אין כופין על החליצה דחליצה מעושית פסולה.

ומצינו וראינו להרה״ג הרב אחרון אשר היה לפני זמננו ודבריו חזקים וקימים כראי מוצק אשר אנו הולכים אחריו, תנא דידן כמוהר׳׳ר יעב״ץ זלה״ה בספרו הבהיר מוצ׳׳ב חלק א׳ סימן שנ״ז שכתב בשם הרבנים המובהקים הל״ה מוהריב״ע זלה״ה ומהר״ש הצרפתי זלה״ה ומהר״א אבן דנאן זלה׳׳ה ח״ל נדרשנו להר׳ מימון בן דנאן להיות ששמע אומרים רוצים לכוך אותו לחלוץ, בכן אנו מגלים דעתנו כי ע״פ הפוס׳ האחרונים שבזמננו זה, אין בנו כח לדבר הזה אלא בדברי רצוי לבלתי תהיה חליצה מעושה, וכל חליצה שתהיה ע״פ האונס, אינה חליצה לכן אין לנו להשתדל בזה כמבואר בארוכה בפוס׳ ומצוה להביא מן מן החדש אל השם ויאר לנו, שמצאתי ראיתי להרה״ג מפאדאווא זנה״ה בתשו׳ שכ׳ וז״ל: את קולך שמעתי וכו׳ בעסק היבמה שתבעה לחלוץ והיבם רוצה ליבם, וניכר ממעשיו שאינו מכוין לשם מצוה, רק לכוך אותה שתתן לו ממון כפי רצונו, והדין הוא לפי האמת אשר פסק מעלתך לכוף אותו לחליצה לפי דברי רש״י ור״ת וכו', אכן כל אלו סוברים מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמנם לפי דברי רי״ף והרמב״ם וחבריהם, דפסקו כרמי בר חמא דפרק החולץ דחזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה אין לכוך לחליצה אפילו בידוע שאינו מתכוין לשום מצוה וכו', וכן בתשו׳ ר׳ אבי העזרי שמביא שם, משמע שהיתה כוונת היבם לכופה לממון מ״מ לא עלה בדעת שו״א מהם לכוף רק בעבור שהיו להם נשים, ועכ״ז לא השיגה יד האשה לכופו אך כי היו קרובים למלכות, שאלו היה אסור ביבום משום זקנה לא היתה נותנת כלום, כי קרוביה שהיו קרובים למלכות היה כח בידם לכופו וכוי; אלא ודאי סוברים שאין כופין על החליצה. והעתקתי דבריו בקצור, רק מדבריו נראה שאפילו היא אשה זקנה באה בימים והוא קטן, האפי״ה אין כופין על החליצה.

והגם שראיתי להרה״ג כמוהר״ר אליהו חזן בספרו הבהיר ״תעלומות לב״ סי׳ ח׳ שדן את הדין לכוך לחליצה שניא מן דא לדא, דהתם מיירי ביבם עני דלית ליה מגרמיה כלום ולא יכיל למיקם בספוקה ואפילו אשתו הרא׳ אינו יכול לפרנסה וכמה טרחות וכמה יגיעות טרח לרצותו ולפייסו ולא עלתה בידו, ועכב החליצה לזמן מרובה ושקיל וטרי בהלכה ולבסוף כפה על החליצה, ויפה הורה שאפי׳ האשה הנשואה כדין וכהלכה אם אין לבעלה במה לזון ולפרנס, כופין אותו לגרשה, כ״ש ביבמה שאינה רק אגידה ביה ועדיין אינה אשתו, אם אין לו במה לזונה הא ודאי שכופין אותו לחלוץ לה.

ודברי אלו לא להלכה ולא למעשה, עד אשר יסכימו הרבנים רבני גולה די בבל אתר החונים פה במעמד הנבחר הזה ובראשם רבני הב״ד הגבה.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ' 236-233

אחריו, ראב״ד שאול אבן דנאן יחשל״א הציע הצעה אחרת בענין זה, ונתקבלה בהחלטה בקצת תוספת, ואלה דבריו.

רבותיי

במועצת הרבנים שהיתה בשנה שעברה, הצענו לפני רו״מ דברים שנראו לתקן בענין היבום והחליצה המוסמכים עפ״י הדי ונדחתה ההצעה עד למועצה הבאה כדי לעיין בה כיאות. ובמועצה הזאת זכה הרה״ג רש׳׳ב יצ״ו בענין זה, והוא דבר מה שדבר, וטרם יחוו דעתם רבותי אציעה נא לפני כת׳׳ר מה שראוי להקדים בזה לפני המשא והמתן.

ודאי רבותי חקרו בענין זה כמו שגזרו במועצה החולפת, ולא נעלם מהם מה שפסקו הגאונים רבני מארוק, ה״ה מוהריב״ע מהר״ש הצרפתי, מוהריב״ץ מהר״ח אלמוסנינו זלה״ה זיע״א הוב״ד במוצ״ב ח״ב סי׳ כ״ד וסי׳ ס״א דבריהם באו בארוכה שם, והעלו להלכה מדברי הפוסקים הראשונים, וזה תמצית אמרי קדשם.

באיש עני הנראה באותו מצב שאינו יכול לספק צרכיה, וכן אם יש לו אשה אחרת, וכ״ש אם יש לו בנים וכן אם מאיס עליה כדינא דמאיס עלי דמורדת, בכל הני מח״ק וכופין לחלוץ.

ומה שהביא הרב רש״כ ההיא דסי׳ שנ״ז במוצ״ב הא׳ באמת הנהו דברים יצאו מפי קדוש מוהריב״ע וב״ד, וכשבא הדבר לפני מוהריב״ץ ז״ל לא הסכים על ההוא כתבא וראה את הר׳ הגאון מוהריב״ע ז״ל והודה לו ונצטדק מוהריב״ע על מה שכ׳ הפך ממה שפסק הוא עצמו, והוא הקדוש אמר שכתב בסתם שחליצה מעושה פסולה, אמנם אם יכפוהו עד שיאמר רוצה אני, שפיר דמי, וכמו שכתבנו בפסקים ראשונים וכתב ההוא כתבא כי הפחידו מימון ה׳ באמרו שרוצה להמיר דתו, הנה הדברים מבוארים שם בסי' הנז' מפי קדוש רבנו מוהריב"ץ ז"ל.

איך שיהיה הדין פשוט מפי גאוני ארץ שמח׳׳ק בבל הנהו פרטים, וכמ״ש הרב ״תעלומות לב״ שהביא הרב רש׳׳ב ובמעט שאין צריך לדין זה שום תקנה כלל, רק לתוספת טובה למען השוות דעות הב״ד גם יחד.

וכה ראוי לשפוט בצדק עפ״י סמך הדין והתקנה

א – אם סרבה היבמה מלהתיבם, או מפני העוני הנראה לב״ד שאין ביד היבם לספק צרכיה או מפני שהוא נשוי או מפני שהוא מאיס עליה כדינא דמאיס עלי דמורדת, בא׳ מג׳ אלה מצות חליצה קודמת וכופין עליה תחלה כאשר נבאר.

ב – אם לא רצה לחלוץ חובתו לספק צרכיה במזון וכסות ודירה ורפואה ומ״י שלה (משך י״ב חדש, ואח״כ כופין בע״כ).

ג – גם תקח כתובתה מנכסי בעלה, או חלקה המגיעה בהם כתנאי כתו׳ עם בעלה.

ד (ואם אין לו או אינו רוצה לזון וכו׳ כופין אותו בע״כ לאלתר).

*הערה: המאמרים המוסגים המה תוספות מאת הרבנים ״במועצה״ ונתקבל הכל בהסכמה.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמוד 237