מחקרים-בהתהוות-האסלאם-מאיר-יעקב-קיסטר


מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

מחקרים בהתהוות האסלאם

מאיר יעקב קיסטר

תרגום מאנגלית-אהרן אמיר

ערך מיכאל לקר

ירושלים – תש"ע

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מ״י קיסטר בתחומים אלה.

פרופ׳ מ״י קיסטר, חתן פרס ישראל ופרס רוטשילד, מוותיקי המורים באוניברסיטה העברית, הוא אבי המגמה המזרחנית בחינוך התיכון העברי, וכאחד האבות המייסדים של חקר הערבים והאסלאם בארצנו הטביע חותם בל יימחה על לימוד האסלאם בישראל ומחוצה לה. רבה השפעתו על תלמידיו ותלמידי תלמידיו בזכות אישיותו הקורנת, בקיאותו המופלגת במקורות והבחנותיו המעמיקות.

הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

הטבח בבני קריט׳ה(דו אלקעדה שנת 5 להג׳רה/אפריל 627 לסה״נ), כפי שהוא מסופר בקבצים שונים של ספרות הסירה, היה המהלומה הסופית שהנחית הנביא מוחמר על הקבוצה השבטית היהודית האחרונה באלמדינה.

לפי המסורת הנפוצה עד מאוד, שמסרוה ראשוני חכמי החדית, המוסלמים, רושמי קורותיו של הנביא, חכמי הלכה והיסטוריונים, נאמר על בני קריט'ה שכרתו חוזה עם הנביא שבו התחייבו לא לעזור לאויביו. אך טוענים שכאשר צרו אויבי הנביא (ז״א שבט קֻריש ובעלי בריתו, האַחְזאבּ) על אלמדינה סייעו בני קריטיה בידם. חֻיַיּ בּן אַכְ׳טַבּ, לשעבר מנהיג השבט היהודי הגולה בני נצ׳יר, נאשם בכך שהסית את כּעבּ בּן אַסַד, הראש לבני קריט׳ה, להפר את ההסכם עם הנביא ודחק בו שיישא וייתן עם מנהיגי האחזאב. בתחבולה הצליח הנביא לערער את האמון ההדדי בין בני קריטיה לאחזאב ולקלקל את תכניותיהם האסטרטגיות נגדו ונגד עדת המוסלמים באלמדינה. כישלון המצור שהטילו האחזאב על אלמדינה

ונסיגתם המבוהלת והפרועה היו ניצחון ברור של הנביא והשאירו את בני קריט׳ה במצב רופס, מבודדים מול חילות הנביא.

מיד לאחר נסיגת האחזאבּ קרא המלאך גבריאל לנביא לצאת חוצץ נגד בני קריט'ה. משעה שחילות הנביא צרו על מעוזם של בני קריט׳ה חלה תוך זמן קצר הידרדרות במצבם של הנצורים. מנהיגם, כעב בן אסד, העלה שלוש הצעות לפתרון:

  • שיקבלו עליהם את האסלאם.
  • שיהרגו את הנשים ואת הילדים וייצאו מן המעוז להילחם באומץ רוח בחיל המצור של המוסלמים.
  • שיפתיעו את מוחמד וחייליו בהתקפה מהירה ובלתי צפויה בערב שבת. אולם בני קריטיה דחו את כל ההצעות.

כאשר הורע המצב שלחו בני קריטיה את שליחם לשאת ולתת עם הנביא על תנאי כניעתם. הם הביעו נכונות להיכנע ולהסתלק בהשאירם את אדמתם ורכושם ובקחתם עמם רק את המיטלטלים, משא גמל אחד לנפש. משנדחתה הצעה זו, חזר השליח וביקש שיורשו בני קריט׳ה לצאת בלי כל רכוש, ולקחת עמם את משפחותיהם בלבד; אך גם הצעה זו נדחתה, והנביא עמד בתוקף על הדרישה שייכנעו ללא תנאי ויקבלו עליהם מראש את דין החלטתו. בני קריטיה ביקשו שישלחו אליהם את אבּו לֻבּאבּה, אחד מחברי הנביא שבו בטחו, כדי ’לשמוע את עצתו. אבו לבּאבּה הרים בקלות דעת יד אל צווארו, תנועה שפירושה הברור הוא שחיטה; הוא הביע צער על בגידתו באלוהים ובנביא, חזר בתשובה, והנביא שמח לבשר לו את הבשורה הטובה שנגלתה לו על המחילה שנתן לו אלוהים.

בני קריט'ה, שנאלצו להיכנע, ירדו ממעוזם ונלקחו לאלמדינה: הגברים, שידיהם נכבלו מאחורי גבם, הוכנסו לחצר אחת(דַאר) באלמדינה; לפי המסופר הנשים והילדים הוכנסו לחצר אחרת. כאשר ביקשו בני אַוְס, שהיו בעלי ברית לשבט קריט׳ה, מן הנביא שינהג במידת הרחמים כלפי בעלי בריתם, העלה הנביא הצעה שיתמנה בורר מבני אוס, הוא סַעְד בּן מֻעַאד. בני קריט׳ה הסכימו וכמוהם גם המוסלמים שבמקום; בקרב המוסלמים היו, כמובן, בני אוס, שמצדם התחילו להשתדל אצל סעד למען בני קריטיה; תשובתו החריפה של סעד הייתה אות מבשר רעה לגורל הצפוי לבני קריט׳ה. לאחר שכל הצדדים הסכימו לקבל עליהם את משפטו של סעד הוציא הלה את גזר דינו התמציתי: הגברים יומתו, הנשים והילדים יימכרו לעבדות, השלל יחולק בין המוסלמים. הנביא נתן את אישורו לפסק והצהיר כי הצו של סעד ניתן כצו מאלוהים, שהושמע מעל שבעת הרקיעים. כך אפוא הובלו כארבע מאות (או שש מאות, או שבע מאות, או שמונה מאות, או אף תשע מאות) גברים מבני קריט׳ה בפקודת הנביא לשוק של אלמדינה; תעלות נחפרו במקום, והגברים הומתו ונקברו במחפורות. הנביא צפה בהוצאות להורג, שבוצעו בידי עַלִי ואלזֻבַּיְר בן אלעַואם. נערים שלא הגיעו לפרקם ניתנה להם נפשם לשלל; הם והנשים נמכרו לעבדות; קצתם חולקו כמתנות בין חברי הנביא.

כמה וכמה חוקרים מאנשי המערב חקרו וניתחו באופן יסודי את פרשת הטבח בבני קריט'ה, שסוכמה בקצרה למעלה, ובגללה מתחו ביקורת קשה על הנביא.(2) אם גם אין הם תמימי דעים בהערכת פרטים מסוימים של סיפור המעשה, מסכימים הם כולם באשר למידת האכזריות אשר במשפטו של סעד בן מֻעאד. מעטים מן החוקרים המוסלמים לא הכחישו את חוסר הרחמים שבמשפטו של סעד, אך הצדיקו אותו בהטעימם שבני קריט׳ה התפתו לפעילותו הבוגדנית של חיי בן אכ׳טב ועשו מעשי בגידה. פסק הדין של סעד, אם גם קשה היה וחמור, היה בגדר צורך חיוני שכן ראה בגורל היהודים שאלה של חיים ומוות לעדת המוסלמים. את האחריות להריגתם של בני קריטיה יש להטיל על חיי בן אכ׳טב, שהסית למלחמה נגד הנביא.

(2)ראה למשל:1909,16 M. Hartmann, Der/item, Leipzig: ״אות קלון נצחי הוא השפלות שבה פעל מוחמד נגד שבט קריט׳ה: 600 גברים הוכו לפי חרב, הנשים והילדים נמכרו לעבדות”;,1895 w. Muir, Mahomet and Islam, London 151: ״הטבח בבנו קריטיה היה מעשה ברברי שלא ניתן להצדיקו בשום נימוק של צורך פוליטי…”; ”אבל הטבח ללא הבחנה של כל השבט אפשר לראות בו רק מעשה של אכזריות מעוררת פלצות, המכתימה בכתם בל ימחה את שם הנביא…״;

126 ,1932 T. Andrae, Mohammed, Sein Leben und sein Glaube, Göttingen: ”את השבט היהודי האחרון במדינה, בנו קריט׳ה, החליט עתה מוחמר להעניש עונש לדוגמה ולמופת בגלל חוסר המהימנות אשר גילה בעת המצור. בהזדמנות זאת הפגין שוב את העדר היושר והאומץ המוסרי, שהיה אחד הקווים הפחות אהודים באופיו…״; F. Buhl, Das 1955 Leben Muhammeds, Trans. H.H. Schaeder, Heidelberg. ”…אמנם הפעם היה מוחמר ממורמר מכדי לחמול,אבל הצורה שבה הגשים את רצונו היה בה משהו ערמומי עד מאוד והיא שבה ומציגה את אופיו באור דוחה ביותר…״;.M 1969,145 Gaudefroy-Demombynes, Mahomet, Paris: ״פרשת בנו קריטיה היא בבחינת דף דוחה בקורות מוחמר,אבל זהו מעשה שהביא תועלת מרובה לתפארתו של אללה ושל נביאו…?w. M. Watt, Muhammad at Medina 1956,214 Oxford: ”מספר אנשי עט אירופים מתחו ביקורת על פסק הדין הזה בשל מה שכינו טיבו הפראי והלא אנושי…״; 1974,213 M. Rodinson, Mohammed, New York: ״לא קל לחרוץ משפט על טבח בנו קריטיה. יש לזכור שמנהגי הזמן ההוא היו פרימיטיביים ביותר…”; 73 ,1968 F. Gabrieli, Muhammad and the Conquests of Islam, London: ״פרשה אפלה זו, שהמסורת המוסלמית, ניתנת האמת להיאמר, עוברת עליה די בשקט, עוררה ויכוח ער בקרב ביוגרפים של מוחמר במערב, ויכוח שהיו בו האשמות נוקבות מצד אחד, ותירוצים לגליסטיים מן הצד האחר… במקרה הזה הוא היה אכזרי, באישור מצפונו ואלוהיו, שהרי שני אלה אחד היו; יכולים אנו רק לציין את העובדה, תוך שאנו חוזרים ומאשרים את מצפוננו כנוצרים וכבני תרבות, שהאלוהים הזה, או לפחות צד זה שלו, אינו שלנו״.

(3)מוחמר חסין היכל, חיאת מוחמר, קהיר 1358, 321. וראה למשל Hafiz Ghuläm Sarwar, Muhammad the Holy 1967,247 Prophet, Lahore: ”אין מי שיכול לחלוק על מידת הצדק במשפטם של בנו קריטיה… בוגדים תמיד מוצאים להורג, אלא אם כן הם מבקשים מחילה, והנסיבות מצדיקות מתן מחילה… מוחמר היה נקי לגמרי מכל אשמה. האשם האמיתי

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמ' 78

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

הנחות משונות מופיעות במאמרו של ו״נ עַרֵפאת על נושא זה. ערפאת מנסה להוכיח שאין לסמוך על התיאור של מאורעות שחיטתם של בני קֻריט'ה כפי שמביא אותו מוחמר בן אסחאק(נפטר 151/ 768) וכפי שמסרוהו מלומדים, היסטוריונים וביוגרפים של הנביא מן המוסלמים בני דורות מאוחרים יותר. ההיסטוריונים המאוחרים ״שואבים מאבן אסחאק, ועל פי רוב הם מסתמכים עליו”, אומר ערפאת ומעיר: ״אבל אבן אסחאק מת ב־151 להגירה, כלומר 145 שנה לאחר המעשה המדובר״. הביקורת הקשה של ערפאת מתייחסת קודם כול לצורה שבה אסף אבן אסחאק את המידע שבידו: המקורות שלו היו בלתי מהימנים, בלתי בדוקים ומאוחרים; לדעת ערפאת, התיאור שלו הוא ״סיכום המסורות המקובצות, שחובר טלאי על גבי טלאי״. שלוש פעמים מזכיר ערפאת את דעתו של מאלִךּ בּן אַנָס(מתוך אבּן סַיד אלנאס, עֻיון אלאָתָ׳ר) על אבן אסחאק: ״הוא היה שקרן״, ״נוכל״ ש״נוטל את סיפוריו מן היהודים״ ופעמיים הוא מדגיש כי ״כנגד המקורות המאוחרים והמפוקפקים מצד אחד, והמקורות המרשיעים מן הצד האחר, יש להעמיד את המקור היחיד שהוא בן הזמן והוא מהימן בתכלית, הקוראן״(סורה לג 26: ״ויורד את אלה אשר עזרום [לבני קריש] מאנשי הספר ממצודותיהם. חלק מהם הרגתם, וחלק לקחתם בשבי״; כמצוטט אצל ערפאת).

وَأَنزَلَ الَّذِينَ ظَاهَرُوهُم مِّنْ أَهْلِ الْكِتَابِ مِن صَيَاصِيهِمْ وَقَذَفَ فِي قُلُوبِهِمُ الرُّعْبَ فَرِيقًا تَقْتُلُونَ وَتَأْسِرُونَ فَرِيقًا 26

אחר הוריד(אלוהים) ממבצריהם את בעלי הספר אשר סייעו בידם (של הכופרים) והטיל מורא בלבבם, חבורה מתוכם תהרגו, וחבורה אחרת תיקחו בשבי.

בעלי הספר: היהודים והנוצרים הפרשנים גורסים שהפסוק מדבר על יהודי מָדינה משבט קוריט'ה, שהושיטו עזרה לכופרים בקרב השוחה. "הקוראן" פרופסור רובין.

אילו נהרגו 600 או 700 איש כי אז הייתה לכך התייחסות ברורה יותר בקוראן; הואיל ורק המנהיגים החוטאים הומתו הרי ההתייחסות בקוראן קצרה מאוד, טוען ערפאת. הוא דוחה בלי היסוס את הסיפור הנפוץ עד מאוד על הטבח בבני קֻריט'ה וחוזר על טענתו: הפסוק שבקוראן מעיד בבירור כי רק אותם גברים מבני קֻריט׳ה שנלחמו בפועל ממש הוצאו להורג; על פי חוק האסלאם נענשו רק האחראים לקשר. הריגת מספר רב של בני אדם מנוגדת לחוש הצדק המוסלמי ולחוק הקוראני בנוגע לשבויים, טוען ערפאת. מה צורך היה לשחוט את בני קֻריט׳ה, שואל ערפאת, שעה שקבוצות אחרות של יהודים שנכנעו, הן קודם לבני קֻריט'ה והן אחריהם, זכו ליחס של רחמים והורשו ללכת לדרכם? אם אמנם הומתו מאות כה רבות בכיכר השוק ומחפורות נחפרו לצורך זה, מדוע, שואל ערפאת, אין שריד לכל זה ושום זכר או מילה אינם מציינים את המקום? ״אילו התרחש הטבח הזה באמת״, טוען ערפאת, ״היו חכמי ההלכה מקבלים אותו כתקדים״; ״לאמיתו של דבר קרה ההפך הגמור״, קובע ערפאת. ועוד מדגיש ערפאת שפרטי המעשה מרמזים על ידיעה מבפנים, כלומר מן היהודים עצמם. הן צאצאיהם של בני קֻריט׳ה והן צאצאי המוסלמים שבאלמדינה להוטים היו לפאר ולרומם את אבות אבותיהם; אחד מצאצאיו של סַעד בּן מֻעאד' הוא שמסר את פסק דינו של סַעד ואת אמירתו של הנביא אל סעד: ״אתה השמעת את משפט האלוהים עליהם [כמו מהתגלות] מבעד לשבעה צעיפים״.8 לבסוף מעלה ערפאת כמה שאלות נוספות:

איך אפשר היה לכלוא הרבה מאות אנשים בבית ששייך היה לאישה מבנות אלנג׳אר ואיך אפשר לתרץ את העובדה שמוזכרים יהודים אחדים שנשארו באלמדינה לאחר שכל שבטי היהודים גורשו כביכול?

ערפאת משווה בין סיפור מצדה כפי שמביאו יוספום פלביום לסיפורם של בני קֻריט׳ה. הוא מגיע למסקנות מפתיעות: צאצאי היהודים שברחו לערב לאחר מלחמות היהודים הדביקו פרטים ממצור מצדה על סיפור המצור על בני קריט׳ה. לדעת ערפאת, עירוב זה הוא שהיה הבסיס לסיפורו של אבן אסחאק.

לאחר מאמרו של ערפאת בא מאמר נוסף מאת אחד זַיֵד. במאמר שכותרתו ״אגדת מצדה במסורת היהודית והמוסלמית״ חוזר המחבר על טיעוניו של ערפאת, מגיע לאותן המסקנות, ואינו מוסיף כל דעה אמיתית משלו. דומה אפוא שאין מאמר זה ראוי לתגובה.

ההנחות הנועזות שהעלה ערפאת ואשר סוכמו למעלה זקוקות לבדיקה. מן הראוי לחזור ולבחון נתונים בנוגע למאורעות שסביב הטבח בבני קֻריט׳ה, ויש לנתח מסורות מסוימות ולהעריכן מחדש.

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמ' 80

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

חשיבות מיוחדת נודעת לארבע מתוך שתים־עשרה טענותיו של ערפאת, שלמעשה יש להן מכנה משותף: לדברי ערפאת, הנתונים שבסיפור על קֻריט׳ה סותרים את חוקי האסלאם, משפט האסלאם, הצדק המוסלמי והעקרונות הקוראניים. החוק באסלאם, אומר ערפאת, הוא להעניש רק את האחראים לקשר(טענה 2); הריגת מספר כה רב של בני אדם מנוגדת ניגוד קוטבי לחוש הצדק המוסלמי ולעקרונות היסוד שנקבעו בקוראן(טענה 3); שחיטתם של שבויים מנוגדת לחוק הקוראני, המצווה לתת להם את חירותם או להרשות את פדיונם תמורת כופר נפש(טענה 4); אילו אכן אירע הטבח הזה, טוען ערפאת, היו חכמי ההלכה מקבלים אותו כתקדים; למעשה אירע ההיפך הגמור(טענה 7). לחיזוק הטענות השלישית והשביעית, מצטט ערפאת את הקוראן, סורה לה 18: ”לא תישא נפש משא נפש אחרת״. אם יש תוקף והיגיון בארבע הטענות האלו שמעלה ערפאת הרי הן תוכחנה בצורה משכנעת כי הדיווחים על משפטו של סעד בן מעאד, אישורו על ידי הנביא והטבח האכזר בבני קריט׳ה כולם בְּדָיָה. אם נכונות טענותיו של ערפאת הרי באמת לא היה שום חכם הלכה מוסלמי יכול לבסס את משפטו על תיאור הזר לגמרי לרוחו של המשפט המוסלמי ומנוגד לצדק המוסלמי ולאתיקה המוסלמית.

אולם טענותיו של ערפאת אין להן שחר, מסקנותיו אינן נכונות ודעתו על מסורת הסירה טועה בהערכותיה. חכמי המשפט המוסלמי הכירו היטב את המעשה בבני קֻריט'ה, ובמשפטיהם וציווייהם התבססו על תיאור הטבח. אכן, אלשאפִעי(נפטר 819/204) הוא שניתח לעומק את פרשת בני קֻריט'ה, הגדיר את טיב מעשיהם הזדוניים, עמד על אופי העברה שעברו, והבהיר את בעית הענישה האישית והקיבוצית. בפסקה שכותרתה ״הפרת הסכם״(נַקְץ׳ אלעַהְד) אומר שאפִעי:

אם כורת האִמאם(ז״א המנהיג) הסכם אי התקפה(וַאדַעַ) עם אנשי איזו קבוצה לתקופה מסוימת או מקבל מהם מם גולגולת(ג׳זיה) והאיש או האנשים שעשו את הסכם אי ההתקפה או [ההסכם הקובע תשלום] מס הגולגולת בשם הקבוצה שייכים לאותה קבוצה, לא נחייבם [למלא אחר סעיפיו] עד אשר נדע כי הנשארים מהם [במקומם, בשעה שמנהיגיהם חתמו על ההסכם] אישרו אותו ודעתם נוחה ממנו(חַתָּא נַעְלַם אן מֵן בָקִי מֵנְהֻם קַד אַקֵד בּד'אלִךּ וּרַצִ’יַה).

אם כך הדבר, אין איש מן המוסלמים רשאי לפגוע ברכושם או בגופם; אם מסלם עושה זאת,יש להרשיעו על מה שבזבז [מן הרכוש שלקח שלא כדין], כל עוד האנשים [השותפים להסכם] עומדים בהתחייבותם(מֻסְתַקִימִין). אם אלה שחתמו על ההסכם בשמם, או אחדים מהם, מפרים אותו בעודם ביניהם והם(ז״א אנשי הקבוצה הזאת) אינם קמים נגד המפרים במעשה או בדיבור גלוי(ולַם יֻכיאלִפוא אלנאקֵץ׳ בִקַוְל או פִעְל ט׳אהְר), בטרם יבואו אל האמאם, או יעזבו את מקומם ויודיעו לאמאם שהם מוסיפים לדבוק בהסכם(אִנּא עַלא צֻלְחִנא); או אם ייצאו המפרים להילחם במוסלמים או באנשים שתחת חסותם(אַהְל דִ׳מַּת אלמֻסלִמין), והם(ז״א שאר בני הקבוצה) יעזרו ל[מפרי ההסכם ה]נלחמים או יגישו סיוע נגד מי שילחם בהם – או אז רשאי האמאם לפשוט עליהם. אם יעשה כן ואיש מהם(מאנשי הקבוצה) לא ייצא אל האמאם [כשהוא פורש] ממה שעשתה הקבוצה, רשאי האמאם להרוג את לוחמיהם(קִתֵל מֻקאתִלַתִהִם), לשעבד את יוצאי חלציהם ולקחת את רכושם לשלל, בין אם יהיו בדאר אלאסלאם ובין אם יהיו בשטח האויב. כך עשה שליח אלוהים בבני קֻריט׳ה: מנהיגם כרת בשמם הסכם אי לוחמה(אלצֻלְח באלמֻהאדנה) והפר אותו, אבל הם לא פרשו ממנו(ולַם יֻפארִקוהֻ). או אז עלה עליהם הנביא במשכנם־הם, שהיה סמוך אליו בקצה אלמדינה(וַהִי מַעַהֻ בִּטַרְף אלמַדינה), הרג את לוחמיהם (פקֵתל מקאתִלַתֵהֻם) ולקח את רכושם שלל; והנה לא כולם נתנו יד לעזרה [לאויב] נגד הנביא וחבריו, אלא כולם נשארו במעוזם ולא נטשו את הבוגדנים אשר בקרבם, להוציא מתי־מעט (נפר) ש[מעשה] זה הציל את חייהם והשאיר את נכסיהם בידיהם.

ברור שלפי דעת אלשאפִעי מצווה החוק המוסלמי להעניש אנשים שלא היו אחראים להפרת ההסכם, אלא רק ישבו בחיבוק ידיים בשטח שבו שכנו העבריינים; כלל זה סותר את טענה 2 של ערפאת. ברור שאנשים שלא התקוממו על מנהיגיהם הנפשעים ולא הצטרפו לסיעת ההגונים(ז״א העדה המוסלמית) מותר להמיתם בפקודת האמאם(ז״א המנהיג); למעשה נוגד הדבר גם את טענה 3 של ערפאת. גלוי וברור שבני קֻריט׳ה שנכנעו לא זכו למעמד של שבויי מלחמה, בניגוד לטענה 4 של ערפאת. בעיני אלשאפעי היה הדיווח על הטבח בבני קריט׳ה מהימן והגיוני, ועליו ביסס את משפטו; דבר זה נוגד את טענה 7 שלערפאת.

לחיזוק טענתו, שחכמי ההלכה המוסלמים לא קיבלו את מקרה בני קֻריט׳ה כתקדים ודגלו ברעיונות המנוגדים תכלית הניגוד לאלה המשתקפים בסיפור הטבח בבני קריט'ה, מצטט ערפאת פסיקה של אלאַוְזאעי כפי שהיא מובאת בכתאב אלאמואל של אבו עביד אלקאסם בן סלאם. אך דומה שערפאת לא היה ער לעובדה שאותו אבו עביד עצמו(נפטר 839/224) העתיק בספרו הנזכר בקפידה את המסורות על ׳׳יום(ז״א קרב) קריט׳ה״, עם האִסְנאד(שרשרת המוסרים) שלהן, והוסיף את הערותיו המשפטיות רבות הערך. אבו ׳עביר מעתיק את המסורת על המתתו של חֻיַי בּן אַכְ׳טַבּ: חֻיַּי כרת ברית(עַהְד) עם הנביא שבה התחייב לא לעזור לאיש נגד הנביא. ב״יום קריט׳ה״ נלקח בשבי והובא לפני הנביא. הנביא פקד להרוג אותו ואת בנו. על כך מעיר אבו עֻבַּיד:

הנביא הצהיר כי שפיכת דמם של בני קריט׳ה מותרת משום שסייעו(למֻט'אהַרַתִהִם) לאַחְזאבּ נגדו לאחר שכרתו עמו חוזה. הנביא ראה בזה הפרה של בריתם(פַרַאַא ד'אלִךָ נַכְּת'א לִעַהְדִהִם) למרות שלא הרגו איש מחבריו(וִאן כּאנוא לַם יַקְתֻלוא מן אַצְחאבִהּ אַחַדא). פסוק הנוגע לזה נגלה בסורה לג (אלאַחזאבּ).

ערפאת לא הבחין בכך שהמסורות הנפוצות עד מאוד על הטבח בבני קֻריטיה (הידיעה על הופעתו של המלאך גבריאל, המצור, משפטו של סַעְד בן מֻעאד ופרטים על מספר ההרוגים) הועתקו על ידי אבו עֻביד; זה בדיוק החומר שבו דן ערפאת במאמרו, והוא סותר בבירור את הנחותיו; תוכן הידיעות זהה כמעט עם תוכן דיווחי הסירה של אבן אסחאק, שרשרות המוסרים שונות ואבו עֻבַיד, חכם ההלכה המוסלמי הגדול, מביא את המסורות הללו כתקדימים מבחינת ההלכה המוסלמית.

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמוד82

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

 

חכם הלכה מוסלמי דגול אחר, הוא אלמאוַרְדי(נפטר 1058/450), מבהיר את הטבח בבני קֻריט'ר מבחינה אחרת לגמרי: על הנביא הייתה חובה דתית לפקוד על שחיטתם של בני קֻריט׳ה. אלמאוַרד מדגיש, בתוך שאר מעלותיו של הנביא, את מזגו הנוח, טוב לבו ונכונותו למחול לאויביו על חטאיהם. ואחר כך הוא ממשיך בזה הלשון:

אם טוענים: ״הוא התיז את ראשיהם של בני קֻריט'ה בדם קר במשך יום אחד(פאן קיל: פַקַד צַ׳רבַ רִקאבּ בני קֻריט׳ה צַבְּרא פי יַוְם ואחָד), ומניינם היה כשבע מאות, היכן אפוא נכונותו לסלוח ולמחול? אחרי ככלות הכול, הוא נקם כאיש שלא נטה לנהוג עמם במידת הרחמים, גם לא היה בנשמתו רוך כלפיהם״, תהיה התשובה: ״זאת עשה רק כדי לקיים את חוקי האלוהים [המצֻווים עליו](…קיל: אִנַּמָא פַעַלַ ד׳אלִךּ פִי חֻקוק אללה תַעאלַא). בני קֻריט׳ה הסכימו לבוררות של סַעד בּן מֻעאד׳ בעניינם, והוא פסק כי אלה אשר יעלה התער עליהם(ז״א שהגיעו לפרקם) יש להורגם; אלה שלא יעלה התער עליהם יהיו לעבדים״. אז אמר הנביא: ״זה משפט האלוהים [שניתן] מעל שבעת הרקיעים״. לכן לא הורשה [הנביא] למחול כשחלה עליהם מצוות האלוהים; יכול היה רק למחול [על עבירות, עוונות וכו'] בעניינים הנוגעים בו בעצמו(פַלַם יַגֻיֻז אַן יַעְפֻוְ עַן חַק וַגַ׳בַ אללה תעאלא עַלַיְהִם, וַאִנַּמָא.יַכְ'תָץ עָפְוֻהֻ בִּחַק נַפְסִהִ).

ברור אפוא שהטבח בבני קריטיה והמתת אלה מתוכם שהגיעו לפרקם בוצעו על פי צו האלוהים שנגלה לנביא. ככל הנראה משקפת דעתו של אלמאוַרדי את ההשקפה הסֻנִּית המקובלת על הטבח בבני קריט׳ה.

הידיעה על נוכחותו של הנביא בשעת הריגתם של שבויי קֻריט׳ה זוכה לאישור מלא אצל המלומד המוסלמי הגדול אבְן חָזְם(נפטר 1064/456):

לא ייתכן [להניח] שאפשר היה להרוג אנשים בנוכחות הנביא, והוא לא יידע אם צודקת ההמתה או לא. לעולם אין מֻסלִם יכול להניח כזאת, שהרי בני קֻריט'ה נהרגו בנוכחותו ובפקודתו.

אחת מטענותיו של ערפאת לפסילת הסיפור על בני קֻריט'ה(טענה 5) היא ש״אין זה מתקבל על הדעת שבני קֻריט׳ה נטבחו בשעה ששאר קבוצות היהודים שנכנעו קודם לבני קריטיה ואחריהם נידונו במידת הרחמים והורשו ללכת לדרכם". והנה הטעם לכך מובא בפשטות אצל אבּן קַיִּם אלגַ'וְזִיהּ. הוא מזכיר את גירושם של בני קַיְנֻקַאע ונַצִ׳יר, ואת הפקעת נכסיהם וקובע:

אשר לבני קֻריטיה, הם היו העיקשים ביותר בקרב היהודים בשנאתם לנביא והתקיפים יותר בכפירתם; על כן היה גורלם שונה מגורל אחיהם.

הואיל וערפאת מצטט במאמרו את החיבור הזה של אבן קַיִּם אלגַ׳וזִיּה, הרי זה מוזר באמת שפסח על פסקה זו.

לאישוש טענתו שהנביא נהג במידת הרחמים עם שבטים ומטות יהודיים מזכיר ערפאת את מעשה מטה אבו אלחֻקַיִק: כאשר כבש הנביא את כַ׳יְבַּר נתן ליהודי המקום הזה ערובה לביטחון(אַמאן) בתנאי שימסרו לו כל דבר(ערך) שבמבצר. הציטוט שמביא ערפאת מדברי הנביא מלמד שלמרות איבתו של מטה אבּו אלחֻקַיֵק לנביא היה הלה מוכן לתת להם ערובה לביטחון, כמו שנתן לאחיהם, אם ייאותו למסור לו את כל רכושם. לאמיתו של דבר, נתגלה אוצר ששייך היה לבני אבו אלחֻקַיִק. או אז פקד הנביא לענות אחד מבני אבו אלחֻקַיִק ולהרוג את השאר. נשיהם וילדיהם של בני המטה הזה, מטה אבו אלחֻקַיִק, נמכרו לעבדות, ורכושם הוחרם. ספק אם אפשר לומר שיחסו של הנביא למטה אבו אלחֻקיק רחום היה, אף שלהלכה אפשר להצדיק את פקודתו של הנביא: מאחר שאחד מבני אבו אלחֻקיק לא גילה היכן נמצא אוצר המשפחה, הרי בכך הפר את תנאי הכניעה; דבר זה נחשב הפרת הסכם, והנביא רשאי היה לצוות להמיתו. אולי כדאי לציין שכִּנאנה בּן אבּי אלחֻקַיִק, שהנביא פקד לענותו ושלאחר העינויים הוצא להורג בידי אלזֻבַּיְר בּן אלעַואם, היה בעלה של האישה השבויה צַפִיּה שאותה נשא לו הנביא לאישה בלילה שבו הוצא בעלה להורג. חֻיַי בּן אַכְ׳טָבּ, שנהרג בפקודת הנביא בעת הטבח בבני קֻריט׳ה, היה אביה של צַפִיּה.

הבסיס המשפטי לעינויים, להוצאה להורג ולהחרמת הרכוש של בני אבו אלחֻקיק מותווה בבירור באחד הקבצים הקדומים ביותר של המשפט המוסלמי, הסִיַר של אלשַיְבּאני(נפטר 805/189). המעשה במטה אבו אלחֻקיק מתואר בפרק מיוחד שכותרתו: ״ערובה לביטחון [שניתנת] על תנאי" (אלאַמאן עלא אלשַרְט). אלשַיבּאני מגיע למסקנה שאם המוסלמים מעניקים לאויב ערובה לביטחון על תנאי ואחר כך הוא פועל באופן בוגדני או מסתיר מהם חפץ(שאותו היה צריך למסור על פי תנאי ההסכם) רשאי האמאם להרוג את האויב. אלסַרַכ'סִי תוהה בפירושו לחיבור של אלשַיבאני האם הורה הנביא על העינויים במקרה זה בטרם אסר על עינויים בכלל או אחר כך.

הריגת לוחמי האויב שנשבו מותרת במפורש. אלשַיבּאני מביא את המעשה בבני קֻריט׳ה כתקדים משכנע: הם הומתו בפקודת הנביא לאחר שנשבו ולאחר שפסקו פעולות האיבה. הבעיה שנדונה נוגעת בהריגת האויב השבוי בשעה שידיו כפותות. אלשַיבּאני פוסק כי עדיף להוציא להורג את האויב שנשבה כשידיו חופשיות; אבל אם יש סכנה שיברח או יהרוג מוסלמי, יש להוציאו להורג כשידיו כפותות. אלשַיבּאני מדגיש כי ראוי להקל מסבלות השבויים על ידי אספקת מזון ומים; גם כאן נזקק אלשַיבּאני לתקדים של בני קֻריט'ה: הנביא פקד לספק לבני קריט׳ה שנשבו תמרים, להרשות להם לנוח בצהרי היום, ולדחות את הוצאתם להורג לבל תחול בשעות היום החמות ביותר. על הקלת סבלם של השבויים מסופר גם בפרק העוסק במשפטו של מוסלמי שגורלם של האויבים(אַהְל אלחַרְב) הופקד בידיו על סמך הסכמתם לבוררות שלו. למעשה עוסק הפרק במשפטו של סַעד בן מֻעאדי ובאישור שנתן הנביא לפסיקתו. אחת הבעיות שהפרק עוסק בהן היא הגיל שבו מותר לגזור עונש מיתה על לוחמי כוחות האויב. לפי פסיקתו של סַעד בן מֻעאד, צריך היה להמית אנשים(לוחמים) מבני קֻריט'ה אם הגיעו לפרקם. לא כן דעתו של אלשַיבּאני: הוא מטעים כי יש הבדלים בגיל ההתבגרות בין עמים שונים(למשל, בין תורכים להודים). אבל במקרה של בני קֻריט'ה גילה הנביא לסַעד בן מֻעאד׳(על סמן התגלות) כי גיל ההתבגרות המינית שלהם הוא גבול אחריותם לצורכי ענישה כלוחמים. על עֻמַר מסופר שפקד על מפקדי הצבאות(המוסלמים) להרוג(כמו במקרה של קֻריט׳ה) כל איש שעבר עליו התער ולהימנע מלשבות איש מן הכופרים.

אלסַרַכְ׳סי מביא פסקה מחיבורי המַגאזי(״הפשיטות״, ז״א החיבורים שעסקו בקרבות של מוחמד) שלפיה ביצעו עלי ואלֻזבַּיְר בן אלעַואם את ההוצאה להורג של בני קֻריט׳ה שנשבו. הוא מביא שתי גרסות שונות באשר למספר ההרוגים(שבע מאות גברים הומתו; לפי מֻקְּאתִל: נהרגו ארבע מאות וחמישים, נמכרו לעבדות שש מאות וחמישים) ומציין את המקום שבו הומתו בני קֻריט'ה: בחצר (דַאר) של אבו אלגַיהֵם; דמם ניגר עד שהגיע אל אַחְג'אר אלזַיְת. ואכן זה המקום המוזכר אצל אלואקִדי ואלסַמְהודי. כדאי להטעים כי אלסַמְהודי מצטט משמו של מוסא בן עֻקְבַּה כי הוצאתם של בני קֻריט'ה להורג בוצעה בדאר של אבּו אלגִ׳הֵם(המקום היה סמוך לבַּלאט [״השטח המרוצף״ במרכז אלמדינה]; אבל – אומר אלסַמְהודי – בעת ההיא לא היה הבלאט קיים): ”יש טוענים שדמם ניגר והגיע אל אַחג׳אר אלזַיְת שבשוק״.

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורתעמוד 84

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר